אמילי פילוטון: לימוד עיצוב בשביל ליצור שינוי

אז זה הוא סיפור של מקום שכיום אני קוראת לו בית. זה הוא סיפור על חינוך ציבורי ועל קהילות כפריות ועל האופן שבו עיצוב יכול לשפר את שניהם. אז, זה הוא מחוז ברטי, צפון קרוליינה, ארה"ב. כדי לתת רעיון על מיקומו אז זאת צפון קרוליינה, ואם נתמקד פנימה, מחוז ברטי הוא האזור המזרחי של המדינה. זה בערך שעתיים נסיעה מזרחה מראלי. והוא מאד שטוח. מאד ביצתי. ומורכב בעיקר מאדמה חקלאית. המחוז כולו הוא בית ל20,000 איש בלבד, והוא מאד דליל. יש רק 27 אנשים על כל מייל רבוע, מה שמסתכם לכ10 אנשים לכל קילומטר רבוע.

מחוז ברטי הוא סוג של דוגמה עיקרית, לכשלונה של אמריקה הכפרית. אנחנו רואים סיפורים כאלו בכל המדינה ואפילו במקומות מעבר לגבולות אמריקה. אנחנו מכירים את התסמינים. זאת ההתרוקנות של עיירות קטנות. מרכזי העיירות הופכים לעיירות רפאים -- ניקוז המוחות, איפה שכל המשכילים ומוכשרים עוזבים ולעולם לא יחזרו. זאת התלות של החוות בתמיכה כלכלית ובתי ספר לא מתפקדים ושיעור העוני הגבוה באזורים הכפריים לעומת העירוניים. ומחוז ברטי אינו יוצא מן הכלל. יתכן כי הדבר הגדול ביותר איתו הוא נאבק, כמו קהילות רבות הדומות לו, זה שאין השקעה קולקטיבית שיתופית בעתידם של קהילות כפריות. רק 6.8 אחוז מהפילנתרופיות שיש בארה"ב כרגע מטיבות עם קהילות כפריות. ועם זאת 20 אחוז מהאוכלוסייה שלנו גרה שם.

אז לא רק שמחוז ברטי הוא מאד כפרי, הוא גם עני בצורה יוצאת דופן. הוא המחוז העני ביותר במדינה. אחד מכל שלושה ילדים של המחוז חיי בעוני. ומתייחסים אליו כאל גטו כפרי. הכלכלה היא בעיקרה חקלאית. היבולים הגדולים ביותר הם הכותנה והטבאק. ואנחנו מאד גאים בבוטנים שלנו במחוז ברטי. המעסיק העיקרי הוא מפעל עיבוד העופות 'פורדו'. המחוז נמצא בווינדסור. אתם מתבוניים במה שהוא ה'טיים סקוואר' של ווינדסור. זה בית ל2,000 איש בלבד, וכמו עיירות קטנות אחרות הוא התרוקן במהלך השנים. יש יותר בניינים ריקים או מוזנחים מאשר מאויישים או בשימוש. אפשר למנות את מספר המסעדות בעיר על יד אחת -- כש'הברביקיו של בן' היא המועדפת עליי. אבל בכל העיירה אין חנות קפה אחת, אין אינטרנט קפה, אין בית קולנוע או חנות ספרים. אין אפילו 'וולמארט'.

מבחינת גזע, 60 אחוז מהמחוז הם אמריקאים אפריקאים, אך מה שקורה בבתי הספר הציבוריים הוא שרוב הילדים הלבנים המיוחסים הולכים לביחת הספר הפרטי 'לורנס אקאדמי'. כך שמבין תלמידי בתי הספר הציבוריים 86 אחוז הם אפריקאים אמריקאים. זאת תמונה מעיתון מקומי של כיתת הבוגרים הנוכחית, וניתן לראות שההבדל בולט. אז זאת תהיה ממש לשון המעטה לומר שמערכת החינוך במחוז ברטי מתקשה. ביסודו של דבר, אין מאגר של מורים מוכשרים להשתמש בו. ורק 8 אחוז מהאנשים במחוז יש תואר בוגר או מתקדם יותר. כך שאין מורשת גדולה לגאוות החינוך. למעשה, לפני שנתיים רק 27 אחוזים מכל תלמידי כיתות ג-ח עברו את המבחנים הסטנדרטים באנגלית ומתמטיקה.

אז זה נשמע כאילו אני מציירת תמונה שחורה של המקום, אך אני מבטיחה שישנן חדשות טובות. הנכס הגדול ביותר, לדעתי, אחד הנכסים הגדולים ביותר במחוז כרגע, זה האיש הזה. זה ד"ר צ'יפ זולינגר, הידוע בחיבה כד"ר זי (Z). הוא הגיעה לכאן באוקטובר 2007 כמפקח החדש, שבעיקרון יתקן את מערכת החינוך הזאת. קודם לכן הוא היה מפקח בצ'ארלסטון, דרום קרוליינה ואז בדנבר, קולורדו. הוא התחיל את חלק מבתי הספר בסגנון צ'ארטר הראשונים במדינה בסוף שנות ה80 בארה"ב. והוא בעל חזון וחושב מחוץ לקופסא, והוא הסיבה שאני כיום גרה ועובדת שם. אז, בפברואר 2009 ד"ר זולנברג הזמין אותנו, פרוייקט H לעיצוב -- שהוא עמותה ללא רווח לעיצוב שאני הקמתי -- לבוא לברטי ולשתף פעולה איתו בתיקון בית הספר האזורי ולהביא נקודת מבט עיצובית לתיקונו. והוא בכוונה הזמין אותנו כי יש לנו סוג ספציפי של תהליך עיצוב -- כזה שמניב פתרונות עיצוב מתאימים למקומות שבד"כ אין בהם גישה לשרתי עיצוב או ליצירתיות רווחית. ספציפית, אנחנו משתמשים ב6 כללי עיצוב, שהחשוב מבינהם הוא מספר 2: לעצב עם, לא בשביל -- כך, כשאנו מעצבים עם דגש הומניטארי, זה כבר לא עיצוב עבור לקוחות; זה עיצוב עם אנשים, ולתת לפתרונות מתאימים לצמוח מכך.

אז בזמן שהוזמנתי לשם, היינו ממוקמים בסן-פרנסיסקו. והיינו הולכים הלוך-חזור עבור, בעקרון, שארית 2009, מבלים כמחצית מזממנו במחוז ברטי. וכשאני אומרת אנחנו, אני מתכוונת פרוייקט H, אך בפרט, אני מתכוונת לעצמי ולשותפי, מתיו מילר, שהוא אריכטקט וסוג של בנאי 'מקגייבר'. נעבור להיום - כיום אנו גרים שם. באופן אסטרטגי חתכתי את ראשו של מתיו מהתמונה, כי הוא היה הורג אותי לו ידע שאנו משתמשת בה בגלל הטרנינג שלנו. זאת המפרסת הקדמית שלנו. אנחנו גרים כאן. אנחנו קוראים למקום הזה בית. במהלך השנה שבילנו בטיסות הלוך-חזור, הבנו שהתאהבנו במקום. התאהבנו במקום ובאנשים ובעבודה שאנו מסוגלים לבצע במקום כפרי כמו מחוז ברטי, שכמעצבים ובנאים אי אפשר לעשות בכל מקום. יש מרחב לעשות בו ניסויים ולרתך ולנסות דברים. יש לנו תמיכה מדהימה מד"ר זולינגר. לעבודה יש אצילות, שהיא אמיתית ישירה ומלכלכת ציפורניים.

אך מעבר לסיבות האישיות שלנו להישאר שם, יש את הצורך העצום. יש ואקום מוחלט של יצירתיות רווחית במחוז ברטי. אין אריכטקט מורשה אחד במחוז. אז ראינו הזדמנות להביא עיצוב ככלי שלא נגעו בו, שאחרת לפעמים אפילו לא היה קיים במחוז ברטי, להיות סוג של -- להיות הסדרן כסוג חדש של כלי בקופסת העבודה שלהם. המטרה ההתחלתית הייתה להשתמש בעיצוב במערכת החינוך הציבורית בשיתוף עם ד"ר זולינגר. זאת הייתה הסיבה שהיינו שם. אך מעבר לזה, זיהינו שמחוז ברטי, כקהילה, היה זקוק נואשות לנקודת מבט חדשה של גאווה ואחדות ויצירתיות רווחית שכה היה חסר להם. כך המטרה הפכה ליישם עיצוב בחינוך, ואז להבין איך להפוך את החינוך לכלי גדול לפיתוח הקהילה.

ובשביל לעשות כך, השתמשנו בשלוש גישות שונות לחיתוך של עיצוב וחינוך. ועליי לאמר שאלו שלושה דברים שעשינו במחוז ברטי, אך אני מרגישה מספיק בטוחה שהם יכולים לעבוד בקהילות כפריות רבות אחרות בארצות הברית ואפילו מעבר. אז הראשון מבין השלושה הוא עיצוב לשם חינוך. זהו החיתוך הכי ישיר ומובן של שני הדברים. זאת הבנייה הפיזית של שיפור מקומות, חומרים ונסיון של המורים והתלמידים. זה כתגובה לקרוואנים הנוראיים וספרי הלימוד הלא מעודכנים ולחומרים האיומים שאיתם אנו בונים בתי ספר כיום. אז זה עבד לטובתנו במספר דרכים: הראשונה הייתה סדרה של חידושים של מעבדות מחשבים. באופן מסורתי, מעבדות המחשבים, במיוחד בבתי ספר לא מתפקדים כמו במחוז ברטי, איפה שהם נאלצים להיבחן במהלך השבוע, מעבדת המחשבים היא מוסד בחינות בשיטת פתור ולך. אתה בא, יושב מול קיר, נבחן והולך. ורצינו לשנות את הדרך בא תלמידים ניגשים לטכנולוגיה, ליצור מרחב יותר חברתי ומהנה שיותר שובה, יותר נגיש וגם להגביר את יכולת המורים להשתמש במקום להוראה מבוססת טכנולוגיה. אז זאת המעבדה בתיכון. והמנהל שם מאוהב בחדר. בכל פעם כשבאים מבקרים, זה המקום הראשון שהוא מראה להם.

וזה גם כלי לימוד למורים מגרש המשחקים החינוכי הזה שנראה הנוף הלימודי. זה מאפשר לתלמידי יסודי ללמוד מיקצועות ליבה בסיסים דרך משחק ופעילות ולריצה, וצעקות ולהיות ילדים. אז המשחק שהילדים פה משחקים במקרה זה הם לומדים כפל בסיסי דרך משחק 'התאם אותי'. ובמשחק חוצים את הכיתה לשתי קבוצות, קבוצה בכל צד של המגרש, והמורה לוקח גיר וכותב מספר על כל צמיג. ואז המורה יציג שאלה במתמטיקה, למשל ארבע כפול ארבע, ותלמיד מכל קבוצה צריך לפתור את השאלה ולהבין שזה 16 ולשבת על הצמיג שכתוב עליו 16. המטרה היא שכל חברי הקבוצה ישבו על צמיגים ואז הקבוצה מנצחת. ההשפעה של הנוף החינוכי היא די מפתיעה ומדהימה. חלק מהמורים והכיתות דיווחו על שיפורים בציונים, נוחות גבוהה יותר עם החומר, במיוחד הבנים, שכשהם יוצאים לשחק הם לא מפחדים לנסות לפתור בעיית כפל דו ספרתית. בנוסף המורים מסוגלים להשתמש בזה ככלי הערכה להשגת מידה טובה יותר של כמה התלמידים מבינים את החומר. אז, עם עיצוב לחינוך, לדעתי הנקודה החשובה ביותר זה שיהיו פתרונות משותפים לנו ולמורים כדי שיהיה להם תמריץ ורצון להשתמש בהם. זה מר פרי. הוא העוזר של המפקח. הוא בא לאחד מימי האימונים למורים וניצח בערך 5 סבבים של 'התאם אותי' ברצף, והיה מאד מרוצה מעצמו.

(צחוק)

הגישה השנייה היא עיצוב מחדש של החינוך עצמו. זה הכי מסובך. זה ראייה ברמת המערכת של איך חינוך מנוהל ומה מוצע ולמי. אז בהרבה מקרים זה לא ביצוע שינויים כמו שזה יצירת התנאים תחתיהם שינוי הוא אפשרי והתמריצים לרצות לשנות, שיותר קל לדבר עליהם מאשר לעשותם בקהילה כפרית. ובמערכת חינוך בתוך הקופסה בקהילות כפריות. עבורנו, זאת הייתה חברת עיצוב גרפית שנקראת "לחבר את ברטי". יש אלפי נקודות כחולות במחוז וזה היה עבור תרומה לבית הספר המחוזי, כדי שבכל בית עם ילד במערכת החינוך הציבורית יהיה מחשב וחיבור לאינטרנט. כיום, עליי לאמר, יש רק ל10% מהבתים חיבור לאינטרנט. והמקום היחידי שיש בו WiFi הוא בתוך בית הספר או ב'בוג'נגלס פרייד צ'יקן', שמצאתי את עצמי יושבת הרבה מחוצה לו. חוץ מלגרום לאנשים להתלהב ולתהות מה הן הנקודות השחורות האלו בכל מקום, זה דרש מבתי הספר לראות איך זה יכול להיות זרז לקהילה מגובשת יותר. זה דרש מהם להיות מחוץ לכותלי בית הספר ולחשוב איזה תפקיד הם יכולים לקחת בפיתוח הקהילה. הקבוצה הראשונה של מחשבים מותקנים מאוחר יותר הקיץ, ואננו עוזרים לד"ר זולינגר לפתח מס' אסטרטגיות סביב השאלה איך לחבר את הכיתות לבתים להרחיב את הלמידה מעבר ליום הלימודים.

והגישה השלישית, שממנה אני הכי מתרגשת, שזה איפה שאנו נמצאים עכשיו, זה לעצב כחינוך. המשמעות של עיצוב כחינוך זה שאנחנו יכולים ללמד עיצוב בתוך בתי ספר ציבוריים ולא לימוד על בסיס עיצוב, כמו ללמוד פיסיקה ע"י בניית טיל, אלא ממש ללמוד חשיבה עיצובית שמשולבת עם כישורי בנייה וייצור המנותבת למען הקהילה המקומית. זה גם אומר שהמעצבים הם כבר לא רק יועצים, אלא מורים ואנחנו טעונים ביצירתיות רווחית שגדלה בתוך הדור הבא. ומה שהעיצוב מציע, כמסגרת חינוכית, זה נוגדן להוראה המשעממת, קפדנית ומילולית שבתי ספר מחוזיים טמועים בה. זה מעשי, זה בוטה, זה דורש התחייבות פעילה, זה מאפשר לתלמידים ליישם את כל מקצועות הליבה שלמדו בדרכים אמיתיות. אז התחלנו לחשוב על המסורת של כיתת מלאכה וכיצד היא - מלאכת עץ ומתכת בעיקר - מבחינה היסטורית, היתה מיועדת לתלמידים שלא הולכים למכללות. זה מסלול אימונים מקצועי. זאת כיתת מלאכה למעמד עובדי הכפיים. הפרוקייטים הוא דברים כמו, בוא נכין קן לציפורים לאמא שלך לחג המולד. ובעשור האחרון, חלק גדול מהמימון לכיתות מלאכה נעלם לחלוטין.

אז חשבנו, מה אם אפשר להחזיר כיתות מלאכה, אך הפעם לכוון את הפרוייקטים סביב צרכים של הקהילה. ולהחדיר לכיתת המלאכה תהליך של חשיבה עיצובית וביקורתית. אז לקחנו את הרעיון המעורפל הזה ועבדנו ממש צמוד לד"ר זולינגר בשנה האחרונה לכתוב את זה כסיליבוס לשנה המוצע בתיכונים לכיתות הצעירות. כך זה התחיל בארבעה שבועות, בסופו של הקיץ. ושותפי ואני, מתיו ואני, עברנו תהליך מאד מפרך ומייגע כדי להיות מוסמכים כמורי תיכון ולהריץ את התכנית. וככה זה נראה.

במהלך שני סמסטרים, בסתיו ובאביב, התלמידים מבלים שלוש שעות בכל יום בשטח של יותר מ1350 מטר רבוע של הסטודיו. ומהלך הזמן הזה, הם עושים הכל החל ממחקרים אתנוגרפים וחקירת הצורך וכלה בלחזור לסטודיו לערוך סיעור מוחות וויזואליזציה עיצובית כיד למצוא רעיונות שאולי יעבודו, ואז להגיע לסטודיו ולהתחיל לעבוד עליהם לבנות אותם, ליצור להם אב-טיפוס, להבין האם הם יעבדו וללטש אותם. ואז, במהלך הקיץ, מוצעת להם עבודת קיץ. משלמים להם כעובדי פרוייקט H להיות צוות בנייה יחד איתנו ולבנות את הפרוייקטים האלו לקהילה. אז הפרוייקט הראשון, שיבנה בקיץ הבא, זה שוק לחוואים במרכז העיר המלווה בתחנות אוטובוס להסעות בית הספר בשנה השנייה ושיפור בתי האוכלוסייה הותיקה בשנה השלישית. אלו הם פרוייקטים אמיתיים ונגישים שאנו מקווים שהתלמידים יוכלו להצביע עליהם ולאמר "אני בניתי את זה, אני גאה בזה".

אני רוצה שתפגשו שלושה מהתלמידים שלנו. זאת ראיין. היא בת 15. היא אוהבת חקלאות ורוצה להיות מורה בתיכון. היא רוצה ללמוד במכללה, אבל לחזור למחוז ברטי., בגלל שכאן המשפחה שלה, זה הבית שלה, והיא מרגישה מחוייבת לתת בחזרה למקום שבו היא הייתה ברת מזל. אז מה שסטודיו H יכול להציע לה זאת דרך לשפר כישורים כך שהיא תוכל לתת בחזרה בדרך המשמעותית ביותר.

זה אריק. הוא משחק בקבוצה הפוטבול. הוא אוהב מרוצי אופניים, ורוצה להיות אריכטקט. עבורו, סטודיו H יכול להציע דרך לפתח את הכישורים שיצטרך ע"מ להיות ארכיטקט. הכל החל משרטוט וכלה בבנייה במתכת ועץ, ועד איך לחקור עבור לקוח.

וזה אנתוני. הוא בן 16, ואוהב לצוד, לדוג ולהיות בחוץ. ולבצע עבודות כפיים. עבורו, משמעות סטודיו H היא להישאר מעוניין בחינוך שלו דרך עבודת הכפיים שהוא מתחייב אליה. הוא מתעניין ביערנות, אך לא בטוח, אז אם בסופו של דבר לא ילך למכללה, הוא יפתח מס' כישורים שקשורים לתעשייה.

מה שעיצוב ובנייה באמת מציעים לחינוך ציבורי זה סוג הכיתות השונה. המבנה הזה מרכז העיר, שיתכן שיהיה האתר של שוק החוואים שלנו, הוא עתה הכיתה. והיציאה להקהילה ולראיין אותה על סוגי האוכל שהם קונים ומאיפה ולמה, אלו שיעורי הבית. וטקס חיתוך הסרט בסוף הקיץ כשהם סיימו לבנות את השוק והוא נפתח לציבור, זה מבחן הסיום. ועבור הקהילה, מה שעיצוב ובנייה מציעים זה תהליך בנייה ממשי ואמיתי. זה פרוייקט אחד לשנה. והוא הופך את הנוער לנכס הכי חשוב והמשאב הכי לא מנוצל בתיד הנראה לעין.

אז אנחנו מזהים שסטודיו H, במיוחד בשנה הראשונה, הוא סיפור קטן 13 תלמידים, שני מורים, פרוייקט אחד במקום אחד. אבל אנחנו מרגישים שזה יכול לעבוד במקומות אחרים. ואני באמת ובחוזק מאמינה בכוחו של הסיפור הקטן, כי זה כל כך קשה לבצע עבודה הומניטארית בקנה מידה גלובלי. כשמסתכלים בקנה מידה כזה, מאבדים את היכולת לראות אנשים כבני אדם.

בסופו של דבר, עיצוב עצמו הוא תהליך של חינוך רציף של אנשים שעובדים איתם ולמענם ולנו כמעצבים. ובוא נודה בזה, מעצבים, אנחנו צרכים להמציא עצמנו מחדש. אנחנו צרכים לחנך עצמנו מחדש סביב הדברים שחשובים, אנחנו צריכים לעבוד מחוץ לאזור הנוחות, ואנחנו צריכים להיות אזרחים טובים יותר בחצר האחרונית שלנו. אז בעוד שזה סיפור קטן מאד, אנחנו מקווים שהז מייצג צעד בכיוון הנכון לעיתדם של הקהילות הכפריות ושל החינוך הציבורי ובתקווה גם לעתיד העיצוב.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)