17 מלים של ארכיטקטורה מעוררת השראה מאת דניאל ליבסקינד

אתחיל עם המוזה האהובה עלי, אמילי דיקנסון' שאמרה שפליאה אינה ידע, וגם אינה בורות. אלא משהו באמצע, בין מה שאנו מאמינים שנוכל להיות, לבין מסורת שייתכן ששכחנו. ואני חושב, כשאני מקשיב לאנשים המדהימים כאן, שזה כה מעורר השראה -- כל-כך הרבה רעיונות ומעוף מדהימים. ועדיין, כשאני מסתכל על הסביבה שבחוץ, רואים כמה הארכיטקטורה עמידה בפני שינוי. כמה היא עמידה בפני אותם הרעיונות בדיוק. אנו יכולים להגשים אותם. אנו יכולים ליצור דברים מדהימים. ועדיין, בסופו של דבר, כל-כך קשה לשנות קיר. אנחנו משבחים את הריבוע המנומס. אבל מה שמעניין אותי הוא ליצור מרחב שלא התקיים בעבר; ליצור משהו שטרם היה, מרחב שמעולם לא נכנסנו אליו אלא במחשבותינו וברוחנו. ובעיני, על זה בעצם מבוססת הארכיטקטורה.

הארכיטקטורה אינה מבוססת על בטון ופלדה ורכיבים של קרקע. היא מבוססת על פליאה. ופליאה זו היא שיצרה את הערים הנפלאות ביותר ואת החללים הנהדרים ביותר שיש לנו. ולדעתי זאת בעצם הארכיטקטורה. מדובר בסיפור. דרך אגב, זה סיפור שמסופר באמצעות החומרים המוצקים שלה. אבל זהו סיפור של מאמץ ומאבק נגד אי-סבירויות. אם חושבים על הבניינים הגדולים, על הקתדרלות, על המקדשים, על הפירמידות, על הפגודות, על עריה של הודו ומעבר לה, רואים כמה בלתי-יאומנו כל הדברים שמומשו לא ע"י איזה רעיון מופשט, אלא ע"י בני-אדם.

ואת כל מה שנוצר ניתן להרוס. את כל מה שנוצר אפשר ליצור טוב יותר. הרי לכם: הדברים שאני באמת מאמין שהם החשובים בארכיטקטורה. אלה הם המימדים שאני אוהב לעבוד איתם. זה משהו מאוד אישי. אולי הם אינם המימדים שאותם מעריכים מבקרי אמנות, או מבקרי ארכיטקטורה או מתכנני ערים. אבל בעיני זה החמצן החיוני כדי שנוכל לגור בבנינים, כדי לגור בערים, כדי להתחבר במרחב חברתי.

ולכן אני מאמין שהאופטימיות היא שדוחפת את הארכיטקטורה קדימה. זה המקצוע היחיד שבו מוכרחים להאמין בעתיד. אדם יכול להיות גנרל, פוליטיקאי, כלכלן בדכאון, מוזיקאי שמנגן בסולם מינורי, צייר שמשתמש בצבעים כהים. אבל הארכיטקטורה היא אותה אקסטזה גמורה, שהעתיד יכול להיות טוב יותר. ובעיני, האמונה הזו היא שמניעה את החברה.

והיום שוררת מין פסימיות דתית. ועדיין, דווקא בזמנים כאלה, אני חושב שהארכיטקטורה יכולה לפרוח עם רעיונות גדולים, רעיונות שאינם קטנים. חישבו על הערים הגדולות. חישבו על האמפייר סטייט בילדינג, מרכז רוקפלר. הם נבנו בזמנים שלא היו הזמנים הכי טובים, במובן מסוים. ובכל זאת, האנרגיה והעוצמה של הארכיטקטורה הניעו את כל המרחב החברתי והפוליטי שהבניינים האלה ממלאים.

שוב, אני מאמין באקספרסיבי. מעולם לא אהבתי את הנייטרלי. אני לא אוהב נייטרליות בחיים, בשום דבר. אני חושב אקספרסיבי. זה כמו קפה אספרסו: לקחת את תמצית הקפה. זאת היא אקפרסיביות. זה היה חסר בחלק גדול מן הארכיטקטורה. כי אנו חושבים שהארכיטקטורה היא תחום מסורס, תחום של מעין העדר-דיעה, שאין לו ערך משלו. אך אני מאמין שהאקספרסיביות-- האקספרסיביות של העיר, האקספרסיביות של המרחב האישי-- היא שמעניקה משמעות לארכיטקטורה.

וכמובן, חללים אקספרסיביים אינם אילמים. חללים אקספרסיביים אינם חללים שפשוט מאשרים את מה שכבר ידוע לנו. חללים אקספרסיביים עשויים להטריד אותנו. ואני חושב שגם זה חלק מהחיים. החיים אינם סם הרדמה שמיועד לגרום לנו לחייך, אלא להגיע אל מעבר לתהום ההיסטוריה, למקומות אליהם מעולם לא הגענו, ואולי היינו מגיעים, אילולא היינו כה ברי-מזל.

אז שוב, הרדיקלי נגד השמרני. מה משמע רדיקלי? זה משהו מושרש משהו שמושרש עמוק במסורת. וזו לדעתי הארכיטקטורה. היא רדיקלית. זה איננו סתם שימור בפורמלין של צורות מתות. זהו ממש קשר חי לאירוע הקוסמי שאנו חלק ממנו, ולסיפור שבעליל עודנו נמשך. זה לא משהו עם סוף טוב או רע. זהו ממש סיפור שבו עצם המעשים שלנו דוחפים את הסיפור בכיוון מסוים.

אז שוב, אני מאמין בארכיטקטורה הרדיקלית. הארכיטקטורה הסוביטית של הבניין הזה היא השימור. זה כמו לאס וגאס הישנה של פעם. העיקר כאן הוא שימור הרגשות, שימור המסורות שחסם את התקדמות המחשבה כמובן שהרדיקלי הוא להתעמת איתם. ולדעתי הארכיטקטורה שלנו היא עימות עם החושים שלנו. לכן בעיני היא לא צריכה להיות רגועה.

יש המון הערכה לארכיטקטורה מהסוג הרגוע. אני תמיד התנגדתי לזה. לדעת נחוץ רגש. חיים בלי רגש אינם חיים אמיתיים. אפילו המחשבה היא רגשית. אין הגיון שאיננו נוקט עמדה בעולם המוסרי, בתעלומה הפילוסופית מה שאנחנו. לדעתי הרגש הוא מימד שחשוב להכניס למרחב העירוני, לחיי העיר.

וכמובן שאנחנו תמיד נתונים במאבק עם הרגשות. ולדעתי זה מה שהופך את העולם למקום מופלא. וכמובן, העימות בין הרגוע, חסר-הרגש, ובין הרגש, הוא השיח שאני מאמין שהערים עצמן טיפחו. לדעתי מכך נובעת ההתפתחות של הערים. לא רק צורות הערים אלא העובדה שהן מגלמות רגשות, לא רק של אלה שבונים אותן, אלא גם של אלה שגרים בהן.

הלא-מוסבר לעומת המובן. אנחנו יותר מדי רוצים להבין הכל. אבל הארכיטקטורה איננה שפה של מילים. זו שפה. אבל לא שפה שאפשר לצמצם לסדרה של תווים מתוכנתים שאפשר לכתוב כמלים. בניינים רבים מדי הם כל כך סתמיים הם מספרים סיפור, אבל זהו סיפור קצר מאד, והוא, "אין לנו שום סיפור לספר לך" [צחוק]

אז הדבר החשוב הוא בעצם ליצור את המימדים הארכיטקטוניים האמיתיים, שאולי בכלל אי-אפשר להסבירם במלים, משום שהם פועלים בפרופורציות של חומרים, של אור. הם מתקשרים לכמה מקורות, והופכים למעין מטריצה וקטורית מורכבת איננה ממש שטחית אלא למעשה טבועה בחיים ובהיסטוריה של עיר ושל אנשים. אז שוב, הרעיון שבניין צריך רק להיות ברור הוא לדעתי מוטעה, והוא דירדר את הארכיטקטורה לכלל סתמיות.

היד לעומת המחשב. כמובן, איפה נהיה בלי המחשבים? כל המקצוע שלנו תלוי במיחשוב. אבל המחשב אינו צריך להיות סתם הכפפה שעל היד; היד היא שצריכה להוביל את כוח המיחשוב. כי אני מאמין שליד עם כל הפרימיטיביות שלה, עם העמימות הפיזיולוגית שלה, יש מקור, למרות שהמקור אינו ידוע, אם כי לא מוכרחים להתייחס לכך במיסטיות. אנו מבינים שהיד ניתנה לנו ע"י כוחות שהם מעבר לתחום הבנתנו. ולדעתי, כשאני מצייר ציורים שמחקים את עבודת המחשב, אבל אינם מצוירים במחשב-- ציורים שעשויים לבוא ממקורות לגמרי בלתי-ידועים, בלתי-רגילים, בלתי-נראים, ועדיין, היד-- זה מה שאני באמת, לכל מי שעדיין עובדים-- איך אנחנו יכולים לגרום למחשב להגיב ליד שלנו במקום שהיד תגיב למחשב.

לדעתי זהו חלק מהמורכבות של הארכיטקטורה. כי ברור שהתרגלנו לתעמולה האומרת שפשוט זה טוב. אבל אני לא מאמין בכך. כשמקשיבים לכולכם, מורכבות המחשבה, המורכבות של שכבות המשמעות היא מהממת. ולדעתי איננו צריכים להצטנע בארכיטקטורה, ניתוחי מוח, תאוריית האטום, גנטיקה, כלכלה כל אלה תחומים מורכבים ביותר. אין סיבה שהארכיטקטורה תצטנע ותציג אשליה זו של עולם פשוט. היא מורכבת. המרחב הוא מורכב. מרחב זה משהו שנפרש מתוך עצמו לעולמות חדשים לגמרי. ובהיותו כה מופלא, אי-אפשר לצמצם את זה לפשטות מן הסוג שאנחנו לעתים קרובות מעריצים. כי הרי גם חיינו מורכבים. רגשותינו מורכבים. שאיפותינו האינטלקטואליות מורכבות. כך שלדעתי, הארכיטקטורה כפי שאני רואה אותה צריכה לשקף מורכבות זו בכל מרחב שיש לנו, בכל אינטימיות שיש לנו.

זה כמובן אומר שהארכיטקטורה היא פוליטית. הפוליטי איננו עוין לארכיטקטורה. הפוליטמה היא העיר. מדובר בכולנו ביחד. ותמיד האמנתי שמלאכת הארכיטקטורה, גם בבית פרטי, כשכל האחרים רואים אותו, זה אקט פוליטי, כי הוא ייראה ע"י אחרים. ואנו חיים בעולם שמקשר בינינו עוד ועוד. לכן שוב, החמקמקות של התחום הזה, שהיה כה מוגבל לארכיטקטורה טהורה זו, הארכיטקטורה האטונומית בתור אובייקט מופשט בלבד מעולם לא משכה אותי. ואני באמת מאמין שהאינטראקציה הזאת עם ההיסטוריה, עם היסטוריה מאד קשה לעתים קרובות, להתגושש עימה, כדי ליצור מצב שמעבר לציפיות הרגילות שלנו וכדי ליצור ביקורת.

מכיוון שהארכיטקטורה היא גם הצגה של שאלות רבות. היא איננה רק מתן תשובות. אלא גם, כמו החיים עצמם, הצגת שאלות. לכן חשוב שהיא תהיה אמיתית. אתם יודעים שאנו מסוגלים לחקות כמעט הכל. אך הדבר היחידי שלא ניתן לחקות הוא הלב האנושי, הנשמה האנושית. והארכיטקטורה כרוכה ושזורה בכך משום שאנו נולדים במקום מסוים ומתים במקום מסוים. כך שממשות הארכיטקטורה היא אינסטינקטיבית. היא אינה דבר אינטלקטואלי. זה איננו משהו שאנו מקבלים מספרים ותיאוריות. זה האמיתי שבו אנו נוגעים-- הדלת, החלון, מפתן הדלת, המיטה-- עצמים כה שגרתיים. ובכל זאת, אני מנסה בכל בניין לקחת את העולם הוירטואלי הזה, שהוא כה חידתי וכה עשיר, וליצור משהו בעולם הפיזי. ליצור מרחב עבור משרד, מרחב של קיימות שפועל בעצם בתוך אותה וירטואליות ועדיין יכול להיתפס כמשהו ממשי.

הבלתי-צפוי לעומת המורגל. מהו הרגל? אלו כבלים שאנו כובלים בהם את עצמנו. זהו רעל שאנו נותנים לעצמנו. ולכן הבלתי-צפוי הוא תמיד בלתי-צפוי. וזה נכון שהקתדרלות, שהיו לא-צפויות, תהיינה תמיד לא-צפויות. המבנים של פרנק גרי תמיד יהיו לא-צפויים. כך שלא הארכיטקטורה שהחדירה בנו תחושת יציבות מזויפת, אלא ארכיטקטורה מלאת-מתחים, ארכיטקטורה שממשיכה מעבר לעצמה כדי להגיע אל נשמת האדם ואל לב האדם, ואשר מנתצת את כבלי ההרגל.

כמובן שהארכיטקטורה כופה הרגלים. ואנו רואים שבארכיטקטורה זהה אנו נכלאים בעולם של אותן זויות, אותה תאורה, אותם חומרים. אנו חושבים שהעולם נראה באמת כמו הבניינים שלנו. אבל הבניינים שלנו בעצם מוגבלים מכוח הטכניקות והפליאה שהיו חלק מהם.

אז שוב, הבלתי-צפוי שהוא גם הגולמי. ואני חושב הרבה על הגולמי והמעודן. מהו הגולמי? הייתי אומר שהגולמי הוא החוויה העירומה ללא הוכתמה במותרות, שלא הוכתמה בחומרים היקרים, שלא הוכתמה באותו סוג עידון שאנו מקשרים עם תרבות נעלה. כך שבעיני, הגולמי במרחב, העובדה שהקיימות תוכל בעצם בעתיד להיתרגם למרחב גולמי, מרחב שאיננו מקושט, מרחב שלא הוכתם בגינונים ממקור כלשהו, אלא מרחב שעשוי להיות צונן מבחינת הטמפרטורה שלו, שעשוי לשקף את רצונותינו. מרחב שאיננו מתלווה אלינו כמו כלב שאומן להתנהג כך, אלא נע קדימה לכיוונים שממחישים אפשרויות אחרות, חוויות אחרות, שטרם היו חלק מאוצר המלים של הארכיטקטורה.

ומובן שאני מוצא עניין רב בסמיכות זו כי היא יוצרת מעין ניצוץ של אנרגיה חדשה. ואני אוהב דברים חדים, ולא קהים. דברים שמתמקדים במציאות, שיש להם הכוח, אם ממנפים אותם, לשנות אפילו מרחב קטן מאד.

אולי הארכיטקטורה אינה משהו גדול כמו המדע, אבל הודות לנקודת המוקד שלה בכוחה למנף במובן הארכימדי את העולם שאנו באמת רוצים. ולעתים קרובות נחוץ רק בניין כדי לשנות את חוויתנו לגבי מה שאפשר לעשות ומה שנעשה, כיצד העולם נותר בין היציבות וחוסר-היציבות כאחד. וכמובן שלבניינים יש צורות. קשה לשנות צורות אלה. אך אני מאמין שבכל מרחב חברתי, בכל מרחב ציבורי, יש רצון לשדר יותר מאשר את המחשבה הגסה, את הטכניקה הגסה, אלא משהו שמצביע, ועשוי להצביע לכיוונים שונים קדימה, אחורה, לצדדים ומסביב. וכך למעשה מתנהג הזכרון. כך שאני מאמין שהעניין העיקרי שלי הוא הזכרון. בלי זכרון נהיה חולי-שכחה. לא נדע לאן פנינו מועדות, או מדוע אנו הולכים לשם.

אז מעולם לא התעניינתי בשימוש חוזר וזניח, עיבוד מחדש שוב ושוב של אותם דברים, שכמובן זוכה לשבחי מבקרים. מבקרים מעדיפים ביצוע שחוזר על עצמו שוב ושוב באותה הצורה. אני מעדיף לנגן משהו שמעולם לא נשמע לפני-כן, אפילו עם טעויות, מאשר לחזור שוב ושוב על משהו שהתרוקן מתוכנו וממשמעותו. שוב, הזכרון הוא העיר, הזכרון הוא העולם. ללא הזכרון לא יהיה שום סיפור. לא יהיה לאן לפנות.

הראוי-להיזכר, לדעתי, הוא בעצם עולמנו ומה שהוא בעינינו. ולא מדובר רק בזכרון שלנו, אלא באלה שזוכרים אותנו, משמע שהארכיטקטורה איננה אילמת. זו אמנות של תקשורת. היא מספרת סיפור. והסיפור עשוי לגעת ברצונות מעורפלים, להגיע למקורות שאינם זמינים במפורש. להשתרע על אלפי שנים שנקברו בעבר, ולהשיבן באופן הוגן ובלתי-צפוי.

אז שוב, לדעתי הרעיון שהארכיטקטורה הטובה ביותר היא דוממת, מעולם לא משך אותי. הדממה אולי ראויה לבית הקברות, אך לא לעיר. ערים צריכות להיות מלאות בתנועה, בצליל, במוזיקה. וזו בעצם שליחותה של הארכיטקטורה ואני מאמין שהיא חשובה, כדי ליצור מרחבים מלאי-חיים, פלורליסטיים, שבכוחם לשנות את הפעילויות הכי סתמיות, ולהעלותן לרמת-ציפיות שונה לחלוטין. ליצור קניון, אזור שחיה שמזכיר יותר מוזיאון מאשר מקום בידורי. וישנם גם החלומות שלנו.

וכמובן הסיכון. לדעתי הארכיטקטורה צריכה להסתכן. נכון שזה עולה הרבה וכן הלאה, אבל, כן, לא צריך ללכת על בטוח. הארכיטקטורה לא צריכה ללכת על בטוח, כי אם היא כזו, היא לא תניע אותנו בכיוון הרצוי לנו. ואני חושב, כמובן, שהעולם מבוסס על הסיכון. עולם ללא סיכון לא יהיה מקום שראוי לחיות בו. אז כן, אני מאמין בסיכון שאנו נוטלים בכל בניין. הסיכונים בבניית חללים שטרם נבנו על תמיכות כאלה. הסיכונים שבחללים שמעולם לא היו כה מסחררים, כפי שראוי שיהיו בעיר חלוצית. הסיכונים שלמעשה מניעים את הארכיטקטורה על כל פגמיה, למרחב שהוא טוב בהרבה מאשר זה שחוזרים עליו עד אינסוף העדר-התוכן של המוצר המוכן.

ולבסוף, זה כמובן מה שאני מאמין שהארכיטקטורה היא. מדובר בחלל ולא האופנה. לא מדובר בקישוט. אלא ביצירה בעזרת מינימום האמצעים משהו שלא ניתן לחזור עליו, שלא ניתן לחקותו בשום תחום אחר. וכמבון ישנו המרחב הנחוץ לנו לנשימה, הנחוץ לנו כדי לחלום. אלה הם המרחבים שאינם רק בגדר מותרות עבור חלקנו, אלא חשובים לכל אחד בעולם הזה.

שוב, לא מדובר באופנות ובתיאוריות מתחלפתו. מדובר בגילוף חלל עבור עצים. בגילוף חלל שיניח לטבע להיכנס לעולם הפנימי של העיר. חלל שמשהו שטרם ראה אור יום יכול לחדור למנגנון הפנימי של דחיסות. ולדעתי זה טבעה האמיתי של הארכיטקטורה.

אני מאמין בדמוקרטיה. אינני אוהב מבנים יפים שנבנו עבור משטרי עריצות. שבהם אסור לאנשים לדבר, להצביע או לעשות כל דבר. אנו מרבים להעריץ מבנים אלה, אנו חושבים שהם יפים. אך כשאני חושב על העוני של חברה שלא מעניקה חופש לאזרחיה, אינני מעריץ מבנים אלה. אז אני מאמין בדמוקרטיה, על כל קשייה.

וכמובן, ב"גראונד זירו", אלא מה? זה מיזם כה מורכב. זה רגשי. יש כל הרבה אינטרסים. זה פוליטי. יש צדדים כה רבים במיזם הזה. אינטרסים כה רבים. יש כסף. יש עוצמה פוליטית. ישנם רגשותיהם של הקורבנות. ועם כל הבלגן וכל הקשיים, לא הייתי רוצה שמישהו יגיד, "זאת טבולה ראסה, אדון אדריכל-- תעשה מה שבא לך." אני לא חושב שייצא מזה משהו טוב.

לדעתי בארכיטקטורה חשוב הקונצנזוס. והמילה הגסה הזו, "פשרה." הפשרה איננה רעה. אם הפשרה אמנותית, אם היא יכולה להתמודד עם האסטרטגיות שלה-- הנה התרשים הראשון שלי והשרטוט הגמור הם לא שונים מאד זה מזה. ושוב, פשרה, קונצנזוס, בכך אני מאמין. ו"גראונד זירו", עם כל הקשיים, מתקדם. זה קשה. 2011, 2013. מגדל החופש, אתר ההנצחה. וכאן אסיים.

זכיתי להשראה כשהגעתי לכאן כמהגר בספינה, כמיליונים אחרים, מביט באמריקה מאותה נקודת-מבט. זאת אמריקה. זהו החופש. על זה חלמנו. זאת אינדיבידואליות, המופגנת בקו-הרקיע. זו גמישות. ולבסוף, זהו החופש שאמריקה מייצגת, לא רק עבורי, כמהגר, אלא לכל אחד בעולם. תודה רבה.

[מחיאות כפיים]

כריס אנדרסון: יש לי שאלה. האם השלמת עם התהליך שקורה ב"גראונד זירו" ועם אובדן העיצוב המקורי והמדהים שלך?

דניאל ליבסקינד: הבט, עלינו לרפא את עצמנו מהרעיון שאנחנו סמכותיים עד כדי כך שאנו יכולים לקבוע את כל מה שקורה. עלינו להסתמך על אחרים, ולעצב את התהליך הכי טוב שאפשר. באתי מברונקס. לימדו אותי לא להיות מפסידן, לא להיות מישהו שמוותר בקרב. צריך להילחם על מה שמאמינים בו. לא תמיד מנצחים בכל מה שרוצים לנצח. אבל אפשר לכוון את התהליך. ולדעתי מה שייבנה ב"גרואנד זירו" יהיה משמעותי, יהיה מעורר השראה, יספר לדורות הבאים על ההקרבה, על משמעות המאורע. לא רק עבור ניו-יורק, אלא עבור כל העולם.

כ"א: תודה רבה לך, דניאל ליבסקינד.

[מחיאות כפיים]