דפני בבלייה: המוח שלכם על משחקי וידאו

אני חוקרת מוח, וככזו מעניין אותי איך המוח לומד, ובמיוחד אני מתעניינת באפשרות להפוך את המוח שלנו לחכם, מהיר וטוב יותר.

בהקשר הזה אני עומדת לספר לכם על משחקי מחשב. כשאנחנו אומרים משחקי מחשב, רובכם חושבים על ילדים. זה נכון. 90% מהילדים אכן משחקים במשחקי מחשב. אבל בואו נהיה כנים. כשהילדים הולכים לישון, מי תופס את הפלייסטיישן? רובכם. הגיל הממוצע של גיימר הוא 33, לא 8, ולמעשה, אם נביט על הדמוגרפיה החזויה בקשר למשחקי המחשב, השחקנים של מחר הם מבוגרים יותר. (צחוק)

אז משחקי מחשב נפוצים מאוד בחברה שלנו. וברור שהם יישארו כאלה. יש לזה השפעה מדהימה על חיי היומיום שלנו. חישבו על הנתונים הבאים שפורסמו ע"י "אקטיויז'ן". חודש לאחר הוצאת המשחק "קול אוף דיוטי: בלק אופס", שיחקו בו במשך 68,000 שנה ברחבי העולם, נכון? האם מישהו מכם היה מתלונן אילו היה מדובר בתרגול אלגברה לינארית?

אז במעבדה שלנו אנחנו שואלים: איך אפשר למנף את הכוח הזה? אחזור רגע לאחור. אני יודעת שרובכם מכירים את החוויה בה אתם חוזרים הביתה ומוצאים את הילדים שלכם משחקים במשחקים כאלה. (יריות). המטרה היא לחסל את האויב הזומבי הרע לפני שהוא מחסל אותך. נכון? ואני כמעט בטוחה שרובכם חשבתם, "נו באמת, אתה לא יכול לעשות משהו יותר אינטליגנטי מאשר לירות בזומבים?" אני רוצה לשים את התגובה האוטומטית הזו בהקשר של מה שהייתם חושבים אילו מצאתם את בתכם ממלאת סודוקו, או את בנכם קורא שייקספיר. נכון? רוב ההורים היו חושבים שזה נהדר. אז אני לא אומר לכם שלשחק במחשב יום ולילה זה טוב לבריאות שלכם. זה לא, והתמכרות אף פעם אינה טובה. אבל אני אטען שבמינונים סבירים, למשחק שהראיתי בהתחלה, אותם משחקי פעולה וירי, יש השפעות די חזקות וחיוביות על צדדים רבים בהתנהגותנו.

אין שבוע שחולף מבלי שנראה כותרת ראשית על הנזק או התועלת שבמשחקי מחשב, נכון? אנחנו מופגזים בזה. אני רוצה להמתין רגע עם שיחות הסלון האלה, ולהכניס אתכם לתוך המעבדה. מה שאנחנו עושים במעבדה זה למדוד ישירות, באופן כמותי, מהי ההשפעה של משחקי המחשב על המוח. ואני אתן לכם כמה דוגמאות מהעבודה שלנו.

טענה אחת שאני בטוחה ששמעתם היא שיותר מדי זמן מסך פוגע בראייה. זו טענה לגבי ראייה. יש אולי מדעני ראייה ביניכם. אנחנו יודעים איך לבחון טענה כזו. אפשר להיכנס למעבדה ולמדוד עד כמה הראייה היא טובה. יודעים מה? לאנשים שלא משחקים הרבה במשחקי מחשב, שלא מבלים הרבה זמן מול מסך, יש ראייה נורמלית, או קרובה לנורמלית. זה בסדר. אבל מה שקורה הוא, שלאלה שמבלים 5 שעות בשבוע במשחק מחשב, 10 שעות, 15 שעות. לפי הטענה, הראייה שלהם אמורה להיות ממש גרועה, נכון? יודעים מה? הראייה שלהם ממש, ממש טובה. יותר טובה מזו של מי שלא משחק. והיא טובה בשתי דרכים. ראשית, הם מסוגלים לפענח פרטים קטנים בתוך בלגן, וזה אומר להצליח לקרוא אותיות קטנות על תרופה ללא זכוכית מגדלת, אלא רק בכוח הראייה. שנית, הם מסוגלים לפענח רמות שונות של אפור. דמיינו שאתם נוהגים בתוך ערפל. זה מאפשר לכם לראות את הרכב לפניכם, ולהימנע מתאונת דרכים. אז אנחנו בעצם ממנפים את המחקרים הללו כדי לפתח משחקים לחולים בעלי ראייה ירודה, שיכולים לאמן מחדש את המוח לראות טוב יותר. ברור שכשמדברים על משחקי מחשב, זמן מסך לא פוגע בראייה.

טענה אחרת שוודאי שמעתם: משחקי מחשב גורמים לבעיות קשב ולהסחת הדעת. אוקיי, אנחנו יודעים איך למדוד קשב במעבדה. אתן לכם דוגמא איך עושים זאת. אני אבקש מכם להשתתף, אז אתם צריכים להשתתף איתי במשחק. אני אראה לכם מילים צבועות. אני רוצה שתצעקו את הצבע של הדיו. בסדר? אז הנה הדוגמא הראשונה. ["כסא"] כתום, טוב. ["שולחן"] ירוק. ["לוח"], אדום. ["סוס"], צהוב. ["צהוב"]. ד.ב.: אדום. קהל: צהוב. ["כחול"] ד.ב.: צהוב אוקיי. הבנתם את העניין, נכון? (צחוק) אתם משתפרים, אבל זה קשה. למה זה קשה? כי יצרתי קונפליקט בין המילה עצמה והצבע שלה. איכות הקשב שלכם קובעת כמה מהר תצליחו לפתור את הקונפליקט הזה, אז הבחורים הצעירים כאן שנמצאים בשיאם, כנראה, הצליחו קצת יותר מאשר אלה מאיתנו שמבוגרים יותר. מה שאנו יכולים להוכיח זה שכשמבצעים משימה כזו עם אנשים שמשחקים בהרבה משחקי פעולה, הם בעצם פותרים את הקונפליקט מהר יותר. אז ברור שמשחקי פעולה לא גורמים לבעיות קשב.

למעשה, לשחקנים של משחקי פעולה יש עוד הרבה יתרונות בהקשר לקשב, והיבט אחד של הקשב, שמשתפר הוא יכולתנו לעקוב אחר חפצים בעולם. זה משהו שאנחנו עושים כל הזמן. כשאתם נוהגים, אתם עוקבים, עוקבים אחרי מכוניות מסביבכם. עוקבים אחרי הולך רגל, כלב רץ, וכך הנהיגה בטוחה יותר, נכון?

במעבדה אנחנו לוקחים אנשים, מושיבים אותם לפני מסך מחשב, ונותנים להם משימות קטנות שאני אתן לכם לבצע. אתם תראו פרצופים מחייכים צהובים וקטנים וכמה עצובים כחולים. אלה ילדים בחצר בי"ס בז'נבה בהפסקה בחורף. רוב הילדים שמחים. זו הפסקה. אבל כמה ילדים עצובים וכחולים כי הם שכחו את המעילים שלהם. כולם מתחילים לזוז, והמשימה שלכם היא לעקוב אחרי אלה שהיה להם מעיל בהתחלה ואחרי אלה שלא היה להם. אז אני אראה לכם דוגמא בה יש רק ילד אחד עצוב. זה קל כי אתם יכולים לעקוב אחריו בעיניכם. אתם יכולים לעקוב, ואז כשזה נעצר ומופיע סימן שאלה, אני שואלת אתכם: האם היה לילד הזה מעיל, או לא? האם הוא היה במקור צהוב או כחול? אני שומעת כמה שאומרים צהוב. טוב. אז לרובכם יש מוח. (צחוק) אני אבקש מכם לבצע את המשימה הזו אבל קצת יותר קשה. יהיו שלושה כחולים. אל תזיזו את העיניים. בבקשה אל תזיזו את העיניים. שמרו עליהן מקובעות והרחיבו, משכו את הקשב שלכם. זו הדרך היחידה בה ניתן לעשות זאת. אם תזיזו את העיניים - הלך עליכם. צהוב או כחול? קהל: צהוב. ד.ב.: טוב. אז לבוגר הצעיר הממוצע יכולה להיות חלוקת קשב של שלושה או ארבעה עצמים. זה בדיוק מה שעשינו. לשחקן משחקי הוידאו הממוצע יש טווח קשב של שישה עד שבעה עצמים, שזה מה שנראה בסרטון פה. זה בשבילכם חבר'ה, שחקני משחקי הוידאו. קצת יותר מאתגר, נכון? (צחוק) צהוב או כחול? כחול. יש לנו כמה אנשים רציניים שם. כן. (צחוק)

טוב, אז באותה דרך שאנחנו רואים בפועל את האפקטים של משחקי וידאו על ההתנהגות של אנשים, אנחנו יכולים להשתמש בדימות מוח כדי לראות את ההשפעה של משחקי וידאו על המוח, ואנחנו מוצאים הרבה הבדלים, אבל ההבדלים העיקריים הם למעשה ברשתות המוח ששולטות בקשב. אז חלק אחד הוא קליפת המוח הקודקודית שידועה מאוד בשליטה שלה בהפניית קשב. השניה היא האונה הקדמית, ששולטת באופן בו אנחנו שומרים על הקשב, ועוד אחת היא האנטריור סינגוליט, ששולטת באופן בו אנחנו מקצים ומווסתים קשב ופותרים קונפליקטים. עכשיו, כשאנחנו עושים דימות מוח, אנחנו מוצאים שכל שלוש הרשתות האלה למעשה הרבה יותר יעילות באנשים שמשחקים משחקי פעולה.

זה למעשה מוביל אותי לממצא לא צפוי בספרות על טכנולוגיה והמוח. אתם יודעים על ריבוי משימות (מולטיטסקינג). לכולכם יש בעיה של ריבוי משימות כשאתם נוהגים אתם מרימים את הסלולרי. רעיון גרוע. רעיון ממש גרוע. למה? כי כשהקשב שלכם מועבר לסלולרי, אתם למעשה מאבדים את היכולת להגיב במהירות למכונית שבולמת לפניכם, וכך אתם בסיכון גבוה יותר להיקלע לתאונה. עכשיו, אנחנו יכולים למדוד את סוג היכולת הזו במעבדה. אנחנו כמובן לא מבקשים מאנשים לנהוג ולראות כמה תאונות הם עושים. זה תהיה הצעה מעט יקרה. אבל אנחנו מתכננים מטלות על המחשב שם אפשר למדוד, בדיוק של מילי-שניה, כמה טובים הם במעבר ממטלה אחת לשניה. כשאנחנו עושים את זה, אנחנו למעשה מוצאים שאנשים שמשחקים הרבה במשחקי פעולה הם ממש, ממש טובים. הם מחליפים ממש מהר, מאוד בזריזות. הם משלמים מחיר ממש נמוך.

עכשיו הייתי רוצה שתזכרו את התוצאה הזו, ושימו אותה בהקשר של קבוצה אחרת של משתמשי טכנולוגיה, קבוצה שהיא למעשה מאוד מוערכת בחברה, שהם אנשים שמתעסקים בריבוי משימות במדיה. מה זה ריבוי משימות במדיה? זה העובדה שרובנו, רוב הילדים שלנו, מאזינים למוזיקה באותו זמן שהם עושים חיפוש באינטרנט באותו זמן שהם משוחחים בפייסבוק עם החברים. זה ריבוי משימות במדיה. היה מחקר ראשון שנעשה על ידי עמיתי בסטנפורד שאנחנו שיחזרנו, שהראה שהאנשים האלה שמזוהים כאנשי ריבוי משימות במדיה הם ממש נוראיים בריבוי משימות. כשמדדנו אותם במעבדה, הם ממש גרועים.

בסדר? אז תוצאות מהסוג הזה ממש מראות שתי נקודות עיקריות. הראשונה היא שלא כל המדיות נוצרות שוות. אי אפשר להשוות את האפקט של ריבוי משימות מדיה והאפקט של משחק במשחקי פעולה. יש להם אפקטים שונים לחלוטין על ההכרה, תפישה וקשב. אפילו בתוך משחקי וידאו, אני אומרת לכם עכשיו על משחקי הפעולה מלאי האקשן האלה. למשחקים שונים יש השפעה שונה על המוח שלכם. אז אנחנו למעשה צריכים להיכנס למעבדה ובאמת למדוד מה ההשפעה של כל אחד מהמשחקים האלה.

השיעור השני הוא שאי אפשר לסמוך על אמונות שכיחות. הראתי לכם את זה כבר, כמו שבדקנו את העובדה שלמרות זמן מסך ממושך, לשחקני האקשן האלה היתה ראיה טובה מאוד, וכו'. פה, מה שבאמת היה מדהים זה שהסטודנטים האלה שבאמת דיווחו שהם חווים הרבה ריבוי משימות במדיה משוכנעים שהם הצליחו במבחן. אז אתם מראים להם את המידע, אתם מראים להם שהם גרועים והם כאילו, "לא יכול להיות." אתם יודעים, יש להם סוג של תחושת בטן, שבאמת, הם ממש ממש מצליחים. יש טיעון נוסף למה אנחנו צריכים להיכנס למעבדה ובאמת למדוד את ההשפעה של הטכנולוגיה על המוח.

עכשיו במובן מסויים, כשאנחנו חושבים על ההשפעה של משחקי וידאו על המוח שלנו, זה מאוד דומה להשפעה של יין על הבריאות שלנו. יש כמה שימושים ממש גרועים ליין. יש כמה שימושים ממש גרועים למשחקי וידאו. אבל כשמשתמשים בהם בכמויות הגיוניות, ובגיל הנכון, יין יכול להיות מאוד טוב לבריאות. יש למעשה מולקולות ספציפיות שזוהו ביין אדום שמובילות להארכת תוחלת החיים. אז באותה דרך, כמו משחקי האקשן האלה שיש להם כמה מרכיבים שלמעשה הם מאוד חזקים לשיפור הפלאסטיות של המוח, למידה, קשב, ראיה, וכו', אז אנחנו צריכים ועובדים על הבנה של מה המרכיבים הפעילים כך שנוכל באמת לרתום אותם כדי ליצור משחקים טובים יותר, גם ללימוד או לשיקום של חולים.

עכשיו בגלל שאנחנו מעוניינים שתהיה לנו השפעה על לימוד ושיקום של חולים, אנחנו למעשה לא ממש מתעניינים איך אלה מכם שבוחרים לשחק משחקי וידאו שעות על גבי שעות מצליחים. אני הרבה יותר מעוניינת לקחת כל אחד מכם ולהוכיח שאם מכריחים אתכם לשחק במשחק פעולה, אני יכולה למעשה לשנות את הראיה שלכם לטובה, בין אם אתם רוצים לשחק במשחק הפעולה ההוא או לא, נכון? זו הנקודה בשיקום או לימוד. רוב הילדים לא הולכים לבית ספר ואומרים, "נפלא, שעתיים חשבון!"

אז זו באמת המהות של המחקר, וכדי לעשות את זה, אנחנו צריכים להתקדם עוד צעד. כלומר, לערוך מחקרים על אימון. אז תנו לי להראות לכם את הצעד הזה עם משימה שנקראת רוטציה מנטלית. רוטציה מנטלית היא משימה בה אני אבקש מכם, ושוב אתם תעשו את המשימה, להביט בצורה הזו. תלמדו אותה, זו צורת המטרה, אני עומדת להציג לכם ארבע צורות שונות. אחת מארבע הצורות השונות האלה היא למעשה גירסה מסובבת של הצורה הזו. אני רוצה שתגידו לי איזו: הראשונה, השניה, השלישית או הרביעית? אוקיי, אני אעזור לכם. הרביעית. עוד אחת. תנו למוח לעבוד. קדימה. זו צורת המטרה שלנו. שלישי. טוב! זה קשה, נכון? הסיבה שביקשתי מכם לעשות את זה היא בגלל שאתם באמת מרגישים איך המוח שלכם מתכווץ, נכון? זה לא מרגיש כאילו אתם משחקים משחקי וידאו מטמטמים.

ובכן, מה שאנחנו עושים באימוני הלימוד האלה זה שאנשים באים למעבדה, הם עושים משימות כמו זו, אנחנו אז מכריחים אותם לשחק 10 שעות של משחקי פעולה. הם לא משחקים 10 שעות של משחקי פעולה ברציפות. הם עושים אימון מבוזר, אז משחקים קצרים של 40 דקות במשך כמה ימים בתקופה של שבועיים. אז, ברגע שהם מסיימים את האימון שלהם, הם חוזרים כמה ימים מאוחר יותר והם נבחנים שוב בסוג דומה של משימה של רוטציה מנטלית. אז זו עבודה של עמית בטורונטו. מה שהם הראו זה, שתחילה, אתם יודעים, הנבדקים מתפקדים לפי הצפי בהתחשב בגיל. אחרי שבועים של אימון במשחקי פעולה, הם מצליחים טוב יותר, והשיפור עדיין נשמר חמישה חודשים לאחר האימון. זה ממש ממש חשוב. למה? מפני שאמרתי לכם שאנחנו רוצים להשתמש במשחקים האלה לחינוך ושיקום. אנחנו צריכים השפעות שיהיו ממושכות.

עכשיו, בנקודה הזו, כמה מכם כנראה תוהים ובכן, למה אתם מחכים, להכניס לשוק משחק שיהיה טוב לקשב של סבתי ושהיא תוכל למעשה ליהנות ממנו, או משחק שיהיה נפלא לשיקום הראיה של נכדי שיש לו עין עצלה, לדוגמה?

ובכן, אנחנו עובדים על זה, אבל הנה האתגר, יש חוקרי מוח כמוני שמתחילים להבין מה הרכיבים הטובים במשחקים לקידום השפעות חיוביות, וזה מה שאני אקרא לו צד הברוקולי של המשוואה. יש תעשיית תוכנות בידור שהיא ממש מוכשרת ביצירת מוצרים מושכים שאתם לא יכולים לעמוד בפניהם. זה צד השוקולד של המשוואה. הבעיה היא שאנחנו צריכים לחבר את השניים, וזה קצת כמו עם אוכל. מי באמת רוצה לאכול ברוקולי מצופה שוקולד? אף אחד. (צחוק) וכנראה היתה לכם את ההרגשה הזו, נכון, להרים משחק חינוכי ולהרגיש די, הממ, אתם יודעים, זה לא ממש כיף, זה לא ממש מרתק. אז מה שאנחנו צריכים זה סוג חדש של שוקולד, סוג של שוקולד שלא ניתן לעמוד בפניו, אתם ממש רוצים לשחק, אבל שיש לו את כל המרכיבים שמוצו מברוקולי, שאתם לא יכולים לזהות, אבל עדיין עובדים על המוח שלכם. ואנחנו עובדים על זה, אבל זה דורש שמדעני מוח יתאחדו עם אנשים שעובדים בתעשית הבידור, ועם מוציאים לאור, אז אלה האנשים שבדרך כלל לא נפגשים כל יום, אבל זה למעשה ניתן לעשיה, ואנחנו במסלול הנכון. הייתי רוצה להשאיר אתכם עם המחשבה הזו, ותודה לכם על תשומת הלב. (מחיאות כפיים) (מחיאות כפיים)