אמיליניו סלינס: תגובה אזרחית לאלימות

קוראים לי אמיליו סלינו ואני הולך לדבר על התפקיד שלנו, כחלקים בחברה, באוירה האלימה השוררת במדינה עכשיו נולדתי ב1976. גדלתי במשפחה מקסיקנית מסורתית. כילד, היו לי חיים נורמליים למדי: הלכתי לבהי"ס, שיחקתי עם חברים ובני משפחה אבל אז אבי נבחר לנשיא מקסיקו וחיי השתנו.

מה שאני עומד לומר, לפחות חלק ממה שאני עומד לומר, יגרום למחלוקת. ראשית, כי אני הוא זה שיגיד את זה. ושנית, כי מה שאני עומד לומר הוא אמת, וילחיץ הרבה אנשים כי זה משהו שאנחנו לא רוצים לשמוע. אבל זה הכרחי שנקשיב כי זה וודאי ואינו ניתן לערעור. זה גם ילחיץ חברים בארגוני פשע מאותן סיבות. אני הולך לדבר על התפקיד שלנו כחלקים בחברה בתופעה הזאת, ועל 4 רמות תגובה שונות שיש לנו, האזרחים, נגד אלימות. אני יודע שרבים יתקשו להפריד בין העובדה שאני בנו של קרלוס סלינס דה גורטרי לבין העובדה שאני אזרח המוטרד ממצבה הנוכחי של המדינה. אל חשש. זה לא הכרחי על-מנת להבין את החשיבות של מה שאני עומד להגיד.

אני חושב שיש לנו בעיה במקסיקו. יש לנו בעיה גדולה. אני חושב שיש קונצנזוס לגבי זה. אין ויכוח -- כולנו מסכימים שיש בעיה. מה שאנחנו לא מסכימים עליו זה מה היא בדיוק הבעיה. האם היא ארגון זטאס? סוחרי הסמים? הממשלה? שחיתות? עוני? או שמא משהו אחר? אני חושב שאף-אחד מאלו אינו הבעיה. אני לא מתכוון שאינם ראויים לתשומת-לב. אבל לא נוכל לטפל באף-אחד מאלה אם לא נפתור קודם את הבעיה האמיתית שיש לנו במקסיקו

הבעיה האמיתית שיש לנו היא שרובנו במקסיקו, אנחנו מאמינים שאנחנו קורבנות של הנסיבות שלנו. אנחנו מדינה של קורבנות. מבחינה היסטורית, תמיד התנהגנו כקורבנות של משהו או מישהו. היינו קורבנות של הספרדים. ואז היינו קורבנות של הצרפתים. ואז היינו קורבנות של דון פורפיריו. ואז היינו קורבנות של הPRI (מפלגה מהפכנית לאומית) אפילו של סלינס. ושל אל-פחה ועכשיו של הזטאס וסוחרי הסמים והפושעים והחוטפים... עצרו! חכו רגע! מה אם אף אחד מאלה אינו הבעיה? הבעיה אינה הדברים שאנחנו מרגישים קורבנות שלהם. הבעיה היא שאנחנו ממלאים את תפקיד הקורבנות. אנחנו צריכים לפקוח את עינינו ולראות שאנחנו לא קורבנות. אם נפסיק להרגיש כמו קורבנות, אם נפסיק להתנהג כמו קורבנות, ארצנו תשתנה כל-כך!

אני הולך לדבר על איך להפוך מחברה המתנהגת כקורבן הנסיבות לחברה אחראית ומעורבת הלוקחת את עתיד המדינה בידיה. אני הולך לדבר על 4 רמות של תגובה אזרחית נגד אלימות, מהחלשה ביותר אל החזקה ביותר. הרמה הראשונה, התגובה האזרחית החלשה ביותר נגד אלימות היא הכחשה אדישות. כיום, רוב האוכלוסיה המקסיקנית נמצאת בהכחשה של המצב אותו אנו חווים. אנו רוצים להמשיך את חיי היום-יום שלנו אפילו שאנחנו לא חיים בסיטואציה נורמלית. חיי היום-יום במדינתנו הם, בלשון המעטה, חריגים ויוצאים מגדר הרגיל. זה כמו שלמישהו יש מחלה רצינית והוא מעמיד פנים שזו שפעת והיא תחלוף מעצמה. אנחנו רוצים להעמיד פנים שלמקסיקו יש שפעת. אבל אין לה. יש למקסיקו סרטן. ואם לא נעשה משהו בקשר אליו, בסוף הסרטן יהרוג אותה.

עלינו להניע את החברה המקסיקנית מהכחשה ואדישות אל הרמה הבאה של תגובה אזרחית, שהיא, למעשה, הכרה. והכרה זו תזרע פחד -- בהכרה של חומרת המצב אבל פחד עדיף על אדישות כי הפחד מוביל אותנו לפעולה. הרבה אנשים במקסיקו מפחדים כיום. אנחנו מפחדים מאוד. ואחנו פועלים מתוך הפחד הזה. ותנו לי להגיד לכם מה הבעיה בלפעול מתוך פחד -- וזה השלב השני של תגובה אזרחית: פחד.

בואו נחשוב על רחובות מקסיקו: הם אינם בטוחים בגלל האלימות אז אנשים נשארים בבית. האם זה הופך את הרחובות ליותר בטוחים או פחות? פחות בטוחים! וכך הרחובות נהיים יותר נטושים ופחות בטוחים. אז אנחנו נשארים יותר בבית -- מה שהופך את הרחובות לאפילו יותר נטושים ועוד פחות בטוחים, ואנחנו נשארים בבית עוד יותר. מעגל אכזרי זה מוביל לכל האוכלוסיה תקועה בבית, בפחד מוות -- אפילו יותר מפחדים מאשר כשהיינו בחוץ, ברחובות. עלינו להתמודד עם פחד זה. עלינו להניע את החברה המקסיקנית, את חבריה אשר נמצאים בשלב הזה, לשלב הבא, פעולה.

עלינו להתמודד עם הפחדים ולזכות מחדש ברחובות, בערים, בשכונות שלנו. עבור הרבה אנשים פעולה באה במשולב עם זעם. אנחנו עוברים מפחד לזעם. הם אומרים: "אני לא יכול יותר. בואו נעשה משהו בקשר לזה." לאחרונה -- זהו מספר רגיש -- 35 לינצ'ים פומביים תועדו עד כה ב2010 במקסיקו בד"כ יש אחד או שניים בשנה עכשיו אנו חווים אחד כל שבוע זה מראה שהחברה נואשת ולוקחת את החוק לידיה. למרבה הצער, פעולה אלימה -- אפילו שפעולה עדיפה על חוסר פעולה -- אבל לקחת בזה חלק רק מסווה את האלימות. אם אני אלים כלפיך ואתה מגיב באלימות, אתה הופך לחלק מהאלימות ואתה רק מסווה את האלימות שלי.

אז פעולה אזרחית היא חיונית, אבל גם חיוני לקחת אנשים הנמצאים בשלב הזעם והפעולה האלימה לשלב הבא, שהוא פעולה לא אלימה, זאת פעולה אזרחית, מתואמת ולא אלימה ואין הכוונה לפעולה פאסיבית. הכוונה לפעולה נחושה ואפקטיבית, אבל לא אלימה. ישנן דוגמאות לסוג כזה של פעולה במקסיקו. לפני שנתיים, בעיר גאלנה, שבמחוז צ'יוואווה, חבר הקהילה נחטף, אריק לה ברון. אחיו, בנג'מין וג'וליאן נפגשו עם יתר הקהילה כדי לחשוב על נתיב הפעולה הטוב ביותר: לשלם את הכופר, להתחמש ולצאת בעקבות החוטפים או לבקש את עזרת הממשלה.

לבסוף, בנג'מין וג'וליאן החליטו שהדבר הטוב ביותר שיכלו לעשות הוא לארגן את הקהילה ולפעול יחד. אז מה הם עשו? הם הניעו את כל קהילת לה ברון ללכת לבירת המחוז, צ'יוואווה, ולשבת באוהל מחאה בפארק המרכזי שבעיר. הם העבירו מסר לחוטפים: אם אתם רוצים את הכופר שלכם, בואו לקחת אותו. אנחנו ממתינים לכן כאן. הם נשארו שם לאחר 7 ימים אריק שוחרר והצליח לשוב הביתה. זוהי דוגמה למה שקהילה מאורגנת יכולה להשיג, קהילה שפועלת.

כמובן שהפושעים יכולים להגיב. ובמקרה הזה, הם אכן הגיבו. ב7 ליולי 2009 בנג'מין לה ברון נרצח. אבל ג'וליאן לה ברון ממשיך לעבוד והוא מניע קהילות בצ'יוואווה לפעולה כבר יותר משנה. ויותר משנה הוא יודע שהוצא מחיר על ראשו אבל הוא ממשיך להלחם. הוא ממשיך לארגן הוא ממשיך להניע לכדי פעולה. מעשי גבורה כאלה קורים בכל המדינה. עם אלף ג'וליאנים עובדים יחד, מקסיקו יכולה להיות מדינה שונה לחלוטין. והם שם! הם רק צריכים להרים את ידיהם. נולדתי במקסיקו, גדלתי במקסיקו ולאורך הדרך, למדתי לאהוב את מקסיקו. אני חושב שכל מי שכף רגלו דרכה בארץ זו -- ואין צורך להזכיר את כל המקסיקנים -- יסכים שלא קשה לאהוב את מקסיקו.

נסעתי רבות בעולם ובשום מקום אחר לא מצאתי את תשוקה כמו שיש למקסיקנים. המסירות שאנו חשים לקבוצת הכדורגל הלאומית. המסירות שאנו מראים בעוזרינו לנפגעי אסונות, כמו רעידת האדמה ב1985 או השטפונות השנה. התשוקה בה אנו שרים את ההמנון הלאומי מאז שהיינו ילדים. כשחשבנו שמסיוסארה היה האויב המוזר, ושרנו בתמימות ילדותית, "חייל בכל בן". אני חושב שהעלבון הגדול ביותר, הדרך הנוראה ביותר לפגוע מקסיקני היא להעליב את אימו. אם היא הדבר הקדוש ביותר בחיים. מקסיקו היא אימנו והיום היא זועקת אל ילדיה. אנחנו חווים את הרגע הקשה ביותר בהיסטוריה הקרובה שלנו. אימנו, מקסיקו, מחוללת בפנינו. מה נעשה? מסיוסארה, האויב המוזר, כאן. איפה החייל בכל בן?

מהאטמה גנדי, אחד מהלוחמים האזרחיים הגדולים ביותר בכל הזמנים, אמר, "היה אתה השינוי שתחפוץ לראות בעולם". היום במקסיקו אנחנו מחפשים גנדים. אנחנו זקוקים לגנדים. אנחנו זקוקים לגברים ונשים שאוהבים את מקסיקו. שמוכנים לפעול. זוהי קריאה לכל מקסיקני אמיתי להצטרץ ליוזמה הזאת זוהי קריאה כדי שכל הדברים שאנחנו אוהבים במקסיקו -- החגיגות, השווקים, המסעדות, הקנטינות, הטקילה, מריאצ'י, הסרנדות, האכסניות, אל גריטו, יום המתים, סן-מיגל, השמחה, אהבת החיים, המאבק וכל מה שזה אומר להיות מקסיקני -- לא יעלמו מהעולם.

אנו מתמודדים מול יריב חזק ביותר. אבל אנחנו רבים. הם יכולים להרוג אדם. כל אחד יכול להרוג אותי, או אותך, או אותך, אבל אף אחד לא יכול להרוג את הרוח של המקסיקנים האמיתיים. הקרב כבר הוכרע, אבל עדיין עלינו להילחם בו. לפני 2000 שנה, המשורר הרומאי יובנליס אמר דבר שכיום מהדהד בליבו של כל מקסיקני אמיתי. הוא אמר, "זהו החטא הגדול ביותר להעדיף חיים על פני כבוד, ולשם החיים לאבד את מה שהופך את החיים לראויים לחיותם." תודה. (תשואות)