פיית' ג'גדה: דברים שלמדתי מאחי האוטיסטים

היום יש לי בקשה אחת בלבד. אנא, אל תאמרו לי שאני נורמלית.

כעת אני רוצה להכיר לכם את אחי. רמי הוא בן 22, גבוה ונאה מאד. הוא לא מדבר, אבל מביע שמחה יותר מכפי שיכולים טובי הנואמים. רמי יודע מהי אהבה. הוא מעניק אותה ללא תנאי וללא אבחנה. הוא אינו חמדן. הוא לא רואה את צבע העור. לא איכפת לו מהבדלים על רקע דתי, ותקשיבו טוב: הוא מעולם לא אמר דבר-שקר. כשהוא שר שירים מימי ילדותנו, מנסה להגות מלים שאפילו אני לא זוכרת, הוא מזכיר לי דבר אחד: כמה מעט אנו יודעים על המוח, וכמה נפלא הוא ודאי הבלתי-ידוע הזה.

סמואל הוא בן 16. הוא גבוה. הוא נאה מאד. יש לו זכרון מושלם. אבל זהו זכרון בררני. הוא לא זוכר אם סחב לי את השוקולד, אבל הוא זוכר את שנת פרסומו של כל שיר ב"אייפוד" שלי, שיחות שהיו לנו כשהיה בן ארבע, את העובדה שבכה על זרועי בפרק הראשון של ה"טלטביז", ואת יום ההולדת של ליידי גאגא.

נכון שהם נהדרים? אבל רוב האנשים לא חושבים כך. ובעצם, בגלל שמוחתיהם לא מתאימים להגדרה החברתית של "נורמלי", מרבים להתעלם מהם ולא להבין אותם.

אך מה שרומם את רוחי וחיזק את ליבי היה שלמרות כל זה, למרות שלא רואים בהם בני-אדם רגילים, יכולה להיות לכך רק משמעות אחת: שהם בלתי-רגילים -- האוטיסטים הם בלתי-רגילים.

ולאלה מכם שפחות מכירים את המושג "אוטיזם", מדובר בהפרעת מוח מורכבת שמשפיעה על התקשורת החברתית, על הלמידה ולעתים גם על כישורים גופניים. היא מופיעה בצורה שונה אצל כל אחד ואחד, ולכן רמי כה שונה מסאם. בכל העולם, מידי 20 דקות, עוד בן-אדם מאובחן כאוטיסט, ולמרות שזאת אחת ההפרעות ההתפתחויות שהכי מתפשטות בעולם, אין לה כל גורם או תרופה מוכרים.

אינני יכולה לזכור את הפעם הראשונה בה פגשתי באוטיזם, אבל איני יכולה לזכור ולו יום אחד בלעדיו. הייתי רק בת שלוש כשאחי נולד, והייתי כה נרגשת לקבל אדם נוסף בחיי, ואחרי חודשים מספר הבנתי שהוא שונה. הוא צרח המון. הוא לא רצה לשחק כמו יתר התינוקות, ולמעשה, לא נראה שהוא בכלל מתעניין בי. רמי חי בעולמו שלו, ושלט בו לפי חוקיו-הוא, ושאב עונג מהדברים הקטנים ביותר, כמו לסדר מכוניות בכל החדר, לבהות במכונת הכביסה ובינתיים לאכול כל דבר. ככל שהתבגר הוא נעשה שונה יותר, וההבדלים הלכו ונעשו ברורים יותר. אך מעבר להתקפי הזעם, התסכול וההיפראקטיביות האינסופית, היה משהו ייחודי באמת: אופי טהור ותמים, נער שראה את העולם ללא דעות קדומות, אדם שמעולם לא שיקר. בלתי-רגיל.

נכון, לא אכחיש שהיו במשפחתי כמה רגעים קשים, רגעים בהם ייחלתי שהם יהיו כמוני. אך אני מחזירה את עצמי לדברים שהם לימדו אותי על אינדיבידואליות, תקשורת ואהבה, ואני תופסת שאת הדברים האלה לא הייתי רוצה להחליף בנורמליות. הנורמליות מחמיצה את היופי שמעניקים לנו ההבדלים, והעובדה שאנו שונים אינה אומרת שאחד מאיתנו טועה, אלא שפשוט יש גם סוג אחר של נכון. ואם הייתי יכולה להעביר דבר אחד ויחיד לרמי, לסאם ולכם, הרי זה שאינכם חייבים להיות נורמליים. אתם יכולים להיות בלתי-רגילים. כי בין אנו אוטיסטים או לא, ההבדלים שיש בינינו -- יש לנו מתנה! לכל אחד יש בתוכו מתנה, ובכל הכנות, הרדיפה אחר הנורמליות היא הויתור האולטימטיבי על פוטנציאל. הסיכוי לגדולה, לקידמה ולשינוי גווע ברגע בו אנו מנסים להיות כמו מישהו אחר.

אנא -- אל תאמרו לי שאני נורמלית. תודה רבה. [מחיאות כפיים] [מחיאות כפיים]