דין קיימן על המצאה ונתינה

כמו שציינת, כל פעם כשבאים לפה, לומדים משהו. היום בבוקר, המומחים העולמיים משלוש או ארבע חברות שונות לבניית כסאות, אני חושב שהם הסיקו שבסופו של דבר, הפתרון הוא, שעדיף לא לשבת. הייתי יכול להגיד להם את זה. (צחוק) אתמול, אנשי תעשיית הרכב נתנו לנו כמה תובנות חדשות. הם ציינו שתוך, נדמה לי 30 או 50 שנים, שהם ינהגו במכוניות בעזרת חוטים, בלי כל הדברים המכניים האלה. (צחוק) זה מרגיע. (מחיאות כפיים) אז הם ציינו שכל המכונות, פחות או יותר, יישלטו בעזרת כבלים, כדי להפטר מכל הדברים המכניים האלה. זה רעיון לא נורא, אבל למה לא להפטר גם מהכבלים? אז לא צריכים כלום כדי לשלוט במכונית, חוץ מלחשוב על זה. הייתי שמח לדבר על הטכנולוגיה, ומתישהו, אחרי 15 הדקות, אשמח לדבר עם כל חובבי הגאדג'טים כאן על מה שיש פה בפנים. אבל אם אני יכול לומר דבר אחד על זה לפני שנתחיל, זה שמאז שהתחלנו לבנות את זה, הרעיון הגדול לא היה הטכנולוגיה. זה באמת היה רעיון גדול בטכנולוגיה בזמן שבו התחלנו ליישם את זה. ב-iBOT (כיסא גלגלים חשמלי) בשביל קהילת הנכים. הרעיון הגדול הוא, אני חושב, חלק חדש מהפתרון לבעיה די גדולה בתחבורה. ואולי כדי להכניס הרעיון הזה להקשר: יש עליו כ"כ הרבה נתונים, שאשמח לתת לכם בצורות שונות. אף פעם אי אפשר לדעת מה מתאים למי, אבל כולם מוכנים לגמרי להאמין שהמכונית שינתה את העולם, והנרי פורד, רק לפני כ-100 שנה, התחיל לייצר מכוניות Model T. מה שלדעתי רוב האנשים לא חושבים עליו, הוא ההקשר שבו הטכנולוגיה מיושמת. למשל, בעת ההיא, 91 אחוזים מהאמריקאים גרו בחוות או בעיירות קטנות. אז, המכונית - הכרכרה חסרת הסוסים שהחליפה את הכרכרה עם הסוסים - היתה משהו גדול, היא התקדמה במהירות כפולה מהכרכרה עם הסוסים. היתה במחצית האורך. והיתה שיפור סביבתי, כי, לדוגמה, ב-1903 סוסים ועגלות הוצאו מחוץ לחוק במרכז מנהטן, מפני שאתם יכולים לדמיין איך הרחובות נראו כשהיו מיליון סוסים, ומיליון מהם משתינים ועושים דברים אחרים, ומחלת הטיפוס ובעיות אחרות שנוצרו היו ברמות שכמעט אין לתאר. אז המכונית היתה האלטרנטיבה הנקייה לסוס ולעגלה. והיא איפשרה לאנשים להגיע מחווה לחווה, או מהחווה שלהם לעיירה או מהעיירה לעיר. זה היה הגיוני, כש-91 אחוזים מהאנשים גרים שם. עד לשנות החמישים התחלנו לקשר בין כל העיירות עם מה שתואר בפי רבים כ-"השמיני בפלאי העולם", מערך הכבישים המהירים. וזה בהחלט פלא. ודרך אגב, כשאני מדבר על טכנולוגיות ישנות, אני רוצה להבטיח לכולם, ובמיוחד לתעשיית המכוניות, שתמכה בנו מאוד, שאני לא חושב שזה מתחרה באיזושהי דרך עם מטוסים או מכוניות. אבל חישבו על המקום בו נמצא העולם היום. 50 אחוזים מהאוכלוסיה העולמית חיה כעת בערים. זה 3.2 מיליארד איש. פתרנו את כל בעיות התעבורה שהפכו את העולם למה שהוא היום. לפני 500 שנה, ספינות מפרש התחילו להיות אמינות מספיק, מצאנו יבשת חדשה. לפני 150 שנה, קטרים נהיו יעילים מספיק, מונעים בקיטור, שהפכנו את היבשת למדינה. במהלך 100 השנים האחרונות התחלנו לבנות מכוניות, ואז במהלך 50 השנים האחרונות קישרנו בין כל הערים בדרך יעילה להפליא, וכתוצאה מכך אנו זוכים לרמת חיים גבוהה מאוד. אבל בזמן שהתהליך הזה מתרחש, יותר ויותר אנשים נולדים, ויותר ויותר אנשים עוברים לערים. סין לבדה הולכת לנייד בין 400 ל 600 מיליון אנשים לתוך ערים בעשור וחצי הקרובים. ואין ויכוח, לדעתי, שמטוסים, ב-50 השנים האחרונות, הפכו את היבשת ואת המדינה לכדי שכונה. ואם רק תסתכלו על הדרך בה טכנולוגיה מיושמת, פתרנו את כל הבעיות בנוגע להעברת דברים למרחקים ארוכים, במהירויות גבוהות, בנפחים גדולים ובמשקלים כבדים. אף אחד לא היה מוכן לוותר על זה. ואני בטח לא הייתי מוכן לוותר על המטוס שלי, או המסוק שלי, או ההאמר שלי, או הפורשה שלי. אני אוהב את כולם. אני לא מחזיק אף אחד מהם בסלון שלי. העובדה היא שהבעיה היא הקילומטר האחרון, וחצי מהעולם היום חי בתוך ערים צפופות. אנשים מבזבזים, תלוי מי הם, בין 90 ל-95 אחוזים מהאנרגיה שלהם על הליכה ממקום למקום. אני חושב ש- אני לא בטוח איזה נתון ירשים אתכם, אבל מה לגבי, 43 אחוז מהדלק המזוקק שמיוצר בעולם נצרך ע"י מכוניות באזורי הכרך בארה"ב. שלושה מיליון אנשים מתים כל שנה בערים בגלל זיהום אוויר, וכמעט כל הזיהום בכוכב הלכת מיוצר ע"י כלי תחבורה, בעיקר בתוך הערים. ושוב, אני לא אומר זאת כדי לתקוף אף תעשיה, אני חושב - אני באמת - אוהב את המטוס שלי, ומכוניות שנעות על הכביש המהיר במאה קמ"ש יעילות באופן יוצא דופן, גם מבחינה הנדסית, גם מבחינת ניצול אנרגיה וגם מבחינת השימושיות. וכולנו אוהבים את המכוניות שלנו, גם אני. הבעיה היא, אתה נכנס לעיר ורוצה להתקדם ארבעה רחובות, זה לא כיף, לא יעיל ולא פרודקטיבי. זה לא בר-קיימא. אם -- בסין, בשנת 1998, 417 מיליון אנשים רכבו על אופניים, ו-1.7 מיליון אנשים השתמשו במכוניות. אם חמישה אחוזים מהאוכלוסיה הזו יהפכו ל-"מעמד הביניים", וירצו לצעוד בדרך בה צעדנו במאה השנים האחרונות בזמן ש-50 אחוזים מאוכלוסייתן עוברת לתוך הערים בגודל ובצפיפות של מנהטן, כל שישה שבועות - זה לא בר-קיימא מבחינה סביבתית. זה לא בר-קיימא מבחינה כלכלית -- פשוט אין מספיק נפט. וזה לא בר-קיימא מבחינה מדינית. אני מתכוון, על מה אנחנו נלחמים בדיוק עכשיו? אנחנו יכולים לסבך את זה, אבל על מה העולם נלחם בדיוק עכשיו? אז נראה לי שמישהו היה צריך לעבוד על הקילומטר האחרון הזה, וזה היה פשוט מזל. עבדנו על iBOT-ים. אבל ברגע שעשינו את זה, הגענו מייד למסקנה שזה יכול להיות אלטרנטיבה מדהימה לאופנועי מים, רק שאתה לא צריך מים. או אופנועי שלג. רק שאתה לא צריך שלג. או גלישת סקי. זה פשוט כיף, ואנשים אוהבים להסתובב ולהנות. וכל אחת מהתעשיות האלה, דרך אגב, תעשיית מכוניות הגולף לבדה מגלגלת מיליארדי דולרים. אבל במקום למכור רשיונות, כמו שאנחנו עושים בדרך כלל, נראה לי שאם נקדיש את כל מאמצינו, לא בטכנולוגיה, אלא בהבנת העולם שפתר את כל שאר בעיותיו, אבל מקבל איכשהו שערים, שמאז ימי יוון העתיקה נועדו להליכה, ערים שתוכננו ונבנו עבור אנשים, יש להן היום טביעת רגל ש... בזמן שפתרנו את כל בעיות התחבורה האחרות... וזה כמו חוק מוּר. אני מתכוון, תסתכלו על הזמן שלקח לנו לחצות את היבשת בעגלה עם סוסים, ואז ברכבת, ואז במטוס. כל אמצעי התחבורה האחרים השתפרו. ב-5,000 השנים האחרונות התדרדרנו מבחינת ההתנהלות בתוך הערים. הן הפכו גדולות יותר, הן התרחבו. הנדל"ן היקר ביותר בכוכב הלכת הזה, בכל עיר -- שדרות ווילשייר, או השדרה החמישית, או טוקיו, או פריז -- הנדל"ן היקר ביותר הוא מרכז העיר. 65 אחוזים משטח האדמה בערים שלנו הם חניית מכוניות. 20 הערים הגדולות ביותר בעולם. אז אתה תוהה, מה אם הערים יכלו לתת להולכי הרגל שלהן את מה שאנו לוקחים כמובן מאליו בין ערים? מה אם תוכל לעשות אותן מהנות, אטרקטיביות, נקיות, ידידותיות לסביבה? מה אם זה יעשה את זה מעט יותר טעים לאפשר גישה באמצעותו, כחוליה האחרונה בהסעת המונים, כדי לצאת אל המכוניות שלכם כך שכולנו נוכל לחיות בפרברים ולהשתמש במכוניות שלנו כמו שאנחנו רוצים, ואז להחזיר לערינו את האנרגיות שלהן? חשבנו שזה יהיה ממש גדול לעשות את זה, ואחת הבעיות שממש חששנו מהן היא איך לקבל רשיון לנסוע על המדרכה, כי בעקרון יש לי מנועים, יש לי גלגלים -- אני רכב ממונע. אני לא נראה כמו רכב ממונע. יש לי טביעת רגל זהה לזו של הולך רגל, יש לי אותה יכולת ייחודית להסתדר עם הולכי רגל אחרים במקום צפוף. לקחתי את זה לגראונד זירו (אתר נפילת מגדלי התאומים) ונדחקתי בדרכי עם ההמון במשך שעה. אני הולך רגל. אבל החוק מפגר בד"כ אחרי הטכנולוגיה בדור או שניים, ואם יגידו לנו שאסור לנו לנוע על המדרכה, יהיו לנו שתי ברירות. להיות רכב פנאי שלא באמת משפיע, ואני לא מבזבז את הזמן על דברים כאלה. או להיות על הכבישים מול אוטובוסים ורכבים. היינו מודאגים בקשר לכך, פנינו לראש מנהל הדואר האמריקני, בתור האדם הראשון מבחוץ שהצגנו לו, ואמרנו: "שים על זה את האנשים שלך, כולם סומכים על הדוורים שלהם. ומקומם הוא על המדרכה, והם ישתמשו בזה ברצינות." הוא הסכים. הלכנו למספר תחנות משטרה שרצו להחזיר את השוטרים שלהן בחזרה לשכונות, תוך נשיאת ציוד במשקל 30 קילו. הם אהבו את זה. ואני לא מאמין ששוטר ייתן לעצמו דו"ח. (צחוק) אז עבדנו מאוד, מאוד קשה. אבל ידענו שפיתוח הטכנולוגיה לא יהיה כ"כ קשה כמו הגישה לגבי הדברים החשובים, ואיך ליישם את הטכנולוגיה. יצאנו ומצאנו כמה אנשים בעלי חזון עם מספיק כסף שיאפשר לנו לתכנן ולבנות את הדברים האלה, ובשאיפה מספיק זמן כדי להפוך אותם למקובלים. אז אני שמח, באמת, אני שמח לדבר על הטכנולוגיה הזו כמה שאתם רק רוצים. וכן, זה באמת כיף, וכן, אתם באמת צריכים לצאת החוצה ולנסות את זה. אבל אם הייתי יכול לבקש מכם לעשות דבר אחד, הייתי מבקש לא לחשוב על זה כעל פיסת טכנולוגיה, אלה רק לדמיין את זה, למרות שאנחנו מבינים איכשהו שזה הגיוני להשתמש במכונה במשקל 2 טון, שיכול להגיע עד ל-100 קמ"ש, שיכול לקחת אותך לכל מקום שתרצה, ואיכשהו זה מה שאנחנו משתמשים עבור הקילומטר האחרון, וזה לא תקין, וזה לא עובד. אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לנו בנוגע לסיבה שזה עשוי להתקבל, התרחש כאן בקליפורניה לפני מספר שבועות, אחרי שהשקנו אותו, היינו פה עם צוות חדשות ב-"וניס ביץ'", רוכבים הלוך ושוב, והוא מהלל את הטכנולוגיה, ובינתיים חולפים לידינו אופניים, וחולפים לידינו סקייטבורדים, ואישה קשישה קטנה - אני מתכוון, באופן מילולי, קשישה קטנה - ניגשה אלי, ועכשיו כשאני על זה, אני בגובה של מבוגר נורמלי עכשיו - והיא רק עצרה, והמצלמה שם, והיא הביטה למעלה עלי ואמרה: "אני יכולה לנסות את זה?" ומה יכולתי - אתם יודעים, איך הייתי יכול לומר משהו? ואז אמרתי: "בטח". אז אני יורד, והיא עולה, ועם קצת מה... הרגיל, אז היא מסתובבת ומתרחקת כ-7 מטרים, ומסתובבת בחזרה, והיא כולה שופעת חיוכים. והיא חוזרת אלי ועוצרת, והיא אומרת, "סופסוף עשו משהו בשבילנו." והמצלמה מכוונת עליה מלמעלה. אני חושב: "וואוו, זה גדול, (צחוק) בבקשה גברת, אל תגידי עוד מילה." (צחוק) והמצלמה מכוונת עליה, והאיש הזה דוחף לה את המיקרופון לפרצוף, שואל: "למה את מתכוונת?" וברור לי ש"זהו, זה אבוד עכשיו", והיא מרימה את המבט ואומרת: "ובכן," היא עדיין מביטה באנשים האלה הולכים, אומרת, "אני לא יכולה לרכב על אופניים," לא, היא אומרת, "אני לא יכולה להשתמש בסקייטבורד, ומעולם לה השתמשתי ברולר-בליידס," היא הכירה אותם בשמם, היא אמרה: "ועברו כבר 50 שנה מאז שרכבתי על אופניים". ואז היא הרימה את המבט, היא מרימה את המבט ואומרת: "אני בת 81 וכבר לא נוהגת במכונית, אני עדיין צריכה ללכת לחנות וכבר לא יכולה לסחוב הרבה דברים". וזה לבסוף הכה בי, שבין הפחדים הרבים שלי, היה שלא רק הבירוקרטיה והרגולטורים והמחוקקים עלולים לא לתפוס את זה, זה היה, באופן בסיסי, אתה מאמין שיש לחץ מצד האנשים לא לפלוש למרחב המצומצם והיקר שעוד נותר, המדרכות בערים אלו. כשאתה מסתכל על 90 הסנטימטרים הנדרשים על פי חוק עבור המדרכה, ואז על ה-2.5 מטרים עבור המכוניות החונות, ואז על שלושת הנתיבים, ואז על ה-2.5 מטרים האחרים -- זה -- החתיכה הקטנה הזו זה כל מה שנותר. אבל היא הביטה למעלה ואמרה את זה, והתחוור לי, טוב, לילדים לא יהיה אכפת מהדברים האלה, והם לא מצביעים, ולאנשי עסקים ומבוגרים צעירים לא יהיה אכפת מהדברים האלה, הם די סבבה, אז אני מתאר לעצמי שבתת ההכרה חששתי שזו האוכלוסיה המבוגרת שהולכת לדאוג. אז, אחרי שראיתי את זה, ואחרי שדאגתי בקשר לזה במשך 8 שנים, הדבר הראשון שעשיתי היה להרים טלפון ולבקש מאנשי השיווק והרגולציה שלנו, להתקשר לאגודה לזכויות הקשיש ולקבוע איתם פגישה בהקדם. אנחנו חייבים להראות להם את זה. והם לקחו את זה לוושינגטון והציגו להם, והם הולכים להיות מעורבים עכשיו, עוקבים איך הדברים האלה משתלבים במספר ערים, כמו אטלנטה, שבה אנו עורכים ניסויים כדי לראות אם זה יכול, הלכה למעשה, ולהחזיר את האנרגיות למרכז העיר שלהן. (מחיאות כפיים) השורה התחתונה היא, אם להאמין לאו"ם, או לכל קבוצת חשיבה אחרת, תוך 20 השנים הבאות, כל גידול האוכלוסיה האנושית בכדור הארץ יהיה בערים. באסיה לבדה, זה יהיה מעל למיליארד איש. הם למדו להתחיל עם טלפון סלולרי. הם לא היו צריכים לעשות את הטיול בן 100 השנים שאנחנו עשינו. הם מתחילים בראש שרשרת המזון הטכנולוגית. אנחנו צריכים להתחיל לבנות ערים וסביבות אנושיות שבהן אנשים במשקל 70 ק"ג יוכלו ללכת מספר קילומטרים בסביבה דחוסה, עשירה וירוקה, בלי להצטרך מכוניות ששוקלות 2 טון. מכוניות לא נועדו לחניה במקביל. הן מכונות נפלאות לנוע בין ערים, אבל תחשבו על זה. פתרנו את כל בעיות הטווח הארוך והמהירות הגבוהה. היוונים הלכו מהתיאטרון של דיוניסוס לפנתיאון בסנדלים שלהם. אתם עושה את זה בנעלי הספורט שלכם. לא הרבה השתנה. אם זה מתקדם רק במהירות משולשת יחסית להליכה, פי שלוש, הליכת 30 דקות לוקחת 10 דקות. הבחירה שלך, אם אתה גר בעיר, אם זה לוקח עכשיו 10 דקות, כי ב-30 דקות אתה צריך אלטרנטיבה, אם זה באוטובוס או ברכבת. אנחנו צריכים לבנות תשתית, רכבת קלה, או שתמשיכו להחנות את המכוניות האלה. אבל אם תשימו סיכה ברוב הערים, ותדמיינו כמה רחוק הייתם יכולים, אם היה לכם זמן, ללכת בחצי שעה אחת, זוהי העיר. אם הייתם יכולים לעשות את זה כייפי, ולהפוך את זה ל-8 או 10 דקות, אתה לא יכול למצוא את המכונית שלך, לצאת מהחניה, להזיז אותה, להחנות אותה שוב וללכת לאן שהוא. אתה לא יכול לתפוס מונית או רכבת תחתית. אנחנו יכולים לשנות את הדרך בה אנשים מקצים את המשאבים שלהם, את הדרך בה כוכב הלכת הזה מנצל את האנרגיה שלו. לעשות אותו יותר כייפי. ואנחנו מקווים במידה מסויימת שההיסטוריה תוכיח שצדקנו. זה סגווי. זה מנוע סטירלינג מחזורי, אנשים בלבלו את זה עם דברים אחרים שאנחנו עושים. החיה הקטנה הזאת, ברגע זה, מייצרת מאות וואטים של חשמל. כן, זה יכול להתחבר לזה, וכן, בעזרת קילוגרם אחד של פרופן, אפשר לרכב מניו יורק לבוסטון. הדבר שאולי יותר מעניין בקשר למנוע הזה הוא שהוא מסוגל לשרוף כל דלק, בגלל שאולי כמה מכם עדיין ספקנים בנוגע ליכולות של זה לגרום לשינוי, כשברוב העולם אתם לא יכולים פשוט לחבר את זה לשקע 120 וולט. עבדנו על זה, למעשה, כמקור אנרגיה חליפי, התחלנו מזמן עם ג'ונסון אנד ג'ונסון כדי להריץ iBOT, כי הסוללות הטובות ביותר שניתן למצוא, 10 וואט-שעה לקילוגרם עופרת, 20 וואט-שעה לקילוגרם ניקל-קדמיום, 40 וואט-שעה לקילוגרם ניקל-מטאל-הידראט, 60 וואט-שעה לקילוגרם ליתיום, 8,750 וואט-שעה של אנרגיה לכל קילוגרם פרופאן או דלק, זו הסיבה שאף אחד לא נוהג ברכב חשמלי. אבל, בכל מקרה, אם אתה יכול לשרוף את זה באותה יעילות -- בגלל שזה מנוע בעירה חיצונית, כמו תנור מטבח, אם אתה יכול לשרוף כל דלק, זה הופך להיות די מדליק. זה מייצר בדיוק מספיק חשמל כדי, לדוגמה, לעשות את זה, שבלילה זה מספיק חשמל, בשאר העולם, כמו שמר הולי -- ד"ר הולי -- הצביע, כדי להפעיל מחשבים ומנורות. אבל יותר מעניין, מהתרמודינמיקה של זה נובע, שלעולם אי אפשר להפיק מזה יותר מ-20 אחוזי יעילות. לא ממש משנה -- מ-200 ואט של חשמל, תקבלו 700 או 800 ואט של חום. אם הייתם רוצים להרתיח מים ולעבות אותם מחדש בקצב של 10 גאלונים (38~ ליטרים) לשעה הייתם זקוקים בערך ל-25, קצת מעל 25.3 קילו-וואט -- 25,000 וואט של זרם רציף, כדי לעשות את זה זה כ"כ הרבה אנרגיה שלא מאפשרת להתפיל או לנקות מים בארץ הזו בצורה כזו. ברור שבשאר העולם האפשרויות שלכם הם להחריב את המקום, להפוך כל דבר דליק לחום, או לשתות את המים הזמינים. סיבת המוות הראשונה בקרב אנשים בכוכב הלכת הזה היא מים מזוהמים. תלוי במספרים של מי אתם מאמינים, זה בין 60 ל-85 אלף אנשים ביום, אנו לא זקוקים להשתלות לב מתוחכמות ברחבי העולם. אנחנו זקוקים למים. ונשים לא צריכות לבזבז 4 שעות ביום בניסיון למצוא אותם, או לצפות בילדים שלהן מתים. מצאנו דרך להרכיב על זה מטהר מים בעזרת דחיסת אדים, עם מתמיר חום בזרם הפוך כדי לקחת את החום העודף, ואז להשתמש במעט בקרת חשמל, ועבור 450 וואט, שהם מעט יותר ממחצית החום העודף שלו, זה ייצר 38 ליטרים של מים מזוקקים בשעה מכל דבר שיכנס לתוכו כדי לקרר אותו. אז אם נשים את הקופסה הזאת פה בתוך שנים מעטות, האם יהיה לנו פתרון לתחבורה, חשמל, ותקשורת, ואולי מים לשתיה באריזה בת קיימא ששוקלת 27 קילו? אני לא יודע, אבל ננסה את זה. עדיף שאשתוק. (מחיאות כפיים)