דפנה קולר: מה אנו למדים מהוראה מקוונת

כמו רבים מכם, אני ברת מזל. נולדתי למשפחה בעלת חינוך נרחב. אני דור שלישי של PhD (תואר שלישי), בתם של שני אנשי אקדמיה. בילדותי, שיחקתי במעבדת האוניברסיטה של אבא שלי. כך שהיה מובן מאליו שאלך לאוניברסיטאות הטובות ביותר, אשר פתחו לי את הדלת אל עולם של הזדמנויות.

למרבה הצער, רוב האנשים בעולם אינם כל כך ברי מזל. בחלקים מסוימים של העולם, לדוגמה, דרום אפריקה, חינוך הוא פשוט לא נגיש. בדרום אפריקה, נבנתה מערכת החינוך בימי האפרטהייד עבור המיעוט הלבן כתוצאה מכך, כיום פשוט אין מספיק מקומות עבור אנשים רבים אשר רוצים חינוך איכותי וזכאים לו. מחסור זה הוביל למשבר בינואר של השנה (2012) באוניברסיטת יוהנסבורג. נותר קומץ של מקומות בתהליך הקבלה הרגיל, ובלילה לפני שהם היו אמורים לפתוח אותם לרישום, אלפי אנשים הסתדרו בתור של קילומטר מחוץ לשער, בתקווה להיות הראשונים לקבל את אחד המקומות האלו. בעת פתיחת השערים, הייתה הסתערות. 20 אנשים נפצעו ואישה אחת מתה. היא הייתה אמא שהקריבה את חייה כדי להשיג לבנה הזדמנות לחיים טובים יותר.

אבל גם בחלקים של העולם כמו ארצות הברית היכן שהחינוך הוא זמין, ייתכן שהוא לא יהיה בהישג יד. בשנים האחרונות דובר רבות על העלייה במחירי שירותי הבריאות. אך מה שפחות ידוע לציבור הוא שבאותה התקופה עלות שכר לימוד אוניברסיטאי גדל בקצב של כמעט פי שניים, בסך של 559 אחוזים מאז 1985. לכן חינוך אינו בהישג יד עבור אנשים רבים.

לבסוף, גם עבור אלה המצליחים להגיע להשכלה גבוהה, ייתכן שדלתות ההזדמנות לא יפתחו. בארה"ב, רק מעט מעל מחצית הבוגרים אשר קיבלו השכלה גבוהה עובדים בעבודה הדורשת את השכלתם. זה, כמובן, אינו נכון עבור סטודנטים הלומדים באוניברסיטאות המובילות, אבל רבים אחרים לא מקבלים את התמורה עבור הזמן ומאמץ שלהם.

טום פרידמן, במאמר שכתב לאחרונה בניו יורק טיימס, לכד, באופן שאף אחד אחר לא יכול, את הרוח מאחורי המאמצים שלנו. הוא אמר שפריצות דרך גדולות הן מה שקורה כאשר מה שלפתע אפשרי פוגש את מה שנדרש נואשות. כבר דיברתי על מה נדרש נואשות. בוא נדבר על מה לפתע אפשרי.

מה שלפתע אפשרי הומחש בשלושה קורסים גדולים בסטנפורד, שלכל אחד מהם נרשמו 100,000 אנשים או יותר. אז כדי להבין זאת, הבה נבחן את אחד הקורסים האלה, הקורס "למידת מכונה" שהועבר על-ידי עמית שלי ומייסד שותף - אנדרו נג. אנדרו מלמד את אחד הקורסים הגדולים יותר בסטנפורד. זהו קורס בנושא "למידת מכונה", ויש 400 אנשים הנרשמים בכל פעם שהוא מוצע. כאשר אנדרו לימד את הקורס "למידת מכונה" לציבור הרחב, היו רשומים בו 100,000 איש. כדי לשים מספר זה בפרספקטיבה, כדי שאנדרו יגיע לאותו גודל קהל על-ידי הוראת קורס בסטנפורד, הוא יצטרך לעשות זאת במשך 250 שנה. כמובן, הוא היה משתעמם מאוד.

אז אחרי שראינו את ההשפעה של זה אנדרו ואני החלטנו שאנחנו צריכים לנסות להגדיל את זה עוד, בכדי להביא את החינוך הכי איכותי לאנשים רבים ככל שנוכל. כך יצרנו את Coursera, שמטרתה לקחת את הקורסים הטובים ביותר מהמרצים הטובים ביותר באוניברסיטאות הטובות ביותר ולספק אותם לכולם ברחבי העולם ללא תשלום. כעת יש לנו 43 קורסים באתר מארבע אוניברסיטאות במגוון תחומים, והרשו לי להראות לכם איך כל הדבר הזה נראה.

(וידאו) רוברט גירסט: ברוכים הבאים לחדו"א.

יחזקאל עמנואל: חמישים מיליון אנשים אינם מבוטחים.

סקוט פייג': מודלים עוזרים לנו לעצב ביעילות רבה יותר מדיניות ומוסדות. אנחנו מקבלים בידול בלתי ייאמן.

סקוט קלמר: בוש דמיין שבעתיד תחבשו מצלמה במרכז הראש שלכם.

מיטשל דונייר: מילס רוצה שסטודנט לסוציולוגיה יפתח את יכולות הנפש...

ר.ג.: כבל תלוי מקבל צורה של קוסינוס היפרבולי.

ניק פרלנטה: לכל פיקסל בתמונה, קבע את האדום לאפס.

פול אופיט: החיסון איפשר לנו לחסל את וירוס הפוליו.

דן ג'ורפסקי: האם לופטהנזה מגישים ארוחת בוקר וסן חוזה? טוב, זה נשמע מוזר.

דפנה קולר: אז זהו המטבע שאתה בוחר, ואלו שתי ההטלות.

אנדרו נג.: כך בלמידת מכונה בקנה מידה גדול, אנחנו רוצים להגיע ליכולת חישובית...

(מחיאות כפיים)

ד.ק.: מתברר, אולי לא במפתיע, שסטודנטים אוהבים לקבל את התוכן הטוב ביותר מהאוניברסיטאות הטובות ביותר בחינם. מאז שפתחנו את האתר בפברואר, יש לנו כעת 640,000 תלמידים מ- 190 מדינות. יש לנו 1.5 מיליון הרשמות, עד כה נשלחו 6 מיליון בחינות ב15 הקורסים שנפתחו, ו14 מיליון קטעי וידאו נצפו.

אבל זה לא רק המספרים, זה גם האנשים. בין אם מדובר באקאש, שמגיע מעיירה קטנה בהודו שלעולם לא היה מצליח להתקבל לקורס באיכות של סטנפורד ולעולם לא היה מסוגל להרשות זאת לעצמו. או ג'ני, שהיא אם חד-הורית לשני ילדים שרוצה לחדד את המיומנויות שלה ולחזור ולהשלים את התואר השני שלה. או ראיין, שלא יכול ללכת לבית הספר, בגלל שלבתו יש כשל חיסוני והוא לא יכול להסתכן בהכנסת חיידקים אל תוך הבית, ולכן הוא לא יכול לעזוב את הבית. אני באמת שמחה לומר - התכתבנו לאחרונה עם ראיין - כי לסיפור הזה היה סוף שמח. שאנון התינוקת - אתם יכולים לראות אותה בצד שמאל – במצב הרבה יותר טוב עכשיו, וראיין התקבל לעבודה בזכות הקורסים שלנו.

אז מה גרם לקורסים האלו להיות שונים כל-כך? אחרי הכל, קורסים מקוונים זמינים כבר במשך זמן מה. מה שעושה את ההבדל הוא החוויה של קורס אמיתי. הקורס מתחיל ביום נתון, ולאחר מכן התלמידים צופים בקטעי וידאו על בסיס שבועי ועושים שיעורי בית. אלה שיעורי בית אמיתיים עם ציון אמיתי, עם תאריך יעד אמיתי. אפשר לראות את תאריכי היעד וגרף השימוש. השיאים כאן מראים שדחיינות היא תופעה גלובלית.

(צחוק)

בסוף הקורס, הסטודנטים קיבלו תעודה. הם יכלו להציג תעודה זו למעביד, ולקבל עבודה יותר טובה, וידוע לנו על סטודנטים רבים אשר עשו כן. חלק מהסטודנטים לקחו את התעודה שלהם למוסד חינוכי שאליו רצו להירשם וקיבלו נקודות זכות. אז התלמידים האלה באמת מקבלים משהו משמעותי עבור הזמן והמאמץ שלהם.

בואו נדבר קצת על חלק מהרכיבים אשר נכנסים לקורסים האלה. הרכיב הראשון הוא שכאשר מתרחקים מהאילוצים של לימוד בכיתות פיזיות ומעצבים תוכן שמיועד במכוון ללימוד מקוון, אפשר להתנתק, לדוגמה, מהפורמט הקבוע של הרצאות באורך שעה. ניתן לפרק את החומר, לדוגמה, ליחידות מודולריות קצרות של 8 עד 12 דקות, שכל אחת מהן מייצגת רעיון קוהרנטי. הסטודנטים יכולים לעבור על החומר הזה בדרכים שונות, בהתאם לרקע, לכישורים או לעניין שלהם. כך, לדוגמה, חלק מהתלמידים יפיקו הרבה מקצת חומר הכנה שסטודנטים אחרים אולי כבר רכשו. סטודנטים אחרים עשויים להתעניין בנושא העשרה מסויים שהם רוצים להעמיק בו באופן אישי. לכן תבנית זו מאפשרת לנו לפרוץ מן המודל החד-מידתי של החינוך, בכך שאנו מאפשרים לסטודנטים לבחור תוכנית לימודים הרבה יותר אישית.

כמחנכים, כמובן, כולנו יודעים שהתלמידים לא לומדים על-ידי ישיבה וצפייה פאסיבית בסרטונים. אולי אחד המרכיבים הגדולים ביותר של נסיון זה הוא הצורך שהסטודנטים יתרגלו את החומר כדי באמת להבין אותו. קיים מגוון מחקרים המדגימים את החשיבות של זה. זה מחקר שהופיע במגזין Science בשנה שעברה, לדוגמה, והוא מדגים כי אפילו תרגול של שליפה פשוטה, בו סטודנטים אמורים רק לחזור על מה שהם כבר למדו, נותן תוצאות משופרות במידה ניכרת במבחני הישגים שונים בהמשך הדרך, הרבה יותר מהתערבויות חינוכיות אחרות.

ניסינו לבנות תרגול שליפה בתוך הפלטפורמה שלנו, כמו גם צורות אחרות של תרגול בדרכים רבות. לדוגמה, אפילו סרטי הוידאו שלנו אינם רק סרטי וידאו. כל מספר דקות, הוידאו מושהה והתלמידים נשאלים שאלה.

(וידאו) SP:... ארבעה דברים אלה. תורת הערך, היוון היפרבולי, הטיית הסטטוס קוו, הטיית השיעור הבסיסי. הם כולם מתועדים היטב. כל אלה הן סטיות מהתנהגות רציונלית המתועדות היטב.

DK: אז כאן הווידאו מושהה, והסטודנט מקליד את התשובה בתיבה ושולח אותה. כמובן שהם לא שמו לב.

(צחוק)

אז הם יכולים לנסות שוב, הפעם הם עונים כמו שצריך. יש הסבר אופציונלי, אם הם רוצים. כעת הווידאו עובר לחלק הבא של ההרצאה. זהו סוג של שאלה פשוטה שאני בתור מרצה עשויה לשאול בכיתה, אבל כשאני שואלת שאלה כזו בכיתה, 80 אחוז מהסטודנטים עסוקים עדיין בשרבוט הדבר האחרון שאמרתי, 15 אחוזים בכלל עסוקים בפייסבוק, ויש גם את החכמולוגים בשורה הראשונה שיורים את התשובה לפני שלאחרים היתה הזדמנות לחשוב על זה, ואני, כמרצה, ממש שמחה שמישהו באמת ידע את התשובה. ואז ההרצאה ממשיכה עוד לפני שרוב התלמידים אפילו הבחינו ששאלתי שאלה. כאן, כל סטודנט צריך להתעסק עם החומר.

וכמובן ששאלות שליפה פשוטות כאלה אינן סוף הסיפור. צריך לבנות שאלות תרגול משמעותיות הרבה יותר, וצריך גם לספק לסטודנטים משוב על שאלות אלה. עכשיו, איך אפשר לתת ציונים ל 100,000 סטודנטים אם אין לכם 10,000 עוזרי הוראה? התשובה היא, צריך להשתמש בטכנולוגיה כדי לעשות את זה בשבילכם. למרבה המזל, הטכנולוגיה התקדמה מאוד, וכעת אנו יכולים לתת ציונים למגוון מעניין של מטלות בית. בנוסף לשאלות רב-ברירה ושאלות בעלות תשובה קצרה שראיתם במהלך הוידאו, אנו גם יכולים לתת ציונים לשאלות במתמטיקה, ביטויים מתמטיים וכן גזירה מתמטית. אנחנו יכולים לתת ציונים למודלים, בין אם מדובר במודלים פיננסיים בקורסים במנהל עסקים או מודלים פיזיים בקורסים במדע או הנדסה ואנחנו יכולים להעריך משימות תיכנות מתוחכמות למדי.

תנו לי להראות לכם משימה די פשוטה אבל ויזואלית. זו דוגמא מקורס מבוא למדעי המחשב של אוניברסיטת סטנפורד, התלמידים אמורים לבצע תיקון צבע של תמונה זו שמטושטשת באדום. הם מקלידים את התוכנית שלהם לתוך הדפדפן, אפשר לראות שהם לא עשו זאת כמו שצריך, ולכן גברת החירות עדיין נראית חולה. אז הסטודנט מנסה שוב, ועכשיו זה עובד כמו שצריך, ואומרים להם, והם יכולים להמשיך למשימה הבאה. היכולת הזו לתקשר באופן פעיל עם החומר ולדעת אם אתם צודקים או טועים היא חיונית מאוד לסטודנט.

עכשיו, כמובן שאנחנו לא יכולים עדיין לתת ציונים לטווח המטלות שקיים עבור כל הקורסים. באופן ספציפי, מה שחסר הוא מעין עבודת חשיבה ביקורתית שחיונית בדיסציפלינות כגון מדעי הרוח, מדעי החברה, מנהל עסקים ועוד. אז ניסינו לשכנע, לדוגמא, חלק מהסגל שלנו למדעי הרוח ששאלות אמריקאיות הן לאו דווקא אסטרטגיה רעה. זה לא כל-כך הצליח.

אז היינו צריכים למצוא פתרון אחר. הפתרון שאנו משתמשים בו כעת הוא ציוני עמיתים. מסתבר שמחקרים קודמים כמו זה של סאדלר וגוד, שציוני עמיתים הם אסטרטגיה מפתיעה ביעילותה למתן ציונים מהימנים. זה נוסה רק בכיתות קטנות, אך שם זה הראה, לדוגמה, שהציונים הללו שהוענקו על ידי הסטודנטים על ציר ה-y הם במתאם טוב מאוד עם הציון שניתן על ידי המרצה בציר ה-x. מה שמפתיע עוד יותר הוא שציינון עצמי, שבו הסטודנטים נותנים לעצמם ציונים באופן ביקורתי - כל עוד נותנים להם תמריצים כראוי כך שהם לא נותנים לעצמם ציון מושלם - הם למעשה במתאם טוב יותר עם הציונים של המרצה. אז זאת אסטרטגיה יעילה בה ניתן להשתמש לציינון בקנה מידה רחב, וזו גם אסטרטגית למידה שימושית עבור הסטודנטים מכיוון שהם למעשה יכולים ללמוד מהניסיון. אז עכשיו יש לנו את מיזם דירוג עמיתים הגדול ביותר שפיתחו אי פעם, בו עשרות אלפי תלמידים נותנים ציון זה לזה, די בהצלחה, אני חייבת לומר.

אבל לא מדובר כאן רק על סטודנטים שיושבים לבד בסלון ועובדים על הבעיות. סביב כל אחד מהקורסים שלנו, התגבשה קהילה של סטודנטים, קהילה גלובלית של אנשים סביב משימה אינטלקטואלית משותפת. מה שאתם רואים כאן זו מפה שיצרו סטודנטים בקורס שלנו מבוא לסוציולוגיה של פרינסטון, שבה הסטודנטים מיקמו עצמם על מפת העולם, ואתם באמת יכולים לראות שהפרוייקט הזה הוא בסדר גודל עולמי.

סטודנטים שיתפו פעולה בקורסים האלה במגוון דרכים שונות. קודם כל, היה פורום שאלות ותשובות, שבו הסטודנטים העלו שאלות, וסטודנטים אחרים ענו על שאלות אלה. והדבר המדהים באמת הוא שבגלל שהיו שם כל כך הרבה תלמידים, משמעות הדבר היתה שגם אם תלמיד העלה שאלה בשעה 3 בבוקר, איפשהו ברחבי העולם, היה מישהו ער שעבד על אותה בעיה. וכך, ברבים מהקורסים שלנו, זמן התגובה החציוני לשאלה בפורום היה 22 דקות. זאת רמת שירות שמעולם לא יכולתי להציע לסטודנטים שלי בסטנפורד.

(צחוק)

ואפשר לראות מעדויות הסטודנטים שסטודנטים למעשה מגלים שבגלל הקהילה המקוונת הגדולה הזו, הם תיקשרו זה עם זה בדרכים רבות שהיו עמוקות יותר ממה שהם עשו בישיבה פיזית בכיתה. התלמידים גם התארגנו בעצמם, ללא כל התערבות מצידנו, בקבוצות לימוד קטנות. חלקן היו קבוצות למידה פיזיות תחת אילוצים גיאוגרפיים שנפגשו על בסיס שבועי לעבודה על בעיות שהוצבו להם בקורס. זוהי קבוצת לימוד מסן פרנסיסקו, אבל היו כאלה בכל רחבי העולם. קבוצות אחרות היו קבוצות למידה וירטואליות, לעיתים היו קבוצות סביב שפה או סביב תרבות משותפת, ובתחתית בצד שמאל, אתם יכולים לראות את קבוצת הלימוד הרב-תרבותית האוניברסלית שלנו שבה אנשים במפורש רצו להתחבר עם אנשים מתרבויות אחרות.

יש מגוון אפשרויות אדיר בתשתית מסוג זה. ראשית, יש לזה פוטנציאל להעניק לנו מבט חסר תקדים על הבנה של למידה אנושית. מכיוון שהנתונים שניתן לאסוף כאן הם ייחודיים. אפשר לאסוף כל לחיצת עכבר, כל הגשת עבודה, כל הודעה בפורום, של עשרות אלפי סטודנטים. כך ניתן להפוך את חקר הלמידה האנושית ממחקר המונע מהשערות למחקר המונע מנתונים, שינוי שגרם למהפכה בביולוגיה, לדוגמה. אפשר להשתמש בנתונים האלה כדי להבין שאלות יסוד למשל, מהן אסטרטגיות למידה יעילות לעומת אחרות שאינן? ובהקשר של קורסים מסוימים, אפשר לשאול שאלות כמו, מהן התפיסות השגויות הנפוצות ביותר וכיצד אנו יכולים לסייע לתלמידים לתקן אותן?

אז הנה דוגמה גם היא מהקורס של אנדרו ללמידת מכונה. זוהי התפלגות של תשובות שגויות של אחת המטלות של אנדרו. התשובות צריכות להיות זוגות של מספרים, כך שאפשר לצייר אותם על גרף דו מימדי. כל אחד מהצלבים הקטנים שאתם רואים הוא תשובה שגויה שונה. הצלב הגדול בקצה הימני העליון מייצג 2,000 סטודנטים שנתנו את אותה תשובה שגויה בדיוק. כעת, אם שני תלמידים בכיתה של 100 נותנים תשובה שגויה זהה, לא תבחינו בכך. אך כאשר 2,000 תלמידים נותנים את אותה תשובה שגויה, קשה לפספס את זה. אז אנדרו ותלמידיו הסתכלו לעומק על חלק מהמטלות הללו, והבינו את הסיבה לתפיסה השגויה, ולאחר מכן הם ייצרו הודעת שגיאה מיוחדת שניתנה לכל תלמיד שהתשובה שלו גם נפלה לקטגוריה הזו, כלומר, סטודנטים שעשו את אותה הטעות יקבלו כעת משוב אישי שאומר להם איך לתקן את התפיסה השגויה שלהם בצורה יעילה הרבה יותר.

התאמה אישית כזאת ניתנת לבנייה בשל היתרון שיש לנו במספרים הגדולים. התאמה אישית היא אולי אחת ההזדמנויות הגדולות ביותר פה, מכיוון שהיא מספקת לנו את האפשרות לפתור בעיה בת 30 שנה. חוקר החינוך בנג'מין בלום, בשנת 1984, הציג את בעיית שתי הסיגמות, אותה זיהה כשבחן שלוש אוכלוסיות. הראשונה היא האוכלוסייה שלמדה בשיעור מבוסס-הרצאה. השניה היא אוכלוסיית סטודנטים שלמדה בשיעור מבוסס-הרצאה רגיל, אך עם גישה המבוססת על בקיאות, כך שהתלמידים לא יכלו לעבור לנושא הבא לפני שהפגינו ידע רחב של הנושא הקודם. לבסוף, הייתה אוכלוסייה של תלמידים שלמדו עם מורה פרטי בשיטת אחד-על-אחד. האוכלוסייה שלמדה על סמך בקיאות היתה גבוהה בסטיית תקן אחת או סיגמה, בהישגיה מהקבוצה המבוססת על הרצאה רגילה, ושיעורים פרטיים נתנו שיפור של 2 סיגמות להישגים.

כדי להבין מה משמעות הדבר, הבה נבחן את הכיתה המבוססת על הרצאה, בואו נבחן את החציון בביצועים בתור סף מעבר. כך שבכיתה מבוססת הרצאה, מחצית התלמידים מעל לרמה זו, ומחצית תחתיה. בשיטת ההוראה אחד-על-אחד, 98 אחוזים מהסטודנטים עומדים מעל סף זה. דמיינו אילו יכולנו ללמד כך ש98 אחוז מהתלמידים שלנו יהיו מעל הממוצע. לכן, הבעיה נקראת 2 סיגמות.

מכיוון שאיננו יכולים להרשות לעצמנו, כחברה, לספק לכל סטודנט מורה פרטי אנושי. אך אולי נוכל להרשות לעצמנו לספק לכל תלמיד מחשב או טלפון חכם. אם כן, השאלה היא איך אנחנו משתמשים בטכנולוגיה על מנת לדחוף מהצד השמאלי של הגרף, מהעקומה הכחולה, לצד הימני עם העקומה הירוקה? קל להשיג בקיאות באמצעות מחשב, כי המחשב איננו מתעייף מהצגת אותו הווידאו חמש פעמים. הוא אפילו לא מתעייף מלתת ציון מספר פעמים על אותה עבודה, ראינו את זה כבר בהרבה מהדוגמאות שהבאתי היום. ואפילו התאמה אישית היא משהו שמתחילים לראות, אם זה דרך מסלול מותאם אישית בתוכנית הלימודים או משוב אישי שמוצג לך. אז כאן המטרה היא לנסות לדחוף, ולראות עד כמה אנחנו יכולים להגיע לכיוון העקומה הירוקה.

אז אם זה כל כך טוב, האם אוניברסיטאות הופכות כעת למיותרות? ובכן, מארק טוויין בהחלט חשב כך. הוא אמר, "האוניברסיטה היא מקום שבו רשימות הפרופסור עוברות ישר לסיכומים של הסטודנטים, מבלי שעברו דרך מוחו של אף אחד מהם."

(צחוק)

אני רוצה להסתייג מדבריו של מארק טוויין. אני חושבת שמה שהוא מתלונן עליו הוא לא אוניברסיטאות, אלא הפורמט הקיים של לימודים מבוססי-הרצאה שכל כך הרבה אוניברסיטאות מקדישות לו זמן רב כל כך. אז נחזור בזמן עוד אחורה, לפלוטארכוס, שאמר ש"המוח אינו כלי קיבול שיש למלאו, אלא עץ שיש להציתו." אולי אנו צריכים להקדיש פחות זמן באוניברסיטאות למילוי מוחם של הסטודנטים בתוכן המועבר על-ידי מרצה, ויותר זמן בלהצית את היצירתיות שלהם, את הדמיון שלהם ואת כישוריהם לפתרון בעיות על-ידי כך שנדבר איתם.

אז איך עושים את זה? אנו עושים זאת בעזרת למידה פעילה בכיתה. היו מחקרים רבים, כולל זה אשר הראו כי אם תשתמשו בלמידה פעילה, באינטראקציה עם התלמידים בכיתה, יהיה שיפור בביצועים בכל מדד - בנוכחות, במעורבות ובלמידה כפי שנמדד על-ידי בדיקה מתוקננת. ניתן לראות, לדוגמה, שהציון על הישגים כמעט מכפיל את עצמו בניסוי זה. אולי זאת הדרך שבה אנו צריכים להקדיש את זמננו באוניברסיטאות.

אז לסיכום, אם נוכל להציע חינוך באיכות גבוהה לכל אחד בעולם ובחינם, מה זה יעשה? שלושה דברים. ראשית, זה יבסס את החינוך כזכות יסוד אנושית, שכל אדם ברחבי העולם עם היכולת והמוטיבציה יוכל לקבל את המיומנויות הנחוצות כדי ליצור חיים טובים יותר, המשפחות שלהם והקהילות שלהם.

שנית, היא תאפשר למידה לאורך כל החיים. זה חבל שעבור כל כך הרבה אנשים, הלמידה מפסיקה כאשר אנו מסיימים תיכון או כאשר מסיימים את המכללה. בכך שהתוכן המדהים הזה יהיה זמין, נוכל ללמוד משהו חדש מתי שנרצה, גם אם זה רק כדי להרחיב את אופקינו או כדי לשנות את חיינו.

ולבסוף, זה יאפשר גם גל של חדשנות, מכיוון שניתן למצוא כשרון מדהים בכל מקום. אולי אלברט איינשטיין הבא או סטיב ג'ובס הבא גרים במקום כלשהו בכפר מרוחק באפריקה. ואם נוכל להציע להם השכלה, הם יוכלו לבוא עם הרעיון הגדול הבא ולהפוך את העולם למקום טוב יותר לכולנו.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)