דיאנה ניאד: שחייה אתגרית עם המדוזה המסוכנת בעולם

כן, אז לפני כמה שנים נהפכתי לבת שישים, ואני לא אוהבת להיות בת שישים. (צחוק) והתחלתי להיאבק עם חרדה קיומית על כמה מעט עשיתי עם חיי. זה לא היה הקורות חיים של לשבור את השיא הזה פה, זה היה יותר כמו: מי נהייתי? איך העברתי את הזמן היקר שלי? איך יכול להיות שזה עבר במהירות הברק? ולא יכולתי לסלוח לעצמי על השעות אין ספור שאיבדתי בחשיבה שלילית - כל הזמן שביליתי בלחבוט בעצמי על שאיבדתי את נישואיי ושלא עצרתי את ההתעללות המינית שהייתי ילדה ועל צעדים בקריירה ועל זה ועל זה. רק למה, למה לא עשיתי את זה טוב יותר? למה? למה? למה? ואז אמא שלי מתה בגיל 82. אז התחלתי לחשוב, לא רק שאני לא מאושרת מהעבר, עכשיו אני נחנקת עם: "נשארו לי רק עוד 22 שנים." מה אני הולכת לעשות עם הזמן הקצר הזה שפשוט בורח? ואני בכלל לא בהווה.

והחלטתי שהפתרון לתחושה הרעה הזאת הולך להיות שאני ארדוף אחר חלום נעלה, חלום קיצוני, משהו שידרוש ממני נחישות מוחלטת ותשוקה בלתי ניתנת לעירור, משהו שיהפוך אותי לאני הטובה ביותר בכל המובנים של חיי, בכל דקה של כל יום, בגלל שהחלום כל-כך גדול שאני לא יכולה להגיע לשם מבלי ההתנהגות הזאת ומבלי הנחישות הזאת. ואז החלטתי, זה היה חלום ישן שכמהתי אליו, מלפני כל-כך הרבה שנים, שלושה עשורים - הסוג היחיד של שחייה שהיא ברמה עולמית ניסיתי ונכשלתי בזה בשנות העשרים שלי - לשחות מקובה לפלורידה. זה היה עמוק בדימיון שלי.

אף אחד מעולם לא עשה זאת בלי כלוב כרישים. זה מבעית. זה יותר ממאה מייל (160 קילומטר) של מעבר אוקינוס קשה. זה בטח, במהירות שלי, בגיל שלי - במהירות של כל אחד בכל גיל - הולך לקחת 60, אולי 70 שעות של שחייה רציפה, מבלי לצאת לסירה.

והתחלתי להתעמל. לא שחיתי כבר 31 שנה. אפילו לא חתירה אחת. ושמרתי על כושר טוב, אבל שחייה זאת חיה אחרת לגמרי. למען האמת, התמונה הזאת אמורה להראות אותי במהלך האימונים. זה פרצוף מחוייך. וכשאתה מתאמן לספורט הזה, אתה לא מחייך. (צחוק) זה ספורט מתיש וקשה ואני לא זוכרת שחייכתי באף רגע במהלך הספורט הזה. כפי אמרתי, אני מכבדת סוגי ספורט אחרים, ואני משווה את הספורט הזה לפעמים לרכיבה על אופנים ולטיפוס הרים ולסוגים האחרים של ספורט שהם מעין מסע, אבל זה ספורט של חסך חושים, של לחץ פיזי. וכשהתחלתי להיכנס לזה עם שחיות של 8 שעות, ו 10 שעות ו 12 שעות והשחיות של ה 14 שעות וה 15 שעות ושל ה 24 שעות, ידעתי שיש לי את זה, כי שרדתי את אלו.

וכשאני אמרתי שאני יוצאת לשחייה של 15 שעות ואנחנו נכנסים למזח אחרי יום ארוך וכבר לילה ואנחנו נכנסים והזמן הוא 14 שעות ו 58 דקות ואני יכולה לגעת במזח וסיימנו, המאמן אומר, "יופי. זה 14 שעות ו 58 דקות, למי איכפת מהשתי דקות האחרונות?" אני אומרת "לא. זה חייב להיות 15 שעות." ואני שוחה עוד דקה החוצה ועוד דקה בחזרה בשביל לעשות את ה 15 שעות.

ואני מארגנת משלחת. זה לא שלא הייתה לי עזרה, אבל בכנות, די הובלתי, הייתי המנהיגה. ולקבל את הרשיונות מהממשלה, אתם קוראים בעיתון, אתם חושבים שזה קל להכנס לקובה בכל יום? תנסו לנסוע אם צי כמו שלנו היה של 50 אנשים וחמש סירות וצוותים של CNN. הניווט הוא קשה. יש נהר גדול שנקרא "זרם הגולף" שרץ לאורך (המסלול), והוא לא הולך לכיוון שלך. הוא הולך מזרחה ואתה הולך צפונה. זה מסובך. ויש התייבשות. ויש היפותרמיה (תת חום) ויש כרישים. ויש כל מיני בעיות. ואספתי יחד, בכנות, את המומחים המובילים בעולם בכל מובן אפשרי.

ולפני חודש, ב 23 בספטמבר, עמדתי על החוף הזה והבטתי מעבר לאופק הכל כך רחוק ושאלתי את עצמי, יש לך את זה? הכתפיים שלך מוכנות? והן היו. הן היו מוכנות. אף אבן ללא הופכין. האם המוח היה מוכן? אתם יודעים, אתם שוחים עם המשקפת מלאה אדים, אתם שוחים בקצב של 60 חתירות בדקה, אז אתם אף פעם לא באמת מפוקסים על כלום, אתם לא רואים טוב, יש לכם כובעי ים הדוקים מעל האוזניים מנסים לשמור על חום הראש, כי שם מתחילה ההיפותרמיה, אז אתם לא כל כך שומעים טוב. אתם באמת נשארים לבד עם המחשבות שלכם. והיו לי שם כל מיני מערכות ספירה מוכנות, באנגלית, ואז בגרמנית ואז בספרדית, אחר-כך בצרפתית. שומרים את צרפתית לאחרון.

והיו לי שירים, והיה לי רשימת שמע בראש - לא דרך אוזניות, בראש שלי - של 65 שירים. ולא יכולתי לחכות להיכנס לחושך של אמצע הלילה, כי אז ניל יאנג יוצא החוצה. (צחוק) וזה מוזר, לא? אתם חושבים שתשירו את "הללויה" של לאונרד כהן, שם במלוא הדר האוקינוס, לא שירים על התמכרות הרואין בניו-יורק. אבל לא, מסיבה מסויימת לא יכולתי לחכות להיכנס לחושך של הלילה ולשיר ♫ שמעתי אותך דופקת על דלת המרתף ♫ (ניל יאנג - מחט ונגמר הנזק) ♫ אני אוהב אותך מותק ורוצה עוד ♫ ♫ או הו, הנזק נעשה ♫

(מחיאות כפיים)

בלילה לפני שהתחלתי סיימתי לקרוא את "התכנון הגדול" של סטיבן הוקינג. ולא יכולתי לחכות להכניס את המוח ל"טריפ" נפלא. בערך בשעה ה50, הייתי מתחילה לחשוב על קצה היקום. יש בכלל קצה? זאת סוג של מעטפה שאנחנו חיים בתוכה, או שלא, האם הוא ממשיך עד אין סוף בחלל וגם בזמן? ואין כמו שחייה של 50 שעות באוקיינוס בשביל שתתחילו לחשוב על דברים כאלה. לא יכולתי לחכות להוכיח איזה אתלטית אני, שאף אחד אחר בעולם לא יכול לעשות את השחייה הזאת. וידעתי שאני מסוגלת.

וכשקפצתי לתוך המים האלה, צעקתי בצרפתית של אמי: " קוראג'!" (אומץ) והתחלתי לשחות, והו, אלוהים, זה היה מזוגג (ים שטוח וצלול). וידענו, כל 50 האיש על הסירה, כולנו ידענו שזה זה, זה הרגע שלנו. וכמה שעות לתוך השחייה הזכרתי לעצמי, את יודעת, הספורט הוא סוג של תבנית לחיים ביקום. דבר ראשון, את הולכת להיתקל במחסומים. ואפילו שאת מרגישה מעולה בכל רגע נתון, אל תקחי את זה כמובן מאליו, תהיי מוכנה, כי הולך להיות כאב, והולך להיות סבל. זה לא הולך להרגיש כל-כך טוב לאורך כל הדרך. והייתי חושבת על ההיפותרמיה (תת-חום) ואולי על שכואבת הכתף ועל כל הדברים האחרים - ההקאות שבאות מלהיות במי מלח. אתה שקוע בנוזל הזה. הגוף שלך לא אוהב את המי מלח. ואחרי יומיים שלושה, אתה נוטה להתמרד בהרבה דרכים גופניות.

אבל לא, בתוך שעתיים, בום! אף פעם בחיי... ידעתי שיש "ספינות קרב פורטוגזיות" (מדוזת שלפוחן מצוי), כל מיני מדוזות ירח, וכל מיני דברים, אבל מדוזות קובייתיות של של האוקינוסים הדרומיים לא אמורות להיות במים האלה. וכולי בערתי - כאבי תופת. ואני לא יודעת אם אתם עדיין יכולים לראות את הקו האדום פה, ובמעלה הזרוע. מסתבר, שעל חתיכה בגודל כזה של זרוע מדוזה יש מאות אלפי חודים עוקצניים וכל חוד לא רק צורב את העור, הוא שולח ארס החיה הארסית ביותר שחייה באוקינוס היא המדוזה הקובייתית וכל אחד מהחודים האלה שולח את הארס הזה למערכת העצבים המרכזית. אז בהתחלה אני מרגישה כמו שמן רותח, שטבלו אותי בו. ואני צועקת, "אש! אש! אש! אש!" תעזרו לי! שמישהו יעזור לי!" והדבר הבא זה שיתוק. אני מרגישה את זה בגב, ואז פה למעלה בחזה, ואני לא יכולה לנשום. ועכשיו אני כבר לא שוחה בחתירות יפות וארוכות, אני כאילו מדדה ככה. ואז מגיעים פירכוסים.

בחור צעיר על הסירה שלנו הוא פראמדיק. הוא צולל פנימה בשביל לנסות לעזור לי. והוא נצרב. הם גוררים אותו החוצה אל הסירה, והוא, לכאורה - אני לא ראיתי כלום מזה, אבל (הוא) שוכב על הסירה ונותן לעצמו זריקות אפינפרין (אדרנלין) וצורח. הוא בן 29, מאוד חסון, רזה, הוא מטר תשעים ושש, שוקל 120 קילו, והוא על הרצפה. והוא בוכה והוא צועק למאמן שלי, שמנסה לעזור לי. והוא אומר: "בוני, אני חושב שאני עומד למות. הנשימה שלי ירדה לשלוש נשימות בדקה. אני צריך עזרה, ואני לא יכול לעזור לדיאנה."

אז זה היה בשעה 8 בערב. הרופא, הצוות הרפואי מאוניברסיטת מיאמי הגיעו ב5 בבוקר. אז שחיתי לאורך הלילה, ועם הזריחה הם הגיעו לשם והתחילו עם זריקות "פרדניזון" (סטרואיד). לא יצאתי החוצה, אבל הייתי בתוך המים, מקבלת זריקות פרדניזון, מקבלת "קסנקס" (נוגד פירכוסים), חמצן במסכה לפנים. זאת הייתה כמו יחידת טיפול נמרץ בתוך המים. (צחוק) ואני מנחשת שהסיפור הוא שאפילו לוחמי קומנדו ימי שנעקצים על-ידי המדוזה הקובייתית, הם גמורים. או שהם מתים או שהם מגיעים במהירות לבית-חולים.

ואני שחיתי לאורך הלילה ושחיתי לאורך היום למחרת. ובדמדומי הלילה הבא, עוד פעם, בום! המדוזה הקובייתית שוב - לאורך כל הצוואר, לכל האורך פה. והפעם, אני לא אוהבת את זה, אני לא רציתי להיכנע לזה, אבל יש הבדל בין שחיה ללא הפסקה ושחיית מקטעים. ואני נכנעתי לשחיית המקטעים. והם הוציאו אותי והתחילו שוב עם זריקות האפינפרין והפרדניזון ועם החמצן ועם כל מה שהיה להם על הסירה. ואז נכנסתי חזרה פנימה. ושחיתי לאורך אותו לילה ולתוך היום למחרת. ובשעה ה 41, הגוף הזה, לא יכול יותר. ההרס של הצריבות ההן השתיקו את מערכת הנשימה ככה שלא יכלתי להתקדם כפי שרציתי. והחלום נרמס.

וכמה מוזר הבן אדם הנבון הזה שהוציא את כל זה לפעול וכינס את כל המומחים העולמיים האלה יחד. ואני ידעתי על המדוזות, אבל הייתי שאננה. להרבה ספורטאים יש את זה, אתם יודעים, סוג של חסינות. הם צרכים לחשוש ממני. אני לא חוששת מהם. אני פשוט שוחה דרכן. יש לנו על הסיפון "בנדריל" (תרופה לאלרגיות), אם אני נעקצת, אני פשוט אגחון ואסבול את זה. אז לא היתה שום דרך לגחון ולסבול את זה.

למעשה, העצה הכי טובה שקיבלתי הגיעה מבית ספר יסודי בקריביים. וסיפרתי לילדים האלה, 120 מהם - הם כולם היו בבית הספר על רצפת האולם התעמלות - וסיפרתי לי להם על המדוזות ואיך הן ג'לטיניות ואיך שאי אפשר לראות אותן, בעיקר בלילה. ויש להן זרועות ארוכות כאלו באורך 10, 12 15 מטרים. והן עושות את העטיפה הזאת. והן יכולות לשלוח את הארס לתוך המערכת.

וילד קטן מאחורה סימן ככה ואני אמרתי, "איך קוראים לך?" "הנרי." "הנרי, מה השאלה שלך?" הוא אמר, "טוב, לא הייתה לי כל-כך שאלה כמו שיש לי הצעה." הוא אמר "את מכירה את האנשים האלה שבאמת מאמינים במה שהם מאמינים אז הם לובשים פצצות?" ואני אמרתי "זה מוזר שלמדת על זה בתור עיסוק אצילי, אבל כן, אני מכירה את האנשים." הו אמר, "זה מה שאת צריכה. את צריכה כאילו להקת דגים שישחו מלפניך ככה." (צחוק) "וכשמדוזה מגיעה ועוטפת את הזרועות מסביב לדג, הן הולכות להיות עסוקות איתם, ואת פשוט תשחי מסביב." אני אמרתי, "טוב, זאת כמו צבא מתאבדים." הוא אמר, "על זה אני מדבר! זה מה שאת צריכה."

ואיך לא ידעתי, שצריך להקשיב לבני שמונה. אז התחלתי את השחייה הזאת בבגד ים כרגיל, ולא בצחוק, הנה זה; זה הגיע מצוללני הכרישים. סיימתי את השחייה ככה. שחייתי עם הדבר הזה על הראש. עד כדי כך פחדתי מהמדוזה.

אז עכשיו מה אני עושה? לא הייתי מתנגדת אם כל אחד מכם היה עולה על הבמה הערב ומספר לנו איך התגברתם על האכזבות הגדולות של חייכם. כי לכולנו היו כאלה, לא? כולנו עברנו שברון לב. אז המסע שלי עכשיו הוא למצוא סוג של חן בפני התבוסה הזאת. ואני יכולה להסתכל על המסע, לא רק על היעד. אני יכולה להרגיש גאה. אני יכולה לעמוד לפניכם הערב ולהגיד שהייתי אמיצה. כן.

(מחיאות כפיים)

תודה.

ובכל הכנות, אני יכולה להגיד, אני שמחה שחייתי שנתיים מחיי בצורה כזאת, כי המטרה שלי, לא לסבול יותר מחרטות, הגעתי לשם עם המטרה הזאת. כשאתה חי בדרך הזאת, כשאתה חי עם כזאת תשוקה, אין זמן, אין זמן לחרטות, אתה רק בתנועה קדימה. ואני רוצה לחיות בדרך הזאת בכל יום משארית חיי, בשחייה או לא בשחייה. אבל ההבדל בלקבל את התבוסה הספציפית הזאת הוא שלפעמים, אם הסרטן היה מנצח, אם יש מוות ואין לנו ברירה, אז חן והשלמה הם הכרח.

אבל האוקיינוס הזה עדיין שם. התקווה הזאת עדין חיה. ואני לא רוצה להיות האשה המטורפת שעושה את זה במשך שנים על גבי שנים. מנסה ונכשלת, מנסה ונכשלת, מנסה ונכשלת, אבל אני יכולה לשחות מקובה לפלורידה, ואני אכן אשחה מקובה לפלורידה.

תודה. תודה.

(מחיאות כפיים)

תודה.

(מחיאות כפיים)

אז, מה אחרי זה? את הולכת לחצות את האוקיינוס האטלנטי? לא, זאת השחייה האחרונה. זאת השחייה היחידה שמעניינת אותי. אבל אני מוכנה. ודרך אגב, כתב התקשר אלי באיזה יום והוא אמר שהוא בדק בויקיפדיה והוא אמר שהוא ראה שיום ההולדת שלי הוא ב 22 באוגוסט 1949 ומסיבה מוזרה כלשהי בויקיפדיה, היה גם את תאריך הפטירה שלי. (צחוק) הוא אמר, "את יודעת שאת עומדת למות באותו מקום שבו נולדת, בניו-יורק, וזה הולך לקרות בינואר של שנת 35' ?" אמרתי, "לא. לא ידעתי." ועכשיו אני הולכת לחיות עד גיל 85. יש לי שלוש שנים יותר ממה שחשבתי.

אז אני שואלת את עצמי, עכשיו אני מתחילה לשאול את עצמי, אפילו לפני שהחלום הקיצוני הזה מתגשם בשבילי, אני שואלת את עצמי, ואולי אני יכולה הערב לבקש גם מכם, לנסח מחדש את אימרת המשוררת מארי אוליבר, היא אומרת, "אז מה זה, מה אתם עושים, עם החיים היחידים, הפרועים והיקירים מפז שלכם?"

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)

תודה. תודה. תודה. תודה.

(מחיאות כפיים) תחיו בגדול! תחיו בגדול!