פראנקו סאצ'י על נוליווד

יש לי סיפור. סיפור שאני רוצה לחלוק איתכם. וזהו סיפור אפריקאי. זהו סיפור של תקווה, התאוששות וזוהר.

היתה הוליווד. ואז הגיע בוליווד. היום יש לנו את נוליווד, תעשיית הסרטים השלישית בגודלה בעולם. ב - 2006 בלבד, כמעט 2000 סרטים צולמו בניגריה. נסו לדמיין 40, 50 סרטים עטופים, מופצים, בכל שבוע. ברחובות של לאגוס, ניגריה ומערב אפריקה. יש המעריכים את שווי התעשייה בכ - 250 מיליון דולר. היא יצרה אלפי, אם לא עשרות אלפי עבודות. והיא מתרחבת. אבל אל תשכחו שהייתה זאת תנועה עממית. זה משהו שקרה ללא השקעה זרה. ללא תמיכה ממשלתית, ולמעשה, זה קרה כנגד כל הסיכויים, באחד מרגעי המשבר הגדולים ביותר בכלכלת ניגריה. התעשייה בת 15 שנים.

ולכן, אתם אולי חושבים עכשיו, למה, ואיך במאי איטלקי, שמתגורר בבוסטון כל כך מתעניין בסיפור? ולכן, אני חושב שאני חייב לאמר לכם רק כמה מילים, כמה פרטים לגבי חיי האישיים, מכיוון שאני חושב שיש קשר. סבא שלי גר מרבית חייו והוא אף קבור בזמביה. אבי אף הוא גר ברוב חייו הבוגרים במזרח אפריקה. ואני עצמי נולדתי בזמביה. למרות שעזבתי כשהייתי רק בן שלוש, באמת הרגשתי שאפריקה היא חלק גדול מחיי. והיא באמת הייתה המקום בו למדתי ללכת. אני חושב שביטאתי את מילותיי הראשונות, ומשפחתי קנתה את ביתם הראשון. ואז, כשחזרנו לאיטליה, אחד הדברים שאני הכי זוכר זה שלמשפחתי היה קשה לשתף בזיכרונות. היה נדמה לשכנינו וחברינו, שאפריקה היא או אותו מקום אקזוטי, אותה אדמה חלומית שסביר שקיימת רק בדמיון שלהם. או המקום של האימה והרעב. ולכן תמיד נתפסנו בסטריוטיפ הזה. ואני זוכר היטב את התשוקה הזאת, לדבר על אפריקה כמקום שבו גרנו ואנשים גרים וחיים את חייהם, ויש להם חלומות בדיוק כמו לכולנו. אז כשקראתי בעיתון, במדור עסקים את הסיפור של נוליווד, ממש הרגשתי שזו היא הזדמנות יוצאת דופן לספר את הסיפור שיוצא כנגד כל אותן דעות קדומות.

כאן, אני יכול לספר סיפור של אפריקאים יוצרים סרטים כמוני, ולמעשה הרגשתי שזו הייתה השראה בשבילי. יש לי מזל גדול להיות יוצר סרטים במרכז לאומנות ההדמייה הדיגיטלית באוניברסיטת בוסטון. ואנו ממש מביטים בטכנולוגיה הדיגיטלית משתנה, ואיך יוצרי סרטים צעירים, עצמאיים יכולים ליצור סרטים כמעט ללא עלות. ולכן, כשהצעתי את הרעיון, הייתה לי כל התמיכה ליצור את הסרט הזה. ולא רק שהייתה לי התמיכה, מצאתי שני פרטנרים נפלאים להרפתקאה הזו. אימיי קורייגאן, צלמת צעירה ומאוד מוכשרת, ורוברט קאפוטו, חבר ומנטור, אדם ותיק בנשיונל ג'יאוגרפיק, והוא אמר לי, "אתה יודע, פראנקו, ב- 25 שנותיי בכיסוי אפריקה, אני לא יודע אם פגשתי סיפור שכל כך מלא בתקווה וכיף."

אז טסנו ללאגוס באוקטובור 2005. והלכנו ללאגוס בכדי לפגוש את בונד אמרוואה, במאי נפלא ומוכשר, שנמצא איתנו הערב. התוכנית הייתה לתת לכם דיוקן של נוליווד, של תעשיית הסרטים היוצאת דופן הזו, בעקבות בונד, במסע שלו לעשות סרט פעולה אשר מתמודד עם נושא השחיתות. הנקרא "צ'קפוינט". שחיתות משטרתית. והיו לו תשעה ימים לעשות זאת. אנחנו חשבנו שזה סיפור טוב.

בינתיים, היינו צריכים לסקר את נוליווד, ודיברנו עם הרבה יוצרי סרטים. אבל אני לא רוצה ליצור יותר מידי ציפיות. אני רוצה להראות לכם שש דקות. ושש דקות אלו מאוד מכוונות לקהל של TED. ישנם מספר נושאים מהסרט הדקומנטרי, אבל הם ערוכים מחדש לכם, בסדר? אז אני מניח שזו היא בכורה עולמית.

(סרט) איש: אקשן. מילורטון נווקדי: אתה יוצר סרט יפה עם רק 10,000 דולר פה בניגריה. ואתה מצלם בשבעה ימים. פיס פיברסימה: אנחנו עושים סרטים למאסות של אנשים. אנחנו לא עושים סרטים לעלית ולא לאנשים שגרים בבתי הזכוכית שלהם. הם יכולים להרשות לעצמם לצפות ב"רובוקופ" וכיוצא באלה. מחמוד אלי באלוגן: אני חושב שיצירת סרטים בניגריה, לאלו שעובדים בזה, היא סוג של מפעל סרטים קיומי. מה הם יעשו כדי לממן את חייהם? זה לא מפעל סרטים יוקרתי שבו אתה אומר: "אני רוצה לשים את כל המרקחה הצעקנית של הוליווד, איפה שיש את התקציבים הגדולים."

כאן, אתה יוצר את הסרטים האלו, זה מוכר, אתה קופץ ללוקיישן פעם נוספת ליצור עוד סרט, בגלל שאם לא תיצור את הסרט הבא, לא תאכל להאכיל. בונד אמרוואה: בזמן שאנו מספקים הנאה, יש לנו את היכולת גם לחנך.

אני מאמין בכוח של הסרטים. תשעים אחוז מהאוכלוסייה יצפו בנוליווד. אני חושב שזה הרכב הכי בר-קיימא כרגע בכדי להעביר את האינפורמציה. אז אם אתה יוצר סרט, לא משנה הנושא אשר יהיה, תוסיף לתוכו מסר. אישה: עדיין אין לך אף דיווח על אירוע. הוא צריך טיפול רפואי הולם. פיס פיברסימה: אני כל הזמן מנסה להסביר לאנשים, לא מדובר באיכות כרגע, האיכות בדרך. אני מתכוונת, ישנם אותם סרטים אשר אנשים יוצרים בשביל האיכות, אבל הדבר הראשון שאתה צריך לזכור על החברה הזו הוא שבאפריקה ישנם עדיין אנשים שחיים מדולר ליום, ואלו האנשים שהולכים לראות את הסרטים האלו.

סוני מקדון: נוליווד היא תעשייה פנטסטית. אשר רק נולדה בחלק הזה של העולם. בגלל שאף אחד לא האמין שנוליווד יכולה לצאת מאפריקה. לאנשלוט אימאסן: אבל הסרטים שלנו, אלו סיפורים שאנשי עמנו יכולים לייחס לעצמם. אלו סיפורים על עמנו, לעמנו. והם באופן עקבי, דבוקים למסכים שלהם כשהם רואים את הסיפור. מספר: מתח, כיף ותככים. זה בלוקבאסטר של קומדיות. אתה תסדוק את הצלעות שלך!

ברנארד פינאיון אגבאוסי: היינו כל כך עמוק בתוך הסרטים הזרים. זה הכל סרטים זרים. אבל אנחנו מסוגלים לעשות משהו גם. אנחנו מסוגלים לעשות משהו, משהו שברגע שהעולם יראה, הם יגידו, וואו! זאת ניגריה. איש: רק תעצור, סמל. אל תביך את עצמך. קדימה. אל תברח. תחזור. תחזור.

סוני מקדון: אתה היום יכול להסתובב ברחובות ולראות תפקיד מודל. זה לא רק מה שאתה רואה בתמונה. אתה רואה את חייו של האדם. אתה רואה איך הוא מדבר. אתה רואה איך הוא חי. הוא משפיע עלייך טוב מאוד, אתה יודע? זה לא רק מה שאתה רואה בתמונה. זה לא מה שאתה שומע, מהעיתונות המערבית. איש: נתראה. ביי. אקשן.

סאינט אובי: אתה יודע, הייתי מרותק מאותם סרטי קאובויז. אבל אז, כשגיליתי את המצב במדינה שלי, בזמנו, היתה כל כך הרבה שחיתות. בשביל שבחור צעיר יצליח לשרוד כאן, אתה חייב לחשוב מחשבות שליליות וכדומה, או על סוג של מידות רעות. ואני לא רציתי בכך, אתה מבין? וגיליתי שאני יכול להיות מצליח בתור שחקן, בלי להיגרר לפשע, בלי לרמות אף אחד, בלי לשקר. רק אני והכישרון שניתן לי על ידי אלוהים. איש: בוא נלך. בסדר. הגיע הזמן לכסח כמה אנשים. תכסה את זה. זה שלך. תזיז את זה.

רובוגר אנימאדו: במדינות גדולות, כשהם עושים סרטים, יש להם את כל הדברים במקום. אבל כאן, אנחנו מאלתרים את הפריטים האלה, כמו היריות. כמו שהם הולכים, עכשיו, עכשיו, אתה רואה את האקדח שם, אבל לא תראה יריות של אקדח, אנחנו משתמשים בדמיים. קאוין בוקס איקדודא: הדבר היחיד שאני מפחד הוא שזה יתפוצץ לי ישר בפנים. אישה: זו הסיבה שאני משתמשת במספיק מסקנטייפ. המסקנטייפ יחזיק את זה. וואט, חכה. רק תחזיק את זה. קאוין בוקס איקדודא: אני רק מבקש ממנה שתוודא שהיא שמה את זה כמו שצריך. שהפיצוץ לא ייפגע בפנים שלי, אתה מבין? אבל היא מקצוענית. היא יודעת מה היא עושה. אני מנסה להגן על פניי גם. זה לא הולך להיות הסרט האחרון שלי. אתה יודע, זה נוליווד, איפה שהקסם חי.

רובוגר אנימאדו: אז עכשיו אתה עומד לראות איך אנחנו עושים את הסרטים שלנו בעצמנו, עם או בלי עזרה ממישהו. איש: אקשן. קאט. (תשואות)

פראנקו סאצ'י: כל כך הרבה דברים לאמר, כל כך מעט זמן. כל כך הרבה נושאים בסיפור הזה. אני פשוט לא יכול לאמר לכם -- יש דבר אחד שאני רוצה לאמר לכם. ביליתי, אתם יודעים, מספר שבועות עם כל אותם שחקנים, מפיקים, והבעיות שהם צריכים לעבור הן בלתי מובנות בשביל מערבי, יוצר סרטים שעובד באמריקה או באירופה. אבל תמיד עם חיוך, תמיד עם התלהבות, זה פשוט מדהים.

וורנר הרצוג, יוצר הסרטים הגרמני אמר, "אני צריך לייצר סרטים כמו שאתם צריכים חמצן". ואני חושב שהם נושמים. יוצרי הסרטים הניגריים באמת, באמת עושים את מה שהם אוהבים. וכך זה מאוד מאוד חשוב להם, ולקהל שלהם. אישה אמרה לי, "כשאני רואה סרט נוליוודי, אני יכולה להירגע, אני ממש -- אני נושמת טוב יותר".

יש דבר מאוד חשוב נוסף, שאני מקווה שיהדהד לקהל זה. וזהו טכנולוגיה. אני מאוד מתעניין בזה ואני באמת חושב שיכולות העריכה הדיגיטליות הלא-לינאריות נחתכו, העלות עכשיו היא חצי ממה שהייתה פעם. מצלמות נהדרות עולות פחות מ- 5,000 דולר. וזה נתן דרור לאנרגיה עצומה. ונחשו מה? לא היינו חייבים לספר זאת ליוצרי הסרטים הניגריים. הם מבינים את זה, הם מאמצים את הטכנולוגיה הם משתמשים בה, והם מצליחים. אני מקווה שהתופעה "נוליווד" תלך בשתי הדרכים. אני מקווה שזה יעורר מדינות אפריקאיות נוספות לחבק את הטכנולוגיה, להביט במודל הניגרי, ליצור את הסרטים שלהם, ליצור עבודות, ליצור סיפור לאוכלוסייה, משהו להזדהות איתו, משהו חיובי, משהו שממש משמש כהקלה פסיכולוגית והיא חלק מהתרבות. אבל אני באמת חושב שזו היא תופעה שיכולה לתת לנו השראה. אני באמת חושב שהיא הולכת בשתי הדרכים.

יוצרי סרטים, חברים שלי, הם מסתכלים על נוליווד ואומרים, "וואו, הם עושים את מה שאנחנו ממש רוצים לעשות, ומיצרים דולר וגם חיים מהעבודה הזו." אז אני באמת חושב שזהו שיעור שאנחנו ממש לומדים מהם. ויש דבר אחד, עוד אתגר אחד יש לי לאתגר אותכם, שאמור לשקף את החשיבות של הסיפור. ואני חושב שזהו הנושא של הכנס הזה. נסו לדמיין עולם שבו המטרה היחידה היא אוכל ומכסה, ללא סיפורים. אין סיפורים סביב המדורה. אין אגדות, אין מעשיות. כלום. אין רומנים. קשה, אה? זה חסר חשיבות.

אז זה מה שאני באמת חושב. אני חושב שהמפתח לאוכלוסייה בריאה היא קהילה משגשגת של סיפורים, ואני חושב שיוצרי הסרטים הניגריים ממש הוכיחו את זה. אני אשמח אם תשמעו את הקולות. רק לכמה רגעים. זה לא רצף נוסף, רק כמה קולות מנוליווד.

(וידאו) טוין אלוסא: נוליווד היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות להם. אם יש לך תעשייה שמעלה חיוך על פני האנשים, זו היא נוליווד. סאינט אובי: אני מאמין שבקרוב מאוד, לא רק שיהיו לנו סרטים טובים יותר, יהיו לנו סרטים ניגריים מקוריים. בונד אמרוואה: זה עדיין אותם נושאים בסיסיים. אהבה, אקשן. אבל אנחנו מספרים את זה בדרכנו שלנו, הדרך הניגרית שלנו, הדרך האפריקאית. יש לנו מגוון תרבויות, מגוון תרבויות, יש כל כך הרבה, שגם בעוד שנים רבות, אני לא רואה את עצמנו מתישים את הסיפורים שלנו.

פראנקו סאצ'י: העבודה שלי נגמרת כאן, ויוצרי הסרטים הניגריים ממש צריכים לעבוד עכשיו. ואני מאוד מקווה שיהיו הרבה מאוד שיתופי פעולה, שבהם נלמד אחד את השני דברים. ואני ממש מקווה שזה יקרה. תודה רבה לכם. (תשואות)

כריס אנדרסון: עצור. יש לי שתי שאלות. פראנקו, תיארת את נוליווד כתעשיית הסרטים השלישית בגודלה בעולם. למה זה מתורגם במספרים של סרטים?

פראנקו סאצ'י: אה, כן. אני חושב שהזכרתי זאת בקצרה -- זה קרוב ל - 2,000 סרטים. יש מידע מדוייק לגבי זה.

כריס אנדרסון: 2,000 סרטים לשנה? פראנקו סאצ'י: 2,000 סרטים לשנה. 2006 או 6, הצנזורה צנזרה 1,600 סרטים בלבד. ואנחנו יודעים שיש עוד. אז זה די מדוייק לאמר שישנם 2,000 סרטים. אז דמיינו 45 סרטים כל שבוע. ישנם אתגרים. ישנם אתגרים. ישנו שפע של סרטים, האיכות חייבות לעלות, הם צריכים לעלות לשלב הבא, אבל אני אופטימי.

כריס אנדרסון: ואלו סרטים שבדרך כלל לא נצפים בבתי קולנוע?

פראנקו סאצ'י: אה, כן, וודאי. זה מאוד חשוב. אולי בשבילכם יהיה קשה לדמיין, אלו הם סרטים המופצים ישירות לשווקים. הם נקנים בחנויות וידאו. הם מושכרים עבור כמה פרוטות.

כריס אנדרסון: באיזה פורמט?

פראנקו סאצ'י: אה, הפורמט -- תודה על השאלה. כן, זה וי סי די. זה סי די, זו היא תמונה טיפה יותר דחוסה. הם התחילו עם וי היץ' אס. הם למעשה לא חיכו לטכנולוגיה החדשה ביותר, הם התחילו ב- 1992, 1994. אז יש 57 מיליון מכשירי וידאו בניגריה שמנגנים, אתם יודעים, וי היץ' אס ווי סי די. זה סי די למעשה. זה קומפאקט דיסק.

כריס אנדרסון: אז ברחובות, סרטים הם כמו מטילי זהב ...?

פראנקו סאצ'י: אתה יכול להיות בפקק תנועה בלאגוס ואתה יכול לקנות סרט או בננות או מים. כן. (צחוק) ואני חייב לאמר, שזה ממש מוכיח את הסיפור, זה מצרך חשוב, ממש מרכיב עיקרי. אין חיים בלי הסיפורים.

כריס אנדרסון: פראנקו, תודה רבה לך.