אליוט קריין: המיסתורין של הכאב הכרוני

אני רופא ילדים ורופא מרדים, אז אני מרדים ילדים לפרנסתי. (צחוק) ואני גם אקדמאי, כך שאני מרדים קהל בחינם. (צחוק) אבל מה שאני באמת בדרך-כלל עושה זה מנהל את מרפאת הכאב בבית החולים לילדים פאקארד בסטנפורד שבפאלו אלטו. ומתוך הנסיון הזה של 20-25 שנים אני רוצה להעביר לכם את המסר שלי הבוקר, והוא שהכאב הוא מחלה.

רב הזמן אנחנו חושבים על כאב כעל תסמין של מחלה. וזה נכון רב הזמן. זה התסמין של גידול, או זיהום או דלקת או ניתוח. אבל 10% מהפעמים, אחרי שהחולה החלים מאחד מהאירועים האלה, הכאב ממשיך. הוא ממשיך חודשים ופעמים רבות שנים. וכשזה קורה, הכאב הוא מחלה בפני עצמו. ולפני שאדבר על איך זה קורה ומה אפשר לעשות לגבי זה, אני רוצה להראות לכם את התחושה של המטופלים שלי. אז דמיינו, אם תרצו, שאני מלטף את היד שלכם עם הנוצה הזאת, באותו אופן שבו אני מלטף את היד שלי עכשיו. עכשיו, אני רוצה שתדמיינו שאני מלטף את היד שלכם עם זה. בבקשה אל תזוזו. (צחוק) הרגשה אחרת לגמרי. עכשיו, מה בין זה לבין כאב כרוני? דמיינו את שני המצבים האלו יחד. דמיינו איך יראו החיים שלכם אם כשאני מלטף אתכם עם הנוצה הזאת, המח שלכם אומר לכם שזה מה שאתם מרגישים -- וזה מה שהמטופלים שלי חווים עם כאב כרוני. בעצם, תדמיינו משהו אפילו יותר גרוע. תדמיינו שהייתי מלטף את היד של הילדים שלכם עם הנוצה הזאת, והמח שלהם אומר להם שמה שהם מרגישים זה את הלפיד הבוער הזה.

זאת היתה התחושה של המטופלת שלי, צ'נדלר, שאותה אתם יכולים לראות בתמונה. כמו שאתם יכולים לראות, היא נערה יפה וצעירה. היא היתה בת שש-עשרה בשנה שעברה כשפגשתי אותה, והיא שאפה להיות רקדנית מקצועית. ובאמצע אחת מחזרות הריקוד שלה, היא נפלה על היד שלה כשהיא מתוחה ונקעה את שורש כף היד. עכשיו, אתם בטח הייתם חושבים, כמו שהיא חשבה, שנקע בשורש כף היד זה אירוע פעוט בחייו של בן אדם. חובשים את זה בתחבושת אלסטית, לוקחים קצת משכך כאבים לשבוע שבועיים, וזה סוף הסיפור. אבל במקרה של צ'נדלר, זה היה רק תחילתו של הסיפור. ככה היד שלה נראתה כשהיא הגיעה למרפאה שלי בערך שלושה חודשים אחרי הנקע. אתם יכולים לראות שהיד שינתה צבע, לצבע סגלגל. היד היתה קפואה למגע כמו גופה. השרירים היו קפואים, משותקים -- אנחנו קוראים לזה דיסטוניה (ליקוי במתח השרירים). הכאב התפשט משורש כף היד ליד שלה, לאצבעות שלה, וגם במעלה הזרוע עד למרפק שלה, כמעט עד לכתף שלה.

אבל החלק הכי נוראי היה, לא הכאב העצמוני שהיה שם עשרים וארבע שעות ביממה. החלק הכי נוראי היה שהיתה לה אלודיניה, המונח הרפואי לתופעה שתיארתי עם הנוצה והלפיד. במגע הכי עדין עם היד שלה -- מגע של יד, או אפילו של שרוול, של בגד, בזמן שהיא התלבשה -- גרם לה לכאב עז ושורף.

איך מערכת העצבים כל כך משתבשת? איך מערכת העצבים מפרשת לא נכון תחושה תמימה כמו מגע של יד והופכת אותה לתחושה נוראית כמו מגע של להבה? ובכן אתם בוודאי מדמיינים שמערכת העצבים בגוף מרושתת כמו הבית שלכם. בבית שלכם, חוטים רצים בקיר, ממתג האור לתיבת פיצול חשמל בתקרה ומתיבת הפיצול לנורה. וכשאתם מדליקים את המתג, האור נדלק. וכשאתם מכבים את המתג, האור כבה. אז אנשים מדמיינים את מערכת העצבים בדיוק ככה. אם תכו את הבהן עם פטיש, החוטים האלה ביד שלכם - שכמובן אנחנו קוראים להם עצבים -- יעבירו את האינפורמציה לתיבת הפיצול בחוט השדרה איפה שחוטים חדשים, עצבים חדשים, יישאו את האינפורמציה עד למח ואתם תגיעו להכרה שהבהן שלכם עכשיו כואבת.

אבל כמובן שהסיטואציה הזאת, בגוף האדם, היא הרבה יותר מורכבת מזה. במקום שתיבת הפיצול בחוט השדרה תהיה פשוטה, ועצב אחד יתחבר לעצב השני על-ידי שחרור של חבילות קטנות חומות כאלה של אינפורמציה כימית שנקראת נוירוטרנסמיטר (מעביר עצבי) בחיבור לינארי של אחד על אחד, בעצם, מה שקורה זה שהניורוטרנסמיטרים גולשים החוצה בשלושה מימדים -- בצורה רוחבית, במאונך, במעלה ובמורד חוט השדרה -- והם יוצרים אינטראקציה עם תאים אחרים שבקרבתם. התאים האלה, שנקראים תאי גליה נחשבו פעם לאלמנטים מבניים חסרי חשיבות של חוט השדרה שבסך הכל דואגים לשמור על כל הדברים החשובים יחד, כמו העצבים. אבל הסתבר שלתאי גליה יש תפקיד חיוני בוויסות, הגברה ובמקרים של כאב, עיוות של חוויות חושיות. תאי הגליה האלה הופכים לפעילים. הדי אן איי שלהם מתחיל לייצר חלבונים חדשים, שגולשים החוצה ויוצרים אינטראקציה עם עצבים סביבם. ואז הם מתחילים לשחרר את הניורוטרנסימטרים שלהם. והניורוטרנסמיטרים שלהם גולשים החוצה ומפעילים תאי גליה שבסביבתם, וכולי וכולי, עד שמה שמתקבל זה משוב חיובי.

זה כאילו שמישהו יגיע אליכם הביתה וירשת לכם מחדש את כל החוטים בקירות, כך שבפעם הבאה שתדליקו את האור, המים בשירותים יירדו, או שהמדיח שלכם ייפעל, או שצג המחשב שלכם ייכבה. זה מטורף, אבל זה למעשה מה שקורה בכאב כרוני. וזאת הסיבה שבגללה הכאב עצמו הופך למחלה. מערכת העצבים היא פלאסטית. היא משתנה מן היסוד כתגובה לתמריץ.

אז מה אנחנו עושים לגבי זה? מה אנחנו יכולים לעשות במקרה כמו של צ'נדלר? אנחנו מטפלים במטופלים האלה בצורה די גסה בימים אלו. אנחנו מטפלים בהם בתרופות התוקפות את התסמינים -- משככי כאבים -- שהם, אם לומר את האמת, לא מאוד יעילים לסוג הזה של כאב. אנחנו לוקחים עצבים שהם רוחשים ופעילים ושאמורים להיות שקטים, ואנחנו מרדימים אותם עם הרדמה מקומית. והכי חשוב, מה שאנחנו עושים זה משתמשים בתהליכים קשים ולעיתים קרובות לא נעימים של פיסיותרפיה וריפוי בעיסוק על מנת לאלף מחדש את העצבים שבמערכת העצבית שיגיבו באופן נורמאלי לפעילויות וחוויות חושיות שהם חלק מהיום יום. ואנחנו מגבים את כל זה בטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי כדי לתת מענה לדכדוך, לדכאון ולייאוש שתמיד מלווה כאב כרוני חמור.

זה מצליח, כמו שאתם יכולים לראות פה בוידאו של צ'נדלר, שחודשיים אחרי שפגשתי אותה, עשתה כבר גלגלון לאחור. ואכלתי איתה צהריים יחד אתמול, בגלל שהיא לומדת כאן בלונג ביץ' במכללה לריקוד והולך לה ממש טוב.

אבל העתיד הוא למעשה אפילו הרבה יותר בהיר. העתיד מבטיח לנו פיתוח של תרופות חדשות תרופות שהן לא תוקפות את התסמינים ופשוט מסתירות את הבעיה, כמו שיש לנו עכשיו, אלא תרופות שיתקפו את המחלה עצמה וממש ייטפלו בשורש הבעיה ויתקפו את תאי הגליה האלה, או את החלבונים המזיקים האלה שתאי הגליה מספקים שגולשים וגורמים לשיבושים במערכת העצבים המרכזית הזאת, או בפלאסטיות, שמסוגלת עד כדי כך לעוות ולהגביר את החוויה החושית שאנו קוראים לה כאב. אז אני כולי תקווה

שבעתיד הקרוב, המילים הנבואיות של ג'ורג' קארלין ייתגשמו, הוא אמר: "הפילוסופיה שלי היא ללא כאב, אין כאבים.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)