דון טאפסקוט: ארבעה עקרונות לעולם פתוח

פתיחות. זוהי מילה שרומזת על הזדמנות ואפשרויות. "פתוח", "לב פתוח", "קוד פתוח", "מדיניות דלת פתוחה", "הבר פתוח", [צחוק]

העולם הולך ונפתח מכל עבר וזה טוב.

מדוע זה קורה? מהפכת הטכנולוגיה הופכת את העולם לפתוח.

האינטרנט של אתמול היווה במה להצגת תוכן. האינטרנט של ימינו מהווה במה למיחשוב. האינטרנט הופך למחשב ענק, ובכל פעם שנכנסים אליו, ומעלים סרטון, מחפשים ב"גוגל", או מבצעים רמיקס כלשהו, מתכנתים את מחשב הענק הזה המשותף לכולנו. האנושות בונה כעת מכונה, שמאפשרת לנו לשתף פעולה בדרכים חדשות. שיתוף הפעולה יכול כעת להתקיים בקנה-מידה אסטרונומי.

וישנו גם דור חדש שפותח את העולם. התחלתי לבחון ילדים לפני כ-15 שנה, --בעצם כבר לפני 20 שנה-- ושמתי לב כיצד ילדי שלי מסוגלים להשתמש ללא מאמץ בכל הטכנולוגיה המתוחכמת הזו, בהתחלה חשבתי, "איזה ילדי-פלא יש לי!" [צחוק] אך אז ראיתי שגם כל חבריהם כאלה, כך שזו היתה תיאוריה גרועה. התחלתי לעבוד עם כמה מאות ילדים, והגעתי למסקנה שזהו הדור הראשון שמתבגר בעידן הדיגיטלי, ושטובל בסיביות. אני מכנה אותם "דור הרשת". אמרתי שהילדים האלה שונים. אין להם פחד מטכנולוגיה, כי היא לא קיימת. היא כמו אוויר. זה כמו שאני לא פוחד מהמקרר. ו-- [צחוק]

ואין כוח בעל פוטנציאל רב יותר לשנות כל ממסד מאשר הדור הראשון של ילידים דיגיטליים. אני עולה-חדש דיגיטלי. היה עלי ללמוד את השפה.

גם המשבר הכלכלי העולמי הופך את העולם לפתוח. מוסדותינו הבלתי-שקופים, מימי העידן התעשייתי, החל ממודלים ישנים של תיאגוד, ועד ממשל, אמצעי תקשורת, וול סטריט, נמצאים בשלבי שיתוק או קיפאון שונים, או מנוונים ואפילו כושלים, וזה יוצר בכל העולם בסיס בוער. כלומר, חישבו על וול סטריט. שיטת העבודה המרכזית של וול סטריט כמעט מוטטה את הקפיטליזם העולמי.

ואתם מכירים את המושג של בסיס בוער: כשהמחיר של ההימצאות במקום מסוים עולה על המחיר של מעבר למקום אחר, אולי למשהו שונה לחלוטין. ואנו מוכרחים לשנות ולפתוח את כל מוסדותינו.

כך שהלחץ הטכנולוגי הזה, הבעיטה הדמוגרפית של הדור החדש יחד עם משיכת הביקוש של סביבה כלכלית עולמית חדשה, גורמת לעולם להיפתח.

לדעתי אנו למעשה עומדים בנקודת מפנה בדברי-ימי האנושות, ואנו סוף-סוף יכולים לבנות מחדש רבים ממוסדות העידן התעשייתי על יסוד מערכת עקרונות חדשה.

אז מהי פתיחות? מסתבר שיש לפתיחות מספר משמעויות שונות, ולכל אחת מהן יש עקרון נלווה הנוגע לשינויה של הציוויליזציה. הראשון הוא שיתוף הפעולה. מדובר בפתיחות במובן של הפיכת הגבולות של הארגונים לחדירים, גמישים ופתוחים יותר.

הבחור בתמונה זו, אספר לכם את סיפורו. שמו הוא רוב מקיואן. הייתי שמח לומר, "יש לי צוות חשיבה ואנו סורקים את העולם בחיפוש אחר דוגמאות מופלאות." אך הסיבה שאני מכיר את סיפורו היא, שהוא השכן שלי. [צחוק] הוא עבר לגור מולנו, ואירגן מסיבת קוקטייל כדי להכיר את השכנים, ואמר, "אתה דון טאפסקוט. קראתי כמה מספריך." עניתי, "יופי. במה אתה עוסק?" הוא אמר, "פעם הייתי בנקאי ועכשיו אני כורה זהב." ואז הוא סיפר לי את הסיפור המופלא הבא: הוא רכש מכרה זהב, והגיאולוגים שלו לא יכלו לאתר היכן הזהב. הוא נתן להם עוד כסף כדי שיביאו עוד נתונים גיאולוגיים, והם חזרו אליו ועדיין לא יכלו לקבוע היכן עליו להתחיל להפיק זהב. אחרי כמה שנים, הוא נעשה כה מתוסכל, עד שהיה מוכן לוותר על הכל, אך יום אחד היתה לו התגלות. הוא חשב, "אם הגיאולוגים שלי לא יודעים איפה הזהב, אולי מישהו אחר יידע." והוא עשה מעשה "רדיקלי". הוא לקח את הנתונים הגיאולוגיים שלו, פירסם אותם וערך תחרות באינטרנט בשם "תחרות גולדקורפ". עקרונית, מדובר בפרס של חצי מיליון דולר לכל מי שיוכל לומר לי האם יש לי אצלי בכלל זהב, ואם כן, איפה הוא? [צחוק]

פנו אליו מכל העולם. אנשים השתמשו בטכניקות שהוא מעולם לא שמע עליהן, ותמורת הפרס שלו של חצי מיליון דולר, רוב מקיואן מצא זהב בשווי 3.4 מיליארד דולר. ערך השוק של החברה שלו עלה מ-90 מיליון ל-10 מיליארד דולר, ואני יכול לומר לכם בוודאות, כי הוא השכן שלי, שהוא בן-אדם מרוצה. [צחוק]

לפי הדעה הרווחת, הכשרון הוא דבר פנימי, נכון? "הדבר הכי יקר ללבכם יוצא מידי לילה לטייל." לו יש דעה אחרת על הכשרון. הוא שואל מיהם השותפים. הוא היה אמור לחסל את משרד הגיאולוגים שלו, אך הוא לא עשה זאת. כמה מההצעות הטובות ביותר לא הגיעו מגיאולוגים. הן באו ממדעני מחשב, מהנדסים. הזוכה היתה חברה לאנימציה ממוחשבת שבנתה מודל תלת-מימדי של המכרה שבו אפשר לרחף מתחת לאדמה ולראות היכן הזהב.

הוא עזר לנו להבין שהמדיה החברתית הופכת לאמצעי-ייצור חברתיים. כבר לא מדובר בחברות מקוונת אלא באמצעי-ייצור חדש בהתהוות. והאגורה הרעיונית החדשה שהוא יצר, השוק הפתוח, האגורה עבור מוחות מוכשרים במיוחד, היתה חלק של שינוי, שינוי יסודי בעומק המבנה והארכיטקטורה של הארגונים שלנו, והאופן בו אנו כאילו מתזמרים את היכולת לחדש, ליצור מוצרים ושירותים, להיות מעורבים עם שאר העולם, במונחי ממשל, האופן בו אנו יוצרים ערך ציבורי. פתיחות עוסקת בשיתוף-פעולה.

שנית, הפתיחות עוסקת בשקיפות. זה שונה. כאן אנו מדברים על העברת מידע רלוונטי לבעלי העניין בארגונים: שכירים, לקוחות, שותפים עסקיים, בעלי מניות, וכן הלאה.

ובכל אתר ואתר, מוסדותינו נחשפים בעירומם. אנשים מתחרפנים בגלל "וויקיליקס", אבל זה רק קצה הקרחון. לאנשים יש הרי בהישג יד, לכולם, לא רק לג'וליאן אסנג', כלים רבי-עוצמה לגלות מה מתרחש, לחקור, ליידע אחרים, ואף לארגן תגובות קולקטיביות. מוסדות נחשפים בעירומם,

ומי שעתיד להיחשף בעירומו, מוטב שיסיק מכך מסקנות מסוימות. למשל, שמירה על כושר כבר אינה בגדר ברירה. [צחוק] מי שעומד להיחשף, מוטב שיהיה בכושר.

ובכך כוונתי, שיהיה בעל ערך, כי העדויות לערך ברורות יותר מאי-פעם. אם אתה אומר שיש לך מוצרים טובים, מוטב שהם יהיו טובים. אבל דרושים גם ערכים. יש צורך ביושרה כחלק מהשלד ומהדנ"א שלך כארגון, כי אם לא, לא תוכל לבנות אמון, ואמון הוא תנאי בל-יעבור בעולם הרשת החדש הזה.

וזה טוב. זה לא דבר רע. אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר. כולנו זקוקים להמון אור-שמש בעולם המוטרד הזה.

והמשמעות השלישית והעקרון הנלווה שלה לגבי פתיחות, הם השיתוף. זה שונה משקיפות. שקיפות קשורה בהעברת מידע. שיתוף קשור לויתור על נכסים וקניין רוחני.

ויש על כך כל מיני סיפורים ידועים. איי-בי-אם מסרה תוכנות בשווי 400 מיליון דולר לידי תנועת "לינוקס", וזה תיגמל אותם במיליארדי דולרים.

הדעה הרווחת אומרת: "הקניין הרוחני שלנו שייך לנו, ואם מישהו ינסה להפר זאת, אנחנו נשלוף את עורכי הדין שלנו ונתבע אותו." זה לא הכי הצליח לחברות התקליטים, נכון? הם הרי לקחו-- הם נתקלו במכשול טכנולוגי, ובמקום לאמץ מודל עסקי חדשני כדי לטפל בכך, הם בחרו בפתרון משפטי והתעשיה שהביאה לכם את אלביס ואת הביטלס תובעת כעת ילדים ונמצאת בסכנת התמוטטות.

כך שעלינו לחשוב אחרת על נושא הקניין הרוחני.

אתן לכם דוגמה. תעשיית התרופות נתונה בצרה קשה. ראשית, אין הרבה חידושים גדולים באופק, וזו בעיה רצינית מבחינת הבריאות האנושית, אך לתעשיית התרופות יש בעיה חמורה מזו: הם עומדים ליפול ממשהו שנקרא "צוק הפטנטים". שמעתם על זה? הם עתידים להפסיד 20-35 אחוז מהכנסותיהם ב-12 החודשים הבאים. ומה הברירות שלהם? למשל, לקצץ במהדקי נייר? לא.

עלינו להמציא מחדש את כל המודל של המחקר המדעי. תעשיית התרופות צריכה להעביר נכסים לרשות הכלל, להתחיל לשתף את המחקר הקדם-תחרותי. עליהם להתחיל לשתף את נתוני הניסויים הקליניים, ובכך הם יגרמו לגל-גאות שירים את כל הסירות, לא רק של התעשיה עצמה אלא גם של כל האנושות.

והמשמעות הרביעית של הפתיחות והעקרון הנלווה, קשור בהעצמה. ואני לא מדבר על העצמה אימהית. ידע ותבונה הם כוח, וככל שהם מתפשטים יותר, בד-בבד מתרחשים גם תפוצה, ביזור וביקוש מיצרפי של כוח בעולם כיום. העולם הפתוח מביא חופש.

קחו לדוגמה את האביב הערבי. הדיון אודות תפקיד המדיה החברתית והשינוי החברתי כבר הוכרע. מילה אחת: טוניס. בסופו של דבר זה יצר מספר מלים נוספות. אבל במהפכה בטוניס, המדיה החדשה לא היתה הגורם למהפכה; המהפכה התחוללה עקב אי-צדק. לא המדיה החברתית היא שחוללה את המהפכה; יצר אותה דור חדש של צעירים שרצו עבודה ותקווה, ולא היו מוכנים יותר שיתייחסו אליהם כאל נתינים.

אך בדיוק כפי שהאינטרנט מוריד את מחירי העסקאות ושיתוף הפעולה בעסקים ובממשל, הוא גם מוריד את מחיר ההתנגדות, המרד, ואף ההתקוממות בדרכים שאנשים לא הבינו.

במהלך המהפכה בטוניס, צלפים של המשטר הרגו סטודנטים לא-חמושים ברחובות. אז הסטודנטים לקחו את המכשירים הניידים שלהם, צילמו, איכנו את המיקום, שלחו את התמונה ליחידות צבא ידידותיות, שהגיעו וחיסלו את הצלפים. נראה לכם שהמדיה חברתית היא עניין של זוגיות ברשת? עבור הילדים האלה, זהו אמצעי לחימה שמגן על אנשים לא-חמושים מפני רוצחים. זה היה אמצעי להגנה עצמית.

הרי בעוד אנו מדברים כאן, צעירים נהרגים בסוריה, ועד לפני 3 חודשים, אם מישהו נפצע ברחוב, היה מגיע אמבולנס לאסוף אותו, להביאו לבי"ח. והוא היה נכנס למשל, עם רגל שבורה, ויוצא עם כדור בראש.

אז בני ה-20 ומשהו האלה ארגנו מערכת שירותי בריאות חלופית, שבה הם השתמשו ב"טוויטר" ובכלים בסיסיים שזמינים לציבור, וכאשר מישהו נפצע, מופיעה מכונית, אוספת אותו, מביאה אותו למרפאה זמנית, ושם הוא מקבל טיפול רפואי, במקום להיות מוצא להורג. כך שאלה זמנים של שינוי גדול.

נכון שיש בעיות. עד לפני שנתיים, לכל המהפכות בהיסטוריה האנושית היתה מנהיגות, וכשהמשטר הישן נפל, המנהיגות והארגון החדשים היו עולים לשלטון. ובכן, מהפכות הוויקי האלה קורות כה מהר, שהן יוצרות ריק, והפוליטיקה הרי לא יכולה לסבול ריק, ואז כוחות לא נחמדים ממלאים אותו, בד"כ של המשטר הישן, או קיצוניים, או גורמים קנאיים. רואים את זה קורה במצרים.

אבל זה לא חשוב, כי זו התקדמות. הרכבת עזבה את התחנה. יצא המרצע מן השק. הסוס ברח מהאורווה. תעזרו לי, בחייכם. [צחוק] משחת השיניים כבר לא בשפופרת. כלומר, כבר לא נחזיר את הגלגל לאחור. העולם הפתוח מביא העצמה וחופש.

לדעתי, בתום ארבעת הימים האלה, תגיעו למסקנה שעקומת ההיסטוריה היא חיובית, והיא מתקדמת לעבר פתיחות.

אם נחזור כמה מאות שנים לאחור, בכל העולם החברה היתה סגורה מאד. היא היתה חקלאית, ואמצעי הייצור והמערכת הפוליטית נקראו "פיאודליזם", והידע היה מרוכז בכנסיה ובאצולה. אנשים לא ידעו הרבה. לא היה מושג של קידמה. אנשים נולדו, חיו ומתו.

אך אז הופיע יוהן גוטנברג עם ההמצאה החשובה שלו, ולאט לאט החברה נפתחה. אנשים התחילו ללמוד דברים, ובעשותם כן, מוסדות החברה הפיאודלית החלו להיראות נוקשים, או קפואים, או כושלים. כבר לא היה הגיוני שהכנסיה תהיה אחראית לטיפול הרפואי, כשלאנשים יש ידע.

וכך היינו עדים לרפורמציה הפרוטסטנטית. מרטין לותר כינה את מכבש הדפוס: "מעשה החסד האלוהי הנשגב ביותר". יצירת התאגיד, המדע, האוניברסיטה, ובסופו של דבר המהפכה התעשייתית, וכל זה היה טוב.

אבל היה לכך מחיר.

וכעת, שוב, שד הטכנולוגיה יצא מהבקבוק, אך הפעם זה שונה. מכבש הדפוס העניק לנו גישה למילה הכתובה. האינטרנט מאפשר לכל אחד מאיתנו להיות מפיק. מכבש הדפוס נתן לנו גישה לידע המתועד. האינטרנט העניק לנו גישה לא רק למידע ולידע, אלא גם לתבונה האצורה בראשיהם של אחרים בקנה-מידה גלובלי.

בעיני זה איננו עידן המידע, אלא עידן המידע המרושת. זהו עידן שטומן בחובו הבטחה כבירה, עידן של שיתוף-פעולה, שבו גבולות הארגונים שלנו משנים צורה, עידן של שקיפות, שבו אור השמש מחטא את הציוויליזציה, עידן של שיתוף והבנה של הכוח החדש של הכלל, וזהו עידן של העצמה ושל חופש.

מה שברצוני לעשות, לסיום, הוא לחלוק עימכם מחקר מסוים שאני עורך. כבר ניסיתי לחקור כל מיני ארגונים כדי להבין איך עשוי להיראות העתיד, אך לאחרונה אני חוקר את הטבע.

דבורים הרי עפות בנחילים ודגים - בלהקות. זרזירים, באזור שסביב אדינבורו, באדמות הבור של אנגליה, עפות במה שקרוי "המהום" (להקת זרזירים), וההמהום מתייחס לצליל הכנפיים של הציפורים, וכל היום כולו הזרזירים מכסים שטח ברדיוס של 30 קילומטרים ועוסקים בענייניהם הזרזיריים. בלילה הם מתקבצים ויוצרים את אחד הדברים המרהיבים ביותר בטבע, והוא מכונה "המהום". המדענים שחקרו את זה אמרו, שהם מעולם לא ראו שמתרחשת תאונה. ולדבר הזה יש תפקיד. הוא מגן על הציפורים. אתם רואים כאן מימין טורף שנמלט מפני הכוח הקיבוצי של הציפורים, וכנראה שזה דבר מפחיד, אם אתם טורפי זרזירים. ישנה מנהיגות, אבל אין שום מנהיג בודד.

האם זו איזו הקבלה דמיונית, או שאנו יכולים ללמוד מכך משהו? ההמהום מתפקד בצורה שמתעדת מספר עקרונות, ואלה למעשה העקרונות שתיארתי בפניכם היום. זהו שיתוף-פעולה אדיר. זאת פתיחות, זהו שיתוף של מידע מכל הסוגים, ולא רק בקשר למיקום ומסלולים וסכנה וכו', אלא גם בקשר למקורות מזון. וקיימת תחושה אמיתית של תלות הדדית, כשהציפור הבודדה מבינה איכשהו שטובתה חשובה לכלל.

אולי כך עלינו להבין שעסקים אינם יכולים להצליח בעולם שכושל.

אישית, אני מביט בזה ושואב המון תקווה. חישבו על הילדים של היום באביב הערבי, ותראו שהולך ונרקם משהו מעין זה.

ותארו לעצמכם, רק חישבו על הרעיון הבא, בבקשה: מה אם נוכל להתחבר בינינו בעולם הזה, דרך רשת עצומה של אוויר וזכוכית? האם נוכל להמשיך מעבר לסתם שיתוף של מידע וידע? האם נוכל להתחיל לשתף את התבונה שלנו? האם נוכל לשתף סוג כלשהו של תבונה קיבוצית שגדולה מן היחיד, ומן הקבוצה או הצוות כדי ליצור אולי איזו מודעות בקנה-מידה גלובלי? אם נוכל לעשות זאת, נצליח לתקוף כמה מהבעיות הגדולות של עולמנו.

ואני מביט בדבר הזה, ושואב המון תקווה, שאולי העולם הקטן יותר, המרושת והפתוח הזה שילדינו יורשים מאיתנו יהיה פעם טוב יותר, ושעידן זה של תבונה מרושתת עשוי להיות עידן של הבטחה ממומשת ושל סכנה שלא התגשמה.

הבה נעשה זאת. תודה רבה.

[מחיאות כפיים]