דוריס קירנס גודווין לומדת מנשיאי העבר

למעשה ביליתי את חיי בהתבוננות בחיי נשיאים שעברו מן העולם. התעוררתי עם אברהם לינקולן בבוקר, וחשבתי על פרנקלין רוזוולט כשנרדמתי בלילה. אבל בחושבי על מה שלמדתי על משמעות החיים, עולה בי זיכרון הסמינר שלקחתי בתואר השני בהרווארד אצל הפסיכולוג הגדול אריק אריקסון.

הוא לימד אותנו שהחיים שהיו עשירים ומלאים ביותר ניסו להגיע לאיזון פנימי בשלושה תחומים: עבודה, אהבה ומשחק. התעמקות באחד תוך הזנחת האחרים מובילה ליגון כבד בגיל מבוגר יותר; ואילו התעמקות בשלושתם יחד מאפשרת חיים שמלאים לא רק בהשגים אלא גם בשלווה.

בתור מספרת סיפורים, אספר לכם על שני נשיאים שאת חייהם למדתי כדי להראות זאת, הם אברהם לינקולן ולינדון ג'ונסון. במעגל הראשון של העבודה, לדעתי ניתן להסיק מחייו של אברהם לינקולן שתחושת שאפתנות עזה היא דבר טוב. הוא היה שאפתן מאוד. אבל הוא לא שאף רק לתפקיד או כוח או פרסום או תהילה – אלא להשיג משהו ראוי מספיק בחייו שיהפוך את העולם למקום מעט טוב יותר מתוקף כך שהוא חי בו.

אפילו כילד נראה שלינקולן חלם חלומות גבורה. הוא היה חייב להיחלץ איכשהו מהחווה הענייה שגדל בה. לא התאפשר לו ללמוד מלבד כמה שבועות מפעם לפעם אבל הוא קרא ספרים בכל זמן פנוי. כשקיבל לידיו עותק של התנ"ך או משלי איזופוס, מרוב התרגשות הוא לא ישן ולא אכל. המשוררת אמילי דיקינסון אמרה: "אין אונייה טובה כספר לקחתנו למחוזות רחוקים." כך לינקולן.

אף שלא נסע לאירופה הגיע עם מלכי שייקספיר לאנגליה ועם השירה של לורד ביירון לספרד ולפורטוגל. הספרות אפשרה לו להתעלות מעל לסביבתו. אך שכול רב פקד את חייו המוקדמים ומוות רדף אותו. אמו מתה כשהיה רק בן תשע. אחותו היחידה שרה מתה בלידתה כעבור כמה שנים ואהבתו הראשונה אן רוטלדג', בגיל 22. בנוסף, כשאמו שכבה על ערש דווי היא לא נטעה בו תקווה שהם ייפגשו בעולם הבא. היא רק אמרה: "אברהם, אני עוזבת אותך עכשיו ולעולם לא אשוב." כתוצאה מכך האמין אדוקות שבמותנו החיים נעלמים, ואל עפר נשוב.

רק כשהתבגר התפתחה בו נחמה מתוך ההכרה היוונית – ומתרבויות אחרות – שאם השגת משהו ראוי בחייך תישאר חקוק בזיכרונם של אחרים. הכבוד והמוניטין שצברת יאריכו ימים מעבר לקיומך הארצי. וכך שאפתנות ראויה הנחתה את דרכו. היא עזרה לו לשרוד את אחד הדכאונות הקשים שסבל בשנות השלושים המוקדמות של חייו.

הוא נבע משלושה דברים: הוא התיר את אירוסיו למרי טוד, כי פקפק ברצינותו להינשא לה אבל ידע שהתרת האירוסין תהרוס אותה. חברו הקרוב היחיד ג'ושוע ספיד עזב את אילינוי וחזר לקנטאקי בעקבות מות אביו. והקריירה שלו בבית המחוקקים היתה בצניחה תלולה. כה דכאוני היה שחבריו חששו שיתאבד. הם לקחו את כל הסכינים והתערים והמספריים מחדרו, וחברו הטוב ספיד ישב לצדו ואמר, "לינקולן, אתה חייב להתקומם או שתמות." הוא ענה, "הייתי מת בזה הרגע, "אבל טרם עשיתי דבר שיגרום למישהו "לזכור את חיי."

וכך, כששאיפתו מדרבנת אותו, שב לבית המחוקקים. לבסוף הוא זכה במושב בקונגרס. אז הוא רץ לסנאט פעמיים, ובשתיהן הפסיד. "החיים שוברים את כולם," אמר המינגוויי, "אבל יש אנשים שחזקים יותר במקומות שנשברו." ואכן הוא הפתיע את האומה במהפך לניצחון לנשיאות מול שלושה יריבים שהיו מנוסים, משכילים ונערצים ממנו. וכאשר הוא זכה בבחירות הכלליות הוא הדהים את האומה אף יותר כשמינה את כל אחד מהיריבים הללו לקאבינט. זה היה מהלך חסר תקדים בזמנו, כי כולם חשבו, "הוא ייראה כמו בובת חוטים לצד האנשים האלה." ושאלו, "למה עשית זאת, לינקולן?" והוא ענה, "אלה האנשים "החזקים והטובים במדינה. "המדינה במשבר ואני זקוק להם לצדי." ידידי הוותיק לינדון ג'ונסון היה אולי אומר זאת ביתר בוטות: "עדיפים אויבים בתוך האוהל שמשתינים החוצה "מאשר מחוץ לאוהל ומשתינים פנימה." (צחוק)

אבל במהרה התברר שאברהם לינקולן התייצב כמנהיג הבלתי מעורער של קבוצתו החתרנית, כי כל אחד מהם הבין שבידיו מערך נטול מקבילות של תעצומות נפש ומיומנויות פוליטיות שהוא חשוב לאין שיעור מצרות הרזומה החיצוני שלו. ראשית, היתה לו יכולת מופלאה ליצור אמפתיה ולחשוב מזווית הראייה של אחרים. הוא שיכך עלבונות שהיו עלולים להתפתח לעוינות. הוא חילק קרדיט בקלות, לקח אחריות על כשלונות הכפופים לו, תמיד הודה בטעויותיו ולמד משגיאותיו. אלה הערכים שעלינו לחפש במועמדים לנשיאות בשנת 2008. הוא לא נגרר לכעסים קנטרניים. הוא מעולם לא קינא ולא שקע בעלבונות. והוא האמין בלב שלם בשפת יום-יום, במטפורות ובסיפורים בשפה מרהיבה, כאילו כתבי שייקספיר והשירה מילדותו חדרו אל נבכי נשמתו.

ב-1863, עם חתימת מגילת העצמאות, החזיר את ג'ושוע ספיד לבית הלבן, וזכר את השיחה שלהם מלפני שנים, כשהיה עצוב. והוא הצביע על המגילה ואמר: "אני מאמין שבעבור מידה זו תתממשנה הנשגבות שבשאיפותיי." אבל כשניגש לחתום על ההצהרה ידו היתה קהת תחושה ורועדת מאלפי הידיים שלחץ באותו בוקר בטקס לכבוד השנה החדשה. הוא הניח את העט. ואמר, "אם נשמתי היתה מעשה, הרי שכנה כאן. "אך אם אחתום ביד רועדת, "הדורות יגידו: 'היסס.'" ולכן המתין עד שיוכל לחתום ביד חזקה וברורה. אך גם בחלומותיו הפרועים לא דמיין לאן ירחיק המוניטין שלו.

כה שמחתי למצוא ראיון עם הסופר הרוסי הגדול לאו טולסטוי בעיתון ניו יורקי מראשית המאה ה-20. בראיון טולסטוי מספר על מסע שערך לאזור נידח בקווקז מאוכלס בברברים שמעולם לא נדדו משם. כשהבינו שטולסטוי בחברתם הם ביקשו שיספר על גיבורים בהיסטוריה, והוא אמר, "סיפרתי על נפוליאון "ואלכסנדר הגדול ופרדריק הגדול "ויוליוס קיסר "והם היו מרוצים, ואז הצ'יף הברברי אמר, "'רגע, לא סיפרת על השליט הגדול מכולם. "ספר על האיש שדיבר בקול רעם, "שצחק כמו השמש "והגיע ממקום שמו אמריקה הרחוקה "אשר צעיר שייסע אליה "יגיע זקן. "ספר לנו על האיש הזה, על אברהם לינקולן." הוא נדהם. הוא סיפר כל שידע עליו ובראיון אמר, "מהי גדולתו? "לא גדולה כשל נפולאון "או מדינאות כזו של פרדריק הגדול." אלא גדולה שנבעה, ויסכימו ההיסטוריונים, מהיושרה שבאופיו ובאמות המוסר של ישותו.

אז בסוף השאפתנות החזקה שקיננה בלינקולן מאז ילדותו החשוכה הפציעה. השאפתנות שגרמה לו ללמד בפרך את עצמו בעצמו, לעבור שרשרת כשלונות פוליטיים ואת ימי המלחמה החשוכים. הסיפור שלו יסופר. בנוגע למעגל השני, לא עבודה אלא אהבה, כולל משפחה, חברים ועמיתים - גם בו יש עבודה ומחויבות. לינדון ג'ונסון שהכרתי בסוף ימיו כשכתבתי את זכרונותיו היה איש שבמרבית חייו רדף עבודה, כוח והצלחה אישית ולא נותרו בו משאבים נפשיים או רגשיים שיסייעו לו בימים שאחרי תום הנשיאות.

יחסיי איתו החלו בצורה מעניינת. נבחרתי לשרת בבית הלבן כשהייתי בת 24 ונערך נשף גדול בבית הלבן. הנשיא ג'ונסון רקד איתי. לא במפתיע, מתוך 16 היינו רק 3 נשים. אך באזני הוא לחש שהוא רוצה שאעבוד ישירות מולו בבית הלבן. זה מסובך, כי בחודשים טרום היבחרותי, כרבים הייתי פעילה בתנועה נגד מלחמת וייטנאם, וכתבתי מאמר נגד לינדון ג'ונסון, שהתפרסם יומיים לאחר הנשף בבית הלבן. והנושא שלו היה כיצד להדיח את לינדון ג'ונסון מהשלטון. אז הייתי בטוחה שאזרק מהתוכנית, אבל הוא אמר: "תביאו אותה הנה לשנה. "אם מישהו יכול לשכנעה, זה אני." וכך התחלתי לעבוד בבית הלבן. ובסוף התלוויתי אליו לחוותו לכתוב את זכרונותיו, ומעולם לא הבנתי למה בחר דווקא בי.

אולי כי אני יודעת להקשיב והוא ידע לספר. סיפורים מופלאים, ססגוניים, פיקנטיים. היתה בעיה עם הסיפורים, גיליתי בדיעבד, שמחציתם לא היו נכונים. אבל עדיין היו מופלאים. אז לדעתי חלק ניכר מהמשיכה שלי נבעה מכך שאהבתי להקשיב למעשיותיו המנופחות. אך חששתי שגם מתוך היותי אישה צעירה, ולו היה מוניטין של רודף שמלות בינוני. אז תדירות פטפטתי על החברים שלי, אף שלא היו לי.

היה מצוין עד היום שרצה לדבר על יחסינו. היה חשוד כשהוא לקח אותי לאגם סמוך שנקרא למרבה הנוחות אגם לינדון ביינס ג'ונסון, והיו יין וגבינות ומפה משובצת, כל המלכודות הרומנטיות, והוא אמר: "דוריס, מכל הנשים שהכרתי..." ולבי צנח. והוא אמר: "את מזכירה לי את אמא שלי." (צחוק)

זה היה די מביך, בהתחשב במה שעבר לי בראש. אבל ככל שהתבגרתי, יותר הבנתי איזו זכות זו היתה לבלות שעות כה רבות עם הלביא המזדקן הזה, מנצח של אלף התמודדויות, שלושה חוקים גדולים לזכויות אדם, בריאות, חינוך. ועם זאת מובס במלחמת וייטנאם. ומתוך העצבות והפגיעות שלו הוא נפתח אליי בדרכים שלא היה חושף בימי גדלותו ושיתף פחדים, חרטות ודאגות. ואני רוצה להאמין שהזכות הזו צרבה בי את הדחף להבין את האישיות הפנימית מאחורי הציבורית שניסיתי להציג בכל הספרים שכתבתי מאז.

והיא גם הפנימה בי את הלקחים שאריק אריקסון ניסה להטמיע בכולנו על החשיבות למצוא איזון בחיים. כי על פניו היה לג'ונסון הכל בעולם להרגיש טוב בשנותיו האחרונות, במובן שהוא נבחר לנשיא, היה לו מספיק כסף לכל פעילות פנאי שירצה, חווה מרווחת בכפר, דירת פנטהאוס בעיר, סירות מפרש ומנוע, משרתים קשובים לגחמותיו ומשפחה שאהבה אותו אהבה עמוקה.

ועם זאת, לאחר שנים שבהן התמקד בעבודה ובהצלחה אישית, בפרישתו הוא לא מצא נחמה במשפחה, בנופש, בספורט או בתחביבים. כאילו החור בלבו היה כה גדול שאף אהבת משפחתו, בהעדר העבודה, לא יכלה למלא. כשרוחו נפלה, גופו הידרדר עד אשר, לדעתי, הביא את מותו. בסוף שנותיו אומרים שהתעצב כשראה את העם האמריקאי בוחר נשיא חדש ושוכח אותו. הוא אמר בצער כבד שהיה עליו לבלות יותר עם ילדיו ועם ילדיהם. אך היה מאוחר מדי. למרות כוחו ועושרו הוא מת בודד - הגדולה בחרדותיו התממשה.

המעגל השלישי של משחק, שממנו מעולם לא נהנה, למדתי ברבות השנים שגם בו נדרשת מחויבות של זמן וכוח. מספיק כדי שתחביב, ספורט, אהבה למוזיקה או אמנות או ספרות או פנאי כלשהו יביא למלוא ההנאה, הרגיעה וההתאוששות. האהבה של לינקולן לשייקספיר היתה כה עמוקה שהוא מצא זמן להקדיש יותר ממאה ערבים בתאטרון, גם בימי המלחמה החשוכים. הוא אמר שכשהאורות כבו והמחזה השייקספירי עלה, למשך כמה שעות יקרות יכול לדמיין עצמו בתקופת ימי הנסיך האל.

אך דרך שהפיסה אותו אף יותר, אך לא את לינדון ג'ונסון, היתה אהבה של הומור, באיזושהי דרך. ולהרגיש איך החלקים המצחיקים בחיים נוגהים אור לצד העצב. פעם אמר שהוא צוחק על מנת שלא יבכה. שסיפור טוב עבורו עדיף על טיפת ויסקי. יכולתו לספר סיפורים נתגלתה בעת סיור באילינוי. עורכי הדין והשופטים נסעו מבית משפט אחד לאחר, וכשנודע שלינקולן הגיע העירה נקבצו מכל הסביבה להאזין לסיפוריו. הוא היה עומד מול מדורה ומבדר את ההמון במשך שעות בעלילותיו. הסיפורים היו שמורים בראשו והוא חילץ אותם כל אימת שנזקק להם. והם לא היו מהוגנים כפי שהייתם מצפים.

אחד מסיפוריו האהובים היה על אודות גיבור המלחמה המהפכני אית'ן אלן. ולפי הסיפור של לינקולן, מר אלן נסע לבריטניה אחרי המלחמה. והבריטים היו עדיין עגומים שהפסידו במהפכה, והם החליטו להשפיל אותו ושמו תמונה של הגנרל וושינגטון בבית השימוש היחיד, שיהיה חייב להיתקל בו. הם חשבו שהוא יתרעם למצוא את וושינגטון בבית שימוש. אבל הוא יצא משם בלי רוגז. והם שאלו: "נו, ראית את ג'ורג' וושינגטון שם?" "הו, כן," הוא ענה, "מקום מושלם עבורו." "מה כוונתך?" שאלו. "ובכן, כלום לא יגרום לאנגלי לחרבן מהר יותר "מהמראה של גנרל ג'ורג' וושינגטון." (צחוק) (מחיאות כפיים)

אז תוכלו לדמיין, אם אתם באמצע ישיבת קבינט סוערת - והיו לו מאות סיפורים כאלה - עד כמה זה מרגיע. אז בין טיוליו לתאטרון כל ערב סיפוריו וחוש ההומור יוצא הדופן שלו, וציטוט שייקספיר ושירה, הוא מצא את סוג המשחק שיעביר את ימיו. בחיי שלי, אני אסירת תודה על האהבה המושבעת שיש בי לכדור בסיס, שמאפשרת לי מתחילת אימוני האביב ועד סוף הסתיו למלא את ראשי ולבי במשהו חוץ מעבודה.

הכל התחיל כשהייתי בת שש ואבא לימד אותי לעקוב אחר התוצאות כשמאזינים למשחקי כדור-בסיס. וכך כשהוא נסע לעבוד בניו יורק במהלך היום שיננתי עבורו את מהלך המשחק של הברוקלין דודג'רס אחר הצהריים. כשאת בת 6 ואביך בלילה מאזין לך כשאת – אני עכשיו מבינה שבפירוט מייגע שחזרתי כל צעד בכל תור שהתרחש במשחק אחר הצהריים. אבל הוא גרם לי להרגיש שאני מספרת סיפור מופלא. ואז את חושבת שיש משהו קסום בהיסטוריה שמרתק את אביך.

כנראה למדתי את אמנות הסיפור מהפגישות הליליות עם אבי. בהתחלה כל כך התרגשתי שפלטתי: "הדודג'רס ניצחו!" או "הדודג'רס הפסידו!" וזה הוציא את רוב הדרמה מהסיפור בן השעתיים. (צחוק) ובסוף למדתי שצריך לספר לפי הסדר. היתה לי אהבה יוקדת כל כך לברוקלין דודג'רס באותם ימים שבווידוי הראשון שלי התוודיתי על שני חטאים שקשורים לכדור-בסיס.

הראשון קרה כשהתופס של הדודג'רס, רוי קמפנלה, הגיע לעיר הולדתי, רוקוויל סנטר בלונג איילנד, בדיוק כשהתכוננתי למיסה הראשונה שלי. וכל כך התרגשתי - האדם הראשון שאפגוש מחוץ לאבטס פילד. אבל יצא שהוא התכונן לנאום בכנסייה פרוטסטנטית. ילדה קתולית משוכנעת שאם תדרכי בכנסייה פרוטסטנטית את תמותי על המקום. אז ניגשתי לכומר בדמעות, "מה לעשות?" הוא ענה, "זה יתקיים באולם מליאה, "על כסאות מתקפלים, וידברו על ספורט. "זה לא חטא." אבל כשיצאתי באתו ערב הייתי בטוחה שמכרתי את חיי האלמוות של נשמתי עבור ערב עם רוי קמפנלה. (צחוק) ולא יכולתי למצוא לכך מחילה. אז החטא הזה רבץ עלי כשניגשתי לווידוי הראשון שלי. אמרתי לכומר. הוא אמר, "אין בעיה, זו לא תפילה." אבל אז לצערי הוא שאל, "ומה עוד, ילדתי?"

ואז יצא החטא השני שלי. ניסיתי להחליק אותו בין פטפוטים בכנסייה איחולי רע לאחרים, היטפלות לאחיותיי. והוא אמר, "למי איחלת רע?" ונאלצתי לומר שייחלתי שכמה שחקנים מהניו יורק ינקיז ישברו זרועות, רגליים וקרסוליים כדי שהברוקלין דודג'רס יזכו באליפות העולם. הוא שאל "באיזו תדירות?" ועניתי שבכל לילה כשהתפללתי. הוא אמר, "תראי, גם אני אוהד שלהם, "ואני מבטיח שיום אחד הם יזכו בהגינות. "אין צורך לאחל רע לאחרים." "כן," עניתי, אבל למזלי הוידוי הראשון שלי היה לכומר חובב כדור-בסיס.

אף שאבי מת מהתקף לב פתאומי בשנות ה-20 לחיי לפני שנישאתי וילדתי את שלושת בניי, העברתי את זיכרונו – ואת אהבתו לכדור-בסיס – לבנים שלי. אך כשהדודג'רס נטשו אותנו ועברו ללוס אנג'לס איבדתי אמון בכדור-בסיס, עד שעברתי לבוסטון והפכתי למעריצת רד סוקס מושבעת. ואפילו עכשיו כשאני יושבת עם הבנים וכרטיסי העונה, אני עוצמת לעתים את עיניי ומדמיינת את עצמי שוב כילדה בנוכחות אבי, צופה בשחקני ילדותי על מגרשי הדשא למטה. ג'קי רובינסון, רוי קמפנלה, פי וי ריס ודיוק סניידר.

יש קסם ברגעים הללו. כשאני פוקחת את עיניי והבנים יושבים במקום שאבי ישב אני חשה נאמנות ואהבה בלתי נראות שקושרות את בניי לסבא שאת פניו מעולם לא ראו אבל הכירו את לבו ואת נשמתו דרך כל הסיפורים שסיפרתי להם. ולכן תמיד אהיה אסירת תודה על אהבתי המשונה להיסטוריה שאפשרה לי להקדיש את חיי בהתבוננות אל העבר. שאפשרה לי ללמוד מתוך הדמויות הכבירות הללו על המאבק למשמעות בחיים. שאפשרה לי להאמין שהאנשים הפרטיים שאהבנו ואיבדנו במשפחותינו והדמויות הציבוריות שכיבדנו בהיסטוריה, כפי שלינקולן רצה להאמין, יכולות לחיות אחרי מותן, כל עוד נישבע לחזור ולספר את סיפורי חייהם. תודה שנתתם לי להיות מספרת הסיפורים שלכם היום. תודה.