חברת הכת לשעבר, דיאן בנסקוטר: איך כתות חושבות

המסע שלי להגיע לכאן היום התחיל ב1974. זו אני עם הכפפות המצחיקות. הייתי בת 17 ויצאתי ל"צעדת שלום". אבל מה שלא ידעתי, היה שרוב האנשים האלה, שעומדים כאן איתי, היו "מוניז" (חברי כנסיית האיחוד) (צחוק) ובתוך שבוע התחלתי להאמין שהביאה השנייה של ישו אכן קרתה. שזה היה סון מיונג מון, ושאני נבחרתי והוכנתי באופן מיוחד ע"י אלוהים להיות תלמידה שלו.

וכמה שזה נשמע מגניב, המשפחה שלי לא ממש היתה מאושרת מזה. (צחוק) והם ניסו ככל שיכלו להוציא אותי משם. היתה רשת מחתרתית מסויימת שפעלה באותן שנים. אולי חלקכם זוכרים זאת. הם נקראו "מבטלי-תכנות". ואחרי 5 שנים ארוכות משפחתי ביטלה את התכנות שלי. ואז נהייתי מבטלת-תכנות בעצמי. התחלתי לצאת לטפל במקרים. ולאחר שעשיתי זאת כ5 שנים נעצרתי באשמת חטיפה. רוב המקרים שיצאתי לטפל בהם נקראו 'ללא-הסכמה'. מה שקרה היה שהמשפחה היתה חייבת להביא את יקיריהם לאיזה מקום בטוח. אז הם לקחו אותם לאיזה מקום בטוח. ואנחנו היינו מגיעים ומדברים איתם, במשך כשבוע בד"כ. ואז אחרי המעצר החלטתי שהגיע הזמן לסיים עם העבודה הזאת.

וכ20 שנה חלפו ביעף. אבל נשארה שאלה בוערת שלא הניחה לי. והיא היתה: איך זה קרה לי? למעשה, מה באמת קרה למוח שלי? כי משהו קרה. אז החלטתי לכתוב ספר, זכרונות, על העשור הזה של חיי.

ולקראת סיום כתיבת הספר יצא סרט דוקומנטרי. הוא היה על ג'ונסטאון. והיה לו אפקט מצמרר עליי. אלה המתים בג'ונסטאון. בערך 900 איש מתו ביום ההוא. רובם התאבדו. נשים נתנו רעל לתינוקותיהן. וצפו בקצף יוצא מפיותיהם כאשר מתו.

התמונה העליונה היא של קבוצה של מוניז שבורכו ע"י המשיח שלהם. בני זוגם נבחרו בעבורם. התמונה התחתונה היא של נוער היטלראי. זוהי רגל של מחבל מתאבד. הדבר שנאלצתי להודות בו לעצמי, תוך תחושת דחייה קשה, היה שאני מבינה את זה. אני מבינה איך זה יכול לקרות. איך מוח של מישהו, איך הנפש של מישהו יכולה להגיע למקום שבו זה הגיוני, למעשה, זה יהיה שגוי, כשהמוח שלך עובד כך, לא לנסות להציל את העולם בעזרת טבח-עם.

ואז מה זה? איך זה עובד? ואיך שהתחלתי לראות את מה שקרה לי כהידבקות בנגיף החיקוי. לאלה מכם שלא מכירים ממטיקה, מם הוגדר כרעיון שמשתכפל במוח האנושי ועובר ממוח למוח כמו וירוס, דיי כמו וירוס. איך שוירוס עובד -- הוא יכול להדביק ולהזיק ביותר למישהו שמערכת החיסון שלו פגועה.

ב1974 הייתי צעירה, הייתי נאיבית, והייתי דיי אבודה בעולם שלי. הייתי באמת אידאליסטית. הרעיונות הפשוטים האלה לשאלות מסובכות הם מאוד מושכים כשאתה פגיע רגשית. מה שקורה זה שהגיון מעגלי משתלט. "מון הוא אחד עם אלוהים. "אלוהים יפתור את כל הבעיות בעולם. כל שעליי לעשות הוא לעקוב בצנעה. כי אלוהים יפסיק את המלחמה ואת הרעב -- כל הדברים שרציתי לעשות. כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא לעקוב בצנעה. כי אחרי הכל, אלוהים הוא המשיח. הוא יתקן את כל זה." זה נהיה בלתי חדיר. והחלק המסוכן ביותר בזה הוא שזה יוצר "אנחנו" ו "הם", "נכון" ו "שגוי", "טוב" ו"רע". וזה הופך כל דבר לאפשרי. הופך כל דבר לניתן לרציונאליזציה.

והדבר הוא, אולם, אם תסתכלו על המוח שלי במשך אותן שנים במוניז -- הנוירולוגיה התרחבה באופן אקספוננציאלי, כמו שריי קורצוויל אמר אתמול. המדע מתרחב. אנחנו מתחילים להסתכל בתוך המוח. אז אם תסתכלו על המוח שלי, או כל מוח אחר אשר נגוע בנגיף חיקוי כזה, ותשוו אותו לכל אחד בחדר פה, או כל אחד שמשתמש בחשיבה ביקורתית באופן קבוע, אני משוכנעת שהוא יראה מאוד, מאוד שונה.

וזה, כמה שזה נשמע מוזר, מפיח בי תקווה. והסיבה שבגללה זה מפיח בי תקווה היא שהדבר הראשון הוא להודות שיש לנו בעיה. אבל זו בעיה אנושית. זו בעיה מדעית, אם תרצו. היא קורית במוח האנושי. אין שום כח רשע שמחפש אותנו. ולכן זה משהו אשר, דרך מחקר וחינוך, אני מאמינה שאנחנו יכולים לפתור. ואז הצעד הראשון הוא להבין שאנחנו יכולים לעשות זאת יחדיו, ושאין "אנחנו" ו "הם". תודה רבה לכם. (כפיים)