אריק דישמן: הוציאו את שירותי הבריאות מהמערכת המרכזית

אם אתם חושבים על הטלפון - ואינטל בחנה הרבה מהדברים שאני עומד להראות לכם, במרוצת 10 השנים האחרונות, בבתיהם של כ-600 קשישים - 300 באירלנד, 300 בפורטלנד - בניסיון להבין איך אנחנו מודדים ומפקחים על התנהגות באופן רפואי משמעותי?

אם אתם חושבים על הטלפון, כן זה משהו שאנחנו יכולים להשתשמש בו בדרכים שלא ייאמנו כדי לעזור לאנשים ליטול את התרופות שלהם בזמן. אנחנו בוחנים סוגים פשוטים של טכנולוגית חיישני רשת ביתיים כך שכל מכשיר טלפון שקשישים רגילים אליו יוכל לעזור להם לקחת תרופות. ומה שהם צריכים לעשות זה בעיקר להרים את השפופרת, והמערכת שלנו לוחשת להם אילו תרופות הם צריכים לקחת, בעוד הם מעמידים פנים שהם מנהלים שיחה עם חבר. והם לא מובכים ממגש תרופות מכוער, שיושב על שולחן המטבח שלהם ואומר, "אני זקן. אני חלש." זוהי טכנולוגיה נסתרת שעוזרת להם לעשות את המטלה הפשוטה של לקחת את התרופה הנכונה בזמן הנכון.

עכשיו, אנחנו גם עושים דברים די מדהימים עם הטלפונים האלה. מכיוון שהרגע בו אתם עונים לטלפון הוא מבחן קוגניטיבי כל פעם מחדש. חישבו על זה רגע, בסדר? אני עומד לענות לטלפון בשלושה אופנים שונים. "הלו? היי." בסדר? זו היתה הפעם הראשונה. "הלו? או, היי." "הלו, אה, מי? או, היי." בסדר? יש הבדלים משמעותיים באופן בו עניתי לטלפון בכל אחת מהפעמים. וכשאנחנו מנטרים שימוש בטלפון בקרב קשישים לאורך תקופה ארוכה, בדיוק של עשיריות מיקרו-שניה, רגע הזיהוי הזה האם האדם בצד השני של הקו הוא חבר, ואנחנו מתחילים לדבר אליהם מיד, או שהם עושים הרבה ממה שנקרא שיחות צרות, בהן הם כאילו, "רגע, מי זה? אוה" בסדר? ההמתנה לרגע ההכרה הזה יכול להיות הסמן הטוב ביותר להתחלה של דמנציה יותר מכל מה שמופיע קלינית כיום.

אנחנו קוראים לזה גורמים התנהגותיים. יש הרבה אחרים. האם האדם הולך לטלפון באותה מהירות, כשהוא מצלצל, כמו בעבר? האם זו בעיית שמיעה או בעייה פיזית? האם הקול שלהם נעשה יותר שקט? אנחנו עושים הרבה עבודה עם אנשים עם אלצהיימר ובעיקר פרקינסון, שם הקול השקט הזה שלפעמים מופיע בחולי פרקינסון יכול אולי להיות הסמן המוקדם הטוב ביותר של פרקינסון חמש עד 10 שנים לפני שהיא מופיעה קלינית. אבל השינויים הזעירים האלה בקול במשך תקופת זמן ארוכה קשים עבורכם ועבור בני זוגכם להבחנה עד שהם נעשים קיצוניים והקול שלכם נעשה כל כך שקט.

אז, סנסורים מחפשים סוג כזה של קול. כשאתם מרימים את הטלפון, כמה רעד יש לכם, ואיך הוא, ומה המגמה לאורך זמן? האם קשה לכם יותר לחייג מכרגיל? האם זו בעיית מיומנות? האם זו דלקת פרקים? האם אתם משתמשים בטלפון? האם יש לכם פחות קשרים חברתיים מבעבר? וכשמביטים בתבנית. ומה הירידה בבריאות החברתית אומרת, כסוג של סימן חיוני לעתיד? ואז וואו, איזה רעיון רדיקלי, אנחנו -- חוץ מבארה"ב -- נהיה מסוגלים להשתמש בטכנולוגיה החדשה הזו כדי לתקשר עם אחות או רופא בצד השני של הקו. וואו, איזה יום נפלא זה יהיה ברגע שנוכל ממש לעשות את הדברים האלה.

אז, אלה הם מה שאני קורא סמנים התנהגותיים. וזה כל התחום שניסינו לעבוד עליו בעשר השנים האחרונות באינטל. איך שמים טכנולוגיות משבשות פשוטות, והראשון מחמישה משפטים שאני עומד לדבר עליהם בהרצאה הזו? סמנים התנהגותיים משנים. איך אנחנו משנים התנהגות? איך אנחנו מודדים שינוי התנהגותי בדרך משמעותית שתעזור לנו עם מניעה של מחלות, התחלה של מחלות, ומעקב אחר ההתקדמות של מחלות למשך תקופת זמן ארוכה?

עכשיו, למה אינטל מרשה לי להשקיע הרבה זמן וכסף, ב 10 השנים האחרונות, בנסיון להבין את הצורך של קשישים ולהתחיל לחשוב על סוג זה של סמנים התנהגותיים? זה חלק מעבודת השטח שעשינו. עד עכשיו חיינו עם 1,000 בתי אב קשישים ב 20 מדינות ב10 השנים האחרונות. אנחנו חוקרים אנשים ברוצ'סטר, ניו יורק אנחנו הולכים לחיות איתם בחורף בגלל שמה שהם עושים בחורף, והגישה שלהם לטיפול רפואי, וכמה חיי חברה יש להם, שונה מאוד מהקיץ. עם יש להם שבר בירך אנחנו הולכים איתם ואנחנו חוקרים את כל תהליך השחרור שלהם. אם יש להם קרוב משפחה שהוא חלק עיקרי ברשת הטיפול שלהם, אנחנו טסים וחוקרים גם אותם.

אז, אנחנו חוקרים את תהליך ההבראה ההוליסטי של 1,000 קשישים במשך 10 השנים האחרונות ב20 ארצות שונות. למה אינטל מוכנה לממן את זה? זה בגלל הסלוגן השני שאני רוצה לדבר עליו. לפני עשר שנים, כשהתחלתי לנסות ולשכנע את אינטל לתת לי לבדוק טכנולוגיות מפריעות שיוכלו לעזור עם חיים עצמאיים, זה מה שקראתי לו : "Y2K + 10."

אתם יודעים, אז בשנת 2000, היינו גם כל כך מרוכזים בלשים לב להזדקנות של המחשבים שלנו, ואם נשרוד או לא את תקתוק השעון מ 1999 ל 2000, שהחמצנו את הרגע שרק דמוגרפים שמו לב אליו. זה היה בסביבות תחילת השנה. וההחלפה ההיא, כשהיה לנו את המספר הגבוה יותר של אנשים מבוגרים על הכוכב, בפעם הראשונה מאנשים צעירים. בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית -- וחוץ מנחיתת חיזרים או איזו התפרצות של מגפה, זו הציפיה מהדמוגרפים, לעתיד.

ולפני 10 שנים זה נראה כאילו יש לי הרבה זמן לשכנע את אינטל לעבוד על זה. נכון? Y2K + 10 היה בדרך, הביבי בומרס התחילו לפרוש. ובכן חברה, אנחנו מכירים את הדמוגרפיות כאן. זו מפה של כל העולם. זה כאילו האורות דולקים, אבל אף אחד לא בבית בקשר לדמוגרפיה הבעיתית של Y2K + 10. נכון? כלומר, אנחנו מבינים את זה פה, אבל אנחנו לא תופסים את זה פה, ואנחנו לא עושים כלום בקשר לזה.

הצעת חוק הבריאות מתעלמת בכלליות מהמציאות של גל ההזדקנות שמגיע, וההשלכות של מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לשנות לא רק איך שאנחנו משלמים עבור טיפול, אלא איך לספק טיפול בצורה שונה באופן רדיקלי. ולמעשה, זה כבר כאן. אולי ראיתם את הכותרות האלה. זו קתרין קייסי שהיא הבומרית הראשונה שמקבלת קיצבת זקנה. זה קרה למעשה השנה. היא יצאה לפרישה מוקדמת. היא נולדה שניה אחת אחרי חצות ב 1946. מורה בגמלאות, הנה היא עם מנהל הביטוח הלאומי. הבומרית הראשונה למעשה, לא חיכינו אפילו עד 2011, שנה הבאה. כבר התחלנו לראות פרישה מוקדמת השנה.

בסדר, אז זה פה. בעית ה Y2K + 10 על מפתן דלתנו. זה 50 צונאמי מתוכננים על לוח השנה, אבל איך שהוא אנחנו לא יכולים לשלוט בממשלה שלנו ולחדש כוחות כדי להתכונן לזה ולעשות משהו בקשר לזה. אנחנו נחכה עד שזה יהיה יותר קטסטרופלי ואז נגיב, במקום להתכונן לזה. אז, אחת הסיבות שזה כל כך מאתגר להתכונן לבעיית Y2K הזו היא שיש לנו, במילים שלי, הרעלת מיינפריים.

אנדי גרוב, לפני בערך שש או שבע שנים, הוא אפילו לא יודע או זוכר את זה, במאמר של מגזין פורצ'ן הוא השתמש בביטוי "רפואת מיינפריים," והרחבתי והרחבתי את זה. הוא ראה את זה כתוב היכן שהוא. והוא אמר "אריק זה קונספט מגניב." ואמרתי לו "למעשה זה היה הרעיון שלך. אמרת את זה במאמר במגזין פורצ'ן. פשוט הרחבתי את זה." אתם יודעים, זה המיינפריים.

המנטליות של הגעה ושיתוף של מערכות בריאות גדולות ויקרות התחילה למעשה ב 1787. זה בית החולים הכללי הראשון בוינה. ולמעשה בית החולים הכללי השני בוינה, ב 1850 בערך, היה היכן שהתחלנו לבנות תוכנית שלמה ללימוד התמחויות לסטודנטים לרפואה. וזה מקום בו התחלנו לפתח ארכיטקטורה שממש חילקה את הגוף, וחילקה את הטיפול למחלקות ותאים. וזה השתקף בארכיטקטורה שלנו, זה השתקף בדרך בה לימדנו סטודנטים, ומנטליות המיינפריים ממשיכה היום.

עכשיו, אני לא נגד בתי חולים. עם בעיות הבריאות שלי, השתמשתי בתרופות, נסעתי לבית החולים הזה ואחרים, הרבה הרבה פעמים. אבל אנחנו מעריצים את בית החולים הגבוה על הגבעה. נכון? וזו רפואת מיינפריים. וכמו לפני 30 שנה לא יכולנו לקלוט שיהיה לנו את הכוח של מחשבי מיינפריים שתפסו חדר בגודל כזה בתיקים שלנו ועל החגורות שלנו, שאנחנו נושאים איתנו בסלולריים שלנו היום, ופתאום מחשוב, שהיה מערכת מונעת מקצוענים, הפכה למערכת אישית בבעלות כולנו בחיי היום יום שלנו -- המעבר הזה ממחשוב מרכזי למחשוב אישי זה מה שאנחנו צריכים לעשות למערכת הבריאות. אנחנו חייבים לעבור ממנטליות המיינפריים של מערכת הבריאות למודל אישי של בריאות.

אנחנו מקובעים בדרך המחשבה הזו. כשאינטל עורכת סקרים בכל העולם ואנחנו אומרים, "תגובה מהירה": מערכת הבריאות." הדבר הראשון שעולה לראש הוא "רופא." השני שעולה הוא "בית חולים." והשלישי "מחלה" או "חולי." נכון? אנחנו מחווטים, בדמיון שלנו, לחשוב על רפואה וחדשנות ברפואה כמשהו שנכנס למקום ההוא. כל הדיבור על רפורמת הבריאות שלנו עכשיו, מערכות מידע רפואיות, כשאנחנו מדברים עם קובעי המדיניות, שווה ל"איך אנחנו נגרום לרופאים להשתמש במסמכים אלקטרוניים בשרתים?" אנחנו לא חושבים על איך אנחנו עוברים מהמיינפריים אל הבית. והבעיה עם זה היא הדרך בה אנחנו תופסים את מערכת הבריאות. בסדר?

זו מערכת מאוד תגובתית המונעת ממשברים. אנחנו עושים בדיקות של 15 דקות עם חולים. זה מבוסס אוכלוסיה. אנחנו אוספים הרבה מידע ביולוגי בסביבה המלאכותית הזו, ואנחנו מתקנים אותם, כמו המפטי דמפטי, ושולחים אותם הביתה, ומקווים -- אולי ניתן להם דפי מידע, אולי אתר אינטראקטיבי -- כך שיעשו כמו שהתבקשו ולא יחזרו למיינפריים.

והבעיה היא שאנחנו לא יכולים לממן את זה היום, חברה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו רפואת מיינפריים היום שתכלול את הלא מבוטחים. ועכשיו אנחנו רוצים לעשות כפול-כפול מגל המבוגרים שמגיע? שיטת העסקים כרגיל ברפואה לא עובדת ואנחנו חייבים לעשות משהו שונה. אנחנו צריכים להתמקד בבית.

אנחנו צריכים להתמקד בפרדיגמת בריאות אישית שמעבירה את הטיפול לבית. איך נוכל להיות יותר פרואקטיביים, מונעים למניעה? איך אנחנו אוספים נתונים חיוניים וסוגים אחרים של מידע 24/7? איך אנחנו מוצאים את קו הבסיס של אדם בקשר למה יעבוד עבורו? איך אנחנו אוספים לא רק מידע ביולוגי אלא מידע התנהגותי, מידע פסיכולוגי, מידע חברתי, בתוך, על ומסביב לבית? ואיך אנחנו יוצרים הענות לתוכנית טיפול אישית שמשתמשת בכל הטכנולוגיה הנפלאה הזו שמסביבנו כדי לשנות את ההתנהגות שלנו? זה מה שאנחנו צריכים לעשות למודל הרפואה הפרטי שלנו.

אני רוצה לתת לכם כמה דוגמאות. זו מימי מאחד המחקרים שלנו -- בשנות ה 90 שלה, היתה צריכה לעזוב את ביתה מפני שמשפחתה היתה מודאגת מהנפילות שלה. הרימו את ידכם אם היתה לכם נפילה רצינית בבית, או מישהו קרוב אליכם, הורייכם או משהו כזה. בסדר? קלאסי. שבר בירך מוביל רבות לאשפוז של מבוגרים. זה מה שקרה למימי; המשפחה היתה מודאגת מזה, והעבירה אותה מביתה לדיור מוגן. היא מעדה על מיכל החמצן שלה.

הרבה אנשים בדור הזה לא ילחצו על הכפתור, אפילו אם יש להם מערכת קריאות חרום, כי הם לא רוצים להטריד אף אחד, אפילו אם שילמו 30 דולר בחודש. בומרים ילחצו על הכפתור. תאמינו לי. הם ילחצו על הכפתור בלי הפסקה. בסדר?

מימי שברה את האגן, שכבה כל הלילה, כל הבוקר, ובסוף מישהו בא ומצא אותה, ושלח אותה לבית החולים. הם טיפלו בה. היא לא יכלה לחזור לדיור מוגן. הם שמו אותה ביחידה סיעודית. בלילה הראשון ביחידה הסעודית בה היא היתה באותו בית דיור מוגן, הזיזו אותה ממיטה למיטה, זרקו אותה, ושברו לה שוב את האגן, שלחו אותה חזרה לבית החולים ממנו היא בדיוק חזרה, אף אחד לא קרא את התיק שלה, ונתנו לה אקמול, שהיא אלרגית אליו, קיבלהפריחה ופצעי לחץ, בעיקרון, היו לה בעיות לב והיא מתה מהנפילה והסיבוכים והשגיאות שקרו שם.

עכשיו, הדבר הכי מפחיד בזה הוא שזו סבתה של אשתי. עכשיו, אני אריק דישמן. אני דובר אנגלית, אני עובד באינטל, אני מרוויח טוב, אני מבין בנפילות ופציעות נלוות -- זה תחום מחקר שאני עובד עליו. יש לי גישה לסנאטורים ומנכ"לים. אני לא יכול לעצור את ההתרחשות הזו. מה קורה אם אין לכם כסף, אתם לא דוברי אנגלית או שאין לכם גישה להתמודד עם בעיות מהסוג הזה שיקרו ללא ספק? איך אנחנו מונעים את רוב הנפילות מלקרות מלכתחילה?

הרשו לי לתת לכם דוגמה מהירה של העבודה שאנחנו עושים כדי לעשות את זה בדיוק. אני חובש סוג של טכנולוגיה קטנה שאנחנו קוראים לה שימר (נצנוץ). זו פלטפורמת מחקר. יש לה מד תאוצה. אפשר לחבר אליו ECG של שלושה חוטים. יש כל מיני מכשירי חבר והפעל כמו לגו שאפשר לחבר כדי למדוד, בחוץ, בעולם האמיתי, דברים כמו רעד, צורת הליכה, אורך הצעד ודברים דומים.

הבעיה היא, שבמחקר של נפילות היום, כמו אצל מימי, היא לקבל סקר בדואר שלושה חודשים אחרי שנפלתם, מהמדינה, שאומר, "מה עשיתם כשנפלתם?" זו קדמת הטכנולוגיה. אבל עם משהו כמו שימר, או משהו שנקרא שטיח הקסם, חיישנים מוטמעים בשטיח, או מערכת מבוססת מצלמה ששאלנו מרפואת הספורט, אנחנו מתחילים בפעם הראשונה ב600 בתי האב האלה לאסוף מידע תנועתי קינמטי כדי להבין: מה השינויים העדינים שמתרחשים שיכולים להראות לנו שאמא עכשיו בסכנה לנפילה?

ולרוב אנחנו יכולים לבצע שתי התערבויות, לתקן את תמהיל התרופות. אני חוקר כמותי, וכשאני מביט בזרמי המידע נכנסים מהבתים האלה, אני יכול להביט במידע ולהגיד לכם את היום שרופא מסויים רשם להם משהו שאף אחד אחר לא ידע שהם עליו, מפני שאנחנו רואים את השינויים בתבניות שלהם בבית. בסדר? הגילויים האלה של סמנים התנהגותיים, ושינויים התנהגותיים משני משחק, וכמו גילוי המיקרוסקופ בגלל שאנחנו אוספים זרמי מידע, מה שלא עשינו מעולם בעבר.

זו דוגמה במעבדת TRIL שלנו באירלנד של -- למעשה מה שאתם רואים הוא שהיא מביטה במידע, בתמונה הזו, משטיח הקסם. אז, יש לנו שטיח קטן שבו אתם יכולים לראות את מידת הנטיה היציבתית, ולראות את השינויים בנטייה היציבתית במשך הרבה חודשים. כך נראה חלק מהמידע הזה. אלה למעשה חיישנים שיורים.

אלה שני נושאים שונים במחקר. זה בערך שנה של מידע. הצבע מייצג חדרים שונים בהם הם נמצאים בבית. האיש הזה משמאל חי בבית שלו. האיש מימין חי למעשה בדיור מוגן. אני יודע את זה כי אפשר לראות את שעות הארוחות המסודרות כשהם כבר לא בחדריהם. נכוןן? עכשיו, זה לא אומר לכם הרבה. אבל כשמביטים במחזורים האלה של המידע במשך תקופת זמן ארוכה יותר -- ואנחנו מסתכלים על הכל החל מתנועות בחדרים שונים בבית, עד למיקרו תנועות שהשימרים קולטים, על צורת הצעד ואורכו -- זרמי המידע האלה מתחילים להגיד לנו דברים על תבניות התנהגותיות שמעולם לא הבנו לפני כן.

אתם יכולים ללכת ל ORCATech.org -- אין לזה שום קשר ללויתנים, זה המרכז להזדקנות וטכנולוגיה של אורגון -- לקבל יותר פרטים. הבעיה היא, אינטל היא עדיין אחד מהמממנים הגדולים בעולם של מחקר טכנולוגיות חיים עצמאיים. אני לא מתרברב על כמה אנחנו מממנים; אלא מציין כמה מעט תושמת לב מגיעה מאחרים להזדקנות ומימון חדשנות בקשר להזדקנות, ניהול מחלות כרוניות וחיים עצמאיים בבית.

אז, המנטרה שלי פה, הסלוגן הרביעי שלי הוא: 10,000 בתים או כלום. אנחנו צריכים להניע מחקר לב ארצי, אם לא בין לאומי, מסוג פרמינגהם של טכנולוגיות חיים עצמאיים, בו יש לנו 10,000 בתי קשישים מחוברים עם חיבור פס רחב, ואפיון רפואי מלא, ופלטפורמה איתה נוכל להתחיל לנסות ולהפוך את זה מאנקדוטה של מחקר על 20 בתים שהאוניברסיטאות מממנות, לניסויים קליניים גדולים שמוכיחים את הערך של הטכנולוגיות האלו. אז, 10,000 בתים או כלום. אלה רק חלק מהבתים שבדקנו במחקרים של אינטל.

המשפט החמישי והאחרון שלי: ניסיתי במשך שנתיים, והיו רגעים בהם היינו די קרובים, להפוך את רפורמת הבריאות הזו לרפורמה אמיתית להשתנות מדבר אחד לדבר אחר, ממודל המיינפריים למודל בריאות אישי, או להיות משהו יותר מסתם ויכוח על האופציות של הציבור ועל דרכי המימון. זה לא משנה איך אנחנו מממנים את מערכת הבריאות. אנחנו נסתדר בסוף לעשר השנים הבאות, וננסה את זה. לא משנה מי משלם על זה, כדאי שנתחיל לספק טיפול בדרך שונה באופן בסיסי ולטפל בבית ובחולה ובחבר המשפחה ובמטפלים כחלק מצוותי טיפול מתואמים ושימוש בטכנולוגיות משבשות שכבר נמצאות פה כדי לתת טיפול בדרכים שונות באופן בסיסי.

הנשיא צריך לקום ולהגיד, בסוף הדיון בנושא רפורמת הבריאות, "המשימה שלנו כמדינה היא להעביר 50 אחוז מהטיפול החוצה ממוסדות, קליניקות, בתי חולים ובתי אבות, לבית, תוך 10 שנים." זה בר השגה. אנחנו צריכים לעשות את זה בצורה כלכלית, אנחנו צריכים לעשות את זה מסיבות מוסריות, ואנחנו צריכים לעשות את זה למען איכות חיים. אבל אין שום מטרה ברפורמת הבריאות הזו. זה פשוט בלגן היום.

אז, אתם יודעים, זה המסר האחרון שלי לכם. איך אנחנו מציבים מטרה כמו להגיע לירח לטיפול בבעית ה Y2K +10 שמגיעה? זה לא שהחדשנות והטכנולוגיה עומדים להיות גלולת פלא שמרפאה הכל, אבל זה יהיה חלק מהפתרון. ואם לא ניצור תנועת רפואה אישית, משהו שכולנו מכוונים אליו ברפורמה, אז לא נגיע לשום מקום. אז, אני מקווה שתהפכו את הועידה הזו לסוג כזה של תנועה קדימה. תודה רבה לכם. (מחיאות כפיים)