דייויד ביינדר:מהפכת פסטיבל האמנויות

סידני. כל חיי רציתי להגיע לסידני. הגעתי לנמל התעופה, למלון, קיבלתי חדר, ושם, באולם הקבלה, היה מונח עלון של פסטיבל סידני. עלעלתי בו, ונתקלתי בהצגה בשם "מינטו: מופע חי". התיאור היה: "רחובות הפרבר מינטו הופכים לבימת הופעות של אמנים בינלאומיים בשיתוף-פעולה עם תושבי מינטו."

מה הוא המקום הזה, מינטו? סידני, כפי שאווכח לדעת, היא עיר של פרברים, ומינטו משתרעת בכיוון דרום-מערב, במרחק שעת נסיעה. עלי להודות שלא כך חשבתי לבלות ביום הראשון שלי באוסטרליה. חשבתי דווקא על גשר הנמל או חוף בונדי, אבל מינטו? ובכל זאת, אני מפיק, והפיתוי שבמיזם תיאטרון ממוקד-אתר היה גדול מדי. [צחוק]

אז יצאתי לי אל התנועה של יום שישי אחה"צ, ולעולם לא אשכח את מה שראיתי כשהגעתי לשם. כדי לראות את ההופעה, הקהל נדד בכל השכונה מבית לבית, והתושבים, שהם האמנים המבצעים, יצאו מבתיהם וביצעו ריקודים אוטוביוגרפיים על המדשאות ובשבילי הכניסה שלהם. [צחוק] המופע הזה הוא שיתוף-פעולה עם להקת תיאטרון בריטית בשם "התאומים הבודדים." "התאומים הבודדים" הגיעו למינטו ועבדו יחד עם התושבים כדי ליצור את המחולות האלה.

הנערה האוסטרלית-הודית הזו יצאה החוצה, והחלה לרקוד על המדשאה הקדמית, ואביה הציץ דרך החלון כדי לראות מה כל הרעש וההמולה, ומיד הצטרף אליה. ואחריו באה אחותה הקטנה. ובמהרה כולם רקדו יחד ריקוד שמח ושופע-חיים על המדשאה שלהם. [צחוק]

כשטיילתי בשכונה, נדהמתי והתרגשתי לראות את תחושת הבעלות המופלאה שקהילה זו חשה בבירור ביחס לאירוע הזה. "מינטו: מופע חי" יצר דו-שיח בין תושבי סידני לבין אמנים בינלאומיים, וממש היווה חגיגה של המגוון של אנשי סידני בדרכם הייחודית.

לדעתי, פסטיבל סידני, שהפיק את "מינטו: מופע חי", מייצג סוג חדש של פסטיבלי אמנות במאה ה-21. אלו פסטיבלים פתוחים עד קיצוניות. בכוחם לשנות ערים וקהילות.

כדי להבין זאת, לדעתי יעזור מאד אם נסתכל מאין באנו. פסטיבלי האמנות המודרניים נולדו מתוך הריסות מלחמת העולם ה-2. מנהיגי ציבור יצרו אירועים שנתיים אלה כדי לפאר את התרבות כביטוי הנעלה ביותר של רוח האדם. ב-1947 נוסד פסטיבל אדינבורו ונוסד פסטיבל אביניון ומאות נוספים עתידים היו לבוא בעקבותיהם. העבודה שהם עשו היתה אמנות ברמה גבוהה ביותר, הופיעו כוכבים כדוגמת לורי אנדרסון ומרס קנינגהם ורוברט לה-פאג' שיצרו אמנות עבור המסגרת הזו, והיו הצגות מופת כגון "המהבהאראטה" ו"איינשטיין על החוף" המונומנטלית.

אבל בחלוף השנים, הפסטיבלים האלה הפכו לממסד עצמו, ועם הגידול בתרבות ובהון, הרשת חיברה בין כולנו, נעלמו ההבדלים בין משובח ונחות, והופיע סוג חדש של פסטיבל.

הפסטיבלים הישנים המשיכו לפרוח, אבל מברייטון, דרך ריו ועד פרת', הופיע משהו חדש, והפסטיבלים האלה הם באמת משהו שונה. הם פתוחים, הפסטיבלים האלה, כי, כמו במינטו, הם מבינים שהדו-שיח בין המקומי לגלובלי הינו חיוני. הם פתוחים כי הם מבקשים מהקהל להפוך לשחקנים, לגלם דמויות, להיות בני-זוג, במקום להיות צופים פסיביים, והם פתוחים כי הם יודעים שהדמיון לא יכול להיות סגור בתוך בניין, ולכן כה הרבה מעבודתם מתייחסת לאתר עצמו או מתרחשת בחוץ.

אם כן, הפסטיבלים החדשים מבקשים מהקהל למלא תפקיד חיוני בעיצוב המופע. להקות כמו "דה לה גארדה", שאני מפיק, ו"פאנצ'דרנק", יוצרים את חוויית ההשתתפות המוחלטת הזו שמציבה את הקהל במרכז ההתרחשות, אבל להקת התיאטרון הגרמנית "רימיני פרוטוקול" לוקחת את כל זה למישור אחר לגמרי. בסדרת הצגות שכוללות את "100 אחוז ונקובר", "100 אחוז ברלין," רימיני פרוטוקול מעלה הצגות שממש משקפות את החברה. רימיני פרוטוקול בוחרת 100 אנשים שמייצגים את העיר באותו רגע, מבחינת גזע, מגדר ומעמד, בתהליך קפדני שמתחיל שלושה חודשים לפני-כן, ואותם 100 איש מספרים סיפורים על עצמם ועל חייהם, והעסק כולו הופך לתמונת-מצב של העיר באותו רגע. "ליפט", פסטיבל התיאטרון הבינ"ל של לונדון, היה תמיד חלוץ בניצול האתרים. הם מבינים שתיאטרון ומופעים יכולים להתרחש בכל מקום. אפשר להעלות הצגה בכיתת בי"ס, בנמל-תעופה, [צחוק] בחלון ראווה של חנות כלבו.

אמנים הם חוקרים. מי מיטיב מהם להראות לנו מחדש את העיר? אמנים יכולים לקחתנו לאזור נידח בעיר שמעולם לא חקרנו, או להכניס אותנו לתוך בניינים שאנו תמיד חולפים לידם ומעולם לא נכנסנו לתוכם.

האמן, לדעתי, יכול באמת להראות לנו אנשים שבמהלך חיינו אולי פסחנו עליהם. "אלה לצד אלה" היא להקה אוסטרלית של אנשים בעלי נכויות שכליות. ראיתי את המופע המדהים שלהם בניו-יורק, במסוף המעבורות לסטייטן איילנד בשעת-שיא. אנו, הקהל, קיבלנו אוזניות והושיבו אותנו בצד אחד של המסוף. השחקנים היו ממש מולנו, מעורבים בין כל הנוסעים, ואנו יכולנו לשמוע אותם, אבל אחרת, אולי לא היינו שמים לב אליהם. אז "אלה לצד אלה" לוקחים תיאטרון ייחודי-לאתר ומנצלים אותו כדי להזכיר לנו בעדינות את מי או את מה אנו בוחרים לחתוך בעריכה מתוך חיי היומיום שלנו.

אז הדו-שיח עם המקומי והגלובלי, הקהל כמשתתפים, כשחקנים וכדמויות, השימוש החדשני באתר, כל אלה מצטרפים לכדי יצירה מופלאה של הלהקה הצרפתית המדהימה "רויאל דה לוקס". בובות הענק של הרויאל דה לוקס מגיעות לעיר כלשהי ונשארות בה מספר ימים.

עבור "פילו של הסולטן", רויאל דה לוקס הגיעה למרכז לונדון והשביתה אותה עם סיפורם אודות ילדת הענק וחברה, הפיל הנוסע בזמן. למשך ימים מספר הם הפכו כרך ענקי לקהילה שבה הכל היה אפשרי. ה"גארדיאן" כתב: "אם אמנות עוסקת בשינוי צורה, אז לא תיתכן חוויית-שינוי גדולה יותר. מה ש'פילו של הסולטן' מייצג הוא לא פחות מאשר כיבוש אמנותי של העיר והשבת הרחובות לידי האנשים."

אנו יכולים לדבר על ההשלכות הכלכליות שיש לפסטיבלים האלה על הערים, אך אני הרבה יותר מעוניין בדברים רבים אחרים, כמו, איך הפסטיבל עוזר לעיר לבטא את עצמה, איך הוא מאפשר לה לחיות כבתוך שלה. הפסטיבלים מעודדים את המגוון, הם יוצרים דו-שיח בין שכנים, הם מגבירים את היצירתיות, הם מציעים הזדמנויות לחוש גאווה אזרחית, הם משפרים את בריאותנו הנפשית בכלל. בקצרה, הם הופכים את הערים למקום שטוב יותר לחיות בו.

המקרה הנדון: כש"פילו של הסולטן" הגיעה ללונדון בדיוק 9 חודשים אחרי ה-7.7, כתב תושב לונדון: "לראשונה מאז הפיגועים בלונדון בתי התקשרה אלי וניצוץ השמחה חזר לקולה. היא ואנשים אחרים התאספו כדי לצפות ב"פילו של הסולטן", ודעו לכם, שזה עשה את כל ההבדל." לין גרדנר כתב ב"גארדיאן", שפסטיבל משובח יכול להציג בפנינו מפה של העולם, מפה של העיר ומפה של עצמנו, אבל אין מודל קבוע של פסטיבלים. לדעתי, מה שכה נפלא בפסטיבלים, בפסטיבלים החדשים, הוא שהם באמת לוכדים את מלוא המורכבות וההתרגשות של האופן בו כולנו חיים כיום. תודה רבה לכם. [מחיאות כפיים]