דניאל וולפרט: הסיבה האמיתית לקיומם של מוחות

אני חוקר מערכות עצבים. במדעי עצב, עלינו להתמודד עם הרבה שאלות קשות בנוגע למוח. אבל ברצוני להתחיל עם השאלה הכי קלה והשאלה שכולנו היינו צריכים לשאול את עצמנו מתי שהוא, כי זו שאלת יסוד אם ברצוננו להבין את פעולת המוח. השאלה היא, מדוע לנו ולחיות יש מוחות? לא לכל המינים יש מוחות, ולכן אם ברצוננו לדעת למה צריך מוח, יש לחשוב על הסיבה להתפתחותו. אפשר לומר שהוא קיים כדי לתפוס את העולם או כדי לחשוב, וזה לגמרי לא נכון. אם חושבים על שאלה זו מספיק זמן, זה ברור מאליו מדוע יש לנו מוח. יש לנו מוח בגלל סיבה אחת ויחידה, והיא ליצור תנועות סגילות ומורכבות. אין סיבה אחרת לקיום המוח. תחשבו על זה. תנועה היא הדרך היחידה להשפיע על העולם סביבנו. זה לא לגמרי נכון. יש דרך נוספת והיא באמצעות הזעה. אבל מלבד זאת, כל דבר אחר מתבצע באמצעות תנועות שרירים.

תחשבו על תקשורת -- דיבור, שפת-גוף, כתיבה, שפת סימנים -- הכל מתבצע באמצעות תנועות של שרירים. לכן זה חשוב מאוד לזכור שלמרות שתהליכים תחושתיים ותפיסתיים הם חשובים, הם חשובים רק בשביל ליצור או להפסיק תנועות עתידיות. אין שום יתרון אבולוציוני בזיכרונות ילדות או בקליטת צבע של פרח אם אין להן השפעה על הדרך בה אנו עומדים לנוע בעתיד.

עבור אלה שאינם מאמינים לטיעון זה, עצים ודשא אין להם מוח, אבל ההוכחה החותכת היא היצור הזה -- רכיכת-ים. יצור לא מפותח שיש לה מערכת עצבית והיא שוחה באוקיינוס בצעירותה. בשלב כלשהו בחייה, היא נדבקת לסלע. והדבר הראשון שהיא עושה עם הידבקותה לסלע שהיא לעולם לא עוזבת, זה לעכל את המוח ואת המערכת העצבית של עצמה בתור מזון. כך, ברגע שלא זקוקים לתנועה, אין צורך בלוקסוס של המוח. ויצור זה משמש לעיתים כאנלוגיה למה שמתרחש באוניברסיטאות כאשר פרופסורים מקבלים קביעות, אבל זה נושא אחר.

(מחיאות כפיים)

אם כך, אני קנאי לתנועה. אני מאמין שתנועה היא התיפקוד החשוב ביותר של המוח -- ואל תניחו לאף אחד לומר לכם שאין זה נכון. אבל אם תנועה היא כה חשובה, עד כמה אנו מבינים כהלכה כיצד המוח שולט בתנועה? התשובה היא שבמידה מאוד דלה; זו בעיה מאוד קשה. אבל אפשר גם להתרשם מביצועינו הטובים אם חושבים על איכות המכונות שאנו בונים אשר מבצעות מה שבני-אדם עושים.

תחשבו על משחק השחמט. עד כמה טוב ונכון אנו מחליטים להזיז את הכלים ולהיכן? אם נציב את גארי קספארוב, כאשר אינו בכלא, כנגד מחשב IBM "כחול עמוק", התשובה תהיה שהמחשב ינצח לעיתים. ואם המחשב ישחק נגד כל מישהו באולם זה, המחשב ינצח תמיד. כאן התשובה ברורה. מה לגבי הבעיה של הרמת כלי-שחמט, לשלוט בו במיומנות ולהניחו בחזרה על הלוח? אם שמים את מיומנותו של ילד בן 5 כנגד הרובוטים הכי משוכללים של היום, התשובה ברורה: הילד ינצח בקלות. אין בכלל על מה לדבר.

אז מדוע הבעיה הראשונה כה קלה והשניה כה קשה? סיבה אחת היא שבן 5 שהוא מאוד פיקח יכול למצוא את האלגוריתם לבעיה הראשונה -- יסתכל על כל המהלכים האפשריים במשחק ויבחר את זה היכול לנצח. לכן זה אלגוריתם מאוד פשוט. ברור שיש מהלכים אחרים, אבל עם מחשבים אנו עושים קירובים וכך מתקרבים לפיתרון המיטבי. אבל כאשר זה מגיע למיומנות בתנועה, כלל לא ברור איזה אלגוריתם עלינו לפתור כדי להיות מיומנים. אנו נראה שצריך גם לתפוס את הסביבה וגם לפעול עליה, שזה יוצר המון בעיות.

אראה לכם עכשיו רובוטיקה מתקדמת. בהרבה מקרים רובוטיקה זה דבר מרשים ביותר, אבל רובוטיקה תפעולית היא עדיין פרימיטיבית. זהו התוצר הסופי של עבודת דוקטורט באחד ממכוני הרובוטיקה המתקדמים ביותר. הסטודנט לימד את הרובוט לשפוך מים לתוך כוס. זו בעיה קשה כי המים משכשכים, אבל הוא מצליח. אבל הוא אינו עושה זאת באותה מיומנות של אדם. כעת אם רוצים שרובוט זה יבצע משימה אחרת, זו עבודת דוקטורט אחרת של 3 שנים. אין משהו משותף בין שתי משימות ברובוטיקה.

כעת נשווה זאת לביצועי אנוש בדרגה הכי גבוהה. אתם תראו את אמילי פוקס שקבעה שיא עולם בסידור כוסות. האמריקאים בין הצופים פה יודעים הכל על סידור כוסות. זהו ספורט של תיכונים שבו צריך לסדר ולהפריד 12 כוסות כנגד זמן בסדר מסויים. כאן זו היא בזמן קביעת השיא העולמי. (צחוק) (מחיאות כפיים) היא שמחה למדי. אין לנו מושג על המתחולל במוחה כאשר היא עשתה זאת, וזה מה שהיינו רוצים לדעת.

לכן בצוות שלי, מה שאנו מנסים לעשות זה לנתח הנדסית כיצד אנשים שולטים בתנועה. זה נשמע כמו בעיה פשוטה. פקודה נשלחת, היא גורמת לשרירים להתכווץ. הגוף או הזרוע נעים, מקבלים משוב חושי מהעיניים, עור, שרירים וכו'. הבעיה היא שאותות הללו אינם אותות אידאליים כפי שהיינו רוצים. אחד הדברים שהופכים את השליטה על תנועה לקשה הוא הרעש הנלווה למשוב. ברעש, איני מתכוון לצלילים. בהנדסה ומדעי העצב המשמעות היא רעש אקראי אשר הורס את האות. זה כמו פעם, לפני הרדיו הדיגיטלי כאשר היינו מכוונים לתחנה ושמענו רעשים צורמים בתחנה שרצינו להאזין לה, על רעש כזה מדובר. באופן יותר כללי, רעש כזה הורס את האות.

לדוגמא, אם שמים את היד מתחת לשולחן ומנסים לאתר אותה בעזרת היד השניה, אפשר לפספס בכמה סנטימטרים בגלל הרעש במשוב מן החושים. באופן דומה, כאשר מערבבים את אותות המנוע עם אותות של תנועה, זה מאוד רועש. שלא לדבר על קליעה למטרה באמצעות זריקת חיצים, פשוט לכוון לאותה נקודה שוב ושוב. יש לנו פיזור רחב מאוד בגלל השתנות התנועה. ואפילו עוד יותר, העולם סביבנו, או המשימה, הם מעורפלים ומשתנים. קומקום התה יכול להיות מלא או ריק. הוא נתון לשינויים לאורך זמן. כך שאנו פועלים במרק של רעשים הנובעים מעבודת החושים.

רעש זה הוא כה מהותי שהחברה מעניקה תגמול ענק למי מאיתנו המסוגל לצמצם את השפעות הרעש. כך שאם התמזל למישהו המזל והוא מסוגל להכות בכדור לבן קטן לתוך גומחה במרחק כמה מאות מטרים בעזרת מקל מתכת ארוך, החברה שלנו תרצה לגמול לו במאות מיליוני דולרים.

כעת מה שברצוני לשכנע אתכם בו הוא שהמוח עושה הרבה מאמצים כדי לצמצם את ההשלכות השליליות של רעשים ושינויים כאלה. כדי לעשות זאת, אספר לכם על מערכת שהיא מאוד נפוצה בסטטיסטיקה ובלימודי מכונה ב-50 השנים האחרונות והנקראת תיאוריה בייסיאנית להחלטות. זו דרך כוללנית לחשיבה על כיצד המוח מתמודד עם חוסר וודאות. הרעיון המרכזי הוא שאדם רוצה להסיק מסקנות ולנקוט בפעולות.

אז בואו נחשוב על הסקת מסקנות. אנו רוצים לייצר אמונות לגבי העולם. אז מהן אמונות? אמונות יכולות להיות: היכן נמצאות זרועותיי בחלל? האם אני מביט בחתול או בשועל? אבל אנו נציג אמונות בצורת הסתברויות. נציג אמונה באמצעות מספר בין 0 ל-1 -- 0 משמעותו שאיני מאמין כלל ו-1 משמעותו שאני בטוח לגמרי. ומספרים ביניהם נותנים דרגות שונות של חוסר וודאות. הרעיון המרכזי של הסקה בייסיאנית הוא שיש שני מקורות מידע שמהם מסיקים את המסקנה. יש נתונים, ונתונים במדעי-עצב זה קלט של חושים. יש לנו קלט חושים שאני יכול לנצל כדי ליצור אמונות. אבל יש מקור נוסף של מידע והוא הידע המוקדם שיש לנו. אנו צוברים ידע לאורך חיינו בצורת זיכרונות. והעיקר בתיאוריה בייסיאנית להחלטות הוא שהיא נותנת לנו את המתמטיקה של הדרך המיטבית לשילוב בין הידע המוקדם והנתונים החושיים כדי לייצר אמונות חדשות.

רשמתי את הנוסחה כאן. לא אסביר את הנוסחה, אבל היא מאוד יפה. יש בה יופי אמיתי ויכולת אמיתית להבהיר דברים. היא אומרת שמה שאנו רוצים לאמוד, היא ההסתברות של האמונות השונות בקלט חושים נתון. אתן לכם דוגמא אינטואיטיבית. תחשבו שאתם לומדים לשחק טניס ועליכם להחליט היכן הכדור עומד ליפול כאשר הוא עובר את הרשת בדרכו אליכם. יש שני מקורות מידע, כך אומר הכלל הבייסיאני. יש נתונים מהחושים -- ניתן להשתמש במידע חזותי או שמיעתי, וזה יכול לומר לך להתרכז בנקודה האדומה ההיא. אבל אתה יודע שחושיך אינם מושלמים, ולכן קיימת אי-וודאות מסויימת לגבי היכן הכדור יפול והיא מתוארת באמצעות הכתם האדום, המייצג מספרים בין 0.5 ל-0.1 בערך.

מידע זה זמין בחבטה הנוכחית, אבל ישנו מקור מידע נוסף שאינו זמין בחבטה הנוכחית, אלא הוא זמין רק באמצעות ניסיונות חוזרים במשחק הטניס, והוא שהכדור אינו נופל בהסתברות שווה בכל המגרש בזמן המשחק. אם אתה משחק נגד שחקן ברמה גבוהה, הם יכולים ליפול באזור הירוק ההוא, שזה פיזור תאורטי הקיים מראש, המקשה עליך להחזיר. שני מקורות המידע נושאים עימם מידע חשוב. מה שחוק בייסיאני אומר הוא שעליי להכפיל את המספרים שבאדום במספרים שבירוק כדי לקבל את המספרים בצהוב, שיש שם את האליפסות, וזו האמונה שלי. זוהי הדרך המיטבית לשילוב בין מקורות מידע.

לא הייתי מספר את כל זה אם לפני כמה שנים לא היינו מוכיחים שזה בדיוק מה שאנשים עושים כאשר הם לומדים מיומנויות תנועה חדשות. ומה שזה אומר הוא שאנחנו באמת מכונות בייסיאניות להסקת מסקנות. בעודנו מתנהלים בעולם, אנו לומדים עליו סטטיסטיקות וזוכרים אותן, אבל אנו גם לומדים עד כמה סואנת היא המערכת החושית שלנו, ואז משלבים ביניהן ממש בדרך בייסיאנית.

המפתח עבור הבייסיאנית זהו החלק הזה בנוסחה. ומה שחלק זה אומר הוא שעליי לחזות את ההסתברות של משובים חושיים שונים בהתאם לאמונות שלי. זה אומר שעליי ממש לחזות את העתיד. וברצוני לשכנע אתכם שהמוח שלנו אכן עושה תחזיות על המשוב החושי שהוא עומד לקבל. בנוסף, הוא משנה מהותית את התפיסות שלנו לפי מה שאנו עושים בפועל. כדי לעשות זאת, אספר לכם כיצד המוח מתמודד עם קלט חושי. אנו שולחים פקודה החוצה, מקבלים בחזרה קלט חושי, ותהליך זה נשלט על-ידי הפיזיולוגיה של גופנו והמערכת החושית.

אבל נדמיין שניתן להתבונן לתוך המוח. זה פנים המוח. יכול להיות שיש אצלנו חזאי קטן, סימולטור עצבי, לפיזיולוגיה של גופנו וחושינו. כאשר שולחים פקודת תנועה לגוף, לוקחים העתק שלה ומריצים אותה בסימולטור העצבי שלנו כדי להקדים ולחזות את התוצאות החושיות של פעולתנו. כך שכאשר אני מנער בקבוק קטשופ, אני מקבל משוב חושי אמיתי כפונקציה של זמן בציר האופקי. אם יש אצלי חזאי טוב, הוא חוזה את אותו הדבר.

מדוע שאטרח לעשות את כל זה? בכל מקרה אני הולך לקבל אותו משוב. יש לזה סיבות טובות. נדמיין שבעודי מנער את בקבוק הקטשופ, מישהו בא וטופח עליו מאחור כדי לעזור לי. כעת יש לי מקור נוסף של מידע חושי בגלל הפעולה החיצונית הזו. לכן יש לי שני מקורות. אני מקבל מהטפיחה ואני מקבל מהניעור, אבל מבחינת החושים שלי, זה משתלב ביחד למקור מידע אחד.

יש סיבה טובה להאמין שהיינו רוצים להיות מסוגלים להבחין בין אירועים חיצוניים לאירועים פנימיים. כי אירועים חיצוניים נוגעים הרבה יותר להתנהגות לעומת התחושה של כל מה שקורה בגוף שלנו. לכן דרך חדשה לסדר את זה היא להשוות את התחזית -- המתבססת רק על פקודות התנועה שלנו -- עם המציאות. רצוי שכל אי-התאמה תהיה חיצונית. כך שבעודי מתהלך בעולם, אני עושה תחזיות של מה שאני אמור להיתקל בו ומחסיר אותן. כל מה שנותר הוא חיצוני עבורי.

איזה ראיות יש לנו על זה? יש דוגמא אחת מאוד ברורה בה תחושה שאני בעצמי יוצר, גורמת הרגשה מאוד שונה מאשר אותה תחושה הנוצרת על-ידי אדם אחר. לכן החלטנו שהדבר המובן מאליו להתחיל בו הוא דיגדוג. ידוע כבר זמן רב שלא ניתן לדגדג את עצמך באותה מידה שבה אחרים יכולים. אבל זה אף פעם לא ממש הודגם כי יש אצלנו סימולטור טבעי, המדמה את הגוף שלנו עצמנו והמחסיר את החוש הזה. כעת אנו מביאים את הניסויים למאה ה-21 באמצעות יישום טכנולוגיות רובוטיות לבעיה זו. למעשה, יש לנו מין מקל ביד אחת המחוברת לרובוט, והם הולכים להזיז אותה קדימה ואחורה. אנו הולכים לעקוב אחרי זה בעזרת מחשב ולהשתמש בו כדי לשלוט על רובוט אחר, אשר עומד לדגדג את כף-ידם עם מקל אחר. אנו נבקשם לדרג מספר דברים כולל הרגישות לדיגדוג.

אציג לכם רק חלק אחד של המחקר. כאן הרחקנו את הרובוטים, אבל עדיין אנשים מזיזים את זרועם קדימה ואחורה ואנו משחזרים את התנועה על גבי היד השניה באיחור של זמן. או ללא איחור זמן, שבמקרה כזה כאילו האור מדגדג את כף-היד, או באיחור זמן של שתיים או שלוש עשיריות שניה. הנקודה החשובה כאן היא שיד ימין עושה תמיד אותו הדבר -- תנועה גלית. יד שמאל היא באותו מצב ורושמת את הדיגדוג הגלי. כל מה שאנו משנים זה התיזמון. כאשר עוברים מאפס ל-0.1 שניה, הרגישות לדיגדוג עולה. כאשר עוברים מ-0.1 ל-0.2, הרגישות עולה עוד. ב-0.2 שניות, זה מדגדג באותה מידה כמו הרובוט שדיגדג מבלי שהמשתתף עשה משהו. לא משנה מה אחראי לביטול זה, זה קשור באופן הדוק לתיזמון. בהתבסס על המחשה זו, הגענו למסקנה שהמוח עושה חיזויים מדוייקים ומחסיר אותם מהתחושות.

אבל עליי להודות שאלה המחקרים הכי גרועים שבוצעו במעבדה שלי. כי בגלל שתחושת הדיגדוג על כף-היד באה והולכת, יש צורך במספר גדול של משתתפים כדי שזה יהיה משמעותי. לכן אנו מחפשים דרך הרבה יותר אובייקטיבית כדי לאמוד את התופעה. בינתיים נולדו לי שתי בנות. ואחד הדברים שמבחינים בהם בנוגע לילדים במושבים אחוריים של מכונית הוא שהם מתחילים לריב -- זה מתחיל עם אחד שעושה משהו לאחר וזה מגיב. וזה מסלים במהירות. ילדים נוטים להתחיל מריבות המסלימות במונחים של כוח. כאשר צרחתי על ילדותיי להפסיק, לפעמים שתיהן היו אומרות לי שהשניה הרביצה יותר חזק.

אני יודע שילדותיי לא משקרות, לכן חשבתי, בתור חוקר מערכות עצב, שזה חשוב יהיה להסביר כיצד הן סיפרו אמיתות לא קוהרנטיות. הנחנו בהתבסס על מחקר הדיגדוג שכאשר ילד אחד מכה את השני, הוא מייצר פקודת תנועה. הוא חוזה את התוצאות החושיות ומחסיר אותן. לכן הוא למעשה חושב שהוא היכה פחות חזק מאשר בפועל -- בערך כמו הדיגדוג. בעוד שהסופג הפסיבי אינו עושה חיזוי ולכן מרגיש את מלוא העוצמה. אם הוא מחזיר באותה עוצמה, הראשון יחשוב שהמצב הסלים.

לכן החלטנו לבדוק זאת במעבדה. (צחוק) אנו לא עובדים עם ילדים ולא עם מכות, אבל הרעיון נשאר. מביאים שני בוגרים. מספרים להם שהם הולכים לשחק משחק. הנה שני השחקנים היושבים זה מול זה. המשחק מאוד פשוט. התחלנו עם מנוע שיש לו ידית המעבירה כוח. משתמשים במנוע להפעיל כוח כלפי מטה על אצבע של שחקן 1 במשך 3 שניות ואז להפסיק. מבקשים מאותו שחקן שיזכור את תחושת הכוח ושישתמש באצבעו האחרת להפעיל את אותו הכוח על אצבע השחקן האחר באמצעות הידית, וכך הם עשו. לשחקן 2 אומרים שיזכור את תחושת הכוח. שישתמש בידו השניה להפעיל כוח בחזרה. וכך זה קורה במחזוריות בה הם מפעילים כוח שהם חוו זה עתה.

אבל יש דבר אחד חשוב, הם מתודרכים בנפרד זה מזה על חוקי המשחק. לכן הם אינם מכירים את החוקים לפיהם האחר משחק. ומה שמדדנו זה את הכוח כפונקציה של מחזורים. אם מסתכלים עם מה התחלנו, רבע ניוטון שם, מס' מחזורים, הדבר המושלם זה הקו האדום שם. ומה שרואים בכל הזוגות שהשתתפו זה -- עליה של 70 אחוז בכוח בכל מחזור. זה מרמז שכאשר עושים את זה -- לפי מחקר זה ומחקרים אחרים שעשינו -- המוח מבטל את התחושות החושיות וממעיט בערך של הכוח שהוא מייצר. זה מוכיח מחדש שהמוח עושה תחזיות ומיסודו משנה את הפקודות. אם כך, הסקנו מסקנות, עשינו תחזיות, כעת עלינו לייצר פעולות. ומה שחוק בייסיאני אומר הוא שבאמונותיי הנתונות, הפעולה במובן מסויים צריכה להיות המיטבית.

אבל יש כאן בעיה. משימות הן סימבוליות -- אני רוצה לשתות, רוצה לרקוד -- אבל מערכת התנועה צריכה לכווץ 600 שרירים בסדר מאוד מסויים. וזה הפער הגדול בין המשימה ומערכת התנועה. ניתן לגשר על זה בהמון דרכים שונות. תחשבו רק על תנועה מנקודה אחת לשניה. ניתן לבחור בשני מסלולים הללו מתוך מספר אין-סופי של מסלולים. בהיבחר מסלול מסויים, אפשר להחזיק את היד מעל אותו מסלול באופנים שונים כמספר מצבי המפרק השונים. וניתן להחזיק את היד בתנוחת מפרק מסויימת, או במצב קשיח או במצב נרפה. כך שיש מספר עצום של בחירות לעשות. כעת מתברר שאנו מאוד צפויים. כולנו נעים בקירוב באותו אופן.

מסתבר שאנו כה צפויים שבמוחנו קיים מעגל עצבי ייעודי כדי לפענח את צופן ההתנהגות הצפויה הזו. כך שאם לוקחים כמה נקודות ומניעים אותן בתנועה ביולוגית, המעגל במוחנו יתפוס מייד מה קורה כאן. זו קבוצת נקודות נעה. ישר יודעים מה הדמות הזו עושה, אם שמחה, עצובה, קשישה, צעירה -- כמות מידע אדירה. אם נקודות הללו היו מכוניות במסלול מרוצים, לא היה לכם מושג מה קורה כאן.

אז מדוע אנו נעים במסלולים מסויימים? הבה נחשוב מה באמת מתרחש כאן. אולי אנו לא לגמרי נעים באותו מסלול. אולי יש שוני באוכלוסיה. ואולי כאלה הנעים יותר טוב מאחרים הם בעלי סיכויים יותר טובים להוליד צאצאים. לכן בקנה-מידה אבולוציוני, התנועות משתפרות. ואולי בחיים, התנועות משתפרות דרך למידה.

אז מה טוב ומה רע בתנועה? תחשבו שברצוני לתפוס כדור זה. הנה שני מסלולים אפשריים אל אותו כדור. אם אני בוחר את המסלול השמאלי, אוכל לחשב את הכוחות הדרושים באחד משריריי כפונקציה של זמן. אבל נוסף לזה רעש. לכן מה שאקבל, בהתבסס על הכוח החמוד, החלק והרצוי, זו גירסה מאוד רועשת. לכן אם אבחר באותה פקודה הרבה פעמים, אקבל כל פעם גירסה רועשת אחרת, כי הרעש משתנה בכל פעם. לכן מה שאוכל להראות לכם כאן זה כיצד תתפתח ההשתנות של התנועה אם אני בוחר בדרך ההיא. אם אבחר בדרך אחרת של תנועה -- הימנית לדוגמא -- תהיה לי פקודה אחרת, רעש אחר. מאוד מסובך לתפקד במערכת רועשת. ניתן רק להיות בטוח שההשתנות תהיה שונה. אם אנוע במסלול מסויים זה, אסיים בהשתנות יותר נמוכה לאחר תנועות רבות. לכן אם עליי לבחור בין שתי אלו, אבחר את הימנית כי היא פחות משתנה.

הרעיון הבסיסי הוא שרוצים לתכנן את התנועות כך שההשפעה השלילית של הרעש תהיה מינימלית. תובנה אחת שמתקבלת היא שכמות הרעש או ההשתנות שאני מראה כאן עולה ככל שהכוח מתגבר. לכן כדאי להימנע מכוחות גדולים בתור עיקרון ראשון. הראנו שבאמצעות זה, ניתן להסביר כמות אדירה של נתונים -- שאנשים מתנהלים בחייהם ומתכננים תנועות כך שההשפעות השליליות של רעש יהיו מינימליות.

אני מקוה ששיכנעתי אתכם שהמוח קיים והתפתח כדי לשלוט בתנועה. וזה אתגר מחשבתי להבין כיצד אנו משיגים זאת. אבל זה גם נוגע למחלות ושיקום. ישנן הרבה מחלות המשפיעות על תנועה. כולי תקוה שאם נבין כיצד שולטים בתנועה, נוכל ליישם זאת על טכנולוגיה רובוטית. לבסוף, ברצוני להזכירכם, שכאשר אתם רואים חיות העושות מה שנראה כמשימה פשוטה, המורכבות בפועל של מה שמתרחש במוחן היא באמת מדהימה.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)

כריס אנדרסון: שאלה קצרה דן. ובכן אתה קנאי לתנועה -- (ד.ו.: קנאי) . האם זה אומר שלפי דעתך הדברים האחרים שאנו סבורים שהמוח קיים עבורם -- החלומות, הגעגוע, ההתאהבות ודברים כאלה -- הם מין מופע צדדי, מקריות?

ד.ו.: לא, לא, למעשה אני סבור שהם כולם חשובים כדי לכוון להתנהגות תנועתית נכונה למען הרבייה בסוף. לכן אני חושב שאנשים החוקרים תחושות או זיכרון מבלי לגלות מדוע אנו שוכחים זיכרונות ילדות. העובדה שאנו שוכחים את רוב ילדותינו, לדוגמא, זה כנראה בסדר גמור, כי זה לא משפיע על תנועותינו בשלב יותר מאוחר בחיים. אנו רק זקוקים לאיחסון של מה שבאמת הולך להשפיע על תנועה.

כ.א.: אז אתה סבור שאנשים החושבים על המוח ותודעה, יכולים להגיע לתובנות ממשיות אם יחשבו איך התנועה ממלאת כאן תפקיד?

ד.ו.: כך אנשים גילו לדוגמא שחקר הראיה ללא הבנת הסיבה לקיום הראיה הוא שגיאה. צריך לחקור ראיה בהקשר של כיצד מערכת התנועה משתמשת בראיה. והיא משתמשת בה באופן מאוד שונה כאשר חושבים עליה בהקשר זה.

כ.א.: זה מרתק. תודה רבה לך.

(מחיאות כפיים)