ארנסטו סירולי: רוצים לעזור למישהו? אז תשתקו ותקשיבו לו!

כל מה שאני עושה בכלל ובאופן מקצועי בפרט -- -- החיים שלי -- עוצבו באמצעות שבע שנות עבודה כאיש צעיר באפריקה. משנת 1971 עד 1977-- אני נראה צעיר, אבל אני לא -- (צחוק) -- עבדתי בזמביה, קניה, חוף השנהב, אלג'יריה, סומליה, במיזמים של שיתוף פעולה טכנולוגי עם מדינות אפריקה.

עבדתי באירגון חוץ-ממשלתי איטלקי, וכל מיזם אשר הקמנו באפריקה נכשל. הפכתי למאוד מוטרד. כי בגיל 21 נהגתי לחשוב שאנו האיטלקים אנשים טובים ושאנחנו עושים עבודה טובה באפריקה. אבל במקום זאת, כל מה שנגענו בו נהרס.

המיזם הראשון שלנו, זה שנתן השראה לספר הראשון שלי, "אדוות על פי הזמבזי" היה מיזם שבו אנו האיטלקים החלטנו ללמד את אנשי זמביה כיצד לגדל מזון. הגענו עם זרעים איטלקיים לדרום זמביה לעמק מרהיב זה שיורד לנהר הזמבזי, ולימדנו את אנשי המקום איך לגדל עגבניות איטלקיות וקישואים, ו.... אבל אנשי המקום כלל לא התעניינו בזה, לכן שילמנו להם לבוא ולעבוד, ואז לפעמים הם היו באים. (צחוק) היינו נדהמים שלאנשי המקום, בעמק פורה כל-כך, לא היתה בכלל חקלאות. אבל במקום לשאול אותם מדוע הם לא גידלו שום דבר, פשוט אמרנו, "תודה לאל שאנחנו כאן." (צחוק) "הגענו ברגע האחרון כדי להציל את העם הזמביאני מרעב".

כמובן, הכל באפריקה גדל יופי. היה לנו עגבניות מרהיבות. באיטליה, עגבנייה הייתה גדלה לגודל כזה. בזמביה, לגודל כזה. פשוט התקשנו להאמין. סיפרנו לתושבי זמביה, "תראו כמה קל לעשות חקלאות." אבל כאשר העגבניות היו יפות, בשלות ואדומות, בן-לילה, איזה 200 היפופוטמים יצאו מן הנהר ואכלו הכל. (צחוק)

אמרנו לאנשי זמביה, "וואו, ההיפופוטמים!"

הם ענו, "כן, בגלל זה אין לנו חקלאות כאן." (צחוק)

"למה לא סיפרתם לנו?" "כי מעולם לא שאלתם."

אני חשבתי שזה רק אנחנו האיטלקים עושים שטויות באפריקה, אבל אז ראיתי מה האמריקאים עושים, מה האנגלים עושים, מה הצרפתים עושים, ואחרי שראיתי מה הם עושים, נעשיתי די גאה במיזם שלנו בזמביה. כי אנחנו לפחות האכלנו את היפופוטמים.

הייתם צריכים לראות את השטויות -- (מחיאות כפיים) -- הייתם צריכים לראות את השטויות שהבאנו על אנשי אפריקה התמים. תקראו את הספר, "סיוע מת", מאת דמביסה מויו, כלכלנית מזמביה. הספר יצא לאור בשנת 2009. מדינות המערב תרמו ליבשת אפריקה שני טריליון דולר אמריקאי ב-50 השנים האחרונות. לא אספר לכם על הנזק שהכסף הזה גרם. פשוט ללכת ולקרוא את הספר שלה. לקרוא את זה מאישה אפריקנית, על הנזק שגרמנו.

אנו אנשי המערב היננו אימפריאליסטים, קולוניאליסטים ומיסיונרים ויש רק שתי דרכים בהן אנו מתמודדים עם אנשים: או שאנו מתנשאים עליהם (פטרוניות), או שאנחנו כמו אבא שלהם (פטרנליסטיות). שתי המילים באו מהשורש הלטיני "פטר", שפירושו, "אבא". אבל יש להן שתי משמעויות שונות. אבהות: אני מתייחס לכל אחד מתרבות אחרת כאילו היה ילדי. "אני אוהב אותך כל כך." התנשאות: אני מתייחס לכולם מתרבות אחרת כאילו היו משרתים שלי. לכן האנשים הלבנים באפריקה נקראים "בוואנה", בוס.

קיבלתי סטירת לחי מקריאת הספר, "קטן זה יפה", נכתב על ידי שומאכר, שאמר, מעל לכל, בפיתוח כלכלי, אם אנשים לא רוצים סיוע, אל תכריחו אותם. זה צריך להיות העיקרון הראשון של סיוע. העיקרון הראשון בסיוע הוא כבוד. הבוקר, האדם שפתח ועידה זו הניח מקל על הרצפה, ושאל: "האם ניתן לדמיין עיר שאינה ניאו־קולוניאלית (נשלטת ע"י קולוניאליזם בשלט-רחוק)?"

החלטתי כשהייתי בן 27 להשיב או להגיב אך ורק לאנשים, והמצאתי מערכת שנקראת "קידום היוזמה", שבה אני לא יוזם כלום, אני לא דוחף אף אחד. אני הופך להיות משרתה של התשוקה המקומית, משרתם של תושבי המקום שיש להם חלום להיות אדם טוב יותר. אז מה אני עושה -- אני שותק. לעולם אל תגיעו לקהילה עם רעיונות כלשהם, אלא תשבו עם אנשי המקום. אנחנו לא עובדים מהמשרדים. אנו נפגשים בבית-קפה. אנו נפגשים בפאב. יש לנו תשתית אפס. מה שאנחנו עושים, אנו הופכים להיות חברים שלהם ומגלים מה אדם מסויים רוצה לעשות.

הדבר החשוב ביותר הוא התשוקה. אתה יכול לתת למישהו רעיון. אבל אם אותו אדם לא רוצה לעשות את זה, מה תעשה? התשוקה שיש לאדם לצמיחתו העצמית, היא הדבר החשוב ביותר. התשוקה של אדם מסויים לצמיחה האישית שלו היא הדבר החשוב ביותר. לאחר מכן נוכל לעזור להם למצוא את הידע, מכיוון שאף אחד בעולם לא יכול להצליח לבד. לאדם עם הרעיון אולי אין את הידע, אך הידע זמין.

לפני שנים רבות, צץ אצלי רעיון כזה: מדוע אין אנו, פעם אחת, במקום לבוא לקהילה ולומר להם מה לעשות, למה לא, פעם אחת, להאזין להם? אך לא במפגשים קהילתיים.

אספר לכם סוד. יש בעיה עם מפגשים קהילתיים. יזמים אף פעם לא באים ומספרים, בפגישה ציבורית, מה הם רוצים לעשות עם הכסף שלהם, או איזו הזדמנות הם זיהו. כך שבכל תכנון יש את נקודת החולשה הזו. אנו אפילו לא יודעים מי הם האנשים הכי פיקחים בקהילה, כי הם לא באים למפגשים ציבוריים.

מה שאנחנו עושים, אנחנו עובדים אחד-על-אחד, וכדי לעבוד אחד-על-אחד, צריך ליצור תשתית חברתית שלא קיימת. צריך ליצור מקצוע חדש. המקצוע הוא רופא משפחה של המשימה, רופא משפחה של העסק, שיושב איתך בבית, ליד שולחן המטבח שלך, בבית הקפה, ומסייע לך לאתר את המשאבים כדי להפוך את התשוקה שלך לדרך להתפרנס.

התחלתי את זה בתור ניסוי באספראנסה, במערב אוסטרליה. עשיתי דוקטורט באותו זמן, מנסה להתרחק מהבלי ההתנשאות שלפיהם אנחנו באים כדי לומר להם מה לעשות. מה שעשיתי באספראנסה באותה שנה ראשונה זה פשוט ללכת ברחובות, ובתוך 3 ימים פגשתי את הלקוח הראשון שלי, ועזרתי לאותו בחור שהיה מכין דגים מעושנים במוסך, היה בחור מאורי, ועזרתי לו למכור אותם למסעדה בפרת' (בירת מערב אוסטרליה), עזרתי לו להתארגן, ואז הדייגים באו אליי ואמרו, "אתה הבחור שסייע למאורי? תוכל לעזור לנו?" עזרתי לחמשת הדייגים הללו לעבוד בצוותא ולתפוס את הטונה היפה הזו, לא בשביל תעשיית השימורים באלבני (עיר בארה"ב) תמורת 60 סנט לקילו, אלא מצאנו דרך לקחת את הדג ליפן בשביל סושי תמורת 15 דולר לקילו, ואז החקלאים באו לדבר איתי, ואמרו "היי, אתה עזרת להם. תוכל לעזור לנו?" בתוך שנה היו לי 27 פרוייקטים שפעלו. הממשלה באה לפגוש אותי ושאלה, "כיצד אתה עושה זאת? אמרתי, "אני עושה משהו מאוד, מאוד קשה. אני שותק ומקשיב להם." (צחוק)

כך -- (מחיאות כפיים) -- אז הממשלה אמרה, "תעשה את זה שוב." (צחוק) עשינו זאת בקרב 300 קהילות ברחבי העולם. סייענו להתחלת 40,000 בתי-עסק. יש דור חדש של יזמים רעבים במקומות נידחים.

פיטר דרוקר, אחד מהיועצים האירגוניים הגדולים בהיסטוריה, נפטר בגיל 96, לפני כמה שנים. פיטר דרוקר היה פרופסור לפילוסופיה לפני מעורבותו בעסקים, וזה מה שאמר פיטר דרוקר: "למעשה, התכנון לא מתאים לחברה וכלכלה יזמיות." תכנון הוא נשיקת מוות ליזמות.

אז עכשיו אנו בונים מחדש את קריסטצ'רצ' בלי לדעת מה התושבים הכי מוכשרים בעיר הזו רוצים לעשות עם הכסף שלהם והאנרגיה שלהם. קודם צריך ללמוד איך לגשת לאנשים הללו כדי שיבואו לדבר איתנו. עלינו לאפשר להם סודיות, פרטיות, עלינו להיות מאוד מוצלחים בלעזור להם, ולאחר מכן הם יבואו, הם ינהרו בהמוניהם. בקהילה של 10,000 אנשים, יש לנו 200 לקוחות., האם נוכל לדמיין קהילה של 400,000 אנשים, את האינטליגנציה ואת התשוקה? לאיזו הרצאה הרעתם הכי הרבה הבוקר? לאנשים מקומיים, לאנשים נלהבים. להם הרעתם.

לכן מה שאני אומר הוא שהיזמות נמצאת במקום שהיא כבר קיימת בו. אנחנו בסופה של המהפכה התעשייתית הראשונה -- דלק מאובנים שלא ניתן למיחזור, ייצור -- לפתע פתאום, יש לנו מערכות אשר אינן ברות-קיימא. מנוע הבעירה הפנימית אינו בר-קיימא. שמירה על דברים באמצעות פריאון אינה ברת-קיימא. מה שעלינו לבחון הוא כיצד אנו דואגים לתזונה, בריאות, חינוך, תחבורה, תקשורת עבור 7 מיליארד אנשים באופן בר-קיימא. הטכנולוגיות עדיין לא קיימות כדי לעשות את זה. מי הולך להמציא את הטכנולוגיה עבור המהפכה הירוקה? האוניברסיטאות? תשכחו מזה! הממשלה? תשכחו מזה! אלה יהיו היזמים, הם עושים זאת כעת.

יש סיפור יפה שקראתי במגזין עתידני לפני שנים רבות. היתה קבוצה של מומחים שהוזמנו בשנת 1860 כדי לדון בעתידה של העיר ניו-יורק. בשנת 1860, קבוצה זו של אנשים התכנסה, וכולם עשו השערות אודות מה שיקרה לעיר ניו-יורק בעוד 100 שנים, ומסקנתם היתה פה-אחד: העיר ניו-יורק לא תתקיים בעוד 100 שנים. מדוע? מכיוון שהם הביטו בעקומה ואמרו, אם האוכלוסייה תמשיך לגדול בקצב הזה, וכדי שאוכלוסיית ניו-יורק תוכל לנוע אנה ואנה, יהיה צורך בשישה מיליון סוסים, והזבל שנוצר על-ידי שישה מיליון סוסים, יהיה בלתי אפשרי להתמודד איתו. העיר כבר תטבע בזבל. (צחוק) אז ב-1860, הם רואים טכנולוגיה מלוכלכת זו שעומדת לחנוק את החיים בניו יורק.

אבל מה קורה? בתוך 40 שנה, בשנת 1900, בארצות-הברית, היו 1,001 חברות לייצור רכב -- 1,001. הרעיון של מציאת טכנולוגיה שונה בהחלט תפס, וקמו מפעלים קטנטנים במקומות נידחים. בדירבורן, מישיגן. הנרי פורד.

עם זאת, יש סוד כדי לעבוד עם יזמים. ראשית, צריך לאפשר להם סודיות. אחרת הם לא באים לדבר איתך. אחר-כך יש להעניק להם שירות נלהב, מסור ומקיף. לאחר מכן יש לספר להם את האמת על יזמות. מהחברה הקטנה ביותר ועד הגדולה ביותר, החברות צריכות להיות מסוגלות לעשות 3 דברים מצויין: המוצר שרוצים למכור צריך להיות נפלא, צריך שיעמוד לרשותן שיווק פנטסטי, ושיהיה להן ניהול פיננסי אדיר. תנחשו מה? אני מעולם לא פגשתי אדם יחיד שמסוגל גם לייצר מוצר, גם למכור אותו וגם לטפל בענייני כספים. הוא אינו קיים. אדם כזה מעולם לא נולד. עשינו מחקר, בדקנו 100 חברות מובילות בעולם -- קרנג'י, וסטינגהאוס, אדיסון, פורד, וכל החברות החדשות כמו יאהו וגוגל. יש רק דבר אחד משותף לכל החברות המצליחות בעולם, רק אחד: אף אחת מהן לא הוקמה על-ידי אדם אחד ויחיד. כיום אנו מלמדים יזמות את בני ה-16 בנורת'מברלנד (מחוז באנגליה). אנחנו מתחילים את הקורס בזה שנותנים להם את שני העמודים הראשונים באוטוביוגרפיה של ריצ'רד ברנסון, והמשימה שלהם היא למתוח קו, בשני העמודים הראשונים באוטוביוגרפיה, מתחת למילים "אני" ו"אנחנו" ולספור כמה פעמים הוא השתמש במילים "אני" ו"אנחנו". יוצא שאפילו לא פעם אחת במילה "אני", אבל 32 פעמים במילה "אנחנו". הוא לא היה לבד כשהוא התחיל. אף אחד לא התחיל חברה לבד. אף לא אחד. כך אפשר ליצור את הקהילה שבה יש לנו המנחים שבאים מרקע של עסקים קטנים והיושבים בבתי-קפה, ברים, וחבריך המסורים שיעשו בשבילך מה שמישהו עשה עבור אדון זה שמדבר על כל זה, מישהו שאומר לך, "מה אתה צריך? מה ניתן לעשות? האם אתה יכול לעשות את זה? האם תוכל למכור את זה? האם תוכל לטפל בכספים?" "הו, לא, אני לא יכול לעשות את זה." "האם תרצה שאמצא לך מישהו?" אנו מתפעלים קהילות. יש לנו קבוצות של מתנדבים שמגבים את מנחה היוזמה כדי לסייע לו לאתר אנשים ומשאבים ומה שגילינו הוא שהנס של תבונת אנשי המקום הוא כזה שבאפשרותך לשנות את התרבות והכלכלה של קהילה זו רק על-ידי לכידת התשוקה, האנרגיה והדמיון של האנשים שלך עצמך.

תודה. (מחיאות כפיים)