אווה זיסל על החיפוש השובבי אחר היופי

אז אני מבינה שהמפגש הזה תוכנן, והסלוגן עבורו היה מאז ועדיין. ואני מדגימה את העדיין. דבר שכמובן, אני לא מסכימה עימו בגלל, שלמרות שאני בת 94, אני לא עדיין עובדת. וכל מי ששואל אותי, "את עדיין עושה את זה ואת זה?" אני לא עונה בגלל שאני לא עושה עדיין, אני עושה את זה כמו שתמיד עשיתי. אני עדיין עושה -- השתמשתי במילה עדיין? לא התכוונתי לזה.

(צחוק)

יש לי את התיקייה שנקראת דברים לעשות . יש לי את התכניות שלי. יש לי את הלקוחות שלי. אני עושה את העבודה שלי כמו שתמיד עשיתי. אז זה בקשר לגיל שלי. אני רוצה להראות לכם את העבודות שלי כדי שתדעו מה אני עושה ולמה אני כאן. זה נעשה בערך ב1925. כל הדברים האלה נעשו ב75 שנה האחרונות.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

אבל, כמובן, אני עובדת מגיל 25, עושה פחות או יותר מה שאתם רואים כאן. זו חרסינת קסלטון. זה היה תערוכה במוזיאון לאומנות מודרנית. זה למכירה עכשיו במוזיאון המטרופוליטן. זה עדיין למכירה במוזיאון המטרופוליטן. זה דיוקן של הבת שלי ושלי.

(מחיאות כפיים)

אלו רק כמה דברים שעשיתי. עשיתי מאות מהם ב75 שנים האחרונות. אני קוראת לעצמי יוצרת של דברים. אני לא קוראת לעצמי מעצבת תעשייתית בגלל שאני דברים אחרים. מעצב תעשייתי רוצה לעשות דברים חדישים. חדשנות היא קונספט של מסחר, לא קונספט אסתטי. מגזין העיצוב התעשייתי נקרא, אני מאמינה, "חדשנות". חדשנות היא לא חלק מהכוונה בעבודות שלי. ובכן, יוצרים של דברים: הם עושים דברים יותר יפים, יותר אלגנטיים, יותר נוחים ממה שבעל מלאכה בלבד היה עושה. יש לי כל כך הרבה מה לומר. אני חייבת לחשוב מה אני רוצה להגיד. ובכן, כדי לתאר את המקצוע שלנו אחרת, אנחנו למעשה ממוקדים בחיפוש השובבי אחר היופי. זה אומר שהמשחק השובבי אחר היופי נקרא הפעילות הראשונה של האדם. שרה סמית', שהייתה פרופסור למתמטיקה בMIT, כתבה, "המשחק השובבי אחר היופי היה הפעילות הראשונה של האדם -- שכל התכונות השימושיות וכל התכונות הגשמיות התפתחו כתוצאה מחיפוש השובבי אחר היופי." אלו הם כותרות. המילה, "שובבי" היא מילה נחוצה בעבודה שלנו בגלל,שלמעשה, אחת הבעיות שלנו היא שאנחנו צריכים ליצור לייצר דברים נפלאים לאורך כל החיים, במקרה שלי עכשיו זה 75 שנים.

אז איך אתה יכול, מבלי להתייבש, ליצור דברים עם אותה הנאה, כמו מתנה לאחרים, במשך כל כך הרבה זמן? לשובבי יש עם כך חלק חשוב באיכות שלנו כמעצבים. תנו לי לומר לכם משהו על חיי. כמו שאמרתי, אני התחלתי ליצור דברים לפני 75 שנה. התערוכה הראשונה שלי בארה"ב הייתה ב Sesquicentennial ב1926 -- כשהממשלה ההונגרית שלחה את אחת מהיצירות המצוירות ביד שלי כחלק מהתערוכה. העבודה שלי למען האמת לקחה אותי לארצות רבות, והראתה לי חלק גדול מהעולם. זה לא שהיא לקחה אותי -- העבודה לא לקחה אותי -- אני יצרתי את הדברים בייחוד בגלל שרציתי להשתמש בהם כדי לטייל בעולם. הייתי מאוד סקרנית לראות את העולם, ועשיתי את כל הדברים, שלבסוף אכן לקחו אותי לראות הרבה ארצות ותרבויות. התחלתי כשולייה תחת מאסטר הונגרי, וזה לימד אותי מה שיטת הגילדה בימי הביניים.

שיטת הגילדה: זה אומר שאני הייתי שולייה הייתי חייבת להיות שולייה כדי להיהפך למאסטרית בקדרות. בסדנא שלי שם למדתי, או השכלתי, היתה היררכיה מסורתית של מאסטר, בעל מלאכה וסטאז'ר, ושולייה, ואני עבדתי בתור השולייה. העבודה בתור שולייה היתה מאוד פרימיטיבית. זה אומר שלמעשה הייתי חייבת ללמוד כל פן בהכנת קדרות ביד. מעכנו את החימר עם הרגליים כשהוא הגיע מהאזור הכפרי. אחר כך, הוא היה חייב לעבור לישה. לאחר מכן היה עליו להכנס לסוג של, מעגילה (פעולה כמו סחיטה). ואז לבסוף הוא היה מוכן לעבודה. ושם באמת עבדתי כשולייה. המאסטר שלי לקח אותי לכוון תנורים בגלל שזהה היה חלק מהכנת תנורים וכיוון תנורים באותו הזמן. ולבסוף, קיבלתי מסמך שאני סיימתי את תקופת השולייה שלי בהצלחה, שהתנהגתי בצורה מוסרית, והמסמך הזה ניתן לי ע"י גילדת עושי הגגות, חופרי המסילות, מכווני התנורים, מנקי הארובות והקדרים.

(צחוק)

גם קיבלתי באותו הזמן חוברת שהסבירה את זכויותי ואת תנאי העבודה שלי, ועדיין יש לי את הספר הזה. בהתחלה פתחתי סדנא בגינה שלי, ועשיתי קדרות אותה מכרתי בשוק בבודפשט. ושם ישבתי לי, ואז החבר שלי-- לא התכוונתי לחבר כמו שמתכוונים אליו היום -- אבל החבר שלי ואני ישבנו בשוק ומכרנו את הסירים. אימא שלי חשבה שזה לא ממש הגון, אז היא ישבה איתנו כדי להוסיף הגינות לפעילות הזאת.

(צחוק)

עם זאת, אחרי זמן מה נבנה מפעל חדש בבודפשט, מפעל קדרות, אחד גדול. ואני ביקרתי עם עוד כמה נשים, ושאלתי כל מיני שאלות את המנהל. אז המנהל שאל אותי, למה את שואלת אותי את כל השאלות האלה? ואני אמרתי, גם לי יש סדנא לקדרות. אז הוא שאל אותי, אם הוא יוכל לבקר אותי, ואז לבסוף הוא אכן בא, והסביר לי שמה שאני עשיתי בסדנא שלי הוא כבר מיושן, שהמהפכה התעשייתית פרצה, ושכדאי לי להצטרף למפעל. שם הוא פתח מחלקת אומנות בשבילי שם עבדתי מספר חודשים. עם זאת, כולם במפעל בילו את הזמן שלהם במחלקת אומנות. המנהל אז אמר שיש כמה נשים שיוצקות ומכינות את העיצובים שלי בתבניות, וזה נמכר לאמריקה.

אני זוכרת שהם היו די מוצלחים. עם זאת, המנהל, הכימאי, יוצר המודלים -כולם - דאגו הרבה יותר למחלקת האומנות- כלומר, עם העבודה שלי - מאשר הכנת אסלות, עד שלבסוף הם קיבלו מכתב מהמרכז, מהבנק שהיה בעל המפעל, שאומר, תשימו את הכנת האסלות מאחורי מחלקת האומנות, וזה היה הסוף שלי. אז זו הייתה ההזדמנות שלי כי עכשיו הייתי בעלת מלאכה, ובעלי מלאכה לוקחים את התיק שלהם והולכים לראות את העולם. אז כאשת מלאכה, שמתי מודעה בעיתון שלמדתי, שאני בעלת מלאכה בקדרות שמחוברת לאדמה ואני מחפשת עבודה בתור בעלת מלאכה. וקיבלתי כמה פניות, וקיבלתי אחת מהן שהיתה הכי רחוקה מהבית ובייחוד, כך חשבתי חצי דרך לאמריקה.

וזה היה בהמבורג. כך לקחתי את העבודה בהמבורג, בקדרות אומנותית שם הכל נעשה על האובניים, וכך עבדתי בסדנא שם היו כמה קדרים בעלי מלאכה. וביום הראשון, שבו אתי למקום שלי בשולחן- אחד מתוך שלושה או ארבעה -- ובאחד מהם, מאחורי איפה שאני ישבתי, היה גיבן, גיבן חירש-אילם, שהריח נוראי. אז אני טבלתי אותו במי קולון מדי יום, שהוא חשב שזה מאוד נחמד, ובגלל זה הוא הביא לי לחם וחמאה מדי יום, שנאלצתי לאכול מתוך אדיבות. ביום הראשון בו עבדתי בחנות הזאת היה על האובניים שלי הפתעה עבורי. הקולגות שלי מתוך התחשבות שמו על האובניים שלי איפה שהייתי אמורה לעבוד עיצוב ממש יפה של איבר גברי. (צחוק) אחרי שנפנפתי אותם במחוות יד, הם היו-- לבסוף התקבלתי, ועבדתי שם שישה חודשים. זו הייתה העבודה הראשונה שלי. אם אני אמשיך ככה, אתם תהיו פה עד חצות.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

אז אני אנסה קצת לזרז את העניינים

(צחוק)

מנחה: אווה, יש לנו עוד 5 דקות.

(צחוק)

אווה זיסל: אתה בטוח?

מנחה: כן, אני בטוח.

אווה זיסל: ובכן, אם אתה בטוח, אני חייבת להגיד לכם שבתוך 5 דקות אני אדבר מאוד מהר. ולמעשה, העבודה שלי לקחה אותי להרבה ארצות כי השתמשתי בעבודה שלי על מנת למלא את הסקרנות שלי. ובין יתר הדברים, אחת הארצות שבהן עבדתי, הייתה ברית המועצות, שם עבדתי בין השנים 32' עד 37' , למעשה, עד 36'. הגעתי לשם לבסוף, למרות שלא היה לי מה לעשות -- הייתי מומחית חוץ. הפכתי למנהלת אומנותית של תעשיית החרסינה והזכוכית, ולבסוף תחת טיהוריו של סטלין- בתחילת טיהוריו של סטלין, לא ידעתי שמאות אלפי אנשים חפים מפשע יעצרו. כך אני נעצרתי בתחילת הטיהורים של סטלין, וביליתי 16 חודשים בבית כלא רוסי. האישום היה שהכנתי בהצלחה התקפה על חייו של סטאלין. זה היה אישום מאוד מסוכן. ואם זה הסוף של 5 הדקות שלי, אני רוצה לספר לכם שהצלחתי לשרוד, מה שהיה הפתעה. אבל מאחר ששרדתי ואני כאן, ומאחר וזה סופם של החמש דקות שלי, אני--

מנחה: ספרי לי מתי היה הטיול האחרון שלך לרוסיה. זה לא היה לאחרונה?

אווה זימר: אה, בקיץ הזה, למעשה, מפעל לומונוסוב נקנה ע"י חברה אמריקאית שהזמינה אותי. הם גילו שאני עבדתי שם ב33'. והם באו לסטודיו שלי במחוז רוקלנד, והביאו 15 מהאמנים שלהם לבקר אותי שם. והם הזמינו אותי לבוא למפעל הרוסי בקיץ שעבר, ביולי, כדי להכין כמה כלים, עיצוב וכלים. ובגלל שאני לא אוהבת לטייל לבד, הם גם הזמינו את הבת שלי, את החתן ואת הנכדה שלי, אז היה לנו טיול נפלא לראות את רוסיה היום, שזה לא מראה כל כך מלבב ויפה. הנה אני עכשיו, אם זה הסוף? תודה לכם.

(מחיאות כפיים)