אית'ן צוקרמן: האזנה לקולות גלובליים.

אני אמריקאי, מה שאומר, בגדול, שאני מתעלם מפוטבול אלא אם כן הוא כולל בחורים בגודל שלי או בגודל של ברונו שנתקלים אחד בשני במהירות קיצונית. לאחר שזה נאמר, היה ממש קשה להתעלם מפוטבול בשבועות האחרונים. אני נכנס לטוויטר ויש שם כל מיני מילים מוזרות שבחיים לא שמעתי: פיפה, ווווזלה, בדיחות מוזרות על תמנונים. אבל מה שבאמת די הלחיץ אותי, שלא הצלחתי לפענח, זה המשפט הזה: "קלה אה בוקה, גלוואו". אם נכנסתם לטוויטר בשבועות האחרונים, בטח ראיתם את זה. זה היה נושא מגמתי ענק.

בתור אמריקאי שדובר רק שפה אחת, אני מן הסתם לא יודע מה משמעות הביטוי. אז נכנסתי לטוויטר, ושאלתי כמה אנשים אם הם יכולים להסביר לי מה זה "קלה אה בוקה, גלוואו". ולמרבה המזל, ידידיי הברזילאים היו נכונים מאוד לעזור. הם הסבירו שציפור הגלוואו היא תוכי נדיר שנמצא בסכנת הכחדה והוא בסכנה נוראית. למעשה, אני אתן להם לספר לכם עליה עוד קצת. המספר: מילה על גלוואו, זן ציפור נדיר מאוד. שמקורו בברזיל. בכל שנה, למעלה מ300,000 ציפורי גלוואו נהרגות במהלך מצעד הקרנבל. אית'ן צוקרמן: ברור שזה מצב טראגי, וזה נהיה יותר גרוע, למעשה. מסתבר שלא רק שתוכי הגלוואו הוא מאוד נאה, שימושי לכיסויי ראש, יש לו סגולות הזייתיות ברורות, מה שאומר שיש בעיה נוראית עם התעללות בגלוואו. כמה אנשים חולניים ומעוותים מצאו את עצמם מסניפים גלוואו. והוא בסכנת הכחדה נוראית. החדשות הטובות הן שהקהילה הגלובלית -- שוב, כך ידידיי הברזילאים מספרים לי -- שולחת יד לעזרה. מסתבר שליידי גאגא הוציאה סינגל חדש -- למעשה, חמישה או שישה סינגלים חדשים, ככל שידוע לי -- שכותרתם "קלה אה בוקה, גלוואו". וידידיי הברזילאים מספרים לי שאם רק אפרסם בטוויטר את המשפט "קלה אה בוקה, גלוואו", 10 סנטים ייתרמו לקמפיין עולמי להצלת הציפור הנדירה והיפהפייה הזאת.

עכשיו, רובכם הבנתם שזאת הייתה מתיחה, ולמעשה, מתיחה טובה מאוד. המשמעות של "קלה אה בוקה, גלוואו" היא שונה לחלוטין. בפורטוגזית, המשמעות היא "תסתום את הפה, גלוואו". והיא מתייחסת ספציפית לבחור הזה, גלוואו בוואנו, שהוא פרשן הכדורגל המוביל של "רדה גלובו" ומה שהבנתי מידידיי הברזילאים זה שהבחור הזה הוא פשוט מכונת קלישאות. הוא יכול להרוס את המשחק הכי מעניין ע"י פליטת קלישאות שוב ושוב ושוב. אז ברזילאים הלכו למשחק הראשון הזה נגד צפון קוריאה, שמו את הכרזה הזאת, התחילו קמפיין בטוויטר וניסו לשכנע את כולנו לפרסם בטוויטר את הביטוי: "קלה אה בוקה, גלוואו". ואכן, הם הצליחו בזה כל כך שזה היה בראש הרשימה בטוויטר במשך שבועיים.

יש כמה -- יש כמה לקחים שאפשר ללמוד מזה. והלקח הראשון, שאני חושב שהוא חשוב, הוא שאתה לא יכול לטעות בלבקש מאנשים להיות פעילים ברשת, כל עוד האקטיביזם פירושו רק לפרסם משפט בטוויטר. אז כל עוד אקטיביזם הוא כזה פשוט, די קל לעשות אותו. הדבר השני שאפשר ללמוד מזה, דרך אגב, הוא שיש הרבה ברזילאים בטוויטר. יש יותר מחמישה מיליון. בנוגע לייצוג ארצי, 11 אחוזים מגולשי האינטרנט בברזיל נמצאים בטוויטר. זה מספר הרבה יותר גבוה מאשר בארה"ב או בבריטניה. לצד יפן, זאת המדינה השניה בגודלה בייצוג ע"י האוכלוסיה.

אם אתם משתמשים בטוויטר או ברשתות חברתיות אחרות, ולא הבנתם שזה מרחב עם הרבה ברזילאים, אתם כמו רובנו. כי מה שקורה ברשת חברתית זה שאתה מתקשר עם אנשים שבחרת לתקשר איתם. ואם אתה כמוני, בחור אמריקאי גדול, חנוני ולבן, אתה נוטה לתקשר עם הרבה בחורים אמריקאים חנונים ולבנים נוספים. ואין לך בהכרח את ההכרה בכך שטוויטר הוא מרחב ברזילאי ביותר. זה גם מפתיע מאוד בעיניי אמריקאים רבים, שזה מרחב אפרו-אמריקאי ביותר. טוויטר עשו מחקר לאחרונה. הם הסתכלו על האוכלוסייה המקומית שלהם. הם מאמינים ש24 אחוזים ממשתמשי הטוויטר האמריקאים הם אפרו-אמריקאים. זה גבוה בערך פי שתיים מייצוג האפרו-אמריקאים באוכלוסייה. ושוב, זה הדהים הרבה משתמשי טוויטר, אבל זה לא אמור להדהים. והסיבה שזה לא אמור להדהים היא שבכל יום אתה יכול להיכנס לנושאים משתנים. ואתה נוטה למצוא נושאים שהם כמעט לגמרי שיחות אפרו-אמריקאיות.

זאת הדמייה שנעשתה ע"י פרננדו ויגאס ומרטין ווטנברג, שני מעצבי הדמיות מדהימים, שהסתכלו על כמות התנועה בטוויטר בסופ"ש אחד ובסופו של דבר גילו שהרבה מהנושאים המתחלפים האלה הם בעיקרון שיחות מופרדות -- ובדרכים שלא הייתם מצפים. מסתבר שדליפות נפט היא שיחה לבנה ברובה, שפיקניק היא שיחה שחורה ברובה. והדבר המטורף פה הוא שאם אתה רוצה למזג את מי שאתה רואה בטוויטר, זה במרחק לחיצה קצרה, פשוטו כמשמעו. אתה לוחץ על תגית הפיקניק, יש שיחה שונה לגמרי שמשתתפים בה אנשים שונים לגמרי. אבל ניתן לומר שרובנו לא עושים זאת. אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך "בועות מסנן", כפי שידידי אלי פריסר קורא להם, שם אנחנו רואים אנשים שאנחנו כבר מכירים ואנשים דומים לאנשים שאנחנו כבר מכירים. ואנחנו נוטים לא להסתכל על התמונה הגדולה יותר.

עבורי, אני מופתע מזה, כי לא ככה האינטרנט היה אמור להיות. אם תחזרו לימים הראשונים של האינטרנט, כשאנשי חזון אינטרנטיים כמו ניק נגרופונטה כתבו ספרים גדולים כמו "להיות דיגיטלי", התחזית הייתה שהאינטרנט הולך להיות כוח עוצמתי להפליא להחליק הבדלים תרבותיים, לשים את כולנו בשדה משותף בסגנון זה או אחר. נגרופונטה פתח את ספרו עם סיפור על הקושי שבבניית קשרים בעולם האטומים. הוא בכנס טכנולוגיה בפלורידה והוא מסתכל על משהו מגוחך באמת ובתמים, שזה בקבוקים של מי "אוויאן" על השולחן. ונגרופונטה אומר שזה מטורף. זאת הכלכלה הישנה. הכלכלה שמניעה אטומים כבדים ואיטיים למרחקים ארוכים, דבר שקשה לעשותו. אנחנו מתקדמים לעבר עתיד של ביטים, שם הכל מהיר, חסר משקל. זה יכול להיות בכל מקום בעולם בכל עת. וזה הולך לשנות את העולם כפי שאנחנו מכירים אותו.

נגרפונטה צדק לגבי הרבה דברים. בנושא הזה הוא טעה לגמרי. מסתבר שבהרבה מקרים אטומים הם הרבה יותר ניידים מביטים. אם אני נכנס לחנות בארצות הברית, מאוד מאוד קל לי לקנות מים שהוכנסו לבקבוקים בפיג'י, ונשלחו בעלות גבוהה לארצות הברית. למעשה, קשה לי להפליא לראות סרט פיג'יאני. להקשיב למוסיקה פיג'יאנית זה קשה מאוד עבורי. קשה לי מאוד להשיג חדשות פיג'יאניות, וזה דבר מוזר, בגלל שלמעשה המון דברים קורים בפיג'י. יש ממשלת הפיכה. יש ממשלה צבאית. יש סנקציות נגד התקשורת. זה למעשה מקום שכדאי לנו לשים לב אליו כרגע.

זה מה שקורה לדעתי. אני חושב שאנחנו נוטים להסתכל הרבה על תשתית הגלובליזציה. אנחנו מסתכלים על המסגרת שמאפשרת לחיות בעולם המקושר הזה. וזאת מסגרת שכוללת דברים כגון נתיבי טיסות. היא כוללת דברים כגון כבלי האינטרנט. אנחנו מסתכלים על מפה כמו זאת, ונראה כאילו העולם כולו שטוח כי הכל נמצא במרחק קפיצה או שתיים. אתה יכול לעלות על מטוס בלונדון, אתה יכול למצוא את עצמך בבנגלור עוד היום. שתי קפיצות ואתה בסובה, בירת פיג'י. הכל נמצא בהישג ידך.

כשאתה מתחיל להסתכל על מה שבאמת זורם מעל הרשתות האלה, אתה מקבל תמונה שונה מאוד. אתה מתחיל להסתכל על איך הטיסות הבינלאומיות נעות, ופתאום אתה מגלה שהעולם לא מתקרב להיות שטוח. הוא מלא גושים. יש בעולם חלקים מקושרים מאוד. יש בעיקרון נתיב ענקי בשמיים בין לונדון וניו יורק. אבל תסתכלו על המפה הזאת, ואתם יכולים לצפות בה במשך, נגיד, שתיים או שלוש דקות. לא תראו יותר מדי מטוסים נוסעים מדרום אמריקה לאפריקה. ותגלו שיש בעולם חלקים שהם מנותקים באופן שיטתי. כשאנחנו מפסיקים להסתכל על התשתית שמאפשרת את החיבור, ואנחנו מסתכלים על מה שקורה בפועל, אנחנו מתחילים להבין שהעולם לא פועל בדיוק כפי שאנחנו חושבים שהוא פועל.

אז הנה הבעיה שעניינה אותי בעשור האחרון, פחות או יותר. העולם אכן נעשה גלובלי יותר. הוא נעשה מקושר יותר. חלק גדול יותר של בעיות הן בקנה מידה עולמי. חלק גדול יותר של הכלכלה שלנו הוא בקנה מידה עולמי. והתקשורת שלנו פחות עולמית מיום ליום. אם צפית במהדורת טלוויזיה בארה"ב בשנות ה70, 35 עד 40 אחוזים מהם היו חדשות בינלאומיות במהדורת חדשות הערב. הכמות ירדה ל 12 עד 15 אחוזים. וזה נותן לנו השקפה מסולפת מאוד על העולם. זאת שקופית שאליסה מילר הראתה בהרצאה קודמת בטד. אליסה היא נשיאת "פאבליק רדיו אינטרנשיונל". והיא הכינה קרטוגרמה, שבעיקרון זאת מפה מעוותת שמבוססת על מה שמהדורות חדשות טלוויזיה אמריקאיות בחנו במשך חודש. ואפשר לראות שכשאתה מעוות מפה בהתבסס על תשומת לב, העולם בחדשות טלוויזיה אמריקאיות מצומצם לכדי מין ארה"ב מנופחת וענקית. ועוד כמה מדינות נוספות שפלשנו אליהן. וזאת מהות התקשורת שלנו, בעיקרון. ולפני שתגיעו למסקנה שזה רק עניין של חדשות טלוויזיה אמריקאית -- שהיא איומה, ואני מסכים שהיא איומה -- אני ממפה כלי תקשורת עילית כגון הניו יורק טיימס, ואני מקבל את אותו הדבר. כשמסתכלים על הניו יורק טיימס ועל כלי תקשורת עילית נוספים, מקבלים בעיקר תיאורים של אומות עשירות מאוד ושל המדינות שפלשנו אליהן.

מסתבר שאמצעי תקשורת חדשים לא בהכרח עוזרים לנו הרבה. זאת מפה שיצר מארק גראהם שנמצא בהמשך הרחוב במכון האינטרנט של אוקספורד. וזאת מפה של מאמרים בוויקיפדיה שקודדה לפי מקומות. ותשימו לב שיש נטייה ברורה לכיוון צפון אמריקה ואירופה המערבית. אפילו בתוך האנציקלופדיות, שאנחנו יוצרים את התוכן שלהן באופן מקוון, יש נטייה כבדה לכיוון המקומות שבהם חלק גדול מכותבי וויקיפדיה נמצאים, מאשר לשאר העולם. בבריטניה אתה יכול לקום, אתה יכול לקחת את המחשב שלך כשאתה יוצא מהמפגש הזה, אתה יכול לקרוא עיתון מהודו או מאוסטרליה, מקנדה, חס וחלילה מארה"ב. סביר להניח שלא תעשה זאת. אם תסתכלו על צריכת מדיה באינטרנט -- במקרה הזה, בעשרת משתמשי האינטרנט המובילים -- למעלה מ95 אחוזים מקהל קוראי העיתונים נמצאים באתרי חדשות הפנים. זה אחד מהמקרים הנדירים בהם ארה"ב למעשה קצת יותר טובה מקנדה, כי למעשה אנחנו אוהבים לקרוא את החדשות שלכם, ולא ההיפך.

אז כל זה התחיל להוביל אותי לחשוב שאנחנו במצב שאני קורא לו קוסמופוליטיות דמיונית. אנחנו מסתכלים באינטרנט. אנחנו חושבים שאנחנו מקבלים תמונה נרחבת של העולם. מדי פעם אנחנו נתקלים בעמוד בסינית, ואנחנו מחליטים שבאמת יש לנו את הטכנולוגיה הטובה ביותר להתחבר לשאר העולם. ואנחנו שוכחים שרוב הזמן אנחנו בודקים את תוצאות המשחקים של הבוסטון רד סוקס. אז זאת בעיה אמיתית -- ולא רק בגלל שזאת שנה קשה לרד סוקס -- אלא זאת בעיה אמיתית בגלל שכפי שאנחנו דנים פה בטד, הבעיות האמיתיות של העולם הבעיות שמעניין לפתור הן בקנה מידה וטווח גלובליים, הן דורשות שיחות גלובליות על מנת לקבל פתרונות גלובליים. זאת בעיה שאנחנו מוכרחים לפתור.

אז הנה החדשות הטובות. במשך שש שנים אני מסתובב עם החבר'ה האלה. זאת קבוצה שנקראת "קולות גלובליים". זהו צוות של בלוגרים מרחבי העולם. המשימה שלנו הייתה לתקן את התקשורת העולמית. התחלנו ב 2004. אולי שמתם לב שלא כל כך הצלחנו עד כה. אני גם לא חושב שאנחנו הולכים לפתור את הבעיה בעצמנו. אבל ככל שאני חושב על זה, אני חושב יותר שכמה דברים שלמדנו בדרך, הם לקחים חשובים לגבי הדרך שבה עלינו לעשות את החיווט מחדש אם אנחנו רוצים להשתמש ברשת בשביל להרחיב את העולם. הדבר הראשון שצריך לקחת בחשבון הוא שיש חלקים בעולם שהם "נקודות שחורות" מבחינת תשומת לב. במקרה הזה -- מפת העולם בלילה מאת נאס"א -- הן שחורות, פשוטו כמשמעו, בגלל העדר חשמל. ופעם חשבתי שנקודה שחורה על המפה הזאת פירושה שאי אפשר להשיג משם מדיה כי יש צרכים בסיסיים יותר.

מה שהתחלתי להבין זה שאפשר להשיג מדיה, זה פשוט דורש המון עבודה. וצריך כמות עצומה של עידוד. אחת מהנקודות השחורות היא מדגסקר, מדינה שבד"כ מזוהה יותר עם הסרט של דרים וורקס מאשר באנשים הנהדרים שחיים שם. וכך האנשים שהקימו את מועדון פוקו במדגסקר לא דאגו לנסות לשנות את התדמית של המדינה שלהם. הם עשו דבר הרבה יותר פשוט. זה היה מועדון ללימוד אנגלית וללימוד מחשבים ואינטרנט. אבל מה שקרה זה שמדגסקר עברה הפיכה אלימה. רוב התקשורת העצמאית הושבתה. ותלמידי התיכון שלמדו לכתוב בלוגים במועדון פוקו פתאום מצאו את עצמם מספרים לקהל בינלאומי על ההפגנות, על האלימות, כל מה שקרה בתוך המדינה. אז לתוכנית קטנה מאוד שנועדה לגרום לאנשים לשבת מול מחשבים, לפרסם את הרעיונות שלהם, לפרסם תקשורת עצמאית, בסופו של דבר הייתה השפעה עצומה על מה שאנחנו יודעים על המדינה הזאת.

הבעיה עם זה היא שאני מניח שרוב האנשים פה לא מדברים מלגסית. אני גם מניח שרובכם לא מדברים אפילו סינית -- שזה קצת עצוב כשחושבים על זה, כי עכשיו זאת השפה עם הייצוג הכי חזק באינטרנט. למרבה המזל אנשים מנסים להבין איך לתקן את זה. אם אתה משתמש בגוגל כרום ואתה נכנס לאתר בשפה הסינית, תראה תיבה נחמדה בראש הדף, שמזהה אוטומטית שהדף בסינית. ובלחיצת עכבר מהירה היא תיתן לך תרגום של הדף. למרבה הצער, זהו תרגום מכאני של הדף. ולמרות שגוגל טוב מאוד בכמה שפות, הוא דווקא די נוראי בסינית. והתוצאה יכולה להיות די מצחיקה. מה שאתם באמת רוצים -- מה שאני באמת רוצה, בסופו של דבר זה את היכולת ללחוץ על כפתור ולשים את זה בהמתנה כך שבן אדם יוכל לתרגם את זה.

ואם אתם חושבים שזה מגוחך, זה לא. יש עכשיו קבוצה בסין שנקראת יי-ין. ויי-ין היא קבוצה של 150,000 מתנדבים שמתחברים לרשת כל יום. הם מחפשים את התוכן המעניין ביותר בשפה האנגלית. הם מתרגמים בערך 100 מאמרים ביום מעיתונים חשובים, אתרים חשובים. הם מפרסמים אותם באינטרנט בחינם. זהו פרוייקט של בחור בשם זאנג לי, שחי בארצות הברית בזמן המהומות בלהסה ושלא יכל להאמין כמה משוחד היה הסיקור התקשורתי האמריקאי. והוא אמר: "אם יש דבר אחד שאני יכול לעשות, אני יכול להתחיל לתרגם, כדי שהאנשים בין המדינות האלה יתחילו להבין אחד את השני קצת יותר טוב." ושאלתי אליכם היא כזאת: אם יי-ין יכולים לגייס 150,000 איש לתרגם את האינטרנט האנגלי לסינית, איפה היי-ין של השפה האנגלית? מי מטפל בסינית, שיש לה עכשיו 400 מיליון גולשים ברשת? אני משער שלפחות לאחד מהם יש משהו מעניין לומר.

אז גם אם נמצא דרך לתרגם מסינית, לא בטוח שנוכל למצוא את זה. כשאנחנו מחפשים מידע באינטרנט, בעיקרון יש לנו שתי אסטרטגיות. אנחנו משתמשים בחיפוש הרבה. וחיפוש זה דבר נהדר אם אתה יודע מה אתה מחפש. אבל אם אתה מחפש לגלות דברים במקרה, אם אתה רוצה להיתקל במשהו שלא ידעת שאתה צריך, הגישה העיקרית שלנו היא להסתכל ברשתות החברתיות שלנו, להסתכל אצל החברים שלנו. במה הם צופים? אולי גם אנחנו צריכים לצפות בזה. הבעיה היא שבסופו של דבר מה שאתה מקבל אחרי כמה זמן זה את תורת העדר. אתה מוצא את עצמך בעדר עם הרבה אנשים שהם בטח דומים לך, שיש להם תחומי עניין דומים לשלך. וקשה מאוד להשיג אינפורמציה מהעדרים האחרים, מהחלקים האחרים של העולם ששם אנשים מתקבצים ומדברים על תחומי העניין שלהם. בשביל לעשות את זה, בנקודה מסויימת אתה צריך שמישהו יקח אותך מהעדר שלך לעדר אחר. אתה צריך מדריך.

זאת אמירה אל-חוסייני. היא העורכת של "קולות גלובליים" במזרח התיכון. התפקיד שלה הוא אחד מהקשים בעולם. בנוסף שלזה שהיא צריכה לדאוג שהתורמים הישראלים והפלסטינאים שלנו לא יהרגו אחד את השני, היא חייבת להבין מה יעניין אתכם לגבי המזרח התיכון. ובמובן של לנסות להסיט אתכם מהמסלול הרגיל שלכם, וכדי לנסות לגרום לכם לשים לב לסיפור של מישהו שנמנע מעישון במהלך חודש הרמדאן, היא חייבת לדעת משהו על קהל בינלאומי. היא חייבת לדעת איזה סיפורים זמינים. היא תקליטנית, למעשה. היא אוצרת אנושיות מיומנת שיודעת איזה חומר זמין עבורה, שיכולה להקשיב לקהל, ושמסוגלת לברור ולדחוף אנשים קדימה באופן זה או אחר. אני לא חושב שזה תהליך אלגוריתמי בהכרח. אני חושב שמה שנהדר באינטרנט זה שהוא מקל בהרבה על תקליטנים שרוצים להגיע לקהל רחב יותר. אני מכיר את אמירה. אני יכול לשאול אותה מה לקרוא. אבל בעזרת האינטרנט, היא בעמדה שבה היא יכולה לומר להרבה אנשים מה לקרוא. וגם אתם יכולים להקשיב לה, אם זאת הדרך שבה אתם מעוניינים להרחיב את הרשת שלכם.

אז ברגע שאתם מתחילים להרחיב בדרך זו, ברגע שאתם מתחילים להאיר קולות בנקודות השחורות, ברגע שאתם מתחילים לתרגם, ברגע שאתם מתחילים לאצור, אתם מוצאים את עצמכם במקומות משונים מאוד. זאת תמונה מהבלוג האהוב עלי, פחות או יותר, והוא "אפריגאדג'ט". ו"אפריגאדג'ט" הוא בלוג שסוקר טכנולוגיה בהקשר אפריקאי. וספציפית, הוא סוקר נפח בקיברה שבניירובי, שהופך מוט של רכב שטח למפסלת קרה. וכשאתה מסתכל על התמונה הזאת אתה עלול לחשוב, "למה זה אמור לעניין אותי?" והאמת היא שהבחור הזה בטח יוכל להסביר לכם את זה. זהו אריק הרסמן. אולי ראיתם אותו מסתובב בכנס. הוא מכונה "אפריקאי לבן". הוא גם חנון אמריקאי נודע, אבל הוא גם קני; הוא נולד בסודן, גדל בקניה. הוא דמות מגשרת. הוא אדם שיש לו רגליים בשני העולמות, תרתי משמע-- אחת בעולם קהילת הטכנולוגיה האפריקאית, אחת בעולם קהילת הטכנולוגיה האמריקאית. ולכן הוא יכול לספר סיפור על הנפח בקיברה ולהפוך אותו לסיפור על שימוש חוזר בטכנולוגיה, על חדשנות מתוך אילוצים, על חיפוש אחר השראה שמתבסס על שימוש חוזר בחומרים. הוא מכיר עולם אחד, והוא מוצא דרך לספר על זה לעולם אחר, שלשניהם יש לו קשר עמוק. אני די משוכנע שהדמויות המגשרות האלו הן העתיד של האופן שבו אנחנו מנסים להפוך את העולם לרחב יותר באמצעות שימוש באינטרנט.

אבל הבעיה עם גשרים, בסופו של דבר, היא שצריך שמישהו יחצה אותם. וכאן אנחנו מתחילים לדבר על קסנופילים (בעלי חיבה לדברים זרים). אז אם הייתי מוצא את עצמי בליגת הפוטבול הארצית (NFL) אני חושב שבעונה המתה הייתי מטפל בפצעים שלי, נהנה מהבית שלי וכן האלה -- אולי גם מקליט אלבום היפ-הופ. דהאני ג'ונס, שהוא הבלם האחורי האמצעי של הסינסנטי בנגלס, יש גישה קצת שונה לעונה המתה. יש לדהאני תוכנית טלוויזיה. היא הנקראת "דהאני מתקל את העולם". ובכל שבוע בתוכנית הזאת, דהאני מטייל למדינה אחרת בעולם. הוא מוצא קבוצת ספורט מקומית. הוא מתאמן איתם במשך שבוע, ומתחרה איתם. והסיבה שהוא עושה את זה היא לא רק שהוא רוצה להתמחות באגרוף תאילנדי. אלא בגלל שבשבילו, ספורט היא שפה שמאפשרת לו לפגוש את מלוא רוחבו ונפלאותיו של העולם. עבור חלק מאיתנו זו יכולה להיות מוסיקה. עבור חלק מאיתנו זה יכול להיות אוכל. עבור חלק גדול מאיתנו זו יכולה להיות ספרות או כתיבה. אבל יש כל מיני טכניקות שונות שמאפשרות לך לצאת ולהסתכל על העולם ולמצוא את מקומך בתוכו.

מטרת השיחה שלי פה היא לא לשכנע את האנשים בחדר הזה לאמץ את הקסנופיליה שבכם. אני משער -- מכיוון שאתם נמצאים בכנס שנקרא "טד גלובל" -- שרובכם קסנופילים, בין אם אתם משתמשים במונח הזה ובין אם לא. במקום, האתגר שלי הוא כזה. לא מספיק לקבל החלטה אישית שאתה רוצה עולם רחב יותר. אנחנו חייבים להבין איך לחווט מחדש את המערכות שיש לנו. אנחנו חייבים לתקן את התקשורת שלנו. אנחנו חייבים לתקן את האינטרנט. אנחנו חייבים לתקן את החינוך שלנו. אנחנו חייבים לשנות את מדיניות ההגירה שלנו. אנחנו צריכים לבחון דרכים ליצור יכולת להגיע לתגליות במקרה, להפוך תרגום לנרחב, ואנחנו צריכים למצוא דרכים לאמץ ולהלל את הדמויות המגשרות האלו. ואנחנו צריכים להבין איך לטפח קסנופילים. זה מה שאני מנסה לעשות. אני זקוק לעזרתכם.

(מחיאות כפיים)