אמילי לוין: תאוריית-הכל של התכסיסן

אני עומדת לדבר על עצמי, דבר שאני עושה לעיתים נדירות, כיוון שאני -- טוב, ראשית, מעדיפה לדבר על דברים שאין לי מושג עליהם ושנית, כי אני נרקיסיסטית בגמילה. (צחוק) לא ידעתי שאני נרקיסיסטית, למען האמת. חשבתי שנרקיסיזם אומר שאתה אוהב את עצמך ואז מישהו אמר לי שיש צד שני למטבע. אז למעשה זה מדכא יותר מאהבה-עצמית. זו אהבה-עצמית לא הדדית. (צחוק) אני לא יכולה להרשות לעצמי להתמכר מחדש.

אבל למרות זאת אני רוצה להסביר איך הגעתי לעצב את הסוג המיוחד של הקומדיה שלי כיוון שעברתי בין כל מיני צורות שונות שלו. התחלתי עם אלתור. בצורה מיוחדת של אלתור שנקראת משחקי תאטרון, לה היה חוק אחד, שתמיד חשבתי שהוא חוק מעולה בתור אתיקה של חברה והחוק היה שאתה לא יכול להתכחש למציאות של האחר. אתה יכול רק להסתמך עליה.

וכמובן, אנחנו חיים בחברה שעיקרה לסתור את המציאות של אחרים. כל העניין הוא סתירה, וזו הסיבה לכך שאני כה רגישה לסתירות, באופן כללי. אני רואה את זה בכל מקום. למשל בסקרים. אתם יודעים, אני תמיד מתפלאת שבסקרי דעת קהל אחוז האמריקאים שלא יודעים את התשובה לכל שאלה שנשאלת הוא תמיד שני אחוזים. שבעים וחמישה אחוזים מהאמריקאים חושבים שאלסקה היא חלק מקנדה אבל רק שני אחוזים לא יודעים מה תהיה ההשפעה של הקריסה בארגנטינה על מדיניות הכספים של קרן המטבע הבינ"ל. (צחוק) זה נראה כמו סתירה. או המודעה הזאת שקראתי בניו יורק טיימס "לבישת שעון איכותי מעידה על מעמדך בחברה קנייתו מאיתנו צועקת טעם טוב" (צחוק) או מה שמצאתי במגזין שנקרא "לעורך דין מקליפורניה", במאמר שבוודאי נכתב בשביל עורכי הדין של אנרון "לשרוד את הכלא: עשה ואל תעשה" (צחוק) "אל תשתמש במילים גדולות" (צחוק) "למד את הלינגוה פרנקה (שפה משותפת)" "צחוק" בדיוק. לינגווה ב... שלי, פרנקי"

(צחוק)

ואני מניחה שזו סתירה שאני מדברת על מדע כשאני לא יודעת מתמטיקה. אתם יודעים, כי - ודרך אגב, הייתי כל כך אסירת תודה לדין קיימן על שהצביע על כך שאחת הסיבות על כך שישנן סיבות תרבותיות לכך שנשים ומיעוטים אינם נכנסים לתחומי המדע והטכנולוגיה כי לדוגמא, הסיבה שאני איני עוסקת במתמטיקה היא שלימדו אותי לבצע חשבון ולקרוא באותו זמן אז את בת שש, קוראת את שלגיה ושבעת הגמדים. וזה נהיה ברור במהירות שישנם רק שני סוגים של גברים בעולם גמדים ונסיכי חלומות. והיחס הוא שבע לאחד נגד זה שתמצאי את הנסיך (צחוק) זו הסיבה שילדות קטנות לא מתעסקות במתמטיקה. זה יותר מדי מדכא.

(צחוק)

כמובן, כשאני מדברת על מדע אני גם עלולה, כפי שעשיתי לפני כמה לילות, להיחשף לזעם אלים מצד כמה מדענים שהיו מאוד עצבניים עלי. אני חושבת שזה כי השתמשתי במילה פוסט-מודרני כאילו זה בסדר. והם נהיו מאוד עצבניים. אחד מהם, ייזקף לזכותו, אני חושבת שרק רצה לערוך איתי ויכוח רציני. אבל אני לא עורכת ויכוחים רציניים. אני לא רואה אותם בחיוב. כיוון שויכוחים, כמובן, עיקרם הוא סתירה. והם מעוצבים על פי הערכים.

ויש לי תהיות לגבי הערכים של המדע הניוטוני. למשל רציונאליות, אתה אמור להיות רציונאלי בזמן ויכוח. ובכן, רציונאליות מורכבת ממה שכריסטי הפנר דיברה עליו היום הפיצול של הגוף והנפש הזה. אתם מבינים? הראש הוא טוב. הגוף רע. הראש הוא אגו. הגוף איד. כשאנו אומרים "אני" -- כמו כשרנה דקארט אמר "אני חושב משמע אני קיים" אנו מתכוונים לראש. וכמו שדיוויד לי רות' שר ב"אני רק ג'יגולו," "אני, אין לי גוף". ככה אתה מגיע לרציונאליות. וזו הסיבה לכך שכל כך הרבה מההומור הוא הגוף שעומד על שלו מול הראש. זו הסיבה שיש הומור בית שימוש והומור מיני זו הסיבה שיש את האחים רספיני מכים את ריצ'רד באיזור איברי המין ואז אנחנו צוחקים כפול כי הוא הגוף, אבל זה גם --

מחוץ לבמה: ריצ'רד.

אמילי לוין: ריצ'רד. מה אני אמרתי? (צחוק) ריצ'רד. כן, אבל זה גם הראש, הראש של הכנס.

זוהי הדרך האחרת בה ההומור -- כמו שארט בוכוולד מכוון לראשי מדינה. זה לא מכניס כמות כסף כמו הומור גופני, אני בטוחה -- (צחוק) אבל אף על פי כן, זה מה שגורם לנו לנצור ולהעריץ אותך

אבל ישנה גם סתירה ברציונאליות במדינה הזו והיא שכשם שאנחנו מעריצים את הראש אנחנו מאוד אנטי-אינטלקטואלים. אני יודעת את זה כיוון שקראתי בניו יורק טיימס שהקרן של איין ראנד הוציאה עמוד פרסומת שלם אחרי ה-11 בספטמבר ובו היא אמרה, "הבעיה אינה עיראק או איראן, הבעיה בארץ הזאת, שעומדת בפני הארץ הזאת, היא הפרופסורים באוניברסיטאות ומה שהם יוצרים" (צחוק) אז חזרתי חזרה וקראתי שוב את "כמעיין המתגבר". (צחוק) אני לא יודעת כמה מכם קראו אותו. ואני לא מומחית לסאדו-מזוכיזם. (צחוק) אבל תנו לי רק להקריא לכם כמה קטעים אקראיים מעמוד 217.

"פעולתו של אדון הלוקח עליה בעלות כואבת ומלאת בוז הייתה סוג ההתלהבות בה היא חפצה. כאשר הם שכבו יחדיו במיטה זה היה כפי שהיה חייב להיות, כפי שאופי הפעולה דרש, פעולה של אלימות. זו הייתה פעולה של שיניים הדוקות ושנאה. זה היה הקשה מנשוא. לא לטיפה, אלא גל של כאב. הסבל, כפעולה של תשוקה."

אז אתם יכולים לשער בדמיונכם את הפתעתי כשקראתי בניו יורקר שאלן גרינספן, יושב ראש הפדרל ריזרב, מכריז על איין ראנד כמנטור האינטלקטואלי שלו. (צחוק) זה כמו לגלות שהאומנת שלך היא דומינטריקס. (צחוק) לא רע מספיק שהיינו צריכים לראות את ג' אדגר הובר בשמלה, עכשיו אנחנו צריכים לדמיין את אלן גרינספן במחוך עור שחור, עם קעקוע בתחת שאומר "הצלף באינפלציה עכשיו".

(צחוק)

ואיין ראנד כמובן, איין ראנד ידועה כבעלת פילוסופיה הנקראת אובייקטיביזם, המשקפת ערך נוסף של הפיזיקה הניוטונית שהוא אובייקטיביות. אובייקטיביות בעיקרון מורכבת באותה הדרך של האס-אם (סאדו-מזוכיזם). מדובר בסובייקט המשעבד את האובייקט. כך אתה עומד על דעתך. אתה גורם לעצמך להיות הקול האקטיבי. והאובייקט הוא הפסיבי, חסר הקול.

הייתי כל כך מרותקת על ידי הפרסומת ההיא של אוקסיג'ן. אני לא יודעת אם אתם מכירים את זה, אבל -- אולי זה אחרת עכשיו, או שאולי אתם אומרים איזו אמירה -- אבל בבתי חולים רבים ליולדות ברחבי הארץ עד ממש לאחרונה בכל אופן,על פי ספר מאת ג'סיקה בנג'מין, בשלטים מעל העריסות של הבנים הקטנים נכתב "אני בן!" ובשלטים שמעל לעריסות של הבנות הקטנות נכתב, "זו בת!" אז הפסיביות הוקרנה באופן תרבותי על הבנות הקטנות.

וזה עדיין ממשיך, כפי שאמרתי לכם, בשנה שעברה ישנו סקר שמוכיח -- היה סקר שנערך על ידי המגזין טיים, ובו רק גברים נשאלו, "האם קיימת אי פעם יחסי מין עם אישה שבאופן אקטיבי לא חיבבת?" ובכן, בדיוק. ובכן, 58 אחוזים אמרו כן, שזה אני חושבת אבל מנופח כיוון שכל כך הרבה גברים, אם רק תשאלו "האם קיימת אי פעם יחסי מין..." "כן!" הם אפילו לא מחכים להמשך של זה. (צחוק) וכמובן, שני אחוזים לא ידעו אם הם קיימו -- (צחוק) זו הבדיחה החוזרת הראשונה שלי, מתוך ארבע שאני אנסה.

(צחוק)

אז הדבר הזה של הסובייקט-אובייקט, הוא חלק ממשהו שאני מאוד מתעניינת בו כיוון שזו הסיבה, בכנות, שאני מאמינה בפוליטיקלי קורקט. אני מאמינה. אני חושבת שזה יכול להגיע רחוק מדי. אני חושבת שהאחים רינגלינג אולי הגזימו עם מודעה שהם פרסמו במגזין של הניו יורק טיימס. "יש לנו מחוייבות רגשית וכלכלית לכל החיים עם שותפינו הפילים האסייתיים." (צחוק) אולי רחוק מדי. אבל אתם יודעים -- אני לא חושבת שאדם בעל צבע שצוחק על אנשים לבנים זה אותו הדבר כמו אדם לבן שצוחק על אנשים בעלי צבע. או נשים שצוחקות על גברים זה זהה לגברים שצוחקים על... או עניים שצוחקים על עשירים זה זהה לעשירים...

אני חושבת שאפשר לצחוק על אלו שיש להם, אבל לא על אלו שאין ולכן לא תראו אותי צוחקת על קנת' ליי ואשתו המקסימה (צחוק) מה מצחיק בלהצטמצם לארבעה בתים? (צחוק) ולמדתי ממש את השיעור הזה במהלך שערוריות הסקס של ממשל קלינטון. או איך שאני קוראת להם, הימים הטובים ההם. (צחוק) כאשר אנשים שהכרתי, אנשים שהחשיבו את עצמם לליברלים והכל, עשו צחוק מג'ניפר פלאוארס ופאולה ג'ונס. בעיקרון, הם צחקו עליהן בשל היותן זבל קרוואנים, או אשפה לבנה. זה נראה, אני משערת, כדעה קדומה לא מזיקה ושאתה לא באמת פוגע במישהו. עד שאתה קורא, כפי שאני עשיתי, מודעה בלוס אנג'לס טיימס. "למכירה טוחן אשפה לבנה." (צחוק)

אז לכל הדבר הזה של הסובייקט-אובייקט יש קשר להומור בצורה הזאת. קראתי ספר מאת אישה בשם איימי ריצ'לין, שהיא יושבת הראש של המחלקה לקלסיקה ביו.אס.סי והספר נקרא "הגן של פריאפוס." והיא כותבת שההומור הרומי משקף את המבנה של החברה הרומית. כך שהחברה הרומית הייתה מאוד "נמוכה" כמו שלנו, במידה מסוימת. וכך גם היה ההומור. תמיד היה צריך להיות "תחתית" לבדיחה. וכך היה זה תמיד הסאטיריקן כגון יובנליס או מרשל, שייצג את הקהל, והוא התכונן לצחוק על הזר, על האדם שלא היה שותף לסטאטוס הסובייקטיבי הזה.

ובסטנד אפ, כמובן הסטנדאפיסט אמור לשלוט על הקהל. הרבה הפרעות ביניים הם מהמתח של לנסות לוודא שהסטנדאפיסט יהיה מסוגל לשלוט ולהתגבר על המפריע. ונהייתי טובה בזה כשעסקתי בסטנד אפ אבל תמיד שנאתי את זה כיוון שהם היו מכתיבים את התנאים של האינטראקציה. באותו אופן בו עריכת ויכוח רציני קובעת את התוכן, במידה מסוימת, של מה שאתה מדבר עליו. ואני חיפשתי אחר סוג (של קומדיה) שאין בו את זה. אז רציתי משהו שיהיה יותר אינטראקטיבי. אני יודעת שהמילה הזאת כל כך בזויה עכשיו עקב השימוש בה על ידי המשווקים באינטרנט.

אני באמת מתגעגעת לאנשי הטלמרקטינג הישנים עכשיו (צחוק) באמת, כי אז לפחות היה לך סיכוי, אתם מבינים? נהגתי למעשה לנתק להם. אבל אז קראתי ב"נימוסים והליכות" שזה גסות רוח. אז בפעם הבאה שהם התקשרו נתתי לו להגיע לאמצע שיחת השכנוע שלו ואז אמרתי, "אתה נשמע סקסי!" (צחוק) הוא ניתק לי!

(צחוק)

אבל האינטראקטיביות מאפשרת לקהל לעצב את מה שאתה הולך לעשות, באותה מידה בה אתה מעצב את החוויה שלהם בעולם. וזה מה שאני באמת מחפשת. והייתי בסוג של, כשהתחלתי לנתח מה בדיוק אני עושה, קראתי ספר שנקרא "תכסיסן עושה את העולם", מאת לואיס הייד. וזה היה כאילו עברתי פסיכואנליזה. כלומר, הוא פרש את הכל. ואז, כשבאתי לכנס הזה, הבנתי שכמעט כולם כאן שותפים לאותן תכונות זהות. כיוון שבאמת הדבר שהוא התכסיסן הוא סוכן של שינויים. התכסיסן הוא סוכן שינויים. והתכונות שאני עומדת לתאר הינן התכונות שמאפשרות לשינוי לקרות. ואחת מהן היא חציית גבולות. אני חושבת שזה מה שבפועל עורר את זעמם את המדענים. אבל אני אוהבת לחצות גבולות. אני אוהבת, כפי שאמרתי, לדבר על דברים שאין לי מושג עליהם.

(טלפון מצלצל)

אני מקווה שזה הסוכן שלי, כי אתם לא משלמים לי כלום.

(צחוק)

ואני חושבת שזה טוב לדבר על דברים שאין לי מושג לגביהם כיוון שאני מספקת נקודת מבט רעננה לגביהם, אתם מבינים? אני מסוגלת לראות את הסתירות. שאתם עלולים לא לראות. לדוגמא, פנטומימאי אחד פעם -- או אומן פנטומימה, כפי שהוא קרא לעצמו. הוא היה אומן פנטומימה מאוד אנוכי. והוא אמר שאני חייבת להפגין יותר כבוד כיוון שלוקח עד 18 שנים ללמוד איך לעשות פנטומימה כראוי. ואני אמרתי, "ובכן, ככה אתה מבין שרק טיפשים נכנסים לזה, (צחוק) "לוקח רק שנתיים כדי ללמוד איך לדבר."

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

ואתם יודעים, אנשים, וזוהי הבעיה עם ציטוט, "אובייקטיביות", סוף ציטוט. כשאתה מוקף רק באנשים שמשתמשים באותו אוצר מילים כמו שלך, או חולקים את אותה מערכת של הנחות כמוך, אתה מתחיל לחשוב שזו המציאות. כמו כלכלנים, אתם מבינים, ההגדרה שלהם לרציונאלי, שכולנו פועלים מתוך האנוכיות הכלכלית שלנו. ובכן, תסתכלו על מייקל האולי, או תסתכלו על דין קיימן, או שתסתכלו על סבתי.

סבתי תמיד פעלה מתוך האינטרסים של אנשים אחרים, בין אם הם רצו בכך ובין אם לאו. (צחוק) אם היו עורכים אולימפיאדה לקדושים מעונים, סבתי הייתה מפסידה בכוונה. (צחוק) "לא, את תקחי את הפרס. את צעירה, אני זקנה. מי יראה אותו בכלל? לאן אני הולכת? אני הולכת למות בקרוב."

(צחוק)

אז זה הדבר הראשון -- חציית הגבולות הזו. התיווך הזה אשר -- פריץ לנטינג, זה השם שלו? למעשה אמר שהוא היה מתווך. זוהי תכונה אמיתית של התכסיסן. ואחת נוספת היא אסטרטגיות נטולות התנגדות. וזה, במקום סתירה, בה אתה מתכחש למציאות של האחר, יש לך פרדוקס בו אתה מאפשר ליותר ממציאות אחת להתקיים בשותף,

אני חושבת שישנו מבנה פילוסופי נוסף, אני לא בטוחה איך הוא נקרא. אבל הדוגמא שלי לגביו הוא שלט שראיתי בחנות תכשיטים. בו נכתב, "אוזניים מנוקבות בזמן שאתה מחכה." (צחוק) שם האלטרנטיבה פשוט מטריפה את הדמיון. (צחוק) "אוו לא, תודה אבל, אני אשאיר אותם כאן. תודה רבה. יש לי כמה סידורים לעשות, אז אני אחזור לאסוף אותן בסביבות חמש, אם זה בסדר מצידך. מה? מה? אני לא שומעת אותך."

(צחוק)

ותכונה נוספת של התכסיסן היא מזל חכם. שתאונות, מה שלואיס קאן, שדיבר על תאונות, זוהי תכונה נוספת של התכסיסן. לתכסיסן יש שכל שמוכן לבלתי צפוי. כך, ואני אומר זאת למדענים, לתכסיסן יש את היכולת להחזיק ברעיונותיו באופן רופף כדי שהוא יוכל לפנות מקום לרעיונות חדשים או כדי לראות את הסתירות או את הבעיות הנסתרות עם רעיונותיו שלו. לא הייתה לי בדיחה לעניין הזה. פשוט רציתי להעמיד את המדענים במקומם. (צחוק)

אבל הנה איך אני חושבת שאני רוצה לעשות שינוי, וזה ביצירת קישורים. זה מה שאני נוטה לראות אפילו יותר מסתירות. כמו האלו, איך קוראים לאצבעות הללו של השממית? אתם יודעים, לאצבעות של השממית, מתפתלות כמו האצבעות של מייקל מושן. אני אוהבת קישורים.

למשל, אני קוראת שאחת משתי התכונות של חומר ביקום הניוטוני -- ישנן שתי תכונות לחומר ביקום הניוטוני -- אחת היא תפוסת מקום. חומר תופס מקום. אני משערת שככל שאתה חומרני יותר כך אתה תופס יותר מקום, מה שמסביר את כל תופעת רכבי השטח. (צחוק) והשנייה היא אי-חדירות.

ובכן, ברומא העתיקה, אי-חדירות הייתה הקריטריון לגבריות. הגבריות הייתה תלויה בכך שאתה תהיה החודר האקטיבי. ואז, בכלכלה, ישנו היצרן האקטיבי והצרכן הפסיבי, מה שמסביר למה עסק תמיד צריך לחדור לשווקים חדשים. ובכן, כן, זוהי הסיבה שהכרחנו את סין לפתוח את השווקים שלה. ונכון שזה הרגיש טוב? (צחוק) ועכשיו חודרים אלינו. אתם יודעים שחברות ביוטכנולוגיה באמת נכנסות לתוכנו ושותלות את הדגלים הקטנים שלהן בגנים שלנו. אתם יודעים שחודרים אלינו. ואני חושדת שזה על ידי מישהו שלא מחבב אותנו אקטיבית. (צחוק) זוהי השנייה מתוך הארבע. כן, כמובן שהבנתם את זה. תודה רבה לכם. יש לי עוד דרך לעבור.

(צחוק)

ומה שאני שואפת לעשות, כשאני יוצרת את הקישורים הללו, היא לגרום לקצר בחשיבה של אנשים. כלומר, לגרום לכם שלא ללכת בעקבות שרשרת האסוציאציות הרגילה שלכם, אלא לגרום לכם לחיווט מחדש. זה, פשוטו כמשמעו -- כשאנשים מדברים על ההלם שבהכרה, זה פשוטו כמשמעו הכרה מחדש, לחווט מחדש את האופן בו חושבים -- הייתה לי בדיחה לזה ושכחתי אותה. אני כל כך מצטערת, אני נהיית כמו האישה בבדיחה הזו על --

שמעתם את הבדיחה הזו על האישה שנוסעת עם אימה? ואימה היא אישה זקנה. והאם חולפת על פני רמזור אדום. והבת לא רוצה להגיד שום דבר. היא לא רוצה להגיד משהו כמו, "את זקנה מדי לנהוג." והאם חולפת על פני עוד רמזור אדום. והבת אומרת, ככל שהיא יכולה בטקט, "אמא, את מודעת לזה שהרגע עברת על פני שני רמזורים אדומים?" והאם אומרת, "מה? אני נוהגת?!"

(צחוק)

וזה ההלם שבהכרה. בזמן ההלם שבהכרה. זה משלים את הארבע.

(צחוק)

אני רק רוצה לומר שני דברים נוספים. הראשון הוא, שעוד תכונת אופי של התכסיסן היא שהתכסיסן חייב ללכת על הקו הדק הזה. הוא חייב להיות בעל איזון. ואתם יודעים, המכשול הכי קשה בשבילי, כשאני עושה את מה שאני עושה, הוא לבנות את ההופעה שלי כך שהיא מוכנה וגם לא-מוכנה. למצוא את האיזון בין הדברים הללו זה תמיד מסוכן כיוון שאתה עשוי לנטות יותר מדי לכיוון של הלא-מוכן. אבל להיות יותר מדי מוכן לא משאיר מקום לתאונות לקרות.

חשבתי על מה שמשה ספדיה אמר אתמול על יופי כיוון שבספר שלו, הייד אמר לעיתים התכסיסן יכול לנטות לגמרי לכיוון היופי. אבל כדי לעשות זאת אתה חייב לאבד את כל התכונות האחרות כיוון שברגע שאתה בתוך היופי אתה בתוך דבר מוגמר. אתה בתוך משהו שתופס מקום ומאכלס זמן. זה דבר ממשי. וזה תמיד מדהים לראות דבר יפה. אבל אם אתה לא עושה את זה, אם אתה מאפשר לתאונות להמשיך לקרות, יש לך אפשרות לעלות על אורך גל אני אוהבת לחשוב על מה שאני עושה כעל גל של הסתברות. כשאתה נכנס לתוך יופי, גל ההסתברות קורס לתוך אפשרות אחת. ואני אוהבת לחקור את כל האפשרויות בתקווה לעלות על אורך הגל של הקהל

והתכונה האחרונה של התכסיסן שאני רוצה לדבר עליה היא שאין לו בית. הוא תמיד בדרכים. אני רוצה לומר לך, ריצ'ארד, לסיכום, שבTED אתם יצרתם בית. ותודה לך שהזמנת אותי אליו. תודה רבה לך.

(מחיאות כפיים)