דויד קלי: איך לבנות את הביטחון היצירתי שלכם

אני רוצה לדבר אתכם היום על יצירת ביטחון יצירתי. אני עומד להתחיל הרחק בכיתה גימל בבית הספר אוקדייל בברברטון, אוהיו.

אני זוכר שיום אחד חברי הטוב בריאן עבד על פרוייקט. הוא פיסל סוס מהחימר שהמורה שלנו שמרה מתחת לכיור. וברגע מסויים, אחת הבנות שישבה ליד השולחן שלו, וראתה מה הוא עושה, התכופפה ואמרה לו, "זה נוראי. זה בכלל לא נראה כמו סוס." והכתפיים של בראיין שקעו. והוא מעך את סוס החימר וזרק אותו חזרה לדלי. לא ראיתי את בראיין עושה פרוייקט כזה שוב.

ואני תוהה כמה פעמים זה קורה. זה נראה כאילו כשאני מספר את הסיפור הזה על בראיין לכיתה שלי, הרבה מהם רוצים לבוא אלי אחרי השיעור ולספר לי על המקרים הדומים שלהם, איך מורה דיכא אותם או איך תלמיד היה אכזרי אליהם במיחד. וחלק מהם מוותרים על לחשוב על עצמם כקריאטיביים באותה נקודה. ואני רואה את הויתור הזה שקורה בילדות, וזה נכנס פנימה ונעשה יותר מושרש, אפילו כשמגיעים לבגרות.

אז אנחנו רואים הרבה מזה. כשיש לנו סדנה או כשיש לנו לקוחות שעובדים לצידנו, בסופו של דבר אנחנו מגיעים לשלב בתהליך שמטושטש ולא קונבנציונלי. ובסופו של דבר המנהלים הגדולים מוציאים את הבלקברי שלהם ואומרים שהם צריכים לעשות שיחת טלפון חשובה, והם פונים ליציאות. ופשוט כל כך לא נוח להם. כשאנחנו עוקבים אחריהם ושואלים אותם מה קורה, הם אומרים משהו כמו, "אני פשוט לא טיפוס קריאטיבי." אבל אנחנו יודעים שזה לא נכון. אם הם ידבקו בתהליך, אם הם ימשיכו עם זה, יצא שהם יעשו דברים מדהימים והם מפתיעים את עצמם בכמה יצירתיים הם והצוותים שלהם באמת.

אז בדקתי את הפחד הזה שלנו מביקורת. שאתם לא עושים דברים, אתם מפחדים מביקורת. אם לא תגידו את הדבר הקריאטיבי הנכון, יעבירו עליכם ביקורת. והיתה לי פריצת דרך כשפגשתי את הפסיכולוג אלברט בנדורה.

אני לא יודע אם אתם מכירים את אלברט בנדורה. אבל אם תבדקו בוויקיפדיה, נאמר שהוא הפסיכולוג הרביעי הכי חשוב בהסטוריה -- כמו פרוייד, סקינר, מישהו ובנדורה. בנדורה בן 86 והוא עדיין עובד בסטנפורד. והוא פשוט בן אדם נפלא.

אז הלכתי לפגוש אותו מפני שהוא בדיוק עבד על פוביות זמן רב, שאני מאוד מתענין בהן. הוא פיתח בדרך הזו, את המתודולוגיה הזו, שהצליחה לרפא אנשים בזמן קצר מאוד. תוך ארבע שעות היה לו קצב ריפוי עצום של אנשים עם פוביות. ודיברנו על נחשים. אבל דיברנו על נחשים ופחד מנחשים כפוביה.

וזה היה ממש מהנה, ממש מעניין. הוא אמר לי שהוא מזמין את הנבדקים פנימה, ויגיד, "אתם יודעים, יש נחש בחדר השני ואנחנו עומדים להכנס לשם." לזה, הוא אמר, רובם ענו, "בחיים לא, אני לא נכנס לשם, בהחלט לא אם יש שם נחש."

אבל לבנדורה היה תהליך של שלב אחרי שלב שהיה סופר מצליח. אז הוא היה לוקח אנשים למראה הדו צדדית שלו להביט לתוך החדר בו הנחש נמצא, והוא היה גורם להם להרגיש נוח עם זה. ואז דרך שורה של שלבים, הוא היה מזיז אותם לעמוד בדלת עם הדלת פתוחה והם היו מביטים פנימה. והוא היה גורם להם להרגיש נוח עם זה. ואז עוד הרבה שלבים מאוחר יותר, צעדי תינוק, הם יהיו בתוך החדר, היתה להם כפפת עור כמו כפפת רתכים, והם בסופו של דבר היו נוגעים בנחש. וכשהם נגעו בנחש, למעשה, הכל היה יותר טוב מבסדר. האנשים האלה שהיה להם כל חייהם פחד מנחשים אמרו דברים כמו, "תראו כמה הנחש הזה יפה." והם החזיקו אותו על הרגליים.

בנדורה קורא לתהליך הזה "שליטה מונחית." אני אוהב את המונח הזה: שליטה מונחית. ומשהו נוסף קרה, לאנשים האלה שעברו את התהליך ונגעו בנחש היתה פחות חרדה מדברים אחרים בחייהם. הם ניסו יותר, הם שמרו יותר, והם היו יותר בעלי תושיה מול כישלון. הם פשוט קיבלו יותר ביטחון. ובנדורה קרא לביטחון הזה יעילות עצמית -- התחושה שאתם יכולים לשנות את העולם ושאתם יכולים להשיג מה שאתם מחליטים להשיג.

ובכן הפגישה עם בנדורה היתה קטרזית בשבילי מפני שהבנתי שהמדען המפורסם הזה תיעד ואישר מדעית משהו שראינו קורה ב30 השנים האחרונות. שאנחנו יכולים לקחת אנשים שהיה להם פחד שהם לא יצירתיים, ונוכל להעביר אותם דרך סדרה של צעדים, סוג של סדרה של הצלחות קטנות, והן הופכות את הפחד להכרה, והם מפתיעים את עצמם. המהפך הזה הוא מדהים.

אנחנו רואים את זה כל הזמן בבית הספר לעיצוב. אנשים מכל מיני תחומים שונים, הם חושבים על עצמם רק כאנליטיים. והם באים והם עוברים את התהליך, התהליך שלנו, הם בונים ביטחון עצמי ועכשיו הם חושבים על עצמם בצורה שונה. והם לגמרי מתלהבים רגשית מהעובדה שהם מסתובבים וחושבים את עצמם כאדם יצירתי.

אז חשבתי על משהו אחד שאני אעשה היום וזה לקחת אתכם דרך התהליך ולהראות לכם איך המסע הזה נראה. בשבילי, המסע הזה נראה כמו דאג דיטס. דאג דיטס הוא אדם טכני. הוא מתכנן ציוד דימות רפואי, ציוד דימוי רפואי גדול. הוא עבד בג'נרל אלקטריק, והייתה לו קריירה נפלאה. אבל בנקודה מסויימת היה לו רגע של משבר.

הוא היה בבית החולים והביט באחת ממכונות הMRI שלו בפעולה כשהוא ראה משפחה צעירה. היתה ילדה קטנה, והילדה הקטנה בכתה והיתה מבועתת. ודאג היה מאוד מאוכזב לדעת שכמעט 80 אחוז מהילדים החולים בבית החולים הזה היו צריכים להיות מטושטשים כדי להתמודד עם מכונת הMRI שלו. וזה היה מאוד מאכזב לדאג, מפני שלפני הרגע הזה הוא היה גאה במה שהוא עשה. הוא הציל חיים עם המכונה הזו. אבל זה ממש פגע בו לראות את הפחד שהמכונה גרמה לילדים.

בערך באותו הזמן הוא לקח שיעורים ב d.school בסטנפורד. הוא למד על התהליך של חשיבה יצירתית, על חמלה, על אבות טיפוס חוזרים. והוא יקח את הידע החדש הזה ויעשה משהו די מדהים. הוא יעצב מחדש את כל החוייה של דימות. ולזה הוא הגיע.

הוא הפך את זה להרפתקאה לילדים. הוא צבע את הקירות והוא צבע את המכונה, והוא דאג שהמפעילים יאומנו על ידי אנשים שמכירים ילדים, כמו אנשי מוזאון ילדים. ועכשיו כשהילד מגיע, זה חוויה. והם מדברים איתם על הרעש והתנועה של הספינה. ואז הם באים, הם אומרים, "אוקיי, אתם עומדים להכנס לספינת הפיראטים, אבל תישארו ממש ללא תזוזה מפני שאנחנו לא רוצים שהפירטים ימצאו אתכם."

והתוצאות היו סופר דרמטיות. אז ממשהו כמו 80 אחוז מהילדים שהיו צריכים טישטוש, למשהו כמו 10 אחוז מהילדים שצריכים טישטוש. ובית החולים וGE היו שמחים גם. מפני שהם לא היו צריכים לקרוא לרופא המרדים כל הזמן, הם יכלו להעביר יותר ילדים במכונה כל יום. אז התוצאות הכמותיות היו נפלאות. אבל התוצאות של דאג היו הרבה יותר איכותיות. הוא היה עם אחת האימהות שחיכתה לילדה שלה שתצא מהסריקה. וכשהילדה הקטנה יצאה מהסריקה, היא רצה לאמא שלה ואמרה, "אמא, אנחנו יכולים לחזור מחר?" (צחוק)

וכך שמעתי את דאג מספר את הסיפור פעמים רבות, על המהפך האישי שלו והעיצוב פורץ הדרך שיצא מזה, אבל מעולם לא שמעתי אותו מספר את הסיפור על הילדה הקטנה בלי דמעה בעיניו.

הסיפור של דאג מתרחש מתרחש בבית החולים. אני יודע דבר או שניים על בתי חולים. לפני כמה שנים הרגשתי גוש בצוואר שלי, וזה היה תורי במכונת הMRI. זה היה סרטן, הוא היה מהסוג הרע. נאמר לי שיש לי סיכוי של 40 אחוז לחיות.

אז בזמן שאתם יושבים עם החולים האחרים בפיג'מות וכולם חיוורים ורזים ואתם מחכים לתורכם לקבל קרינת גמא, אתם חושבים על הרבה דברים. בעיקר אתם חושבים על, "האם אני אשרוד?" ואני חשבתי הרבה על איך חייה של ביתי יראו בלעדי? אבל אתם חושבים על דברים אחרים. חשבתי הרבה על, למה שמו אותי על כדור הארץ? מה הקריאה שלי? מה אני צריך לעשות? והייתי בר מזל כי היו לי הרבה אופציות. עבדנו ברפואה וריפוי, וגן ילדים עד תיכון, והעולם המפותח. אז היו הרבה פרוייקטים שיכולתי לעבוד עליהם. אבל החלטתי והתחייבתי בנקודה הזו לדבר שרציתי לעשות יותר מכל -- לעזור לכמה אנשים שאוכל לקבל בחזרה את הביטחון היצירתי שהם איבדו בדרך. ואם עמדתי לשרוד, זה מה שהייתי עושה. שרדתי, רק שתדעו.

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

אני באמת מאמין שכשאנשים מקבלים את הביטחון הזה -- ואנחנו רואים את זה כל נזמן ב d.school וב IDEO -- הם באמת מתחילים לעבוד על הדברים שבאמת חשובים להם בחיים. אנחנו רואים אנשים עוזבים את מה שהם עושים ופונים לכיוונים חדשים. אנחנו רואים אותם חושבים על רעיונות מעניינים יותר, ופשוט יותר רעיונות, כך שהם יכולים לבחור מרעיונות טובים יותר. והם פשוט עושים החלטות טובות יותר.

אז אני יודע שבTED אמור להיות לכם משהו מעיין משנה חיים. לכולם יש משהו שמשנה את העולם. אם יש משהו אחד בשבילי, זה זה. לעזור לזה לקרות. אז אני מקווה שתצטרפו למסע שלי -- אתם כמנהיגי מחשבה. זה יהיה ממש נפלא אם לא תתנו לאנשים לחלק את העולם ליצירתיים ולא יצירתיים, כאילו זה סוג של מתת אלוהים, ולגרום לאנשים להבין שהם יצירתיים באופן טבעי. והאנשים הטבעיים האלה צריכים לתת לרעיונות שלהם לעוף. שהם יוכלו להשיג מה שבנדורה קורא לו יעילות עצמית, שתוכלו לעשות מה שאתם מחליטים לעשות, ושתוכלו להגיע למקום של ביטחון יצירתי ולגעת בנחש.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)