ובמיוחד לכריס ואיימי TED תודה לכל אנשי אני לא מאמין שאני כאן. לא ישנתי כבר שבועות. ניל ואני ישבנו והשווינו כמה מעט ישנו בציפייה לרגע הזה. מעולם לא הייתי כה עצבני -- ואני עושה ככה כשאני עצבני, הרגע תפסתי את עצמי. [צחוק] אני אדבר על מה עשינו בארגון הזה ששמו "ולנסיה 826", ואחר אומר לכם איך כולנו יכולים לתת כתף ולעשות דברים דומים.
בערך בשנת 2000 גרתי בברוקלין, וניסיתי אז לסיים את ספרי הראשון. בימים שוטטתי לי סהרורי מפני שכתבתי מחצות ועד חמש בבוקר. אז במשך היום נהגתי להסתובב סהרורי. לא הייתי במלוא חושי במהלך היום, אבל שעות העבודה היו גמישות. בשכונה בברוקלין בה חייתי, פארק סלופ, יש הרבה סופרים -- היה יחס גבוה מאד לגולגולת בין סופרים לבני אדם רגילים. וחוץ מזה, גדלתי בין הרבה מורים. אימי היתה מורה, אחותי היתה למורה ואחרי הקולג' רבים מחברי פנו להוראה. כך שתמיד שמעתי אותם מדברים על חייהם וכמה רבי-השראה הם, והם היו באמת האנשים שעבדו הכי קשה ושהיו הכי מעוררי-ההשראה שהכרתי.
אך ידעתי הרבה על המכשולים שעמדו בדרכם, ידעתי הרבה על מאבקיהם. ואחד המכשולים היה שכה רבים מידידי שלימדו בבתי ספר עירוניים, נתקלו בבעיות אצל תלמידים שהתקשו בציוניהם, בפרט בקריאה ובכתיבה. רבים מתלמידים אלה הגיעו ממשפחות שבהן לא דיברו אנגלית בבית, ולרבים מהם היו צרכים מיוחדים, וקשיי למידה. והם כמובן לימדו בבתי ספר שלעתים קרובות סבלו מקשיי מימון. הם נהגו לשוחח איתי על זה ולומר, "אתה יודע, מה שאנו באמת צריכים זה יותר אנשים, מבחינה מספרית להשיג יותר יחס של אחד-על-אחד, יותר שעות, יותר מומחיות של אנשים מיומנים באנגלית ושיכולים לעבוד עם תלמידים אלה אחד-על-אחד."
הייתי עונה, "אז למה שלא תעבדו איתם אחד-על-אחד?" הם היו עונים, "יש לנו 5 כיתות עם 30-40 תלמידים כ"א, זה יכול להסתכם ב-150, 180, 200 תלמידים ליום. איך אנו יכולים לתת לכל תלמיד אפילו שעה אחת בשבוע של אחד-על-אחד? נצטרך להכפיל את שבוע העבודה ולשבט את המורים." אז התחלנו לשוחח על זה. ובאותו זמן, חשבתי על המוני האנשים שאני מכיר: סופרים, עורכים, עיתונאים, בוגרי אוניברסיטה, מרצים, מה שתרצו. כל האנשים האלה, בעלי שעות עבודה גמישות ועם עניין בשפה האנגלית -- אני מקווה שיהיה לי עניין בשפה האנגלית, אך אינני דובר אותה היטב עכשיו. [צחוק] אני מנסה. השעון ההוא מלחיץ אותי. אך לכל מי שהכרתי היה עניין בחשיבות המילה הכתובה לגבי טיפוח הדמוקרטיה והחיים הנאורים. אז היו להם הזמן והענין, אבל באותה עת לא הכרתי בקהילה שלי שום אמצעי שיחבר בין שתי קהילות אלה.
אז כשחזרתי לסן-פרנציסקו שכרנו את הבניין הזה. והרעיון היה לשים את "מקסוויני'ס" -- הרבעון של "מקסוויני'ס", שפרסמנו 2 או 3 פעמים בשנה, ועוד כמה עיתונים -- עמדנו לתת להם לראשונה משרד. עד אז זה היה במטבח שלי בברוקלין. התכוונו להעביר אותו למשרד, ובעצם לחלוק אותו חלל עם מרכז הדרכה. וחשבנו, "יהיו לנו כל הסופרים והעורכים וכולם -- מעין קהילה כותבת, שממילא באה כל יום למשרד, מדוע שלא נפתח את חזית הבניין כדי שהתלמידים יבואו לשם אחרי שעות בי"ס, יקבלו עזרה נוספת בשיעורי הבית שלהם, וכך בעצם לא תהיה הפרדה בין שתי הקהילות האלה?" כך שהרעיון היה שאנחנו נמשיך עם העבודה שלנו, ב-2:30 התלמידים זורמים פנימה; אנו מפסיקים הכל או דוחים את העבודה לאחר כך. נותנים את שעות אחר-הצהרים האלה לתלמידי השכונה.
כך שהיה לנו המקום הזה, שכרנו אותו בעל הבית היה לגמרי בעד הרעיון. היה לנו ציור קיר מאת כריס ווייר, שלמעשה מסביר את כל ההיסטוריה של המילה המודפסת בציור קיר -- נדרש זמן רב לעכל אותו, וצריך לעמוד באמצע הרחוב. אז שכרנו את המקום הזה. והכל היה נהדר, אלא שבעל הבית אמר, "זהו איזור עסקים. אתם צריכים איזה רעיון, שיהיה לכם משהו למכור. זה לא יכול להיות רק מרכז למידה." אז חשבנו, "נו, באמת!" ולא הצלחנו להעלות על הדעת מה למכור, אך עשינו את כל המחקר הנדרש. זה היה פעם אולם הרמת משקולות עם ריצפת גומי, תיקרה אקוסטית, תאורת ניאון. פירקנו הכל, וגילינו ריצפת עץ נהדרת, קורות עץ מסוידות, וזה נראה -- כששיפצנו את המקום, מישהו אמר, "אתם יודעים מה? זה נראה כמו גוף של אוניה" הסתכלנו מסביב, ומישהו אחר אמר, "אם כך, צריך למכור מוצרים לפיראט העמל" [צחוק]
וזה מה שעשינו. זה הצחיק את כולם. ואמרנו, "יש בזה משהו. בואו נמכור אספקה לפיראטים". זאת החנות למוצרי פיראטים. זה היה תרשים ששרטטתי על מפית. נגר מעולה בנה את כל זה, ואתם רואים שעשינו שזה ייראה כמו חנות אספקה לשודדי-ים. כאן רואים קרשים שנמכרים לפי מטר כאן יש לנו מוצרים נגד צפדינה. שם, רגלי-עץ, עשויות ביד ומותאמות אישית. למעלה אתם רואים את תצוגת רטיות העין, שזה העמוד השחור שם שעליו רטיות עין לימי-חול, ושם הפסטלים ויתר הצבעים, ליציאה בערבים ולאירועים מיוחדים, בר מצוות וכאלה.
פתחנו את המקום הזה. וזוהי חבית שאנו ממלאים באוצרות והתלמידים מחטטים בה. אלו עיני זכוכית, למי שאיבד את שלו. אלה כמה שלטים שיש לנו בכל מקום: "איך למתוח פיראטים" בזמן שקוראים את השלט, אנו מושכים חבל מאחורי הדלפק ושמונה סמרטוטי רצפה נופלים לך על הראש. ההמצאה היחידה שלי. אמרתי שמוכרחים להפיל לאנשים משהו על הראש, ויצא שזה סמרטוטי רצפה. וזה תיאטרון הדגים, שהוא פשוט מיכל מים מלוחים עם שלושה מושבים, ובדיוק מאחורי זה יצרנו את המרחב הזה, שהוא מרכז ההדרכה. אז בדיוק שם נמצא מרכז ההדרכה, ומאחוריו משרדי "מקסיוויני'ס", שם הכנו את העיתונים וערכנו ספרים וכן הלאה.
הילדים היו באים -- או שחשבנו שהם באים. עלי לחזור מעט אחורה. הכנו ופתחנו את המקום, ובילינו חודשים על חודשים בשיפוץ שלו. היו לנו שולחנות, כסאות, מחשבים, הכל. הלכתי למכירה של דוט.קום בהולידיי-אין בפאלו אלטו וקניתי 11 ג'י-4 במכה אחת. בכל אופן, הבאנו אותם, הכנו הכל ואז חיכינו. התחלתי עם כ-12 מחברי, אנשים שהכרתי שנים, סופרים מהשכונה. וחיכינו. וב-2:30 הצבנו שלט דיקט על המדרכה הקדמית שאמר פשוט, "הדרכה חינם למתקשים באנגלית ובכתיבה -- פשוט תיכנסו, הכל בחינם." וחשבנו לעצמנו, "הם בטח יסתערו פנימה, הם ימותו על זה." והם לא. אז חיכינו ככה, ישבנו ליד השולחנות וחיכינו. וכולם התחילו להתייאש כי חיכינו שבועות רבים, באמת, ואיש לא נכנס.
ואז מישהו הפנה את תשומת ליבנו לעובדה שאולי קיים פער-אמון מסוים, כי אנו פועלים מאחורי חזית של חנות מוצרי פיראטים. [צחוק] מעולם לא קישרנו בין הדברים, כן? ובערך אז שכנעתי אשה בשם נינווייה קליגרי, מחנכת ותיקה מסן-פרנציסקו -- היא לימדה במקסיקו-סיטי, היה לה כל הנסיון הנדרש, ידעה הכל על חינוך, היתה בקשר עם כל המורים וחברי הקהילה בשכונה -- שכנעתי אותה לעבור ממקסיקו-סיטי, היכן שלימדה. היא לקחה את תפקיד המנהלת הארגונית. ומיד מצאה דרכים ללב המורים, ההורים והתלמידים וכולם, ולפתע המקום היה מלא לגמרי כל יום.
ומה שניסינו להציע מידי יום היה תשומת-לב של אחד-על-אחד המטרה היתה לקיים יחס של אחד-על-אחד עם תלמידים אלה. הרי הוכח שהודות ל-35-40 שעות בשנה של תשומת-לב אחד-על-אחד, תלמיד יכול להעלות את הציון שלו ברמה אחת. ורוב התלמידים האלה, אם דיברו בבית אנגלית או לא, הם באים לשם, פעמים רבות הוריהם -- אינכם רואים כאן, אבל יש שם ספסל כנסיה שקניתי במכירה פומבית בברקלי -- ההורים באים לפעמים לראות איך מדריכים את ילדיהם. אז זה היה הבסיס של זה, תשומת הלב אחד-על-אחד. ומצאנו את עצמנו מלאים בילדים כל יום. אם תימצאו בטווח כמה רחובות מרח' ולנסיה, בערך בשתיים אחה"צ, שתיים וחצי, ירמסו אותכם לעתים קרובות הילדים עם תרמילי הגב הגדולים והכל, שרצים לכאן,
שזה מוזר מאד, כי זה במובן מסוים בית-ספר. אבל קרה כאן משהו פסיכולוגי רק בגלל ההבדל הקטן. ושנית, שלא היתה סטיגמה. הילדים לא הלכו ל"מרכז-הילדים-שצריכים-עוד-עזרה," או משהו כזה. זה היה "ולנסיה 826" ראשית, זו היתה חנות למוצרי פיראטים, שזה רעיון משוגע. ושנית, יש מאחור חברת הוצאה-לאור ועובדינו למעשה עבדו לעתים קרובות ליד אותם השולחנות, כתף-אל-כתף ומחשב-אל-מחשב עם התלמידים
כך שזה נעשה מרכז הדרכה -- מרכז הוצאה-לאור, כך קראנו לזה -- ומרכז כתיבה. הם באים, והם אולי יעבדו עם תלמיד תיכון, שבעצם עובד על רומן -- כי באו אלינו גם ילדים מוכשרים מאד. אז אין סטיגמות. כולם עובדים זה ליד זה. הכל הוא מאמץ יצירתי. הם פוגשים מבוגרים. מעצבים את התנהגותם. המבוגרים האלה עובדים בתחום שלהם. הם יכולים לפנות אל המבוגר ולשאול שאלה והכל כאילו מזין את הכל. יש הרבה האבקה הדדית. הבעיה היחידה, בפרט עבור המבוגרים שעבדו ב"מקסוויני'ס" שלא בהכרח ידעו שהם נכנסים לכל זה כשהצטרפו, היא שהיה רק חדר שירותים אחד. [צחוק] עם 60 ילדים מידי יום, זו בעיה.
אך יש משהו בכך שהילדים מסיימים את שיעורי הבית ביום נתון, מקבלים את כל תשומת הלב הזו אחד-על-אחד, והולכים הביתה. הם גמרו להכין שיעורים. הם לא מפגרים בחומר. הם לא עושים את שיעורי הבית מול הטלוויזיה. מותר להם ללכת הביתה ב-5:30 אחה"צ ולהיות עם המשפחה, לעסוק בתחביבים נוספים, לצאת, לשחק. וזה יוצר משפחה מאושרת. קבוצת משפחות מאושרות בשכונה היא קהילה מאושרת. קבוצת קהילות מאושרות היא עיר מאושרת ועולם מאושר. והמפתח לכל אלה הוא שיעורי הבית. [צחוק] [מחיאות כפיים] הרי לכם -- תשומת-לב של אחד-על-אחד.
התחלנו עם 12 מתנדבים, ואחר היו לנו כחמישים, ואחר כך מאתיים. וכעת יש לנו רשימה של 1,400 מתנדבים. ואנו מקלים מאד על תהליך ההתנדבות. הנקודה היא, שגם אם יש לך רק שעתיים פנויות בחודש, השעתיים האלה, כתף-אל-כתף עם תלמיד אחר, תשומת-לב מרוכזת, מאירה את עבודתם, את מחשבותיהם ואת הביטוי העצמי שלהם, ויש לזה כוח לחולל שינוי גמור, כי לתלמידים כה רבים לא היה זאת בעבר. 'אז אמרנו, "גם אם יש לך שעתיים ביום א' אחד בכל 6 חודשים זה בסדר. זה מספיק." וזו חלקית הסיבה מדוע מרכז ההדרכה גדל מהר כל-כך.
אחר כך אמרנו, "מה נעשה עם המקום במשך הבוקר, כי הרי צריך להשתמש בו עד 2:30 אחה"צ?" אז התחלנו להביא כיתות במשך הבוקר. ובכל יום יש עבודה מעשית שבה יוצרים ביחד ספר -- אתם יכולים לראות שמדפיסים אותו כאן למעלה. זו אחת הכיתות שמתרגשת מדי לגבי הכתיבה. בכל כיתה שתציבו מצלמה, זה תמיד נראה ככה. זהו אחד הספרים שהם עושים. שימו לב לכותרת הספר, "הספר שמעולם לא הוחזר: טיטאניק." והשורה הראשונה בו היא, "פעם היה ספר בשם סינדי על הטיטאניק." בינתיים יש מאחור מבוגר שמדפיס זאת, ומתייחס לכך בשיא הרצינות, מה שמשגע אותם.
היו לנו עוד חונכים שיכולנו לנצל. זו תמונה של כמה חונכים באחד האירועים . המורים איתם עבדנו -- ועם המורים הכל שונה -- הם אומרים לנו מה לעשות. הלכנו לשם במחשבה: "אנחנו לגמרי בידיכם. אתם תגידו לנו מה עושים. השכונה וההורים יגידו לנו מה עושים. המורים יגידו לנו איך להיות הכי מועילים."
אז הם אמרו, "מדוע שלא תבואו לבתי הספר? כי מה עם התלמידים שלא יכולים לבוא אליכם, שאין להם הורים שיכולים להביא אותם או שהם מרוחקים מדי?" אז אמרנו, "יש לנו 1,400 איש ברשימת החונכים. הבה נפרסם את זה." מורה היה אומר, "אני זקוק ל-12 חונכים בחמשת ימי א' הבאים. אנו עובדים על חיבורים. שילחו אלינו אותם." הודענו לכולם ברשת: 1,400 חונכים מי שיכול, שיירשם. הם מגיעים חצי שעה לפני הכיתה. המורים אומרים להם מה לעשות, ואיך, מה ההכשרה שלהם, מהו הפרוייקט עד כה. הם עובדים בהנחיית המורים, וכל זה באולם גדול אחד. וזו בעצם העוצמה של מה שאנחנו עושים אנשים הולכים ישר ממקומות העבודה, ישר מהבית, ישר אל הכיתה ועובדים ישירות עם התלמידים. וכך באפשרותנו לעבוד עם עוד אלפי תלמידים. ואז בי"ס אחר אומר, "מה אם פשוט נקצה לכם חדר-כיתה, ואתם תאיישו אותו כל היום?"
זהו חדר הסופרים בחטיבת הביניים של ביה"ס "אוורט", שקישטנו אותו בסגנון שודדי-ים. זה ממש ליד הספריה. ושם אנו משרתים את כל 529 הילדים של חטיבת הביניים. זה העיתון שלהם, "חדשות ישר ולעניין", שבו יש טור קבוע של ראש העיר, גאווין ניוסום בשתי שפות: אנגלית וספרדית. יום אחד, איזבל איינדה כתבה לנו ואמרה, "למה שלא תארגנו ספר יחד עם תלמידי תיכון? אני רוצה שהם יכתבו איך משיגים שלום בעולם אלים." אז נכנסנו לתיכון "תורגוד מארשל", שזה בי"ס שאיתו עבדנו על כמה דברים בעבר, והטלנו מטלה זו על התלמידים. אמרנו, "איזבל איינדה תקרא בסוף את כל חיבוריכם. היא תפרסם אותם בספר. היא תממן את הוצאתו בכריכה רכה. הוא יהיה בכל חנויות הספרים באיזור המפרץ ובכל העולם, דרך אמזון, ואיפה שרק תרצו." אז הילדים האלה עבדו קשה יותר מכפי שעבדו על משהו כל חייהם, כי היה להם קהל חיצוני, בצד השני היתה איזבל איינדה. לדעתי היו כ-170 חונכים שעבדו איתם על הספר הזה וזה הצליח מאד. היתה לנו מסיבה גדולה בסוף. זה ספר שנמצא בכל מקום, וזה הביא לסדרה של כאלה. אתם רואים את איימי טאן נותנת חסות לספר הבא, "אולי אגיע למשהו." וזה הפך לעניין מתמשך. עוד ועוד ספרים.
עכשיו אנו מכורים לנושא הספרים. הילדים מוכנים לעבוד הכי קשה בכל חייהם אם הם יודעים שזה לנצח, שזה יוצב על גבי מדף, שאיש לא יזלזל במה שחשבו ואמרו שאנו מכבדים את מילותיהם ואת מחשבותיהם משקיעים מאות שעות, מכינים חמש, שש טיוטות -- כל תשומת הלב הזו שאנו מקדישים למחשבותיהם. ומרגע שהגיעו לרמה הזו וכתבו ברמה הזו, אין דרך חזרה. זה עושה שינוי גמור. ובחנות הכל נמכר. כאן זה קרוב לתחתית. אנו מוכרים את כל ספרי התלמידים. אלא איפה תשימו את זה, נכון? אז מכרנו אותם, ומשהו מוזר החל להתרחש עם החנויות. למעשה, החנויות -- למרות שהתחלנו בזה בשביל הקטע -- החנויות עשו רווחים. אז זה משלם את שכר הדירה. ואולי זה קורה רק בסן-פרנציסקו -- אינני יודע, אני לא רוצה לשפוט. אבל האנשים באים -- וזה עוד לפני סרטי הפיראטים וכל זה! זה עשה הרבה כסף. לא המון, אך זה שילם את שכר הדירה ואת אחזקת הצוות. כאן משמאל אפשר לראות את מפות האוקיינוס.
וזה הפך לשער אל הקהילה. אנשים נכנסים ואומרים, "מה לעז --? מה זה?" אני לא רוצה לקלל באינטרנט. [צחוק] יש כלל כזה? אני לא יודע. הם אומרים, "מה זה?" ואנשים באים ללמוד עוד על זה. וממש מאחור-- יש שם בד"כ שרשרת קטנה -- ממש מאחור הם רואים את הילדים מקבלים הדרכה. זהו סיור שטח. והם עושים קניות, וכנראה שהם קונים שומן חזיר, או דוחן עבור התוכי, או קרס, או מגן-קרס ללילה, אנו מוכרים את כל אלה. אז החנות בעצם הצליחה לא רע. אך היא הביאה אלינו אנשים כה רבים -- מורים, תורמים, מתנדבים, כולם -- כי זו קומת הקרקע. זה פתוח לציבור. זה לא איזה מוסד שלא-למטרות-רווח שקבור בקומה ה-30 של בניין עירוני. זה באמצע השכונה שאותה הוא משרת, והוא פתוח כל הזמן לציבור. זה הפך להיות מין תאונה מוזרה ושמחה.
וכל מי שהכרתי בברוקלין אמר, "למה שלא יהיה גם לנו מקום כזה?" ורבים מהם מחנכים לשעבר או לעתיד, כך שהם שילבו מאמצים עם הרבה מעצבים וסופרים מקומיים, ופשוט המשיכו את הרעיון באופן עצמאי ויצרו את הדבר שלהם. הם לא רצו למכור מוצרי פיראטים. הם לא חשבו שזה יצליח שם. אז מהיכרות עם המאבק בפשע של קהילות ניו-יורק, הם ייסדו את חברת "מוצרים לגיבורי-על של ברוקלין". זהו העיצוב הנהדר של סאם פוטס. הרעיון היה שזה ייראה כמו חנות של מנעולן שאמור לספק את כל השירותים שמציעים במקום כזה. והם פתחו את המקום הזה. בפנים זה כמו מחסן מכירות עבור גיבורי-על. כל המוצרים בצורה בסיסית כל זה מלאכת-יד. מוצרים שעברו שינוי-ייעוד או משהו כזה כל האריזה עוצבה בידי סאם פוטס.
יש לכם מתקן לכידת רשעים, ששם הילדים שמים את הוריהם. זה המשרד. זו כספת קטנה. שמים בה את המוצר, זה עולה במעלית חשמלית והאיש מאחורי הדלפק אומר לכם שעליכם לנדור את נדר הגיבורים, ואתם חייבים, אם ברצונכם לקנות משהו. זה בעצם מגביל את המכירות שלהם. אישית, אני חושב שזו בעיה. כי חייבים לעשות זאת עם היד על הלב וכל זה. הנה כמה מהמוצרים. הכל עבודת-יד זוהי ערכת זהות סודית. אם רוצים לאמץ את הזהות של שרון בון, מנהלת שיווק אמריקאית מהובוקן, ניו-ג'רסי, זהו תיק שלם של כל מה שצריך לדעת על שרון בון. זו ה"גלימיה", שבה מתאימים לכם גלימה, עולים ב-3 מדרגות הפלדה האלה ואנו מפעילים 3 מאווררים הידראוליים מכל צד, ואפשר לראות את הגלימה בפעולה. אתם יודעים שאין דבר גרוע מאשר כשהגלימה מסתבכת כשאתם עפים, או משהו כזה. וכאן הדלת הסודית -- זהו אחד המדפים שאינכם רואים כשאתם נכנסים, אך היא נפתחת לאט. רואים אותה במרכז ליד כל קרסי ההיצמדות. ואז היא נפתחת, ומאחור זה מרכז ההדרכה כך שאפשר לראות את האפקט המלא!
אבל זה -- אני רק רוצה להדגיש -- זה מומן ונבנה בצורה מקומית. כל המתכננים, כל הבנאים, הכל היה מקומי, כל הזמן הוקדש בהתנדבות. אני רק באתי ואמרתי, "יופי של עבודה," או משהו. זה הכל. אפשר לראות את השעה בכל 5 הרבעים של ניו-יורק, מאחור וכך הוא המקום בשעות ההדרכה. מאד הומה. אותם העקרונות: יחס של אחד-על-אחד התמסרות מוחלטת לעבודתו של התלמיד אופטימיות ללא-גבולות ומתן סיכוי ליצירתיות ורעיונות. והמתג הזה נדלק להם בראש כשהם עוברים דרך 6 המטרים של חנות מוזרה זו, כן? אז זה בי"ס, אבל זה לא בי"ס. ברור שזה לא בית ספר, אפילו שעובדים כתף-אל-כתף ליד שולחנות, עם עפרונות וניירות והכל.
זהו אחד התלמידים, חאלד חמדאן. אתם יכולים לקרוא את הציטטה מכור למשחקי וידאו וטלוויזיה. לא יכול להתרכז בבית. בא הנה. קיבל תשומת-לב מרוכזת. ולא הצליח להתחמק. תוך זמן קצר כבר כתב. היה מסיים שיעורי-בית מוקדם -- נעשה מכור להכנת שיעורי הבית. זה עניין ממכר, לגמור עם זה שיבדקו את זה, ולדעת שהוא ישיג את הדבר הבא ויהיה מוכן למחר לביה"ס. אז הוא נתפס לזה, ואחר החל לעשות דברים נוספים. כעת מוציאים אותו לאור ב-5 ספרים. הוא כותב תיעוד בדיוני של גיבורי-על כושלים בשם "סופּר-מי-שהיו." כתב סדרה על "בלבואה הפינגווין", פינגווין מתאגרף, ואחר הקריא לפני כמה שבועות מול 500 איש ב"סימפוני ספייס", באירוע התרמה ל"ניו-יורק 826". הוא נמצא שם מידי יום. הוא קנאי בקשר לכך. עכשיו הוא מביא את קרוביו. הם ארבעה בני משפחה אחת שבאים לשם כל יום.
אעבור על כך במהירות. זו לוס אנג'לס, חנות "אקו פארק למסעות בזמן": "בכל זמן שתהיו, אנו נמצאים כבר אז". [צחוק] זו מעין חנות 24 שעות לנוסעים בזמן. אתם רואים הכל: בדיוק כמו בחנות "7-11". עלוקות, חטי-ממותות. אפילו מכונת משקאות משלהם: "מקולקל. חיזרו אתמול" [צחוק]
אדלג קצת קדימה. אלה מקומות שמסונפים רק אלינו, ושעושים אותו דבר: רח' וורד בפיטספילד שבמסצ'וסטס; "כתם הדיו" בסינסינטי, "דבר הנוער" בסן-פרנציסקו" שבקליפורניה, שנתן לנו השראה; "סטודיו סנט לואיס" בסנט לואיס; "מערת העטלפים של אוסטין" באוסטין; "מלחמת מילים" בדבלין שבאירלנד, שיסד רודי דויל, זה ייפתח באפריל. עכשיו אעבור לאיחולי TED -- זה בסדר?
בסדר. יש לי רגע. ובכן, איחולי TED: אני מאחל לכם אישית ולכל אדם וארגון יצירתיים שאתם מכירים, שתמצאו דרך ליצור קשר ישיר עם בית ספר ציבורי באיזורכם ושתספרו להם איך הפכתם מעורבים כדי שבעוד שנה יהיו לנו 1,000 דוגמאות -- אלף! של שותפויות יוצרות-שינוי. צעדי-ענק קדימה! ואולי אלה דברים שאתם כבר עושים. אני יודע שרבים בחדר הזה ממילא עושים דברים ממש מעניינים. זאת עובדה. ספרו לנו עליהם ותנו השראה לאחרים באתר.
יצרנו אתר אינטרנט, כעת אומר "אנחנו מקווים" ולא "אני מקווה": אנו מקווים שהנוכחים בועידה זו יובילו לקראת עידן חדש של שיתוף בבתי הספר הציבוריים שלנו. אנו מקווים שכולכם תחליטו להנהיג ותשתפו ברוח היזמות ובמומחיות שלכם מחנכים בעלי-יוזמה בקהילה שלכם. תנו תמיד למורים להוביל. הם יורו לכם איך להועיל. אני מקווה שתצטרפו ותעזרו. יש מיליון דרכים. אתם יכולים ללכת לביה"ס המקומי ולהתייעץ עם המורים. הם תמיד יאמרו לכם איך לעזור. אז -- זהו "הסטודיו החם" בסן-פרנציסקו, הם עשו מלאכה מדהימה. לאתר הזה כבר הגיעו כמה סיפורים המון רעיונות. הוא נקרא "בית-ספר של פעם", שזו לדעתי כותרת מעולה. האתר יתעד כל פרוייקט שיעלה מתוך הועידה הזו ומכל העולם. אתם נכנסים לאתר, ומוצאים המון רעיונות. תוכלו לקבל מהם השראה ולהוסיף את הפרוייקטים שלכם אחרי שתתחילו. "סטודיו חם" עשה עבודה נהדרת בלו"ז צר מאד. בקרו בו. אם יש לכם שאלות, תשאלו את הבחור הזה, הוא מנהל התכניות הלאומיות שלנו. הוא יהיה על הקו. תשלחו לו דוא"ל, הוא יענה על כל שאלה. והוא ייתן לכם השראה ויזיז אתכם וינחה אתכם לאורך התהליך כדי שתוכלו לחולל שינוי.
וזה יכול להיות כיף! זו מטרת ההרצאה הזו -- זה לא מוכרח להיות סטרילי וביורוקרטי. אתם יכולים לעשות זאת ולנצל את המיומנויות שלכם. בתי הספר זקוקים לכם. המורים זקוקים לכם. התלמידים וההורים זקוקים לכם, לאדם האמיתי: לנוכחות של אישיותכם הפיזית, למוחכם הפתוח לאוזניכם הפתוחות ולחמלה חסרת-הגבולות שלכם. שתשבו לצידם, תקשיבו ותהנהנו ותשאלו שאלות במשך שעות בכל פעם. כמה מהילדים האלה פשוט לא יודעים כמה שהם טובים: כמה שהם פקחים, וכמה הרבה יש להם לומר. אתם יכולים לגלות זאת להם. לשפוך עליהם אור, מגע אישי אחד בכל פעם. אז אנו מקווים שתצטרפו. תודה רבה לכם.
You can share this video by copying this HTML to your clipboard and pasting into your blog or web page. This video will play with subtitles.
You either have JavaScript turned off or have an old version of the Adobe Flash Player. To view this rating widget you
need to get the latest Flash player.
If your browser allows only "trusted sites" to execute Javascript, you should add the "googleapis.com" domain to your whitelist to allow our Flash detection to work properly.
Got an idea, question, or debate inspired by this talk? Start a TED Conversation, or join one of these:
בקבלו את פרס TED לשנת 2008, הסופר דייב אגרס מבקש מקהילת TED להעשות מעורבים בצורה אישית ויצירתית בבתי הספר הציבוריים שבאזורם. בלהיטות מרתקת הוא מספר כיצד מיזם החניכה שלו, "ולנסיה 826", נתן השראה לאחרים בעולם לפתוח, בעזרת מתנדבים, מעבדות לכתיבה יוצרת ופרועה משלהם.
Writing is only his day job: Dave Eggers moonlights as a publisher, philanthropist and advocate for students and teachers. Full bio »
Translated into Hebrew by Shlomo Adam
Reviewed by Zohar Gan
Comments? Please email the translators above.
19:24 Posted: Jun 2006
Views 16,605,390 | Comments 3007
09:18 Posted: Dec 2007
Views 1,860,026 | Comments 306
24:50 Posted: Mar 2008
Views 222,952 | Comments 53
Just follow the guidelines outlined under our Creative Commons license.
This comment will be attributed to . Not ? Sign Out.