אליזבט גילברט על טיפוח היצירתיות

אני סופרת. כתיבת ספרים היא מקצועי, אך היא יותר מזה, כמובן. היא גם אהבת חיי ומושא תשוקתי. ואיני מניחה שזה עתיד להשתנות. אבל, יחד עם זה, משהו מוזר קרה לאחרונה בחיי ובקריירה שלי, שגרם לי לארגן מחדש את כל מערכת היחסים שלי עם עבודתי. והדבר המשונה הוא שלאחרונה כתבתי את הספר הזה, ספר הזכרונות ששמו "לאכול, להתפלל, לאהוב" אשר, בשונה מכל הספרים הקודמים שלי, יצא לעולם מסיבה מסויימת, הכה גלים, והפך לרב-מכר היסטרי ובינלאומי שכזה. וכתוצאה מכך, בכל מקום שאליו אני מגיעה היום, אנשים מתייחסים אלי כאילו נחרץ גורלי. בחיי - ממש הסוף שלי! הם ניגשים אלי בדאגה ואומרים לי, "אינך פוחדת שלעולם לא תצליחי להתעלות על הישג זה? אינך פוחדת שתמשיכי לכתוב כל חייך ולעולם לא תוציאי ספר שיעורר עניין ולו באדם אחד, לעולם?"

זה מאוד מרגיע, כמו שאתם מתארים לעצמכם. אבל זה עלול היה להיות יותר גרוע אילולא זכרתי במקרה שלפני 20 שנה, כשהתחלתי לומר לאנשים, כנערה, שאני רוצה להיות סופרת, נתקלתי באותו סוג של תגובה חששנית. אנשים היו אומרים לי "אינך פוחדת שלעולם לא תצליחי? אינך פוחדת שההשפלה מהדחייה תהרוג אותך? אינך פוחדת שתעבדי על זה כל חייך, ולא ייצא מזה שום דבר, ותמותי על ערימת רסיסי חלומות מנופצים בפה מלא באפר הכשלון המר?" (צחוק) ממש ככה.

התשובה- התשובה הקצרה לכל השאלות האלו היא, "כן." כן, אני פוחדת מכל הדברים האלו. תמיד פחדתי. ואני פוחדת מהרבה מאוד דברים חוץ מזה, דברים שאנשים אפילו לא מסוגלים לנחש. אצות למשל, ועוד כל מיני דברים מפחידים. אבל בכל הנוגע לכתיבה אני חושבת ותוהה בזמן האחרון: למה? כלומר, האם יש בזה הגיון? האם הגיוני לצפות ממישהו לחשוש מהעבודה שלדעתו הוא נולד לעשות. ולמה דווקא יוזמות יצירתיות הן שטורדות את מנוחתנו בנוגע לשפיותם של הסובבים אותנו בעוד שקריירות אחרות לא גורמות לכך? אבא שלי לדוגמה, היה מהנדס כימיה ולא זכור לי שאי-פעם ב-40 שנות עבודתו מישהו שאל אותו אם הוא חושש להיות מהנדס כימיה. לא שאלו: שוב המחסום של מהנדסי כימיה, ג'ון, איך הולך? זה פשוט לא עלה במקרה שלו. אבל חייבים להודות שכקבוצה, מהנדסי הכימיה לא רכשו לעצמם במהלך השנים מוניטין של אלכוהוליסטים מאניים-דפרסיביים. (צחוק)

לנו הסופרים דווקא יצא שם כזה, ולא רק לסופרים, אלא דומה שליוצרים בכל ז'אנר, יצא שם של מאד לא-יציבים נפשית. וצריך רק להתבונן בשיעור התמותה העגום במאה ה-20 לבדה, של יוצרים נפלאים באמת ובתמים, שמתו צעירים, לעתים קרובות משום ששלחו יד בנפשם. ונדמה שאפילו אלה שלא התאבדו בפועל חוסלו בעצם על ידי כשרונם. בראיון האחרון שלפני מותו אמר נורמן מילר "כל אחד מספרי הרג אותי עוד קצת." התבטאות יוצאת דופן על עבודת חייך, הייתי אומרת. אבל אנו אפילו לא ממצמצים לשמע אמירה כזאת, מפני ששמענו דברים כאלה כל כך הרבה פעמים, ואיכשהו כולנו הפנמנו וקיבלנו את הרעיון שיצירתיות וסבל איכשהו מחוברים זה לזה מטבעם ושבסופו של דבר, כשרון אמנותי תמיד יגרור סבל.

והשאלה שאני רוצה לשאול את כל מי שנמצא כאן היום היא: אין לכם שום בעיה עם הרעיון הזה? אתם מרגישים בנוח עם זה - כי גם אם אני בוחנת את זה ממש מקרוב - אני בכלל לא חשה בנוח עם ההנחה הזאת. אני חושבת שהיא דוחה. ואני גם חושבת שהיא מסוכנת, ואיני רוצה לראותה מונצחת גם במאה הבאה. לדעתי עדיף לעודד את המוחות היצירתיים הגדולים שבינינו לחיות.

ואני יודעת ללא ספק שבמקרה שלי - במצב שלי - עלול להיות מאד מסוכן אם אתחיל להידרדר במורד האפל של ההנחה הזאת, בייחוד בהתחשב בנסיבות הקריירה שלי היום. כי - זה הולך ככה: אני די צעירה, אני רק בת ארבעים בערך. יש לפני בערך עוד ארבעה עשורים של עבודה. וסביר ביותר שכל מה שאכתוב מהיום והלאה יישפט על ידי העולם כעבודה שנעשתה אחרי ההצלחה המשונה של הספר האחרון שלי, נכון? כדאי שאדבר גלויות, כי כולנו כאן חברים במידה מסוימת- סביר בהחלט שההצלחה הגדולה שלי כבר מאחורי. אז, אלוהים, איזו מחשבה! זאת מחשבה מהסוג שעלול לגרום למישהו להתחיל לשתות ג'ין בתשע בבוקר, ואני לא רוצה להגיע לכך. (צחוק) אני מעדיפה להמשיך לעשות את העבודה הזאת שאני אוהבת.

אז השאלה המתבקשת היא: איך? ונדמה לי, אחרי הרבה מחשבה, שמה שאני צריכה לעשות כדי להמשיך ולכתוב, זה לייצר איזושהי הגנה פסיכולוגית, כן? אני צריכה איכשהו להציב מרחק בטוח ביני, כשאני כותבת, ובין החרדה הטבעית שלי מן התגובות שתהיינה לכתיבה הזאת, מהיום והלאה. אז כשחיפשתי בשנה האחרונה מודלים איך לעשות זאת, חיפשתי לאורך השנים, ובחברות שונות, כדי לראות אולי יש להן תפיסה טובה ושפויה יותר לגבי הדרכים לסייע לאנשים יוצרים כאילו לנהל את הסיכונים הרגשיים הטבועים ביצירתיות.

והחיפוש הזה הוביל אותי ליוון העתיקה ולרומא העתיקה. תעקבו אחרי, כי בסוף זה חוזר לכאן. ביוון העתיקה וברומא העתיקה - אנשים לא האמינו שהיצירתיות מקורה בבני האדם, אוקיי? אנשים האמינו שהיצירתיות היא איזו רוח שמיימית שמגיעה אל בני האדם ממקור רחוק ועלום כלשהו, ומסיבות רחוקות ועלומות. כידוע קראו היוונים לרוחות היצירתיות השמיימיות האלו "שדים". אנו יודעים שסוקרטס האמין שיש לו שד שדיבר אליו דברי חוכמה מרחוק. הרומאים האמינו באותו רעיון, אך הם כינו אותה רוח יצירתית וחסרת-גוף: גאונות. וזה נפלא, כי הרומאים לא באמת האמינו שגאון הוא אדם נבון במיוחד. הם האמינו שגאונות היא מין ישות שמיימית קסומה, שחיה פשוטו כמשמעו בקירות הסטודיו של האמן, קצת כמו "דובי" שדון הבית, ויוצאת ומסייעת באין רואים לאמן בעבודתו ומעצבת את תוצאות עבודתו.

מבריק - הנה בדיוק המרחק הזה שאני מדברת עליו - המבנה הפסיכולוגי שיגן עליך מפני תוצאות עבודתך. וכולם ידעו שככה זה פועל, כן? אז האמנים הקדומים היו מוגנים מפני דברים מסויימים, כמו עודף נרקיסיזם, כן? אם העבודה שלך היתה מבריקה לא יכולת לזקוף הכל לזכותך, כולם ידעו שהגאונות חסרת-הגוף עזרה לך, אם העבודה שלך היתה מזופתת זה לא היה רק באשמתך, מבינים? כולם הבינו שהגאון שלך היה די עלוב וכך חשבו במערב על התהליך היצירתי במשך זמן רב מאד.

ואז הגיע הרנסאנס והכל השתנה, ופתאום היה לנו רעיון גדול, בוא נשים את האדם במרכז היקום מעל כל האלים והמסתורין, וכבר אין מקום ליצורים מסתוריים שמקבלים תכתיבים שמיימיים. וזו תחילתו של ההומניזם הרציונלי, ואנשים החלו להאמין שהיצירתיות נובעת כולה מתוך עצמיותו של היחיד. ולראשונה בהיסטוריה, מתחילים לשמוע אנשים מתייחסים לאמן זה או אחר כגאון ולא כמי שיש לו גאונות.

ואני חייבת להגיד שבעיני זאת היתה טעות ענקית. לדעתי, לאפשר למישהו, סתם בן אדם, להאמין שהוא או היא הם כלי הקיבול המעיין והמהות והמקור של כל המסתורין השמיימי, היצירתי, העלום והנצחי זה טיפה יותר מדי אחריות לכתפיה של נפש אנושית שברירית. זה כמו לבקש ממישהו לבלוע את השמש. זה משתלט ומעוות לגמרי את האגו, ויוצר את כל אותן ציפיות בלתי-אפשריות למימוש. ואני חושבת שכל הלחץ הזה הורג את האמנים שלנו ב-500 השנים האחרונות.

ואם זה אכן כך, ולדעתי זה אכן כך, עולה השאלה: מה עכשיו? האם אפשר לעשות זאת אחרת? האם אפשר לחזור לתפיסה עתיקה יותר של מערכת היחסים בין בני האדם ומסתרי היצירתיות. אולי לא. אולי לא ניתן למחוק סתם כך 500 שנות מחשבה הומניסטית רציונלית בנאום של 18 דקות. ומן הסתם יש כאן בקהל כאלו שיעלו חשדות מדעיים לגיטימים בנוגע לרעיון של פיות שעוקבות אחרי אנשים ומורחות מיץ פיות על יצירותיהם וכדומה. כנראה שלא אצליח לסחוף איתי את כולכם בעניין זה.

אבל השאלה שאני רוצה להציג היא, בעצם, למה לא? למה לא לחשוב על זה ככה? כי זה הגיוני בדיוק כמו כל דבר אחר ששמעתי, ושמנסה להסביר את הטירוף הגחמני המוחלט של תהליך היצירה. תהליך שכל מי שהתנסה בו אי פעם - או במילים אחרות, כל מי שנמצא כאן - יודע שאינו מתנהל תמיד באופן רציונלי. ולמען האמת, לפעמים אפילו מורגש על-טבעי.

לא מזמן פגשתי את המשוררת האמריקאית הנפלאה רות סטון, שנמצאת בשנות ה-90 לחייה, אך היתה משוררת כל חייה והיא סיפרה לי שכאשר גדלה בווירג'יניה הכפרית, היתה יוצאת לעבוד בשדות, ולדבריה היתה מרגישה ושומעת שיר מגיע אליה מתוך הנוף ושזה היה כמו רכבת אוויר רועמת. וזה היה מסתער עליה מתוך הנוף. והיא הרגישה שזה מגיע כי זה הרעיד את האדמה מתחת לרגליה. היא ידעה שבאותו רגע היא יכולה לעשות רק דבר אחד, והדבר הזה היה, במלים שלה, "לברוח בטירוף." והיא היתה בורחת בטירוף לתוך הבית כשהשיר רודף אחריה, וכל העניין היה להגיע לנייר ועפרון מהר מספיק כדי לאסוף את השיר כשהוא רועם דרכה, וללכוד אותו על הנייר. והיו פעמים שבהן לא היתה מספיק מהירה, היא היתה רצה ורצה ורצה ולא מגיעה אל הבית והשיר היה חולף דרכה והיא היתה מחמיצה אותו, והיא מספרת שהוא היה ממשיך לחלוף על פני הנוף, ולחפש, כדבריה, "אחרי משורר אחר." ובמקרים אחרים - זה הקטע שלעולם לא אשכח - לפעמים היו רגעים שבהם כמעט החמיצה אותו, כן? אז היא רצה לבית ומחפשת נייר והשיר חולף דרכה, והיא תופסת עפרון ממש ברגע שהוא עובר בתוכה, ואז, היא מספרת, היתה כמו שולחת את היד השניה ותופסת אותו. היא היתה תופסת את השיר בזנבו, ומושכת אותו בחזרה לתוך גופה תוך כדי כתיבתו על הדף. ובמקרים אלה היה השיר נכתב על הדף מושלם וללא רבב אבל אחורה, מהמילה האחרונה אל הראשונה. (צחוק)

כששמעתי את זה הייתי - כמה מוזר, כזהו בדיוק תהליך היצירה שלי. (צחוק)

לא כל תהליך היצירה שלי כזה - אני לא הצינור! אני פרד, והאופן שבו עלי לעבוד הוא שאני צריכה לקום באותה שעה בכל יום, להזיע ולעבוד בפרך ולעבור את כל זה בגולמנות אבל אפילו אני, בפרדותי אפילו אני זכיתי להתחכך לפעמים בדבר הזה. ואני מתארת לעצמי שכך גם רבים מכם. אפילו אני זכיתי ליצירה או לרעיונות ממקור שבכנות, איני יכולה לזהות. ומה הוא הדבר הזה? ואיך עלינו להתייחס אליו בדרך שלא תטריף את דעתנו, אלא, נהפוך הוא, תשמור על שפיותנו?

עבורי, הדוגמא הנוכחית המוצלחת ביותר איך לעשות זאת היא המוזיקאי טום ווייטס, ראיינתי אותו לפני שנים אחדות למגזין. ודיברנו על זה, ומסתבר שטום היה רוב חייו התגלמות האמן המודרני המיוסר, שמנסה לפקח, לנהל ולשלוט באותם דחפים יצירתיים בלתי-נשלטים דחפים פנימיים לגמרי.

אך ככל שהוא הלך והזדקן, הוא נרגע, ויום אחד נסע בכביש המהיר בלוס אנג'לס, כך סיפר לי, ואז הכל השתנה עבורו. הוא נוסע במהירות, ופתאום הוא שומע שבריר מלודיה, שנכנס לראשו, כפי שקורה הרבה ברגעי השראה, חמקמק ומתגרה, והוא רוצה אותו, אתם מבינים, זה נהדר, הוא משתוקק אליו, אבל אין לו שום דרך להשיג אותו. אין לו פיסת נייר, אין לו עיפרון, אין לו רשמקול.

והוא מתחיל להרגיש אותה חרדה נושנה מתחילה לעלות בו, כאילו, "אני הולך לאבד את הדבר הזה, וזה ירדוף אותי לנצח. אני לא מספיק טוב ואני לא מסוגל לעשות את זה." ובמקום להיתפס לבהלה הוא פשוט עצר. הוא פשוט עצר את כל התהליך המחשבתי הזה ועשה משהו חדש לחלוטין. הוא הביט למעלה לשמיים ואמר, "תסלח לי, אתה לא רואה שאני נוהג?" (צחוק) "נראה לך שאני יכול לכתוב שיר ברגע זה? אם אתה באמת רוצה להתקיים, תחזור ברגע יותר מתאים כשאוכל לטפל בך. אם לא, לך תציק למישהו אחר. לך תציק ללאונרד כהן."

וכל תהליך העבודה שלו השתנה בעקבות זאת. לא העבודה. העבודה עצמה לעתים קרובות קודרת כתמיד. אבל התהליך, והחרדה העצומה שסביבו השתחררה כשהוא הוציא את הג'יני, את הגאונות מתוכו שם עשה רק צרות, ושחרר אותו חזרה למקום שממנו בא, והבין שזה לא צריך להיות סבל פנימי. זה יכול להיות שיתוף פעולה מוזר, מופלא ומשונה מעין דיאלוג בין טום ובין הדבר החיצוני והמוזר שאינו בדיוק טום.

אז אחרי ששמעתי את הסיפור הזה, השתנה קצת גם אופן העבודה שלי, וזה כבר הציל אותי פעם אחת. הרעיון הזה הציל אותי באמצע כתיבת "לאכול, להתפלל, לאהוב" כשנפלתי לתוך אחד מאותם בורות ייאוש שכולנו נופלים לתוכם כשאנו עובדים על משהו וזה לא הולך ואנחנו מתחילים לחשוב שזה יהיה אסון, שזה יהיה הספר הגרוע ביותר שנכתב אי פעם. לא סתם רע, אלא הכי גרוע שנכתב אי פעם. והתחלתי לחשוב שעלי פשוט לזרוק את הפרוייקט הזה. אבל אז נזכרתי בטום שדיבר אל האוויר וניסיתי את זה. אז פשוט הרמתי את הפנים מהטקסט והיפנתי את ההערות שלי לפינה ריקה בחדר. ואמרתי בקול רם, "שמע, יא דבר, אתה ואני, שנינו יודעים שאם הספר הזה לא מבריק זה לא רק באשמתי, כן? כי אתה הרי רואה שאני נותנת כאן את כל מה שיש לי, אין לי יותר מה לתת. אז אם אתה רוצה שזה ישתפר, בוא ותעשה את החלק שלך. ואם לא תעשה את זה, אתה יודע מה, לעזאזל עם זה. אני אמשיך לכתוב בכל מקרה, כי זאת העבודה שלי. ואני מבקשת לציין בפרוטוקול שאני הגעתי היום לעבודה לעשות את החלק שלי." (צחוק)

מפני ש - (מחיאות כפיים) בסופו של דבר זה המצב - לפני מאות שנים, במדבריות צפון אפריקה, אנשים התאספו לאור הירח למוזיקה וריקודים מקודשים שנמשכו שעות ארוכות, עד עלות השחר. והם היו תמיד מרהיבים מפני שהרקדנים היו מקצוענים והם היו נהדרים, כן? אבל מדי פעם, לעתים נדירות מאוד, קרה משהו, ואחד מהמופיעים היה ממש מתעלה על עצמו. ואני יודעת שאתם יודעים על מה אני מדברת, כי אני יודעת שכולכם ראיתם מתישהו הופעה כזאת. זה היה כאילו שהזמן עומד מלכת, והרקדן כאילו עובר דרך שער כלשהו ואף שלא עשה דבר שונה ממה שעשה באלף הלילות הקודמים, אך הפעם כל החלקים נפלו למקומם. ופתאום הוא כבר לא נראה בן-תמותה סתם. משהו נדלק בתוכו ומתחתיו והכל בער באש שמיימית.

וכשזה קרה, באותם ימים, אנשים ידעו מה זה, הם קראו לדבר בשמו. הם היו משלבים ידיים ומתחילים לזמר, "אללה, אללה, אללה, אלוהים, אלוהים, אלוהים" זה אלוהים, אתם מבינים. הערת שוליים היסטורית משונה - כשהמורים פלשו לדרום ספרד הם אימצו את המנהג, וההגייה השתנתה לאורך השנים מ-"אללה, אללה, אללה," ל-"אולה, אולה, אולה," שאפשר עדיין לשמוע במלחמות שוורים ובריקודי פלמנקו בספרד, כשמישהו מבצע משהו בלתי-אפשרי וקסום, "אללה, אולה, אולה, אללה, נפלא, בראבו" בלתי נתפס, זהו זה - ניצוץ אלוהי. וזה נפלא, מפני שאנחנו זקוקים לזה.

אבל, החלק הבעייתי מגיע למחרת בבוקר, כשהרקדן עצמו מתעורר ומגלה שזה יום ג', 11 בבוקר, והוא כבר לא ניצוץ אלוהי. הוא רק בן-תמותה מזדקן עם בעיות ברכיים, ואולי לעולם לא יתנשא שוב לאותם גבהים. ואולי איש לא יזמר שוב את שם אלוהים כשהוא יחוג, אז מה עליו לעשות עם שארית חייו? זה קשה. זאת אחת ההתפייסויות הכואבות ביותר שיש לעשות בחיים של יצירה. ואולי זה לא צריך להיות מלא כל כך בסבל אם מלכתחילה לא האמנת, שההיבטים המופלאים ביותר של קיומך הגיעו מתוכך. אלא רק האמנת שהם בסך הכל הושאלו לך מאת מקור בלתי נתפס למשך חלק נפלא מחייך וכשאתה תסיים הם יועברו הלאה, למישהו אחר. ואם נתחיל לחשוב על זה ככה, זה ישנה הכל.

ככה התחלתי אני לחשוב, ובטוח שכך חשבתי בחודשים האחרונים שבהם עבדתי על ספר שיפורסם בקרוב, ושהציפיות המוגזמות ממנו הן, למרבה החרדה והסכנה, שימשיך את ההצלחה המשונה של הספר הקודם.

ומה שאני צריכה להמשיך ולהגיד לעצמי כשאני ממש נטרפת בגלל זה, הוא: אל תפחדי. אל תרתעי. פשוט תעשי את העבודה שלך. המשיכי לבוא ולבצע את החלק שלך, מה שזה לא יהיה. אם העבודה שלך היא לרקוד, תרקדי. אם הגאונות הפוזלת והשמיימית שמונתה לטפל במקרה שלך תחליט להניח לאיזה קסם להבזיק לרגע מבעד למאמציך, אז "אולה!" ואם לא, תעשי בכל זאת את הריקוד שלך . ו"אולה!" לך, בכל זאת. אני מאמינה בכך ומרגישה שאנחנו צריכים ללמד זאת. "אולה!" לך, למרות הכל רק על זה שהיתה בך האהבה האנושית והעקשנות להמשיך ולבוא לעבודה.

תודה רבה. (מחיאות כפיים) תודה. (מחיאות כפיים)

ג'וּן כהן: אולה! (מחיאות כפיים)