אריק סנדרסון מתאר את ניו יורק -- לפני העיר

הטבע של הדברים שלא נראים ערים, עבר והווה. באוקספורד, אולי אנו יכולים להעזר בלואיס קרול ולהסתכל מבעד למראה שהיא העיר ניו יורק לנסות ולראות את הטבע האמיתי של עצמנו, או אולי לעבור לתוך עולם אחר. או, במילותיו של פ. סקוט פיצג'רלד, "כשהירח גבה, הבתים הלא חיוניים החלו להינמס עד שבהדרגה נהייתי מודע לקיומו של האי הישן שפרח פה פעם לעיניהם של המלחים ההולנדים, נשימה טרייה מלוא החזה של העולם החדש."

אני ועמיתיי עובדים כבר 10 שנים על מנת לגלות מחדש את העולם האבוד הזה, בפרוייקט שאנו קוראים לו פרוייקט מנהטה. אנו מנסים לגלות מה הנרי הדסון היה רואה באחר הצהריים של ה-12 בספטמבר, 1609, כשהוא מפליג לתוך נמל ניו יורק. והייתי רוצה לספר לכם את הסיפור בשלוש מערכות. ואם יהיה לי זמן, גם אפילוג.

ובכן, מערכה ראשונה: מפה נמצאת. אז, אני לא גדלתי בניו יורק. אני גדלתי במערב, בהרי סיירה נבאדה, כמו שאתם רואים פה, בקניון הסלע האדום. ומתוך החוויות המוקדמות האלה כילד למדתי לאהוב נופים. וכך כשהגיע זמני ללמוד לתואר ראשון, למדתי את התחום המתעורר הזה של אקולוגיה של נוף. אקולוגיית נוף עוסקת באיך הנחל והאחו והיער והצוקים יוצרים בתי גידול לחיות וצמחים. החוויה וההכשרה הזו הובילו אותי לקבל עבודה מדהימה באגודת שימור חיות הבר, שעוסקת בשימור בעלי חיים ואזורי מחייה שלהם בכל העולם. ובעשור האחרון, נסעתי ביותר מ-40 מדינות כדי לראות יגוארים ודובים ופילים וטיגריסים וקרנפים.

אבל כל פעם כשחזרתי ממסעותי הייתי חוזר חזרה לעיר ניו יורק. ובסופי השבוע הייתי עולה, כמו כל שאר התיירים, לגג בניין האמפייר סטייט, והייתי מסתכל מטה על הנוף הזה, על המערכות האקולוגיות האלה, והייתי חושב לעצמי, "איך הנוף הזה עובד כדי ליצור בית גידול לצמחים וחיות? ואיך הוא עובד כדי ליצור בית גידול לחיות כמוני?" הייתי הולך לכיכר טיימס ומסתכל על הגברות המהממות על הקיר, ותוהה למה אף אחד לא מתבונן בדמויות ההיסטוריות ממש מאחוריהם. הייתי הולך לסנטרל פארק ורואה את הטופוגרפיה של הגבעות שם מגיעה כנגד השינוי הפתאומי של הטופוגרפיה של מרכז מנהטן.

התחלתי לקרוא על ההיסטוריה והגיאוגרפיה של העיר ניו יורק. קראתי שניו יורק הייתה המגה-עיר הראשונה, עיר של יותר מ-10 מליון תושבים, ב-1950. התחלתי להתבונן בציורים כאלה. לניו יורקרים שביניכם, זה ברחוב 125 מתחת לכביש המהיר של ווסט סייד. (צחוק) זה היה פעם חוף. ובציור הזה רואים את ג'ון ג'יימס אובודון, הצייר, יושב על סלע. והוא מסתכל לעבר הגבעות המיוערות של רמת וושינגטון, לג'פריס הוק, ואיפה שגשר ג'ורג' וושינגטון חוצה היום.

או הציור הזה, מ-1740, בגריניץ' ויליג'. אלו הם שני סטודנטים בקינגס קולג' -- שנהייתה אוניברסיטת קולומביה -- יושבים על גבעה, שמשקיפה על עמק. וכך הלכתי לגריניץ' ויליג' וחיפשתי את הגבעה הזו. ולא הצלחתי למצוא אותה. ולא הצלחתי למצוא את עץ הדקל הזה. מה עושה שם עץ דקל בכלל? (צחוק)

וכך, במהלך אותם החיפושים נתקלתי במפה. וזו המפה שאת רואים פה. היא מעוגנת במערכת מידע גיאוגרפית (GIS) מה שמאפשר לי להתמקד. המפה הזו היא לא מזמנו של הדסון, אלא מהמהפיכה האמריקאית, 170 שנה מאוחר יותר, והוכנה על ידי כרטוגרפים בריטים במהלך הכיבוש של העיר ניו יורק. זו מפה מדהימה. היא נמצאת בארכיון הלאומי פה בקיו. אורכה כ-3 מטר, ורוחבה כ-1.5 מטר.

ואם אני מתמקד בדרום מנהטן תוכלו לראות את גודלה של העיר ניו יורק כפי שהייתה, ממש בסוף המהפיכה האמריקאית. הנה באולינג גרין. והנה ברודווי. והנה פארק בית העירייה. אז העיר ממש נפרסה עד פארק בית העירייה. וממש מעבר תוכלו לראות מאפיינים שנעלמו, דברים שלא קיימים עוד. זו בריכת המאגר, שהייתה מקור המים המתוקים של העיר ניו יורק ב-200 שנותיה הראשונות, ובשביל הילידים האמריקאים במשך אלפי שנים. תוכלו לראות את האחו של ליספנרד שמתנקזים מכאן, דרך מה שהוא עכשיו טרייבקה, והחופים שמגיעים מהסוללה, כל הדרך עד לרח' 42.

המפה הזו הוכנה למטרות צבאיות. הם ממפים את הכבישים, הבניינים, הביצורים שהם בנו. אבל הם גם ממפים מאפיינים בעלי עניין אקולוגי, שיש להם היבט צבאי: הגבעות, הביצות, הואדיות. זוהי גבעת ריצ'מונד, ונהר מינטה שבעבר זרם דרך גריניץ' ויליג'. או הביצה בפארק גרמרסי, ממש כאן. או גבעת מארי. וזהו בית מארי על גבעת מארי, לפני 200 שנה. הנה כיכר טיימס, שני הנחלים שהתאחדו לתוך ביצה בכיכר טיימס, כפי שהיה בסיומה של המהפיכה האמריקאית.

אז ראיתי את המפה המדהימה הזו בספר. וחשבתי לעצמי, "אתה יודע, אם אוכל לעגן את המפה הזו, אם אני אוכל למקם את המפה הזו על הרשת של העיר של היום, אוכל למצוא את המאפיינים האבודים של העיר, בגאוגרפיית הבלוקים של העיר שהאנשים מכירים היום, בגאוגרפיה של המקומות שבהם האנשים הולכים לעבוד, ולגור, והיכן שהם הולכים לאכול." וכך, אחרי קצת עבודה הצלחנו לעגן את המפה, מה שמאפשר לנו לשים את הרחובות המודרניים על העיר, ואת הבניינים, והשטחים הפתוחים, כך שנוכל להתמקד על האזור שבו הייתה ביצת המאגר. אנו יכולים לעשות דיגיטציה לביצת המאגר ולנחלים, ולראות ממש איפה הם נמצאים בגיאוגרפיה של העיר היום. אז זה כיף למצוא איפה דברים נמצאים ביחס לטופוגרפיה הישנה.

אבל היה לי רעיון נוסף בקשר למפה הזו. אם נסלק את הרחובות, ואם נסלק את הבניינים, אם נסלק את השטחים הפתוחים, אז נוכל לקחת את המפה הזו. אם נמחק את המאפיינים של המאה ה-18 נוכל לקחת אותה בחזרה בזמן. נוכל לקחת אותה חזרה ליסודות האקולוגיים שלה: לגבעות, לנחלים, להידרולוגיה הבסיסית וקו המים, והחופים, המאפיינים הבסיסיים שבונים נוף אקולוגי.

ואם נצרף מפות כמו הגאולוגיה, גאולוגיית הסלע הבסיס, וגאולוגיית פני השטח, מה שהקרחונים משאירים, ואם נעשה מפת קרקעות, עם 17 סוגי הקרקע, שמוגדרים על ידי שירות שימור הקרקע הלאומי, אם ניצור מודל גובה דיגיטלי (DEM) של הטופוגרפיה שיספר לנו כמה גבוהות היו הגבעות, נוכל לחשב את שיפועי המדרונות. נוכל לחשב את נקודת המבט. נוכל לחשב את החשיפה לרוח -- וכך, באיזה כיוון נשבו רוחות החורף לאורך הנוף. האזורים הלבנים במפה הם אזורים מוגנים מרוחות החורף.

צירפנו את כל המידע בנוגע למיקומם של הילידים האמריקאיים, אנשי הלנאפה. ובנינו מפת הסתברות של היכן הם כנראה היו. האזורים האדומים במפה מציינים את המקומות האלו שהכי מתאימים לקיום אנושי במנהטן, מקומות שקרובים למקורות מים, מקומות שקרובים לנמל לדייג, מקומות שמוגנים מרוחות החורף. אנו יודעים שהיה אתר יישוב של לנאפה ממש פה ליד ביצת המאגר. וידענו שהם גידלו סוג של גידול משק, שהם גידלו גנים יפים של תירס, קטניות ודלועים, גן "שלוש האחיות".

וכך, בנינו מודל שחוזה את מקומם של הגנים האלה. והשדות הישנים, הגידולים ההמשכיים. ואולי אנו חושבים עליהם כנטושים. אבל, למעשה, הם בית גידול של ערבות עשב. עבור ציפורים וצמחים של ערבות עשב. והם נהיו אזורים של צמחיה בינונית, וכך אלו מתערבבים למפה של כל החברות האקולוגיות. ומתברר שבמנהטן היו 55 מערכות אקולוגיות שונות. תוכלו לחשוב עליהן כעל שכונות, מובחנות כמו טרייבקה, ה"אפר איסט סייד", ואינווד. ואלו הם היער, ומישורי ההצפה והמערכות הימיות, החופים.

55 זה הרבה. ליחידת שטח, היו למנהטן יותר חברות אקולוגיות למטר רבוע משיש ליוסמיטי, וילוסטון, ואמבוסלי (קניה). זה באמת היה נוף יוצא דופן שהיה מסוגל לתמוך בגיוון ביולוגי יוצא דופן.

ובכן, מערכה שניה: בית משוחזר. וכך, למדנו את הדגים והצפרדעים והציפורים והדבורים, 85 סוגי הדגים השונים שהיו במנהטן, תרגנולות הבר, מין שכבר נכחד, הבונים שבנחלים, הדובים השחורים, והילידים האמריקאים, כדי ללמוד איך הם השתמשו וחשבו על הנוף שבו חיו. רצינו לנסות ולמפות את כל אלה. ולשם כך מה שעשינו היה למפות את צרכי בית הגידול שלהם.

איפה הם משיגים מזון? איפה הם משיגים מים? איפה הם מוצאים מחסה? איפה הם משיגים את המשאבים המתחדשים שלהם? עבור האקולוג, ההצטלבות של כל אלה היא בית גידול. עבור רוב האנשים, ההצטלבות הזו מסמלת את הבית. וכך, קראנו במדריכי שדה, מדריכי שדה סטנדרטיים שאולי יש לכם על מדף הספרים שלכם, אתם יודעים, מה שהבונה צריך הוא "נהר נוח ואיטי עם עצי צפצפה ואלמון וערבות, ליד המים." זה הדבר הטוב ביותר לבונה.

אז ממש התחלנו להרכיב רשימה. הנה הבונה. והנה הנחל, עץ הצפצפה והאלמון והערבה. ואם אלו המפות שאנו צריכים כדי לחזות איפה אולי תמצא את הבונה. או הצב, שזקוק לאחו לח, וחרקים ומקום שמשי. או חתול הבר, שצריך ארנבים ובונים ומאורה. ומהר מאוד הבנו שהבונה יכול להיות משהו שחתול הבר צריך. אבל בונה גם צריך דברים. והעובדה שיש אותו משני צידי הטבלה מאפשרת לנו לקשור דברים יחד, אנו יכולים ליצור רשת של קשרי בתי גידול עבור המינים האלה.

ויותר מכך, גילינו שאפשר להתחיל בלהיות מומחה לבונים, אבל אפשר להתחיל לבדוק מה צריך עץ הצפצפה עץ צפצפה צריך אש ואדמה יבשה. ואפשר לבדוק מה אחו לח צריך. והוא צריך בונים כי ליצור מישור הצפה, ואולי עוד דברים. ואפשר לדבר גם על מקומות שמשיים. אז מה צריך מקום שמשי? לא בית גידול לכשעצמו. אלא מה התנאים שמאפשרים את קיומו? או אש. או אדמה יבשה. ואז אפשר למלא את כל זה בטבלה שיש בה 1000 עמודות ו-1000 שורות כלפי מטה. וניתן להציג גרפית את כל המידע הזה כמו רשת, כמו רשת חברתית.

וזוהי הרשת של כל קשרי בית הגידול של כל הצמחים ובעלי החיים של מנהטן, וכל מה שהם זקוקים לו, החל מהגיאולוגיה, ועד לזמן והמקום ממש בלב ברשת הזו. אנו קוראים לזה רשת מויר (Muir). ואם נתקרב זה נראה כך. כל נקודה כזו מייצגת מין אחר או נחל אחר, או סוג קרקע אחר. והקווים האפורים הקטנים הם הקשרים שמחברים אותם. אלו הם הקשרים שעושים את הטבע עמיד וחזק. והמבנה של זה הוא מה שמאפשר לטבע לפעול, ביחד על כל חלקיו. אנו קוראים לאלו רשתות מויר על שם איש הטבע הסקוטי אמריקאי ג'ון מויר, שאמר, "כשאנו מנסים לבחור כל דבר רק לעצמו, אנו מוצאים שהוא כרוך באלף חוטים בלתי נראים שלא ניתנים לניתוק, לכל דבר ביקום."

אז כשלקחנו את רשתות מויר והבאנו אותן חזרה למפות. אם רצינו ללכת בין רח' 85 ו-86, ורח' לקס ורח' מספר 3, אולי היה נחל בבלוק הזה. ואלו סוגי העצים שאולי היו שם. והפרחים, והטחבים והחזזיות, והפרפרים, והדגים בנחל, והציפורים והעצים. אולי עכסן עצים (נחש) חי שם. ואולי דב שחור הלך בסביבה. ואולי ילידים אמריקאים היו שם. ואז לקחנו את המידע הזה.

אתם יכולים לראות אותו בעצמכם באתר שלנו. אתם יכולים להתמקד בכל בלוק במנהטן, ולראות מה אולי היה שם לפני 400 שנה. וניסינו להשתמש במידע הזה כדי לחשוף נוף כאן במערכה השלישית. השתמשנו באותם הכלים שמשתמשים בהם בהוליווד כדי ליצור את הנופים הפנטסטיים שכולנו רואים בסרטים.

וניסינו להשתמש בהם כדי להמחיש את השדרה השלישית בתלת מימד. אז לקחנו את הנוף ובנינו את הטופוגרפיה כלפי מעלה. הנחנו מעל לזה את הקרקעות וגופי המים והארנו את הנוף. הנחנו על גבי המפה את החברות האקולוגיות. והזנו לתוך זה את מפת המינים. כך שנוכל ממש לצלם תמונה, בטיסה מעל כיכר טיימס, מביטים מטה לעבר נהר ההדסון, מחכים להדסון שיגיע. בעזרת הטכנולוגיה הזו, אנו יכולים ליצור את הנופים המעוגנים המדהימים האלה. אנו ממש יכולים לצלם תמונה מכל חלון במנהטן ולראות איך הנוף נראה משם לפני 400 שנה.

זה הנוף מהנהר המזרחי, פונה לעבר גבעת מארי איפה שבניין האו"ם יושב היום. וזה הנוף במבט לעבר מורד נהר ההדסון, עם מנהטן משמאל וניו ג'רסי מימין, פונה החוצה לעבר האוקיינוס האטלנטי. זה הנוף מעל לכיכר טיימס, עם בריכת הבונה שם, פונה החוצה למזרח. אז אנו יכולים לראות את ביצת המאגר, וביצות ליספנרד מאחוריה. אנו יכולים לראות את השדות של הילידים האמריקאיים. ואנו יכולים לראות את זה בגיאוגרפיה של העיר של ימינו. אז כשאתם רואים "חוק וסדר", ועורכי הדין עולים במדרגות הם יכלו לרדת במדרגות האלו של בית המשפט בניו יורק ממש לתוך ביצת המאגר, לפני 400 שנה.

והאיורים האלה הם עבודתו של חברי ועמיתי, מארק בויאר, שנמצא פה בקהל היום. והייתי רוצה שתתנו לו מחיאות כפיים, על עבודתו הנהדרת. (מחיאות כפיים)

יש כזו עצמה שחיבור של מדע והדמייה ויזואלית יחד, בכך שהוא מאפשר לנו ליצור איורים כאלה. אולי בהסכלות משני עברי המראה. ואפילו שהיה לי מעט זמן לדבר, אני מאוד מקווה שאתם מבינים שמנהטה היה מקום מאוד מיוחד. המקום שאתם רואים פה בצד שמאל היה מרושת עם עצמו. הוא התבסס על הגיוון שלו. הייתה לו את העמידות שאנו צריכים בעולמנו המודרני.

אבל אני לא רוצה שתחשבו שאני לא אוהב את המקום שמימין, ואני אוהב אותו. למדתי לאהוב את העיר וסוג הגיוון שלה, העמידות שלה, התלות שלה בצפיפות והדרך שבה אנו מרושתים יחד. למעשה אני רואה את שני המקומות כהשתקפות האחד של השני. בדומה מאוד ללואיס קרול ב-"מבעד למראה". נוכל להשוות בין שניהם ולשמור אותם במוחנו באותו הזמן, ולהבין שהם באמת אותו המקום, שאין שום דרך שבה הערים יכולות להימלט מן הטבע. ואני חושב שזה מה שאנו לומדים על בניית ערים בעתיד.

אז אם תרשו לי להוסיף אפילוג קצר, לא על העבר, אלא על 400 שנה מהיום, מה שאנו מבינים הוא שערים הן בתי גידול לאנשים, וצריכות למלא מה שאנשים צריכים: תחושה של בית, מזון, מים, מחסה, משאבים מתחדשים, ותחושת משמעות. זו התוספת הייחודית לדרישות בית הגידול של בני אדם. וכך הרבה מהרצאות TED נוגעות במשמעות, ובהבאת משמעות לחיינו בכל מיני דרכים שונות, דרך טכנולוגיה, דרך אמנות, דרך מדע, כל כך הרבה שנדמה לי שאנו ממוקדים כל כך בצד הזה של חיינו, שלא הקדשנו מספיק מחשבה ותשומת לב למזון, למים ולמחסה, ולמה שנדרש כדי לגדל את הילדים.

אז, איך אנו יכולים לדמיין את העיר בעתיד? מה אם נלך לפארק כיכר מדיסון, ונדמיין אותו בלי כל המכוניות, ואופניים במקומן, ויערות גדולים, ונחלים במקום ביובים ומרזבים? מה אם נדמיין את האפר איסט סייד עם גגות ירוקים, ונחלים שעושים את דרכם בתוך העיר, וטורבינות רוח שמספקות את החשמל שאנו צריכים? או אם נדמיין את ניו יורק רבתי, כעת מאכלסת 12 מליון בני אדם, אבל 12 מליון בני אדם בעתיד, אולי יגורו בצפיפות של אזור מנהטן, רק ב-36 אחוזים מהשטח, כשאזורי הביניים יכוסו בשטחים חקלאיים, במישורי הצפה, בביצות שאנו צריכים.

זה העתיד שאני חושב שאנו צריכים, זה עתיד שיש לו אותו הגיוון ותפוצה ודינמיות של מנהטן, אבל לומד מתוך הקיימות של העבר, של האקולוגיה, של האקולוגיה המקורית, של הטבע על כל חלקיו. תודה רבה לכם. (מחיאות כפיים)