דיוויד פוג אומר ש-"פשטות מוכרת"

משיבון, חבריי היקר. (צחוק) התקשרתי לתמיכה טכנית שוב. התעלמתי מאזהרת הבוס. התקשרתי ביום ראשון בבוקר. עכשיו ערב, וארוחתי נעשתה קרה -- ואז גידל עובש. אני עדיין בהמתנה. אני מאזין לקולות השקט. איני חושב שאתה מבין. אני חושב שקווי הטלפון אינם מאוישים. לחצתי על כל כפתור שאמרו לי, אך נשארתי 18 שעות בהמתנה. זה לא מספיק שהתוכנה שלכם ריסקה לי את ה-Mac שלי ו עכשיו הוא נתקע ותוקע -- הוא מחק לי את ה-ROMS! עכשיו ה-Mac עושה את קולות השקט. בחלומותי אני מפנטז לנקום בכם. נגיד שהאופנוע שלכם מתרסק. דם פורץ לכם מהחתכים. עם כוחך הנעלם, אתה מתקשר 1-0-0 ואתה מתפלל לרופא מאומן. אך אתם מקבלים אותי. (צחוק) ואתם מאזינים לקולות השקט. (תשואות)

תודה. ערב טוב וברוכים הבאים ל- "צפו במציג TED שפעם היה מלווה ב-Broadway." (צחוק) טוב. כשהציעו לי את המדור ב"ניו יורק טיימס" לפני 6 שנים, הדיל היה ככה: ישלחו לך את הגאג'טים הכי מגניבים, הכי חדשים, והכי קולים. כל שבוע הוא יגיע אליך הביתה. אתה תנסה אותם, תשחק איתם, ותעריך אותם עד שההתלהבות נגמרת, לפני שאתה חייב להחזיר אותם. ומשלמים לך על זה. אתה יכול לחשוב על זה, אם בא לך. אז תמיד הייתי משוגע על טכנולוגיה, ומאוד אהבתי את זה. התפקיד הגיע עם חיסרון אחד קטן, וזה היה ש, הם התכוונו לפרסם את הכתובת דוא"ל שלי בסוף כל טור. ושמתי לב ש- -- ראשית, אתה מקבל כמות ענקית של דוא"ל.

אם אתה מרגיש בודד, מדור "ניו יורק טיימס" יהיה לך טוב, כי תקבל המון המון המון דוא"לים. והדוא"לים שאני מקבל הרבה כיום זה על תסכול. אנשים מרגישים כאילו שהדברים -- אוקיי, בדיוק הייתה לי אזעקה במסך שלי. מזל שלא יכולתם לראות אותו. אנשים מרגישים המומים. הם מרגישים שזה יותר מדי טכנולוגיה, יותר מדי מהיר. יכול להיות שזו טכנולוגיה טובה, אך אני מרגיש שהמבנה התמיכה לא מספק. אין מספיק עזרה. אין ממש התחשבות בעיצוב של זה כדי שזה יהיה קל וכיפי לשימוש. פעם כתבתי טור על מאמציי להשיג את התמיכה הטכנית של Dell. ותוך 12 שעות, היו 700 הודעות מקוראים על פורומי התגובות באתר ה"ניו יורק טיימס", ממשתמשים האומרים, "גם אני!" ו, "הנה הסיפור של הצרות שהיו לי." אני קורא לזה זעם תוכנות. ו, אני אומר לך, מי שיגלה איך עושים כסף מהתסכול הזה י -- אוי, איך זה הגיע לשם? אני סתם צוחק. (צחוק)

טוב, אז למה הבעיה גדלה? חלק מהבעיה היא, באופן אירוני, בגלל שהתעשייה שמה כל-כך הרבה מחשבה בלעשות את הדברים יותר קלים לשימוש. אראה לכם למה אני מתכוון. כך נראה ממשק של מחשב פעם, DOS. במשך השנים הוא היה יותר קל לשימוש. זה המערכת הפעלה האורגינלית של ה-Mac. רייגן היה נשיא ארצות הברית. מדונה עדיין הייתה ברונטית. וכל מערכת ההפעלה -- זה הקטע הטוב -- כל מערכת ההפעלה נכנסה ב-211 ק"ב. אי-אפשר להכניס את הלוגו של מערכת הפעלה של ה-Mac מספר 10 ב-211 ק"ב! (צחוק) אז האירוניה היא, שככל שהדברים האלה נעשים יותר קלים לשימוש קהל פחות טכני וגדול יותר בא במגע עם הציוד הזה בפעם הראשונה.

פעם הייתה לי את הזכות לשבת במרכז התמיכה של אפל ליום. לאיש היו אוזניות כפולות בשבילי להאזין. והשיחות -- אתם יודעים איך שהם תמיד אומרים, "שיחתך עלולה להיות מוקלטת לאבטחת איכות?" לא בדיוק. שיחתך עלולה להיות מוקלטת כדי שהם יוכלו לאסוף את סיפורי המשתמשים הכי מטומטמים ומצחיקים ולהעביר אותם בתקליטור מאחד לשני. (צחוק) והם עושים את זה. (צחוק) ויש לי העתק. (צחוק) זה בשקית המתנות שלכם. לא, לא. עם קולותיכם. חלק מהסיפורים הם כל-כך קלאסיים, אך בנוסף אפשר כל-כך להבינם. אישה התקשרה ל-Apple להתלונן שהעכבר שלה צפצף -- עשה רעש צפצפני. ואז הטכנאי אמר, "אה, גברת, למה את מתכוונת שעכברך מצפצף?" היא אמרה, "כל מה שאוכל לומר לך זה שזה מצפצף חזק יותר ככל שאני מעבירה אותו מהר יותר על המסך." (צחוק) ואז הטכנאי אמר, "גברת, יש לך את העכבר על המסך?" היא אמרה, "ההודעה אמרה, 'לחץ כאן להמשיך.'" (צחוק)

אז, אם אהבתם את זה, כמה זמן יש לנו? עוד מישהו התקשר. זה לגמרי נכון! מחשבו התרסק, והוא אמר לטכנאי שהוא לא יכל להפעילו מחדש לא משנה כמה פעמים לחץ 11. והטכנאי אמר, "מה? למה אתה לוחץ 11?" הוא אמר, "ההודעה אמרה, "'שגיאה מסוג (type באנגלית זה גם "סוג" וגם "כתוב") 11.'" (צחוק) אז אנחנו חייבים להודות שחלק מהאשמות נופלת במשתמשים. אך למה המשבר הטכני,

משבר המורכבות, גדל עכשיו? בעולם החומרה, זה בגלל שאנחנו, הלקוחות, רוצים שהכל יהיה יותר ויותר ויותר קטן. אז הגאג'טים נעשים יותר ויותר קטנים, אבל אצבעותנו בעקרון נשארות באותו הגודל. אז זה נעשה אתגר גדול יותר ויותר לעבוד איתם. בעולם התוכנה יש כוח שונה: ה"מנדט" להוציא יותר ויותר גירסאות. כשאתה קונה תוכנה, זה לא כמו לקנות אגרטל או חטיף, שזה באמת שלך. זה יותר כמו להצטרף למועדון שאתה חייב לשלם דמי חבר כל שנה. וכל שנה, הם אומרים, "הוספנו יותר תכונות ונמכור לך את זה ב-99 דולרים." אני מכיר מישהו ששילם 4000 דולרים רק על פוטושופ במשך השנים. וחברות התוכנות מייצרות 35 אחוזים מההכנסות רק מהשדרוגים של התוכנות האלה. אני קורא לזה הפרדוקס של שידרוגי התוכנות -- שהוא, אם אתה משפר תוכנה מספיק פעמים, אתה בסופו של דבר הורס אותה.

למשל, Microsoft Word פעם היה רק מעבד תמלילים, בממשל אייזנהוואר (1953-1961). (צחוק) אבל מהי האלטרנטיבה? Microsoft בעצם עשתה את הניסיון הזה. הם אמרו, "רגע. כולם מתלוננים שאנחנו מוסיפים כל-כך הרבה תכונות לתוכנה. בוא נייצר מעבד תמלילים שהוא רק מעבד תמלילים. פשוט, טהור, לא מבין בדפי רשת, שהוא לא דאטהבייס." ואז זה יצא. קראו לזה Microsoft Write. ואף אחד מכם לא מניד את הראש בהכרה, בגלל שזה מת. הוא נכשל. אף אחד לא קנה אותו. אני קורא לזה העקרון של אביזרי הספורט. אנשים אוהבים להקיף את עצמם בכוח שלא צריך אותו, נכון? הם לא צריכים את המאגר ואת דפי הרשת, אבל הם אומרים, "טוב, אשדרג, בגלל, יש מצב, אתה יודע. אולי אצטרך את זה יום אחד!" אז הבעיה היא, ככל שמוסיפים יותר תכונות, לאן הם ילכו? איפה תשים אותם? יש לך כבר כל-כך הרבה כלי עיצוב. אתה יכול לעשות כפתורים; אתה יכול לעשות מחוונים, תפריטים קופצים, תת-תפריטים. אך אם אתה לא זהיר במה אתה בוחר, תהיה כזה. (צחוק)

זו תצלום שלא נגעו בו -- זו לא בדיחה -- של Microsoft Word, הגירסה שלך יש, עם כל סרגלי הכלים פתוחים. ברור שאף פעם לא פתחת את כולם, אך המקום שיש לך לכתוב זה החלון הקטנצ'יק, הפיצ'פון למטה פה. (צחוק) אז הגענו לעידן ממשקי המטריצות, עם כל-כך הרבה תכונות ואפשרויות, אתה חייב שני מימדים, אתה יודע. אנכי ומאוזן. כולכם התלוננתם על איך ש-Microsoft Word תמיד מבליט את רשימותיכם ומותח קו מתחת לקישוריכם אוטומטית. האפשרות לבטל את זה הוא שם איפשהו. אני אומר לכם, הוא שם! חלק מהאומנות של לעצב ממשק פשוט וטוב, הוא לדעת מתי להשתמש בתכונות הללו. אז הנה תיבת הדו-שיח להתנתקות של-Windows 2000. יש רק ארבעה אפשרויות, אז למה הם בתפריט קופץ? זה לא כאילו שכל שאר המסך הוא כל-כך מלא בדברים אחרים שאתה חייב לכווץ את הבחירות. היו יכולים לשים את כולם מוצגים.

הנה התוצאה של Apple עם בדיוק אותו הדבר. (תשואות) תודה -- כן, אני עיצבתי אותה. לא, לא, לא. כבר אנחנו רואים של-Apple ול-Microsoft יש גישות שונות לעיצוב תוכנות. הגישה של Microsoft היא בדרך-כלל: בוא נפרק את זה, בוא פשוט נעשה יותר שלבים. יש אשפים כאלה בכל מקום. ואתה יודע, יש גירסה חדשה של Windows שיוצאת בסתיו. אם הם ימשיכו ככה, אי-אפשר לדעת לאן הם יגיעו. (תשואות) ברוכים הבאים לאשף כתוב מילה. או-קיי, ננסה את זה. לחץ על הבא להמשיך. (תשואות) מהתפריט הנפתח, בחר את האות הראשונה שאתה רוצה להקליד. (צחוק) אז יש גבול שאנחנו לא רוצים לעבור. אז מה הפתרון? איך אפשר להכניס את כל התכונות באופן פשוט וחכם? אני מאמין בעקביות כשזה אפשרי, מקבילים אמיתיים, תיקייה לפח כשאפשר, להצמיד לרוב הדברים תוויות. אך אני מבקש מכל המעצבים כאן לשבור את כל החוקים אם הם מפרים את החוק הגדול מכולם, שהוא חוכמה. עכשיו, למה אני מתכוון בזה? אתן לכם כמה דוגמאות כשחוכמה עושה משהו לא עקבי, אבל יותר טוב.

אם אתה קונה משהו ברשת, אתה אמור לכתוב את הכתובת ואתה אמור לבחור מאיזו מדינה אתה, בסדר? יש 200 מדינות בעולם. אנחנו אוהבים לחשוב על האינטרנט ככפר עולמי. אני מצטער, אבל זה עדיין לא ככה. זה בעיקר ארצות הברית, אירופה ויפן. אז למה ארצות הברית עם ה-"u"ים (u היא האות ה-21 באלפבית הלטיני) (צחוק) אתה חייב לעבור אורך של שבעה מסכים מלאים כדי להגיע אליו. עכשיו, זה היה לא עיקבי לשים את ארצות הברית ראשונה,

אבל זה היה חכם. כבר נגעו בזה קודם, אבל בשם האלוהים, למה מכבים מחשב חלונות בלחיצה על כפתור שנקרא "התחל?" (צחוק) זה עוד משהו מעצבן משלי: יש לך מדפסת. בדרך-כלל, אתה רוצה להדפיס העתק אחד מהמסמך, בסדר הדפים, במדפסת. אז באלוהים, למה אתה רואה את זה כל פעם שאתה מדפיס? זה כמו קוקפיט של 747. (צחוק) ואחד הכפתורים שנמצאים למטה, אתה תראה, הוא לא "הדפס." (צחוק) (תשואות) עכשיו, אני לא אומר ש-Apple היא החברה היחידה שמחבקת את פולחן הפשטות. Palm גם, במיוחד בימים עברו, נפלאים בתחום הזה. בעצם יצא לי לדבר איתם כשהם היו חזקים בשנות ה-90, ולאחר השיחה, פגשתי את אחד מהעובדים. הוא אמר, "שיחה טובה." ואז שאלתי אותו, "תודה, מה אתה עושה פה?" הוא אמר, "אני סופר נקישות." אני שאלתי, "אתה מה?" הוא אמר, "ג'ף הוקינגס, המנכ"ל, אמר, 'אם כל משימה ב-Palm Pilot לוקח יותר משלושה נקישות של החרט, זה יותר מדי, והוא חייב להיות מתוכנן מחדש.' אז אני סופר הנקישות." עכשיו אראה לכם דוגמה של חברה שאין לה סופר נקישות.

או-קיי, זה Microsoft Word. כשאתה פותח מסמך חדש נקי ב-Word -- אולי זה יקרה! (צחוק) אתה הולך לתפריט "קובץ" ואתה בוחר "חדש." עכשיו, מה קורה כשאתה בוחר "חדש?" אתה מקבל מסמך חדש נקי? אתה לא. בצד השני של המסך, שורת משימות מופיעה, ואיפשהו בקישורים הללו -- אה, ולא למעלה -- איפשהו בתוך הקישורים הללו יש את הכפתור שמייצר לך מסמך חדש ונקי. טוב, זאת לא חברה שסופרת נקישות. אתם יודעים, אני לא רוצה לעמוד פה ולצחוק על Microsoft. קהל: תמשיך. דיוויד פוג: כן, אני כן. (צחוק) (תשואות)

השיר של ביל גייטס! אני הייתי חנון תמיד וכתבתי את ה-DOS הראשון. הבאתי את התוכנה ואת IBM יחד; אני הרווחתי והם קיבלו את ההפסד. (צחוק) אני כותב את הקוד שאיתו העולם רץ. אני מקבל תמלוגים מכולם. לפעמים זה זבל, אבל העיתונות מסונוורת. תקנה את הקופסה, אני אמכור את הקוד.

כל חברת תוכנה עושה את המחקר והפיתוח של Microsoft. אתה לא יכול לשמור על רעיון טוב כיום. אפילו Windows היא פריצה. אנחנו סוג של מבוססים בריפרוף על ה-Mac. אז זה גדול, אז זה איטי. אין לך לשום מקום ללכת. אני לא עושה את זה לשבח; אני כותב את הקוד שמריץ את העולם כיום. בינוניות ענקית בכל אופן. נכנסנו למצב שליטה בכדור. אין לך שום אפשרות אחרת, אתה תקנה את הקוד שלי. אני הוא ביל גייטס ואני כותב את הקוד. (תשואות)

אבל בעצם, אני מאמין שבאמת יש שני Microsoft-ים. יש את הישן, האחראי ל-Windows ו-Office. הם מתים לזרוק את הכל ולהתחיל מחדש, אבל הם לא יכולים. הם נעולים בתוכו בגלל שיש כל-כך הרבה תוספות ועוד דברים חברתיים נעולים בתוך השלדה הישנה של 1982. אבל יש Microsoft חדשה שבאמת עושה עיצוב ממשקים טובים ופשוטים. אני אהבתי את המחשב של מרכז המדיה. אהבתי את השעון SPOT שלהם. השעון האלחוטי נכשל ברמות בשוק, לא בגלל שהוא לא היה מעוצב יפה ופשוט. בוא נגיד את זה ככה: היית משלם 10 דולרים בחודש כדי שיהיה לך שעון שחייבים להטעין אותו כל לילה, כמו הטלפון הנייד שלך, ומפסיק לעבוד כשאתה עוזב את הקידומת שלך? (צחוק)

הסימנים אולי מראים שהמסובכות הזאת רק תהיה יותר ויותר נוראית. אז יש איזשהי תקווה? המסכים נעשים יותר קטנים. אנשים מאירים, שמים את ספרי העזר בקופסאות. הדברים יוצאים במהירות יותר גבוהה. זה מצחיק, כשסטיב ג'ובס חזר ל-Apple ב-1997, לאחר 12 שנים שלא היה, זה היה ה-MacWorld Expo. הוא עלה על הבמה עם הגולף השחור והג'ינס, והוא עשה משהו כזה. הקהל השתגע, אבל אני חשבתי, מאיפה ראיתי את זה כבר? בדיוק ראיתי את הסרט "אוויטה" -- (צחוק) -- עם מדונה, ואני חשבתי, יודעים מה, אני צריך לעשות אחד על סטיב ג'ובס. זה לא יהיה קל, תחשבו שאני מוזר. כשאנסה להסביר למה חזרתי לאחר שאמרתי לעיתונאות שהעתיד של Apple היא שחורה. לא תאמינו לי. כל מה שאתה רואה זה ילד מתבגר שהתחיל במוסך רק עם חבר בשם וואז. (צחוק) תנסה אתה לעשות חרוז עם המילה מוסך (garage)! (צחוק)

אל תבכי לי, קופרטינו. (צחוק) האמת היא, שבכלל לא עזבתי אותך. (צחוק) אני יודע איך זה עובד, איפה הטריקים נמצאים. עשיתי הון שם ב-Pixar. (צחוק) אל תבכי לי, קופרטינו. עדיין יש לי את המרץ והחזון. אני תמיד לובש סנדלים בכל מזג אוויר. זה רק שכיום, הם עור גוצ'י. (צחוק) (תשואות)

תודה. אז סטיב ג'ובס תמיד האמין בפשטות ואלגנטיות ויופי. והאמת היא, ששנים הייתי קצת מדוכא. בגלל שאמריקאים בבירור לא מעריכים את זה, בגלל של-Mac הייתה שלושה אחוזים מהשוק, ול-Windows היה 95% מהשוק. אנשים לא חשבו ששווה לשים על זה מחיר. אז הייתי קצת מדוכא, ואז שמעתי את ההרצאה של אל גור, ואז הבנתי שלא ידעתי את המשמעות של מדוכא. (צחוק) אבל יצא שטעיתי, נכון? ה-iPod יצא, והוא הפר כל חכמה ידועה. מוצרים אחרים יותר זולים. למוצרים אחרים היו יותר תכונות. היו להם מקליטי קול ומשדרי FM. את המוצרים האחרים Microsoft גיבה עם סטנדרט פתוח, לא הסטנדרט הקנייניות של Apple. אבל ה-iPod ניצח! זה האחד שהם רצו. למדנו משהו: שפשטות נמכרת. ויש סימנים שהתעשייה מבינה את זה. יש חברה קטנה שמצליחה מאוד עם פשטות ואלגנטיות. ה-Sonos הזה -- זה נתפס.

יש לי כמה דוגמאות. פיזית, חשיבה מאוד מגניבה ואלגנטית, שמתחילה להיתפס כיום. כשיש לך מצלמה דיגיטלית, איך אתה מעביר את התמונות בחזרה למחשב? או אתה מעביר כבל USB או שאתה מביא קורא כרטיסים ומעביר את זה. בזה וגם בזה אתה מפסיד. מה שאני עושה, אני מוציא את כרטיס הזיכרון, ואני מקפל אותו לשניים, ואז נראה חיבורי USB. אני רק מכניס אותו אל תוך המחשב, מעתיק את התמונות, ומחזיר אותו למצלמה. אני לא חייב לאבד כלום. הנה עוד דוגמה. כריס, אתה השולט כאן. תוכל לחבר את זה לחשמל?

כריס אנדרסון: ודאי.

דיוויד פוג: תחזיק את זה ואל תשחרר. אולי ראיתם את זה: זה המחשב הנייד של Apple החדש. זה כבל החשמל. הוא מתחבר ככה. ואני בטוח שכל אחד מכם עשה את זה באיזשהו שלב בחייכם, או אחד מילדיכם. אתה הולך, ואני הולך לשים את זה על הרצפה. לא אכפת לי. זה בהשאלה. נתחיל. וואו! זה מגנטי. הוא לא מושך את המחשב הנייד על הרצפה. (תשואות)

ובדוגמה האחרונה שלי -- אני עושה הרבה מעבודתי בעזרת תוכנת זיהוי דיבור, ואתם חייבים להיות קצת שקטים בגלל שהתוכנה מתביישת. טוב. תוכניות זיהוי דיבור הם מאוד טובים לכתיבת דוא"לים במהירות גבוהה. נקודה. כאילו, אני מקבל מאות כל יום. נקודה. וזה לא רק מה שאני מכתיב שהוא כותב. אני גם משתמש עם תכונה בשם מקרו קוליים. נקודה. תקן "להניא". לא רק. טוב, זו לא סיטואציה אידאלית, בגלל שהוא מקבל את ההד מהאולם וכן הלאה. אבל הרעיון הוא, שאני יכול לחזור אל אנשים במהירות בלומר מילה והוא כותב משהו הרבה יותר ארוך. אז אם מעריץ שולח לי מכתב, אני אומר, "תודה לזה." (אז במקום לכתוב את זה, מופיעה הודעה שלמה על המסך) (צחוק) (תשואות) ולהפך -- אם מישהו ישלח לי דוא"ל של שנאה -- וזה קורה על בסיס יומיומי -- אומר, "לך להזדיין." (הקטע הוא שבמקום לכתוב את המילים הללו, כתובה הודעה נחמדה ולא גסה כמו זאת.) (צחוק) (תשואות) זה הסוד הקטן והמלוכלך שלי. אל תספרו לאף אחד. (צחוק)

אז הדבר הוא, שזה סיפור מאוד מעניין. זוהי גירסה שמונה של התוכנה, ואתם יודעים מה הם שמו בגירסה שמונה? שום תכונות חדשות. זה אף פעם לא קרה לפני כן בתוכנות! החברה לא הוציאה תכונות חדשות. הם פשוט אמרו, "נעשה את התוכנה הזאת כמו שצריך." למה? כי כבר שנים אנשים קונים את התוכנה הזאת, מנסים אותה -- 95% מדויקות זה כל מה שהם קיבלו, שזה אומר שאחד מתוך 20 מילים הוא לא נכון -- ואז הם שמו את זה במגירה. ולחברה כבר נמאס מזה, אז הם אמרו, "בגירסה הזאת, אנחנו לא נעשה שום דבר חוץ מלוודא שזה באמת מדויק כמו שצריך."

אז זה מה שהם עשו. הפולחן שלעשות דברים כמו צריך מתחיל להתפשט. אז העצה האחרונה שלי לאלה שהם צרכנים של הטכנולוגיה הזאת: זכרו, אם זה לא עובד זה לא בהכרח אתם, בסדר? זה יכול להיות העיצוב של הדבר שבו אתם משתמשים. שימו לב בחיים לעיצוב טוב ולעיצוב לא טוב. ואם אתה מתוך האנשים שמייצר את הדברים, קל זה קשה. תחשוב על הפרטים לקהליכם. ספרו את הנקישות. זכרו, החלק הקשה הוא לא לחשוב על איזה תכונות להוסיף -- זה על לחשוב על איזה תכונות לא להוסיף. והכי חשוב, המוטיבציה שלכם היא: פשטות נמכרת.

קריס אנדרסון: בראבו.

דיוויד פוג: תודה רבה לכם.

קריס אנדרסון: הקשיבו, הקשיבו! (תשואות)