פרנק גרי כמורד צעיר

אני אתחיל מיד עם השקופיות. וכל מה שאני הולך לנסות ולהוכיח לכם באמצעות שקופיות אלו הוא שאני עושה רק דברים ממשיים. והרעיונות שלי הם -- בראשי בכל אופן -- הם מאד הגיוניים ומתייחסים למה שקורה ולפתרון בעיות עבור לקוחות. או שאני משכנע לקוחות בסוף שאני פותר את הבעיות שלהם, או שאני באמת פותר את הבעיות שלהם, מפני שבדרך כלל נראה שזה מוצא חן בעיניהם.

בואו וניגש ישר לשקופיות. האם אפשר לכבות את האור? למטה. אני אוהב להיות בחושך. אני לא רוצה שתראו מה אני עושה כאן.

(צחוק)

בכל אופן, עשיתי את הבית הזה בסנטה מוניקה, והוא זכה להרבה מוניטין רע. למעשה, הוא הופיע בחוברת קומיקס של פורנו שזו השקופית שרואים כעת

(צחוק)

זה בוניס (פרוור של לוס אנג'לס). אני רק מראה אותו כי אני רוצה שתדעו שאני מתייחס להקשר. מצד שמאל, היה לי ההקשר של בתים קטנים אלה, וניסיתי לבנות בניין שיתאים להקשר זה. כשאנשים מצלמים תמונות של בניינים אלה ללא הקשר זה הם באמת נראים מוזרים, והנחת היסוד שלי שהם נראים הרבה יותר הגיוניים כשהם מצולמים או נראים במרחב זה. ואז, כשאני מטפל בהקשר, אני מנסה אז ליצור מקום שהוא נוח ופרטי ורגוע למדי, כפי שאני מקווה שתמצאו בשקופית מימין

ואז תיכננתי בית ספר למשפטים עבור אוניברסיטת לויולה בדאונטאון LA. הייתי מעוניין ליצור מקום ללימוד החוק. ואנו ממשיכים לעבוד עם אותו לקוח. הבניין מימין למעלה נמצא כעת בבנייה. המוסך מימין - המבנה האפור -- ייהרס לבסוף, וכמה חדרי לימוד קטנים יוקמו לאורך השדרה שיצרנו, קמפוס זה. וכל זה מתייחס ללקוחות ולסטודנטים שהחל מהפגישה הראשונה אמרו שהרגישו שנמנע מהם מקום משלהם. הם רצו תחושה של מקום. וכך כל הרעיון כאן היה ליצור סוג זה של מרחב בדאונטאון, בשכונה שהיה קשה להשתלב בה. והתיאוריה שלי היתה, או נקודת המבט שלי שלא צריך להתנשא מעל השכונה -- שבה גרים. ניסיתי להיות כוללני, לכלול את הבניינים בשכונה בין אם אלה היו בנינים שמצאו חן בעיני או לא.

בשנות ה-60 התחלתי לעבוד עם רהיטי נייר ועיצבתי פריטים שזכו להצלחה גדולה בבלומיגדיילס. אפילו עשינו רצפות, קירות והכל מקרטון. וההצלחה שלהם הפתיעה אותי מאד. לא יכולתי להתמודד עם ההצלחה של הריהוט -- לא היה לי מספיק ביטחון כאדריכל -- וכך, סגרתי הכל ועיצבתי רהיטים שאף אחד לא יאהב.

(צחוק)

אז, אף אחד לא אהב את זה. וזה היה בזה, בטרום פרטי הריהוט האלה, שריקי ואני עבדנו על רהיטים בפרוסות. ולאחר שנכשלנו, רק המשכתי להיכשל.

(צחוק)

הפריט משמאל -- וזה הוביל בסופו שדבר לפריט מימין -- קרה כשהבחור שעבד על זה לקח אחד מאותם סיבים ארוכים וקיפל אותו כדי להשליכו לסל האשפה. ואני כרכתי סביבו חתיכת סרט, כפי שאתם רואים שם, והבנתי שתוכלו לשבת על זה, והיה לזה הרבה גמישות וחוזק וכו' . אז זו היתה תגלית מקרית.

אז נכנסתי לדגים.

(צחוק)

אני מתכוון, מה שאני אומר זה שהתעצבנתי על הפוסטמודרניזם -- על--פו -- מו -- ואמרתי שדגים היו 500 מיליון שנים לפני האדם, ואם תלכו אחורנית, אנחנו יכולים לשוב להתחלה. וכך, התחלתי לעשות את הדברים המצחיקים האלה. והם החלו לקבל חיים משלהם וגדלו -- כמו הכוס ב"ווקר". ולאחר מכן, חתכתי את הראש והזנב ואת הכל וניסיתי לתרגם את מה שאני לומד על צורת הדג והתנועה. והרבה מהרעיונות האדריכליים שלי שנבעו מזה במקרה, שוב -- זה היה סוג של דבר אינטואיטיבי, ואני פשוט המשכתי לזרום עם זה, ותכננתי הצעה זו לבניין, שהיתה רק הצעה.

אני תכננתי בניין זה ביפן. לקחו אותי ערב אחד לאחר שהחוזה נחתם למסעדה קטנה זו. ואני אוהב סאקה, ו"קובה", וכל הדברים האלה. ולאחר שנעשיתי -- הייתי באמת שיכור -- התבקשתי לעשות כמה סקיצות על מפיות.

(צחוק)

ועשיתי כמה סקיצות על מפיות -- תיבות קטנות ודברים בסגנון "מורנדי" כפי שנהגתי לעשות. והלקוח אמר לי, 'למה לא דגים?" אז ציירתי ציור עם דג, ועזבתי את יפן. לאחר שלושה שבועות, קיבלתי ערכה שלמה של ציורים שאומרת שזכינו בתחרות.

(צחוק)

ובכן, זה קשה לביצוע. קשה לתרגם צורת דגים, מאחר שהם כל כך יפים -- מושלמים -- לבניין או אובייקט כמו זה. ואולדנבורג, שאני עובד אתו מעט מפעם לפעם, אמר לי שאני לא אוכל לעשות את זה, אז זה הפך להיות אפילו יותר מרגש. אבל הוא צדק -- לא יכולתי לעשות את הזנב. התחלתי לקבל את הראש בסדר, אבל את הזנב לא הצלחתי לעשות. היה די קשה. הדבר בצד ימין הוא צורת נחש, זיגוראט. ושמתי אותם יחד, ואתם הולכים ביניהם. זה שוב היה דיאלוג עם ההקשר. עכשיו, אם ראיתם תמונה של זה כפי שפורסמה ב"ארכיטקצ'ואל רקורד" -- הם לא הראו את הקונטקסט, כך שאפשר היה לחשוב, "אלוהים, איזה בחור נודניק זה." אבל חבר שלי שוטט ארבע שעות כאן בחיפוש אחר מסעדה זו. ולא הצליח למצוא אותה. אז...

(צחוק)

בקשר לאומנות, טכנולוגיה, וכל הדברים האלה שכולכם דיברתם עליהם. אני ממש נדהמתי זה נבנה בשישה חודשים. הדרך בה שלחנו ציורים ליפן: השתמשנו במחשב קסם במישיגן שמייצר מודלים מגולפים, ועשינו מודלים מפולימר מוקצף, שהוא סרק. עשינו את השרטוטים של הדג והקשקשים.. וכשהגעתי לשם, הכל היה מושלם- פרט לזנב. אז, החלטתי להסיר את הראש והזנב.

ועשיתי את האובייקט שבצד שמאל עבור התערוכה שלי ב"ווקר." וזה אחד הפריטים הכי יפים שאי פעם עשיתי, אני חושב. ולאחר מכן ג'יי צ'יאט, חבר ולקוח, ביקש ממני לתכנן את בניין המטה שלו ב- L.A. מסיבות שאנחנו לא רוצים לדבר עליהן , זה התעכב. פסולת רעילה, אני מניח, הוא רמז מפתח לזה. וכך בנינו מבנה זמני -- אני נעשה טוב בזמני -- והכנסנו חדר ישיבות לתוך הדג ההוא.

ובסופו של דבר, ג'יי גרר אותי לעיר מולדתי, טורונטו, קנדה. ויש סיפור – הוא סיפור אמיתי - על סבתא שלי שהיתה קונה קרפיון ביום חמישי, מביאה אותו הביתה, שמה אותו באמבטיה כשהייתי ילד. שיחקתי איתו בערב. כאשר הלכתי לישון, למחרת הוא לא היה שם. ובערב למחרת , אכלנו גפילטע פיש.

(צחוק)

וכך עיצבתי את הפנים למשרדים של ג'יי ועשיתי מעמד עבור פסל. והוא לא קנה פסל, אז עשיתי אחד. חיפשתי סביב טורונטו ומצאתי אמבטיה כמו של סבתא שלי, והכנסתי לשם את הדג. זו היתה בדיחה.

(צחוק)

אני משחק עם אנשים מצחיקים כמו אולדנבורג [קלאס]. אנחנו חברים כבר זמן רב. והתחלנו לעבוד על דברים. לפני כמה שנים עשינו קטע הופעה בוונציה, איטליה, שנקרא "איל קורסו דל קולטלו" – האולר הצבאי השוויצרי. ורוב הדימויים הם -

(צחוק)

קלאס, אבל שני הבנים הקטנים הם הבנים שלי, והם היו האסיסטנטים של קלאס במחזה. הוא היה האולר הצבאי. הוא היה מוכר מזכרות שתמיד רצה להיות צייר, ואני הייתי פרנקי פ. טורונטו. פ עבור פלדיו. לבושים כמו בניין AT&T ( בניין סוני) על ידי קלאס --

(צחוק)

עם כובע דג. גולת הכותרת של ההופעה היתה בסוף. זה אובייקט יפה, האולר הצבאי, שאני מקבל קרדיט עבור השתתפותי. ואני יכול להגיד לכם - זה לגמרי אולדנבורג. לי לא היה כל קשר לזה. הדבר היחיד שעשיתי היה, שאיפשרתי להם לסובב את הלהבים האלה כך שניתן היה להשיט את הדבר הזה בתעלה כי אני אוהב שיט.

(צחוק)

הפכנו אותו לכלי שיט.

אני ידוע כמי שמסתבך עם דברים כמו גידור בשרשרת חוליות. אני עושה את זה כי זה דבר מסקרן בתרבות כאשר הדברים נעשים בכמויות גדולות כאלו, נספגים בכמויות כל כך גדולות, וישנה כל כך הרבה הכחשה לגביהם. אנשים שונאים את זה. ואני מוקסם מזה, שכמו רהיטי הקרטון- זהו אחד מהחומרים האלה. ואני תמיד נמשך לזה. וכך עשיתי הרבה דברים מלוכלכים עם חוליות שרשרת, שאף אחד לא יסלח לי עליהם. אבל קלאס עשה לזה מחווה בבית הספר למשפטים "ליולה". ושרשרת חוליות זו באמת יקרה. היא בפרספקטיבה והכל.

ולאחר מכן ארגנו יחד מחנה עבור ילדים חולי סרטן. ואתם יכולים לראות, התחלנו לתכנן בנין אחד יחד. כמובן, כד החלב הוא שלו. אך ניסינו להצליב את הרעיונות שלנו, למקם אובייקטים זה ליד זה. כמו "מוראנדי" - כמו הבקבוקונים - להציב אותם כמו טבע דומם. וזה נראה כאילו שמנו אותו ואותי יחד.

ג'יי צ'יאט ביקש ממני לתכנן את הבניין הזה במגרש מצחיק זה בווניס, והתחלתי עם הדבר הזה בשלושה חלקים , ואתם נכנסתם באמצע. וג'יי שאל אותי מה אני הולך לעשות עם החלק האמצעי. והוא דחף את זה. ויום אחד היה לי -- נו, טוב, הדרך האחרת. היתה לי משקפת מקלאס, ושמתי אותה שם, ולעולם לא יכולתי להיפטר ממנה אחר כך. אולדנבורג עשה את המשקפת נפלא כאשר הוא שלח לי את הדגם הראשון של ההצעה האמיתית. זה גרם לבניין שלי להראות חולה. וזו היתה האינטראקציה הזו בין סוג של הימור שנעשה מעניין למדי. הוא הוביל לבניין בצד שמאל. ואני עדיין חושב שהתמונה במגזין טיים תהיה של המשקפת, אתם יודעים, כשהם משמיטים - מה לכל הרוחות.

אני משתמש בהרבה מתכת בעבודתי, ויש לי קושי להתחבר עם האומנות. כל העניין בקשר לבית שלי, כל השימוש בנגרות גסה והכל, היה התסכול עם המיומנויות הזמינות. אמרתי: "אם אני לא יכול לקבל את המיומנות שאני רוצה, אני אשתמש במיומנות שאני יכול להשיג." היו הרבה מאוד דגמים בשביל זה, ראושנברג, וג'ספר ג'ונס, ואמנים רבים שיצרו אמנות יפה ופיסול בחומרי גרוטאות. נכנסתי לנושא המתכת כי זו היתה הדרך לבנות בניין שהוא פסל. והוא היה עשוי כולו מחומר אחד, והמתכת יכלה להיות על הגג וגם על הקירות. עובדי המתכת, ברוב המקרים, עושים תעלות מאחורי התקרות וכאלה. ניתנה לי הזדמנות לעצב תערוכה עבור איגודי עובדי המתכת של אמריקה וקנדה בוושינגטון, ועשיתי זאת בתנאי שהם יהפכו להיות שותפים שלי בעתיד ויעזרו לי בעתיד עם כל בנייני המתכת, וכו וכו '. וזה עבד יפה מאוד לקבל את האנשים האלה, בעלי מלאכה אלה, שמתעניינים בזה. אני רק מספר את הסיפורים. זוהי דרך של התחברות, לפחות עם חלק מאנשים אלה שהם כל כך חשובים למימוש האדריכלות.

המתכת המשיכה לבניין - הרמן מילר, בסקרמנטו. וזה רק קומפלקס של מבני תעשיה. ולהרמן מילר ישנה פילוסופיה שצריך שיהיה מקום -- מקום של האנשים. אני מתכוון, שזה סוג של דבר נדוש לומר, אבל זה אמיתי שהם רצו שיהיה מקום מרכזי שבו תהיה הקפיטריה, שלשם האנשים יבואו והיכן שתהיה אינטראקציה בין העובדים. כך שזה שם באמצע שום מקום, ואתה מתקרב אליו. זה נחושת ופלדה מגולוונת. השתמשתי בפלדה מגולוונת ונחושת בעובי דק מאוד, כך שניתן יהיה לכופף זאת. ביליתי הרבה זמן כדי לבטל את האסתטיקה של ריצ'רד מאייר. כל אחד מנסה לקבל את הפנלים מושלמים, ואני תמיד מנסה להשיג אותם מרושלים ומטושטשים. והם בסופו של דבר נראים כמו אבן. זהו האזור המרכזי. יש סוללה.

והכיפה הקטנה שם היא בניין של סטנלי טיגרמן. לסטנלי היה תפקיד מכריע בכך שקיבלתי משימה זו. וכאשר קיבלתי את החוזה, אני בהתחלה, שאלתי את הלקוח אם יאפשרו לסטנלי לעשות קטע של הופעת אורח יחד איתי. כי אלה היו הרעיונות שדיברנו עליהם, בניית דברים אחד לצד השני, לעשות -- כל זה הוא מטאפורה לעיר, אולי. וכך סטנלי עשה את הכיפה קטנה הזו. ועשינו את זה בטלפון, ובפקס. הוא היה שולח לי פקס ומראה לי משהו. הוא תכנן מבנה עם כיפה, שהיה לו מגדל קטן. אמרתי לו, "לא, לא,זה יותר מדי "אונגיפצ'קט" (מקושקש ביידיש) אני לא רוצה את המגדל". אז הוא חזר עם מבנה פשוט יותר, אבל הוא שם כמה פרטים מצחיקים עליו, והעביר אותו קרוב יותר לבניין שלי. אז החלטתי להכניס אותו לדיכאון . הכנסתי אותו לחור ועשיתי מעין חור שהוא יושב בתוכו. ואז הוא הכניס שני גשרים – כל זה קרה בפקס, הולכים הלוך ושוב במשך תקופה של כמה שבועות. והוא שם שני גשרים אלה עם מעקות ורודים עליהם. אז שמתי את לוח המודעות הגדול הזה מאחוריהם. וקראתי לזה, "דוד וגוליית". וזו הקפטריה שלי.

בבוסטון, היה לנו את הבניין הישן ההוא בצד שמאל. זה היה בניין מאוד בולט בניין ליד הכביש המהיר, ואנחנו הוספנו קומה וניקינו אותו ושיפצנו אותו והשתמשנו במה – שחשבתי - שפת השכונה שהיו לה קרניזים אלה , קרניזים בולטים. שלי היו קצת קצת שופעי חיים, אבל השתמשתי בנתך של עופרת ונחושת, שהוא חומר יפה, והופך ירוק לאחר 100 שנה. במקום בנחושת שמקבלת צבע ירוק כבר לאחר 10 או 15 שנה. אנחנו שיפצנו את הצד של הבניין ושינינו את פרופורציית החלונות כך שיתאימו לחלל. ובוסטון ואני הופתענו כשקיבלנו אישור לזה, כי יש להם קו מנחה עיצובי מאד קפדני, והם בדרך כלל לא חושבים שאני מתאים להם. המפרט היה מאוד מדוקדק עם נתך הנחושת והעופרת ועשיית הפאנלים והתאמתם בחוזקה לתוך המארג של המבנה הקיים.

בברצלונה, על שדרת הרמבלאס עבור פסטיבל סרטים, עשיתי שלט הוליווד שהולך ובא , עיצבתי ממנו בניין , והם בנו אותו. טסתי לילה אחד וצילמתי תמונה זו. ובכל זאת הם הקטינו אותו בשליש מהדגם שלי בלי לספר לי.

ולאחר מכן עוד מתכת ושרשרת חוליות בסנטה מוניקה- מרכז קניות קטן.

זוהי מעבדת לייזר באוניברסיטת איווה, שבה הדג חוזר כמו אבסטרקציה מאחור. אלה מעבדות התמיכה, אשר, על-ידי צירוף מקרים מסוים, לא נצרכו לחלונות. והצורה מתאימה באופן מושלם. אני פשוט צרפתי רק את הנקודות. בחלק המעוגל ישנו כל הציוד המכני. הקיר המוצק מאחורי זה הוא ערוץ צינור - קניון צינור- וכך הייתה הזדמנות לעקל, כי לא היה צורך בצינורות בולטים, או אוורור או דברים מסוג זה. זה נתן לי הזדמנות לעשות מזה פסל .

זהו בית קטן במקום כלשהו. הם כבר בונים אותו כל כך הרבה זמן שאני כבר לא זוכר איפה זה. זהו בווסט ואלי. והתחלנו עם הנחל והצבנו את הבית לאורך הנחל - וחסמנו אותו כדי ליצור אגם. אלה הם המודלים. המציאות, עם האגם- אופן הביצוע הוא ממש רע. וזה הזכיר לי למה אני פועל באופן הגנתי בדברים כמו הבית שלי. כאשר אתה צריך לעשות משהו באמת בזול , קשה לקבל פינות מושלמות וכאלה. האובייקט הגדול ממתכת הוא המעבר, ובתוכו זה -- אתה יורד למטה לסלון, ואז למטה לחדר השינה, שבצד ימין. זה משהו בדומה לעיר שלמה בנויה.

התבקשתי לעשות בית חולים עבור סכיזופרנים מתבגרים בייל. חשבתי שזה התאים לי לעשות את זה.

זהו בית ליד בית פיליפ ג'ונסון במינסוטה. לבעלים היתה התלבטות -- הם ביקשו מפיליפ לעשות את זה. הוא היה עסוק מדי. הוא לא המליץ עלי, דרך אגב.

(צחוק)

בסופו של דבר הפכנו אותו לפסל, כי הדילמה היה, איך אתה בונה בניין שאינו נראה כמו השפה? האם הוא הולך להיראות כמו שהאחוזה היפה הזו מחולקת לתת חלוקות וכו וכו. הבנתם את הרעיון. וכך אנחנו סוף סוף עשינו זאת. אנשים אלה הם אספני אמנות. ואנחנו לבסוף עיצבנו אותו כך שייראה פיסולי מאוד מהבית המרכזי, וכל החלונות הם בצד השני. והמבנה פיסולי מאוד כשאתה הולך סביבו. הוא עשוי מתכת והחומר החום הוא פינ-פליי זהו עץ שמיוצר בפינלנד. השתמשנו בו ב"ליולה" בקפלה, וזה לא עבד. אני ממשיך לנסות לגרום לזה לעבוד. במקרה זה למדנו כיצד להקצות אותו למשימה.

בקליבלנד, ישנו קניון ברנהם, בצד שמאל. הוא מעולם לא הסתיים. יוצאים אל האגם, אתם יכולים לראות את כל הבניינים החדשים אלה שבנינו. וניתנה לנו ההזדמנות לבנות בניין באתר זה. יש שם מסלול של רכבת. זהו בניין העירייה כאן איפה שהוא, ובית המשפט. וקו האמצע של הקניון יוצא החוצה. ברנהם תיכננה תחנת רכבת שמעולם לא נבנתה, וכך גם אנחנו. סוהיו היא על הציר כאן, ועקבנו אחר הציר ואלה שני סוגי עמודי שער. וזה הבניין שלנו, שזה משרד ראשי בחברת ביטוח. שיתפנו פעולה עם אולדנבורג ושמנו את העיתון מעל, מקופל. מועדון הבריאות צמוד למוסך עם קלמרה, לקליבלנד.

(צחוק)

אתה נוהג כלפי מטה. אז אלה 10 קומות של קלמרות. וכל הדברים שבחלק התחתון הם מוזיאון, ורעיון לכניסה מאד מפוארת לכלי רכב. לבעלים הזה יש קטע עם כניסה גרועה לכלי לרכב. וזה יהיה מלון. כך, שקו האמצע של הדבר הזה - אנחנו נשמר אותו, ונתחיל לעבוד עם קנה המידה של בניינים חדשים על-ידי "פלי" ו"קון פדרסון פוקס", וכו ', שנמצאות בעיצומן. זה קשה לעשות רב קומות. אני מרגיש הרבה יותר נוח כאן למטה.

זהו נכס בברנטווד. ולפני זמן רב, ב-82 בערך, אחרי הבית שלי - עיצבתי בית לעצמי זה יהיה כפר של כמה ביתנים סביב חצר- והבעלים של מגרש זה עבדה בשבילי ובנתה מודל זה ממש שבצד שמאל. והיא חזרה, אני מניח עשירה יותר או משהו -- משהו קרה -- וביקשה ממני לעצב לה בית באתר זה. ובעקבות הרעיון הבסיסי הזה של הכפר, שינינו אותו כשנכנסנו לזה. נעלתי את הבית לתוך האתר על ידי חיתוך הקצה האחורי - כאן אתם רואים על הצילומים של האתר- חתכתי לפרוסות ושמתי את כל חדרי הרחצה וההלבשה כמו קיר התמך, יצירת אזור ברמה נמוכה יותר עבור חדר השינה העיקרי, שעיצבתי כמו סוג של דוברה, שנראה כמו סירה. וזהו, בנוי. הכיפה הייתה בקשה מהלקוחה. היא רצתה כיפה במקום כלשהו בבית. לא היה אכפת לה איפוא. כאשר אתה ישן בחדר השינה זה, ואני מקווה זאת אומרת, לא ישנתי בו עדיין. כבר הצעתי לה נישואין כדי שאוכל לישון שם, אבל היא אמרה שאין בכך צורך. אבל כאשר אתה בתוך החדר, אתה מרגיש כאילו אתה על סוג של דוברה על סוג כלשהו של אגם. וזה מאוד פרטי. הנוף מעוצב סביב ליצירת גינה פרטית. ולאחר מכן שם למעלה ישנו גן בצד זה של הסלון, ואחד בצד השני.

אלה אינן ממוקדות היטב. אני לא יודע איך לעשות את זה מכאן. מקד את זו שמימין. זה שם. שמאל - זה הימין שלי.

בכל מקרה, אתם נכנסים לתוך גן עם חורשה יפה. זהו חדר המגורים. אגפי המשרתים. חדר אורחים, ועליה כיפת שיש. ולאחר מכן נכנסים לתוך הסלון ואז הלאה. זהו חדר השינה. יורדים מקומה זו לאורך גרם מדרגות, ונכנסים לחדר השינה כאן, שמגיע לתוך האגם. והמיטה היא שוב בחלל זה, עם חלונות שמשקיפים החוצה אל האגם. דברי סטונהנג אלה תוכננו לתת רקע קדמי וכדי ליצור עומק גדול במגרש רדוד זה . החומר הוא נתך של עופרת ונחושת, כמו בבניין בבוסטון. וכך שהייתה כוונה לעשות מחלקת אדמה קטנה זו - היא 30 על 75 -- למעין אחוזה על-ידי הפרדת אזורים אלה ולעצב את הסלון ואת חדר אוכל לתוך ביתן זה עם מרווח גבוה בו. וזה קרה בטעות שעשיתי זאת ישר על ציר עם שולחן חדר האוכל. זה נראה כאילו יש לי ציור "בלדסארי" בחינם. אבל הרעיון הוא, החלונות כולם ממוקמים כדי לראות את מה חלקים של הבית בחוץ. בסופו של דבר זה יוסתר -- עצים אלה יגיעו למעלה -- וזה יהיה מאוד פרטי. אתה מרגיש כאילו אתה נמצא בסוג של כפר שלך.

זה למייקל אייזנר - דיסני. אנחנו עושים עבודה מסוימת בשבילו.

וזה באנהיים, קליפורניה, וזה מבנה בכביש מהיר. אתה עובר מתחת לגשר זה בכ-104 ק"מ לשעה, ויש כאן עוד גשר. ואתה עובר דרך חדר זה בשבריר שנייה, והמבנה ישקף זאת. מאחור, הוא הרבה יותר אנושי -- כניסה, חדר אוכל, וכו '. ולאחר מכן הדבר הזה כאן -- אני מקווה שכשתנהגו ליד תשמעו אפקט קול שמכה על גדר כלונסאות . סוג של כיף לעשות זאת.

אני מעצב בניין בבאזל, שוויץ שהוא בניין משרדים של חברת רהיטים. ואנו נאבקים עם התמונה. אלה הם הרעיונות המוקדמים, אבל הם צריכים למכור רהיטים לאנשים נורמליים, אז אם עיצבתי בניין והוא היה מהודר מדי, אז אנשים יכולים לומר, "ובכן, הרהיטים נראים בסדר כאן, אבל לא, זה לא הולך להיראות טוב בבניין הרגיל שלי". אז עשינו מעין פלטה פרגמטית בשלב השני כאן, ולקחנו את מתקני הכנס, ועשינו מהם וילה כך שהשטח המשותף הוא מאוד פיסולי ונפרד. ואתם מסתכלים על זה מהמשרדים ויוצרים סוג של אינטראקציה בין האובייקטים האלה.

זה בפריז, לאורך הסיין. "פאלה דה ספורט", ה"גאר דה ליון" כאן. שר האוצר - האדם שעבר מהלובר – הולך כאן. יש ספריה חדשה מעבר לנהר. ובחזרה לכאן, זה פארק נטוע כבר, אנחנו מעצבים בניין דחוס מאוד שנקרא "אמריקן סנטר", שיש בו תאטרון, דירות מגורים , בי"ס למחול, מוזיאון לאמנות, מסעדות ועוד כל מני -- זו תוכנית דחוסה מאוד -- חנויות ספרים, וכו '. במקום צפוף וקטן מאוד -- זוהי הקרקע. ולצרפתים יש כישרון יוצא דופן לקלקל דברים על-ידי לקיחת אתר יפה ולנתק לו את הפינה. הם קוראים לזה "פלאן קופה".(תכנית קצוצה). ונאבקתי עם הדבר הזה -- איך להגיע סביב לפינה.

אלה הם המודלים לזה. הראיתי לכם מודל אחר, את האחד -- זוהי הדרך שארגנתי לעצמי כדי לצייר את השרטוט -- אז הבנתי את הבעיה. ניסיתי להגיע סביב אותה "פלאן קופה" -- איך עושים את זה? דירות, וכו '. אלו הם הסוג של מודלי המחקר שעשינו. והאחד בצד שמאל נורא למדי. אתם יכולים לראות למה הייתי מוכן להתאבד כשזה נבנה. אבל מזה הגיע סוף סוף הפתרון הזה, שבו המעלית פעלה חזיתית, במקביל לרחוב זה, וגם במקביל לכאן. לאחר מכן זה סוג של טוויסט, עם מרפסת זו והחצאית, כמו בלרינה שמרימה את החצאית כדי הכניס אותך לפואייה. המסעדות כאן -- הדירות, והתיאטרון, וכו '. כך שהכל ייבנה באבן, אבן גיר צרפתית, מלבד פיסת מתכת זו. וזה פונה לפארק. והרעיון היה לגרום לזה לבטא את האנרגיה של זה. בצד הפונה אל הרחוב הוא הרבה יותר נורמלי, מלבד שהחלקתי כמה גגות משופעים, כך שמגיעים לנקודה יחידות דיור אלה עשו מחווה לפינה. וזה יהיה סוג לוח מודעות היי-טקי. אם למישהו מכם יש רעיונות לכך, אנא צרו איתי קשר. אני לא יודע מה לעשות.

ג'יי ציאט מחפש איך להיענש, והוא שכר אותי לתכנן בשבילו בית בהמפטונס. ויש לו דג. ואני ממשיך לחשוב, "זה הולך להיות הדג האחרון." זה כמו להיות מכור לסמים. אני אומר, "אני לא הולך לעשות את זה יותר -- אני לא רוצה לעשות את זה יותר -- אני לא הולך לעשות את זה." ואז אני עושה את זה.

(צחוק)

הנה זה. אבל זה הסלון. וקטע זה כאן הוא – אני לא יודע מה זה. פשוט הוספתי אותו כך שיהיה לנו מספיק כסף בתקציב כך שנוכל להוציא משהו החוצה.

(מחיאות כפיים)

זהו היורו דיסני, עבדתי עם כל החבר'ה שהצגתי בפניכם קודם לכן. זה היה מאד כיף לעבוד ביחד. אני חושב שאני ממאדים עבורם, והם בשבילי, אבל כולנו מצליחים איכשהו לעבוד יחד, ואני חושב, באופן פרודוקטיבי. עד כה. זהו ה"שופינג". אתה נכנס לתוך ממלכת הקסם והמלון שהקבוצה של טוני בקסטר עושה כאן. וזה הוא סוג של קניון, עם רודיאו ומסעדות. ועוד מסעדה. מה שעשיתי- - בגלל ששמי פריז הם די משעממים, עשיתי רשת תאורה בניצב לתחנת הרכבת, לתוואי הרכבת. זה נראה כאילו זה כבר סוג של היה שם, ולאחר מכן ריסק את כל הצורות הפשוטות יותר לתוך זה. לרשת התאורה יהיה אור,תהיה מוארת בלילה, ותתן סוג של אור תקרה. בשוויץ -- גרמניה, למעשה -- על נהר הריין מול באזל, עשינו מפעל רהיטים ומוזיאון רהיטים.

וניסיתי -- יש בניין של "ניק גרימשו" כאן, יש פסל של אולדנבורג כאן -- ניסיתי ליצור מערכת יחסים אורבנית. ולא נתתי שקופיות טובות להראות -- הוא זה עתה הושלם -- אבל זה כאן הוא הבניין הזה ויצירות אלו כאן וכאן. וכשעוברים בדרך זה תמיד חלק -- אתה רואה אותו כמו כל היצירות האלה מצתברות ונעשות חלק מכלל השכונה. הטיח שלו , הוא רק אבץ. ואתה תוהה, אם זהו מוזיאון מה הולך להיות בפנים? אם זה הולך להיות כל כך עמוס ומטורף שלא תראה כלום, ורק תמתינו. אני כל כך ערמומי וחכם -- עשיתי את זה מעולה ושקט. אך מבחוץ זה כן צועק עליך קצת. זהו למעשה בעצם שלושה חדרים מרובעים עם כמה חלונות גג וכאלה. והמבנה מאחור, זה נראה כקרחון צף לו בגבעות. אני יודע שאני עברתי את הזמן. ראו, צוהר זה יורד והופך להיות האחד הזה. ולכן הוא די שקט בפנים.

זהו אולם דיסני -- אולם הקונצרטים. זהו פרויקט מסובך. יש אולם קאמרי. זה קשור לביתן צ'נדלר הקיים שנבנה עם המון אהבה, דמעות, ואכפתיות. וזה לא בניין גדול, אבל ניגשתי אליו באופטימיות, שניצור בינינו מערכת יחסים יצירתית שתחזק את שנינו. ואת התכנית של זה -- זה אולם קונצרטים. זה הפואייה, שהוא סוג של מבנה של גן. יש אזור מסחרי בקומת הקרקע. אלה משרדים, שבאמת, בתחרות, לא היינו צריכים לעצב. אבל בסופו של דבר, יש שם מלון. אלה היו סוג מערכות היחסים שהיו עם הצ'נדלר, לחבר שתי רמות אלה יחד ולייחס אותן למבנים שהיו קיימים -- ל"MOCA" , וכו '.

האקוסטיקן בתחרות נתן לנו קריטריונים, שהובילו לתכנית הממודרת הזו, אשר התברר לנו לאחר התחרות שלא עובדים בכלל. אבל כולם אהבו צורות אלו ואהבו את החלל, וכך, זו אחת הבעיות של תחרות. אתה צריך לנסות ולקבל זאת חזרה בדרך כלשהי. ובחנו דגמים רבים. זה היה הדגם המקורי שלנו. אלה היו שלושה מבנים שהיו האידיאל- ה"קונצרטגבאו," בוסטון וברלין. כולם חיבבו את הסראונד. למעשה, זהו האולם הקטן ביותר בגודלו, ויש בו יותר מקומות מאשר בכל אלה משום שיש לו גלריות כפולות. הלקוח שלנו לא רוצה גלריות, אז-- וכאשר פגשנו את האקוסטיקן החדש שלנו, הוא אמר לנו שזה היה בצורה הנכונה או זה היה בצורה הנכונה. וניסינו צורות רבות, בנסיון לקבל את האנרגיה של התכנון המקורי בתוך תבנית אקוסטית מקובלת. לבסוף הסכמנו על צורה שהיתה הפרופורציה של ה"קונצרטגבאו" עם הקירות החיצוניים המשופעים, שהאקוסטיקן אמר שהיו קריטיים לזה, ומאוחר יותר החליט שהם לא היו, אבל עכשיו יש לנו אותם.

(צחוק)

והרעיון שלנו הוא להפוך אתאזור הישיבה למשהו מאוד פיסולי ומעץ, וכמו סירה גדולה שיושבת בחדר מטויח זה. זהו הרעיון. ולפינות יהיו לונות גג ועמודים אלה יהיו מבניים. והדבר היפה בהצבת עמודים הוא שהם נותנים לך סוג של חוש של פרוסניום מכל מקום שבו אתה יושב, וליצור אינטימיות. עכשיו, זה אינו עיצוב סופי -- אלה הם רק על הדרך להיות -- וכך לא הייתי לוקח אותו כפשוטו, למעט התחושה של המרחב. למדנו על אקוסטיקה עם לייזר, והם הקפיצו אותם וראו היכן כל זה עובד. אבל אתה מקבל את התחושה של האולם במקטע. רוב האולמות מגיעים ישר כלפי מטה לתוך הפרוסניום. במקרה זה אנו פותחים אותו חזרה למעלה ומקבלים חלונות גג בארבע פינות. וכך זה יהיה בעל צורה שונה לגמרי.

(צחוק)

הבניין המקורי, משום שהוא היה דמוי צפרדע, ומתאים יפה באתר ומסובב עצמו היטב. כאשר אתה נכנס לתוך קופסא, קשה לעשות את זה -- ואנחנו כאן, נאבקים כיצד להכניס את המלון. וזה קומקום שעיצבתי ל"אלסי." אני פשוט תקעתי אותו שם. אבל זה איך שאני עובד. לקחת פיסות וחתיכות , מסתכל על זה ונאבק עם זהו, וחותך את זה. וכמובן שזה לא הולך להיראות כך, אבל זו הדרך המטורפת שבה אני נוטה לעבוד.

ולאחר מכן בסופו של דבר, ב- L.A. התבקשתי לעשות פסל למרגלות ה"אינטרסטייט בנק טאואר", הבניין הגבוה ביותר ב L.A. לארי הלפרין עושה את המדרגות. ואני התבקשתי לעשות דג אז עשיתי נחש.

(צחוק)

זה מרחב ציבורי, ואני עיצבתי אותו במבנה של גן, ואפשר להיכנס לתוכו זו קיווה, לארי שם בה מעט מים. וזה עובד הרבה יותר טוב מאשר דג.

בברצלונה התבקשתי לעשות דג, ואנחנו עובדים על זה, למרגלות "ריץ-קרלטון טאואר" שמבוצע על-ידי סקידמור, אווינגס אנד, מריל. והריץ-קרלטון טאואר מעוצב עם פלדה חשופה, שאינה חסינת אש, מאד בדומה למכלי הגז הישן. ואז לקחנו את השפה של פלדה חשופה והשתמשנו בה, עיוותנו אותה, לצורה של דג, ונוצר סוג של מכשור שנראה מהמאה ה-19, שיושיב -- זה חוף והנמל בחוץ בחזית, וזה באמת מרכז קניות עם חנויות כלבו. ופיצלנו גשרים אלה. במקור, כל זה היה מוצק עם חור בתוכו. חתכנו אותם בצורה רופפת ועשינו כמה גשרים, ויצרנו סוג של חזית למלון זה. הראינו את זה לאנשי המלון , לפני כמה ימים, הם היו מבוהלים ואמרו שאף אחד לא יגיע לריץ-קרלטון יותר, בגלל דג זה.

(צחוק)

ובסופו של דבר, פשוט זרקתי את אלה פנימה -- לו דנציגר. לא ציפיתי שלו דנציגר יהיה כאן, אבל זהו בניין שעשיתי בשבילו ב-1964, אני חושב. סטודיו קטן - ולמרבה הצער הוא למכירה. הזמן עובר.

וזה הבן שלי שעובד איתי על פרוייקט קטן למזון מהיר. הוא עיצב את הרובוט כקופאי, והראש זז, ועשיתי את השאר. והאוכל לא היה טוב כמו היתר, ואז הוא נכשל. הוא אמור היה להיות בכיוון השני – האוכל היה צריך להיות קודם כל. זה לא עבד.

תודה רבה.