אדוארד ברטינסקי אודות נופים יצירי אדם

תסתובב במשך ארבעה חודשים עם שלוש משאלות, וכל הרעיונות יתחילו לצוף. אני חושב שכולם צריכים לעשות זאת - תחשוב שיש לך שלוש משאלות. ומה היית עושה? זה בעצם תרגיל גדול באמת לחפור לעומק אודות הדברים שאתה מרגיש שהם חשובים, ובאמת לחשוב על העולם מסביבנו. ועוד חשבתי, האם אדם יכול באמת לבצע משהו, או להמציא משהו, שבפועל עשוי לקבל תאוצה בעולם ולחולל שינוי? בהשראת הטבע - זה הנושא כאן. ואני חושב, לגמרי בכנות, זה המקום שבו התחלתי.

התחלתי להתעניין מאוד בנוף כקנדי. יש לנו את הצפון הגדול. ושם ישנה אוכלוסיה קטנה למדי, ואבא שלי היה חובב טבע מושבע. אז באמת הייתה לי הזדמנות להתנסות. ואני מעולם לא יכולתי באמת להבין בדיוק מה זה היה, או כיצד זה הביא אותי למודעות. אבל מה אני חושב שזה היה אומר לי היא שאנחנו הדבר החולף הזה שקורה. וזה הטבע שאתה רואה שם בחוץ - החופים הבתוליים, היער הבראשיתי שהייתי מסוגל לראות - באמת מביא תחושה של אותם הזמן הגיאולוגי, ושזה נמשך זמן רב, ושאנחנו חווים אותו באופן שונה.

וזה, עבורי, היתה נקודת התייחסות שלדעתי הייתי זקוק לה כדי להיות מסוגל לבצע את העבודה שעשיתי. ואני אכן יצאתי, ואני צילמתי את התמונה הזאת של עשבים גדלים באביב, לאורך דרך. הלידה מחדש הזאת של עשב. ואז יצאתי מהעניין הזה למשך שנים מנסה לצלם את הנוף הבתולי. אבל כצלם אומנותי איכשהו חשתי שזה לא יתפוס שם בחוץ - ושתהיה בעיה עם הנסיון להפוך זאת לקריירה אמנותית. ואני כל הזמן נשאבתי לתוך הז'אנר הזה של תמונות ללוחות שנה, או משהו מהסוג הזה, ולא יכולתי לצאת מזה. אז התחלתי לחשוב, כיצד אני יכול לבחון מחדש את הנוף? החלטתי לבחון מחדש את הנוף בתור הנוף שאנחנו שינינו.

היה לי קצת התגלות בהיותי אבוד בפנסילבניה, ולקחתי פנייה שמאלה בעודי מנסה לחזור לכביש הראשי. והגעתי בסופו של דבר לעיירה בשם פרקוויל. יצאתי מהמכונית, ונעמדתי, והיתה זאת עיירת כורי-פחם. בצעתי תפנית מלאה, וזה הפך לאחד הנופים היותר סוריאליסטיים שראיתי אי פעם. השתנה לחלוטין בידי אדם. וזה גרם לי לצאת החוצה להתבונן במכרות כאלה, ולצאת ולהתבונן בחדירות התעשייתית הגדולות ביותר לנוף שיכולתי לגלות. וזה הפך להיות הבסיס של מה שעשיתי. וזה גם הפך לנושא המרכזי שהרגשתי שאני יכול להאחז בו, בלי צורך להמציא מחדש את עצמי. נושא מרכזי זה היה גדול מספיק כדי להפוך למפעל חיים - להיות משהו שאוכל לנעוץ בו את שיני ופשוט לחקור ולגלות היכן נמצאות התעשיות הללו.

ואני חושב שאחד הדברים שרציתי לומר בתודות שלי, שבאופן מסויים החמצתי, היה להודות לכל החברות שעזרו לי להיכנס. משום שכמעט כל אחת מהתמונות הללו היתה כרוכה במשא ומתן - להיכנס למקום הזה כדי לצלם את התמונות הללו. ואם זה לא היה בגלל האנשים הללו שאיפשרו לי להיכנס בראש התאגידים הללו, בחיים לא הייתי עושה את רוב העבודה הזאת. אם כך במובן הזה, עבורי, אני לא נגד התאגיד. יש לי תאגיד. אני עובד איתם, ואני מרגיש שכולנו צריכים אותם והם חשובים. אבל אני גם בעד קיימות.

אז יש את העניין הזה שמושך אותי לשני הכיוונים. ואני לא עושה כתב אישום כלפי מה שקורה כאן, אבל זוהי התקדמות איטית. אז אני מתחיל לחשוב, טוב, אנו חיים כל התקופות הללו של בני אדם: תקופת האבן, ותקופת הברזל, ותקופת הנחושת. והתקופות הללו של האדם עדיין פעילות כיום. אבל הפכנו מנותקים לגמרי מהם. יש משהו שאנחנו לא רואים שם. וזה גם עניין מפחיד. משום שכאשר אנחנו מתחילים להתבונן בתיאבון הקולקטיבי לסגנון החיים שלנו, ומה אנחנו מעוללים לנוף הזה - זה, בעיני, הוא רגע מאוד מפכח עבורי כדי להרהר בו.

ודרך התמונות שלי, אני מקווה להיות מסוגל להעסיק את הקהל לעבודותי, ולהגיע בהדרגה אל התמונה ולא להידחות על ידה באופן מידי. לא לומר, "אוי אלוהים, מה זה?" אבל שהתמונה תאתגר אותך. כדי לומר: "וואו, זה יפה ברמה מסויימת. אבל במישור אחר, זה מפחיד. אני לא צריך להנות מזה ". כמו הנאה אסורה. וזו ההנאה האסורה שאני חושב מהדהדת לה שם, והוא גורם לאנשים להתבונן על הדברים הללו, והוא גורם לאנשים להיכנס לעניין. וזה גם, במובן מסוים, מגדיר בערך מה שגם אני מרגיש. האם זה שאני נמשך לחיות חיים טובים. אני רוצה בית, ואני רוצה מכונית. אבל יש את התוצאה לכך שם בחוץ. וכיצד מתחילה להיווצר בי אותה דחייה, משיכה? זה גם במצפון שלי שיש לי זאת, וכאן בעבודה שלי, אני מנסה לבנות בדיוק אותו כפתור.

הדברים הללו שצילמתי - ערימת הצמיגים כאן היו בה 45 מליון צמיגים. היא היתה הכי גדולה. היא היתה בערך במרחק של שעה ומחצית ממני, והיא עלתה באש לפני כארבע שנים. זה קרה סביב ווסטלי, קליפורניה, בסביבות מודסטו. ואני החלטתי להתחיל להסתכל על משהו, שעבורי, היה - אם העבודה קודמת של התבוננות בנוף היתה בה תחושה של קינה על מה שאנחנו מעוללים לטבע, בעבודת המיחזור שאותה אנחנו רואים כאן החלה להצביע על כיוון. מבחינתי, זאת היתה הגאולה שלנו. זה בעבודת המיחזור שעשיתי, אני מחפש פרקטיקה - פעילות אנושית שהיא ברת קיימא. שאם נמשיך לשים דברים, באמצעות קיום תעשיתי ועירוני, חזרה לתוך המערכת - אם נמשיך לעשות זאת - נוכל להמשיך הלאה. כמובן, האזנתי בכנס, יש הרבה, הרבה עניינים שמגיעים למימוש. חיקוי-ביולוגי, ויש הרבה עיניינים אחרים שנמצאים בצנרת - ננוטכנולוגיה שגם עשויה לחסוך מאיתנו את הצורך לגשת אל הנוף ולקרוע אותו לגזרים. וכולנו מצפים לדברים האלה.

אבל בינתיים, הדברים הללו מתפתחים. דברים אלו ממשיכים לקרות. מה שאתם רואים כאן - הלכתי לבנגלדש, אז התחלתי להתרחק מצפון אמריקה. התחלתי להסתכל על העולם שלנו באופן גלובלי. וזה התרחש בעקבות - התמונות הללו של בנגלדש - יצאו מתוך תוכנית רדיו שהאזנתי אליה. הם היו מדברים על כתם הנפט של אקסון ולדז, ושהולכת להיות הצפה במיכליות נפט בגלל חברות הביטוח הגדולות. ושאת מכליות הנפט הללו צריך להוציא מהשירות, ושנת 2004 הולכת להיות גולת הכותרת. ואני חשבתי לעצמי, "אלוהים, לא זה יהיה משהו?" כדי לראות את הכלים הגדולים ביותר של האדם מפורקים באופן ידני, פשוטו כמשמעו, במדינות העולם השלישי. אז במקור עמדתי לנסוע להודו. ולא אפשרו לי להיכנס להודו בגלל המצב של גרינפיס שם, ואז הצלחתי להיכנס לבנגלדש. וראיתי בפעם הראשונה עולם שלישי, מבט עליו שמעולם לא חשבתי שהוא למעשה אפשרי. מאה ושלושים מליון אנשים המתגוררים באזור בגודלה של ויסקונסין אנשים בכל מקום, הזיהום היה אינטנסיבי, ותנאי העבודה היו נוראים.

כאן אתם מתבוננים במספר שדות נפט בקליפורניה, כמה משדות הנפט הגדולים ביותר. ושוב, התחלתי לחשוב ש - היתה לי התגלות נוספת - כי כל העולם שבו התגורתי נוצר כתוצאה מכך שהיה נפט בשפע. וזה, בעיני, היה שוב משהו שהתחלתי לבנות עליו, ואני ממשיך לבנות. אז זוהי סדרה שאני מקווה שתהיה מוכנה בערך בעוד שנתיים או שלוש, תחת הכותרת של "מסיבת הנפט". כי אני חושב שכל הדברים שאנחנו מעורבים בהם -- הבגדים שלנו, המכוניות שלנו, הכבישים שלנו, והכל - הם במישרין תוצאה. אני הולך לעבור למספר תמונות של סין. ודרך סין - התחלתי לצלם אותן לפני ארבע שנים, וסין היא באמת שאלה של אחריות סביבתית עבורי.

שלא לדבר על כך שסין, גם לה, יש השפעה רבה על התעשיות שאיתם גדלתי. כי אני מגיע מעיר של צווארון כחול, עיר של ג'נרל מוטורס, אבא שלי עבד בג'נרל מוטורס. אז אני מכיר היטב סוג זה של תעשייה. וידע זה גם תרם לעבודתי. אבל אתם יודעים, לראות את סין במימדים שבהן היא מתפתחת, זה בהחלט לא רגיל. מה שאתם רואים כאן הוא סכר שלושת הערוצים, וזה הסכר הגדול ביותר ב -50 אחוז שאי פעם ניסו לבנות בני אדם. ורוב המהנדסים בעולם עזבו את הפרויקט באמרם, "זה פשוט גדול מדי." למעשה, כאשר הסכר התמלא למעשה במים לפני כשנה וחצי, הם הצליחו למדוד תזוזה בתוך כדור הארץ במהלך סיבובה סביב צירה. לקח חמישה עשר ימים כדי למלא את הסכר. הסכר יצר מאגר שאורכו 600 ק"מ, אחד המאגרים הגדולים ביותר שנוצרו אי פעם. ומה שהיה גם אחד הפרויקטים הגדולים סביב זה היה להזיז 13 ערים בגודל מלא הרחק משטח המאגר, ולשטח את כל המבנים כדי שיוכלו לפנות דרך עבור ספינות.

זה לפני ואחרי. אז זה היה לפני. וזה משהו כמו 10 שבועות לאחר מכן, נהרס ביד. אני חושב שב- 11 מתוך כלל הבניינים הם השתמשו בדינמיט, כל השאר היה ביד. זה היה 10 שבועות מאוחר יותר. וזה נותן לכם מושג. שוב עם - ואלו היו כל האנשים שחיו בבתים הללו, היו אלה שלמעשה פרקו אותם לחלקים ועבדו, וקיבלו תשלום עבור כל לבנה ולבנה שהסירו כדי לפרק את העיר שלהם לחלקים. ואלה כמה תמונות מזה. כך השקעתי בערך שלושה טיולים לסכר שלושת הערוצים, מסתכל על השינוי המסיבי בנוף. וזה נראה כמו נוף שעבר הפצצה, אבל זה לא. מה זה, זה נוף שהוא עשוי בכוונה. זה הצורך בכוח, והם מוכנים לעבור את השינוי מאסיבי הזה, בקנה מידה זה, כדי לקבל את הכוח הזה.

ושוב, זה בעצם אתנחתא ממה שקורה בסין כי אני חושב שעל השולחן כרגע, ישנן 27 תחנות כוח גרעיניות שעומדות להיבנות. לא היתה אחת שנבנתה בצפון אמריקה במשך 20 שנה בגלל בעיית ה"לא בחצר האחורית שלי". אבל בסין הם אומרים, "לא, אנחנו מציבים 27 בעשרת השנים הבאות". וגם תנורים פחמיים עומדים להגיע לשם עבור כוח הידרואלקטרי, פשוטו כמשמעו כל שבוע. כך שפחם בעצמו הוא בעצמו כנראה אחת הבעיות הגדולות ביותר. ואחד הדברים האחרים שקרו בשלושת הערוצים - הרבה קרקע חקלאית שאתם רואים שם בצד שמאל גם הלכה לאיבוד. חלק מהאדמות החקלאיות הפוריות ביותר אבדו בתהליך הזה. ובנקודת זמן אחת, שתי מיליון אנשים יושבו מחדש, תלוי בסטטיסטיקה של מי אתה מסתכל. וזה מה שהם בונים.

זוהי וושן, אחת הערים הגדולות ביותר שהועתקה. זוהי המפקדה המרכזית, או בנין העירייה, של העיר. ושוב, הבניה מחדש של העיר. עבורי היה זה עצוב לראות שהם לא קלטו מספיק, אני מניח, מה שאנחנו יודעים כאן, במונחים של תכנון עירוני. לא היו שום פארקים, לא היו שטחים ירוקים. צפיפות גבוהה מאוד למתגוררים בצד של הגבעה. וכאן היתה להם הזדמנות לבנות מחדש את הערים מלמטה למעלה, אבל איכשהו אנחנו לא מתחברים איתם.

הנה תמרור שאומר, מתורגם, "ציית לחוק למניעת הריון. בנה את המדע שלנו. רעיון תרבותי ומתקדם של נישואין ולידה." כך שכאן, אם אתה מסתכל על הכרזה הזו, יש בה את כל הסממנים של התרבות המערבית. אתה רואה טוקסידו, זרי הפרחים. אבל מה באמת, עבורי, מפחיד בתמונה ועל שלט החוצות הזה נראה בית הזיקוק ברקע. אז זה כמו להתחתן עם כל הדברים שיש לנו וזה אימוץ של דרך החיים שלנו, נקודה. ושוב, כאשר אתה מתחיל לראות סוג כזה של חיבוק, ואתה מתחיל להסתכל עליהם חיים את אורח החיים הכפרי שלהם עם טביעת רגל מאוד מאוד קטנה ואז מתקדמים לאורח חיים עירוני עם טביעת רגל הרבה יותר גבוהה זה מתחיל להיות מפכח מאוד.

התמונה הזאת היא מאחת הכיכרות הגדולות בגואנגדונג - ולכאן מגיעים הרבה מהגרי עבודה מתוך הארץ. ויש כ- 130 מיליון בני אדם מהגרים המנסים להגיע אל המרכזים העירוניים בכל עת. ואנחנו צופים שב- 10 עד 15 השנים הקרובות עוד 400-500 מיליוני אנשים יהגרו אל המרכזים העירוניים כמו שנחאי ומרכזי הייצור. היצרנים הם - הביתיים הם בדרך כלל - אתה יכול לזהות מפעל מקומי בשל העובדה שהם כולם משתמשים באותם צבעי מדים. אז אלה מדים אחידים ורודים במפעל הזה. זהו מפעל נעליים. ויש להם מעונות לעובדים. אז הם מביאים אותם מהארץ וממקמים אותם במעונות.

זהו אחד ממפעלי הנעלים הגדולים, מפעל הנעליים של יויואן ליד שנזן. יש לו 90,000 עובדים שמייצרים נעליים. זהו החלפת משמרות, אחד מתוך שלושה. בכל החלפה - ישנם שני מפעלים בהיקף דומה באותה עיר. זהו אחד עם 45,000. אז כל צהריים, יש כ - 12,000 שבאים לארוחת צהריים. הם יושבים, יש להם כ- 20 דקות. הם יושבים, יש להם כ- 20 דקות. הסבב הבא הבא נכנס. זהו כח עבודה מדהים הבניין הזה שם. שנחאי - אני מסתכל על ההתחדשות העירונית בשנחאי, וזה אזור שלם שישטחו אותו ויהפוך לגורדי שחקים במהלך חמש השנים הקרובות.

מה שגם קורה בשנחאי הוא - סין משתנה, כי זה לא היה קורה לפני חמש שנים, למשל. זהו מאחז. הם נקראים דנגזאהוס - הם כמו עקבות סיכות בקרקע. הם לא יזוזו. הם אינם נושאים ונותנים. הם אינם מקבלים מספיק, כך שאינם מתכוונים לזוז. וכך הם מחזיקים מעמד עד שהם מקבלים עיסקה טובה. והם כבר היו בעצם די מוצלחים בקבלת עסקות יותר טובות כי רובם מקבלים עסקה גלמית. מספיקות שעתיים כדי להזיז אותם - הקהילות שהיו בסביבה כבר מאות שנים, או אולי אפילו אלפי שנים, נשברות ונפוצות לאורך האזורים הפרבריים מחוץ לשנגחאי. אבל אלה סדרה שלמה של חבר 'ה שמחזיקים מעמד בבניה מחדש של שנחאי. כנראה פרוייקט ההתחדשות העירונית, לדעתי, שאי פעם נוסה על פני כדור הארץ.

ואז לחבק את הדברים שהם מחליפים - שוב, אחת המשאלות שלי, ולא יצא לי להגיע לשם בסופו של דבר, היה איכשהו להגיד להם שיש דרכים טובות יותר כדי לבנות בית. סוג ההתנגשויות בין סגנונות ובין דברים היו משהו משהו, ואלה נקראות וילות. וגם, כמו עכשיו, הם רק נבנים. עדיין ישנם פיגומים, וזה הוא אזור פסולת אלקטרונית, ואם התבוננתם בקדמת התמונה של התדפיס הגדול, הייתם מבחינים שהתעשייה - התעשייה שלהם - כולם ממחזרים. אז התעשייה כבר גדלה סביב ההתפתחויות החדשות הללו.

זהו גשר בן חמש מפלסים בשנחאי. שנחאי הייתה עיר מסקרנת מאוד - היא מתפתחת בקצב שאני לא חושב שעיר כלשהיא חוותה. למעשה, אפילו שנזן, התעשייתית, או האזור הכלכלי - אחד מהראשונים - לפני 15 שנה היו בו כ -100,000 אנשים, והיום מתפארים ב- 10 עד ל- 11 מיליונים. אז זה נותן לכם מושג על סוגי ההגירות ואת המהירות שבה - אלו רק המוניות שנבנות על ידי פולקסווגן. יש 9,000 מהן כאן, והם נבנות עבור רוב הערים הגדולות, בייג'ין ושנחאי, שנזן. וזה אפילו לא שוק הרכב המקומי, זהו שוק המונית. ומה שהיינו רואים כאן כסוג של פיתוח פרברי - דבר דומה, אבל הם כולם גורדי השחקים. אז הם מקימים 20 או 40 בבת אחת, והם פשוט בונים לגובה באותו אופן כמו שיבנו מגורים חד משפחתיים כאן באזור.

והצפיפות היא מדהימה למדי. ואחד הדברים בתמונה הזאת עליהם אני רוצה להצביע הוא שכאשר ראיתי סוג זה של מבנים, הייתי בהלם כאשר ראיתי שהם אינם משתמשים במערכת מיזוג מרכזי אחת. לכל חלון יש מזגן בתוכו. ואני בטוח שיש פה אנשים כנראה שמבינים יותר טוב ממני על יעילות, אבל אני לא יכול לדמיין שכל דירה בעלת מזגנים פרטיים הינה דרך יעילה מאוד לקרר בנין בקנה מידה כזה. וכאשר אתם מתחילים להתבונן על זה, ואז אתם מתחילים לפרק לגורמים לתוך עיר בגודל של שנחאי, זה ממש יער של גורדי שחקים. זה עוצר נשימה, מבחינת המהירות שבה העיר הזאת משתנה. ואתם יכולים לראות בחזית של התמונה הזאת, זהו עדיין אחד האזורים האחרונים שלא נבנה עדיין מחדש. כעת האזור כולו פונה - זה נעשה בערך לפני כשמונה חודשים, וגורדי שחקים גדלים עתה לתוך הנקודה המרכזית ההיא. כך גורד שחקים נבנה, פשוטו כמשמעו, במשך לילה בשנחאי.

לאחרונה נכנסתי, והתחלתי להתבונן בכמה מהתעשיות הגדולות ביותר בסין. וזה בואסטיל, בקרבת שנחאי. זוהי אספקת הפחם למפעל הפלדה - 18 קמ"ר. זהו מפעל בעל פעילות גדולה מאוד, לדעתי 15,000 עובדים, חמש צריחים, והשישי מגיע לכאן. אז הם בונים כיבשנים ענקיים כדי לנסות להתמודד עם הביקוש לפלדה בסין. אז אלה שלושה כבשנים ענקיים בתמונה הזאת. ושוב, תסכלו על התמונות הללו, יש דמוי אובך קבוע, שאתם רואים. זה הולך להראות לכם, בזמן אמת, פס ייצור. זה מעגל חשמלי: מפסק. עשר שעות ביממה במהירות הזו. אני חושב שאחד הנושאים שאנחנו כאן מתמודדים עם סין, הוא שהם משתמשים בהרבה מטכנולוגיית הייצור הכי עדכניות.

בתמונה הזאת היו 400 אנשים שעבדו על רצפת הייצור. ובקשתי מהמנהל להצביע על חמש מעובדי פס הייצור המהירים ביותר, ואז הלכתי והבטתי בכל אחד מהם במשך כ- 15 או 20 דקות, ובחרתי את האישה האחת הזאת. וזה היה במהירות הבזק, האופן בו היא עבדה היה כמעט בלתי נתפס. אבל זהו הטריק שיש להם עכשיו, שהם מנצחים איתו, הוא שהם משתמשים בכל הטכנולוגיות הכי החדישות ביותר ומכונות יציקה, ומביאים את כל הרכיבים לפעילות, אבל פס הייצור הוא המקום שבו הם בעצם מביאים למיצוי -- העובדים במדינה חפצים מאוד לעבוד. הם רוצים לעבוד. יש צבר גדול של אנשים שמחפשים עבודה. המצב הזה עומד להמשך שם למשך 10 עד 15 השנים הקרובות אם הם יממשו את מה שהם רוצים, וזה, אתם יודעים, ארבע מאות עד חמש מאות מליון אנשים נוספים המגיעים לערים.

במקרה הספציפי הזה - זה קו הייצור שראיתם, וזוהי תמונה שלו. הייתי צריך להשתמש במיפתח מאוד קטן כדי להשיג את עומק השדה. הייתי צריך להקפיא אותם למשך 10 שניות כדי לקבל את התמונה הזאת. זה לקח לי חמש נסיונות מזויפים כי הם היו פשוט הולכים. להאט אותם היה למעשה בלתי אפשרי, פשוטו כמשמעו. הם היו פשוט ממשיכים לבצע את הדברים הללו כל היום, עד שהמנהל נאלץ, עם קול תקיף, לומר, "אוקיי, כולם להפסיק" זה לא היה כל כך נורא, אבל הם מונעים לייצר את הדברים האלה בקצב מדהים.

זה מפעל טקסטיל שמייצר משי סינתטי, תוצר לוואי מנפט. ומה שאתם רואים כאן הוא, שוב, אחד ממפעלי הטקסטיל החדישים ביותר. יש 500 מהמכונות הללו, הם שווים כ- 200,000 דולר כל אחת. כך יש לך בערך 12 אנשים המפעילים את המפעל, והם רק בודקים את המכונות - הם פשוט הולכים לאורך קווי הייצור. המכונות כולן פועלות, ממש מדהים לראות מהו ההיקף של התעשיות. ואני התחלתי להיכנס יותר ויותר לתוך המפעלים. וזה דיפטיך, אז אני עושה הרבה השוואות כדי לנסות ולהשיג את תחושת הגודל במקומות הללו. זהו קו בייצור שאליו מגיעים החוטים והם מלפפים את החוטים ביחד, לפני שמכניסים אותם למכונות הטקסטיל.

הנה משהו שמשתמש בכח עבודה באינטנסיביות הרבה יותר גדולה, המדובר בייצור נעליים. ברצפת ייצור זאת יש 1,500 עובדים בקומה זו לחברה עצמה היו כ- 10,000 עובדים, והם מייצרים נעליים לשוק המקומי. זה היה קשה מאוד להיכנס לחברות הבינלאומיות כי הייתי צריך לקבל אישור של חברות כמו נייקי ואדידס, וזה קשה מאוד להשיג. והם אינם מעוניינים לאפשר להיכנס. אבל למקומי היה הרבה יותר קל להיכנס. זה פשוט נותן לך תחושה של, שוב - ושם זה היכן, באמת, כל הנדידה של עבודות שהתחילו לעבור לסין בעשיית הנעליים. נייקי היה אחת מאלה שהתחילו מוקדם. וזה היה באמת - ומרכיב כח אדם כל כך גבוה בתחום שהיה מתבקש לחפש את שוק העבודה הזה.

זהו טלפון סלולרי חדשני. חברת "ציפור - טלפונים סלולריים", אחד מיצרני הניידים הגדולים בסין. אני חושב שחברות הטלפונים הניידים צצות, פשוטו כמשמעו, על בסיס שבועי, ויש להם גידול עצום בתחום הטלפונים הניידים. זהו מפעל טקסטיל שם הם מייצרים חולצות. ינגור, מפעל החולצות ומפעל ההלבשה הגדול ביותר בסין. והתמונה הבאה כאן היא של אחד מחדרי האוכל. הכל יעיל מאוד. בעודי מכין את הצילום הזה, אנשים בממוצע יבלו 8-10 דקות באכילת ארוחת צהריים. זה היה אחד המפעלים הגדולים ביותר שראיתי אי פעם. הם מייצרים מכונות קפה כאן, יצרן הקפה הגדול ביותר וגם יצרני הברזל הגדולים ביותר. הם מפיקים 20 מיליון מהם לכל העולם. במפעל יש 21,000 עובדים. זה מפעל אחד - ולהם יש כמה מהם - הוא באורך חצי קילומטר. אלה צולמו רק לאחרונה - בדיוק חזרתי לפני כחודש, כך שאתם הראשונים לראות אותן, התמונות האלה של המפעל החדש שצילמתי.

אז זה לקח לי כמעט שנה לקבל אישורי גישה למקומות אלו. היבט אחר של מה קורה בסין הוא שיש צורך אמיתי בחומרים שם. כך שהרבה חומרים ממוחזרים שנאספים כאן ממחזרים אותם ואז נלקחים לסין בספינות. זוהי קוביה מתכתית. אלה מגינים, מגינים חשמליים, המקום שבו הם מוציאים את הנחושת והפלדה המשובחת מתוך מנועים חשמליים, וממחזרים אותם. זה בהחלט קשור לקליפורניה ולעמק הסיליקון. אבל זה מה שקורה למרבית המחשבים. מחצית מכלל המחשבים בעולם מגיעים בסופו של דבר לסין למיחזור.

זה מכונה שם בשם פסולת אלקטרונית. וזה קצת בעיה. הדרך שבה הם ממחזרים את הלוחות הוא שהם בעצם משתמשים במוטות פחם, אשר נמצאים בשימוש בכל רחבי סין, אבל הם מחחמים את הלוחות, ועם זוגות של צבתות הם משחררים את כל המרכיבים. הם מנסים לשלוף את כל החלקים בעלי הערך מתוך החלקים הללו. אבל הריחות הרעילים - שאתה מריח בכניסתך לעיר זה מה שנגרם בעצם מחימום הלוחות, אתה יכול להריח זאת היטב חמש או עשר קילומטרים לפני שתגיע לשם. הנה מפעל נוסף. כולם "תעשיות ביתיות" אז הם לא מקומות גדולים - זה הכל במרפסות הקדמיות של אנשים, בחצר האחורית שלהם, אפילו בתוך בתיהם הם שורפים לוחות.

אם יש חשש שמישהו יראה אותם - כי זה נחשב בסין לעניין לא חוקי, לעשות זאת, אבל הם לא יכולים לעצור את הייצור מלהתבצע. זה דיוקן - אני לא מוכר בדרך כלל כצלם פורטרטים, אבל לא יכולתי לעמוד בפיתוי הזה, היא שרדה שם דרך מאו, והיא עברה דרך ה"קפיצה הגדולה קדימה", ואת ה"מהפכה התרבותית", ועכשיו היא יושבת על מרפסת עם הפסולת האלקטרונית הזו לצדה. זה בהחלט משהו לא רגיל. זוהי דרך שגושרה על ידי לוחות מחשב באחת הערים הגדולות שבה הם ממחזרים. ובכן אלה התמונות שאני מעונין להראות לכם.

(מחיאות כפיים)

אני רוצה להקדיש את בקשותי לשתי הבנות שלי. הם ישבו על כתפי במשך כל הזמן כשחשבתי. אחת שמה מייגן, זאת מימין, וקטיה שם. ועבורי כל הרעיון - הדברים שאני מצלם גורמים לי דאגה רבה על הסקאלה של הקידמה שלנו ומה שאנו מכנים קידמה. ועד כמה שיש דברים נפלאים מעבר לפינה - וזה מוחשי בחדר הזה - כל הדברים שעומדים לפרוץ לחיינו שיכולים לפתור בעיות רבות כל כך, אני באמת מקווה שהדברים הללו יתפשטו ברחבי העולם. ויתחילו להשפיע באופן חיובי. וזה לא משהו שרק משפיע על העולם שלנו, אבל זה מתחיל לעלות - כי אני חושב שאנחנו יכולים להתחיל לתקן את טביעת הרגל שלנו ולהקטין אותה - אבל יש טביעת רגל גדלה שמתרחשת באסיה, והוא גדלה בקצב מהיר, מהיר, ולכן אני לא חושב שאנחנו יכולים לאזן זאת. אז בסופו של יום האסטרטגיה, לדעתי, שאנחנו צריכים להיות מאוד מודאגים לגבי האבולוציה שלהם. כי זה הולך להיות קשור גם לאבולוציה שלנו.

כך שחלק מן החשיבה שלי, חלק מהמשאלות שלי, יושב עם המחשבות האלה בראש, וחושבת על, "כיצד עומדים להיות החיים שלהם כאשר הם ירצו להביא ילדים לעולם, או כאשר הם יהיו מוכנים להתחתן 20 שנים מהיום - או מה שלא יהיה, חמש עשרה שנים מעכשיו?" ועבורי זוהי הליבה של רוב המחשבות שלי. בעבודתי, וכן בהזדמנות המדהימה הזאת לבקש מספר משאלות. משאלה מספר אחת: משנת-עולם. אני רוצה להשתמש בתמונות שלי כדי לשכנע מיליוני אנשים להצטרף לדיבור העולמי בנושא קיימות. וזה בעזרת התקשורת העכשווית שאני מאמין שזה אינו רעיון לא מציאותי. אה, במהלך חיפושי - רציתי לשים את מה שהיה לי בראש, לרתום אותו למשהו. לא רציתי רק להתחיל משומקום.

אחת מהן אני מתחיל כמעט מאפס, אבל את השניה, רציתי לברר מה עובד בנידון, כעת. ו- Worldchanging.com הוא בלוג פנטסטי, ובבלוג הזה מבקרים קרוב לחצי מיליון איש בחודש. והוא רק התחיל בערך לפני 14 חודשים. וזה היופי של מה שמתחולל שם הוא שהטון של השיחה היא הטון שאני מחבב. מה שהם עושים שם הוא שהם לא - אני חושב שהתנועה הסביבתית נכשלה בכך שהיא השתמשה במקל יותר מדי. היא השתמשה בטון האפוקליפטי יותר מדי. היא לא מכרה את ההיבטים החיוביים של היותך מודאג - סביבתית ומנסה לחלץ אותנו, בעוד שרב השיח המתרחש בבלוג הזה הוא אודות פעולות חיוביות. כיצד לשנות את העולם שלנו בצורה טובה יותר, במהירות. והבלוג מסקר טכנולוגיה, והבלוג מסקר מכשירי חיסכון באנרגיה חדשים, והוא מסתכל איך לחשוב מחדש וכיצד לבנות אסטרטגיה חדשה לתנועה לקראת חיים ברי קיימא.

ואז בשבילי, אחד הדברים שחשבתי יהיה לשים חלק מהעבודה שלי בשירות קידום האתר Worldchanging.com. חלק מכם אולי יודע - סטיבן סגמייסטר (גם הוא טדסטר) ואני עובדים על כמה מתארים. וזה עדיין בשלבים ראשוניים. אלה אינם סוף הדרך. אבל התמונות האלה, עם Worldchanging.com, ניתן למקם אותם בכל סוג של מדיה. ניתן לשלוח אותם דרך האינטרנט, הם יכולים לשמש שלט חוצות או תחנת אוטובוס, או כל דבר מהסוג הזה. אז אנחנו מסתכלים על העניין כמשהו המנסה לפרוץ החוצה. ובסוף דיברנו על כך שברוב סוגי התקשורת אתה מקבל בעיקר תמונה עם הרבה טקסט, והטקסט מפוזר בכל מקום.

מה היה יוצא דופן, על פי סטיבן, הוא שפחות מחמישה אחוזים של המודעות למעשה מופיעות עם תמונה. וכך במקרה הזה, כי זה אודות רבות מהתמונות הללו ומה שהן מייצגות, ואת סוגי השאלות שהן מעלות, חשבנו לתת לתמונות לצאת לאור ולגרום למישהו לומר, "ובכן, מה צריך Worldchanging.com, לעשות עם התמונות האלה?" בתקווה לעורר השראה באנשים כדי לגלוש לאתר הזה. אז Worldchanging.com, ובניית הבלוג הזה, וזה בלוג, ואני מקווה שזה אינו - אני לא רואה את זה כסוג של בלוג שבו אנחנו עוקבים אחד אחרי השני למוות. זה אחד הוא אחד אשר ידבר בעד עצמו, יצא לעולם, ויתחיל לגעת. כי עכשיו יש שיחות בהודו, בסין, בדרום אמריקה - יש כניסות שהגיעו מכל רחבי העולם. אני חושב שיש סיכוי לקיים דיאלוג, שיחה בעניין קיימות ב- Worldchanging.com. וכל דבר שאתם יכולים לעשות כדי לקדם אותו יהיה פנטסטי.

המשאלה השנייה היא יותר מלמטה למעלה, מהקרקע-למעלה שאיתו אני מנסה לעבוד. והאחת הזאת היא: אני רוצה להכריז על תחרות חדשנית שתניע ילדים להשקיע רעיונות ולהמציא רעיונות בנושא האחריות הסביבתית,. ואחד הדברים שיצא - אליסון, אשר למעשה הכתירה אותי, אמרה משהו מוקדם יותר בסיעור מוחות. היא אמרה שלמיחזור בקנדה היה כניסה פנטסטית לתוך נפשותינו דרך ילדים בין הכיתה הרביעית לשישית. ואתה חושב על זה, אתה יודע, כיתה רביעית - אשתי ואני, אנחנו אומרים גיל שבע הוא גיל התבונה, כך שהם נכנסים לעידן התבונה. והם בגיל לפני גיל ההתבגרות. אם כך זהו החלון שבו הם מצויים באמת - אתה יכול להשפיע עליהם. אתם יודעים מה קורה בגיל ההתבגרות? אתם יודעים, אנחנו יודעים זאת מהרצאות קודמות.

אז החשיבה שלי בעניין היא שאנו מנסים להניע את הילדים הללו להתחיל ברעיונות בנהיגה הביתה. תנו להם להבין מהו קיום בר-קיימא, ושיש להם אינטרס שזה יתממש. ואחת הדרכים שחשבתי לעשות זאת היא להשתמש בפרס שלי, כך שהייתי לוקח 30,000 או 40,000 דולר מכספי הזכייה, והשאר יהיה כדי לנהל את הפרויקט הזה. אבל נשתמש בו בתור פרסים לתת לידי הילדים. אבל הדבר השני שחשבתי שיהיה פנטסטי היה ליצור את - תכנו אותם מטרות מוכוונות פרסים. וכך אחד יכול להיות רעיון הקיימות הטוב ביותר עבור פרוייקט בית ספרי. הטוב ביותר עבור פרוייקט תחזוקת הבית. או שזה יכול להיות הפרויקט הקהילתי הטוב ביותר בתחום הקיימות.

ואני גם חושב שצריך להיות פרס נחמד עבור עבודת האומנות הטובה ביותר: "בעולם שלי". ומה יקרה - זה דבר שניתן להרחבה. ואם נוכל לגרום לאנשים לתרום לזה - אם זה ציוד, כמו אולפן, או כסף כדי להפוך את הפרס למספיק משמעותי - כדי לפתוח אותו לכל בתי הספר שהם בתי הספר הציבוריים, או בתי ספר, שהם עם ילדים בגיל ההוא, ולהפוך זאת לתחרות פתוחה עבורם ללכת בעקבות פרסים אלה ושיגישו את הצעותיהם. והפרס חייב להיות דבר הניתן לאימות, ולכן הוא לא רק רעיונות. יצירות האמנות הן על רעיונות וכיצד הם מציגים אותם והביצוע שלהם, אך הדברים בפועל זקוקים לאימות. בדרך זו, מה שקורה הוא אנחנו מניעים קבוצת גיל מסוימת להתחיל לחשוב. והם הולכים לקדם את העניין, מלמטה - למעלה אל, כך אני מאמין, אל משקי הבית. וההורים יגיבו לכך, וינסו לעזור להם עם הפרויקטים.

ואני חושב שזה מתחיל להניע את כל הרעיון לקראת קיום בר-קיימא באופן חיובי מאוד, ומתחיל ללמד אותם. הם יודעים על מיחזור עכשיו, אבל הם לא באמת, אני חושב, מקבלים את סוגיית הקיימות בכל עניניהם, ואת מושג "טביעת רגל אנרגטית", ובאיזה אופן זה חשוב. וללמד אותם, עבורי, יהיה משאלה פנטסטית, וזה יהיה משהו שאני בהחלט יטה שכם עבורו. ושוב, בתחרות "העולם שלי" - נשתמש באמנות שמגיע לתחרות כדי לקדם את התחרות. ואני אוהב את המילים, "בעולם שלי" משום שהם מעניקות חזקה על העולם למשתתפים. זה העולם שלי, זה לא של מישהו אחר, אני רוצה לעזור לו. אני רוצה לעשות משהו איתו. אז אני חושב שיש לזה הזדמנות גדולה להעסיק את דמיונם - רעיונות גדולים, אני חושב, באים מילדים - ולהעסיק את דמיונם לתוך פרוייקט, ולעשות משהו עבור בתי ספר. אני חושב שכל בתי הספר יכולים להשתמש בציוד נוסף, בכסף נוסף - זה יהיה תמריץ עבורם לעשות זאת. ואלה הם כמה מהרעיונות במובן של היכן יכולנו להשקיע בקידום עבור "בעולם שלי".

משאלה שלישית היא סרט איימקס. אז אמרו לי שאני צריך לעשות אחד בשביל עצמי, ואני תמיד רציתי להיות מעורב בלעשות משהו. וגם היקף העבודה שלי, וסוגי הרעיונות אותם אני מנסה - בפעם הראשונה שראיתי סרט איימקס, אני חשבתי כמעט באופן מידי, "ישנה תהודה אמיתית בין מה שאני מנסה לעשות, ולקנה המידה של מה שאני מנסה לעשות כצלם ". ואני חושב שיש אפשרות ממשית ליצר חוויה עוצמתית - כדי להגיע לקהלים חדשים, אילו היתה לי אפשרות. אז אני מחפש, באמת, חונך, כי לא מזמן היה לי יום הולדת. אני 50, ואין לי זמן כדי לחזור לבית הספר עכשיו - אני עסוק מדי. אז אני צריך מישהו שיכול לצרף אותי לקורס זריז שמלמד כיצד לבצע משהו כזה, להוביל אותי במבוך של כיצד מישהו יעשה דבר כזה. זה יהיה פנטסטי. אם כך אלה שלושת המשאלות שלי.

(מחיאות כפיים)