דניאל כהנמן: החידה של חוויה לעומת זכרון

כולם מדברים על אושר בימים אלו. היה לי מישהו שרצה לספור את מספר הספרים עם המילה "אושר" בכותרת אשר התפרסמו בחמש שנים האחרונות והוא ויתר אחרי 40, והיו עוד הרבה. ישנו גל ענק של עניין באושר, בקרב חוקרים. יש הרבה אימוני אושר. כולם היו רוצים לגרום לאנשים להיות מאושרים יותר. אבל למרות כל המבול הזה של פעילות, ישנן כמה מלכודות קוגניטיביות שדי עושות את זה לכמעט בלתי אפשרי לחשוב בהגיון על אושר.

והרצאתי היום תהיה בעיקר על מלכודות קוגניטיביות אלו. זה חל על אנשים רגילים אשר חושבים על האושר שלהם, וזה חל על חוקרים שחושבים על אושר, מפני שמסתבר שאנחנו מתוסבכים בדיוק כמו כולם. הראשונה שבין המלכודות היא האי-רצון להודות במורכבות. מסתבר שהמילה אושר היא כבר לא מילה שימושית יותר בגלל שאנו מקשרים אותה ליותר מידי דברים. אני חושב שיש משמעות מסויימת אליה אנו צריכים להגביל את המילה אך, בדרך כלל זהו משהו שאנו נצטרך לוותר עליו ונצטרך לאמץ מבט מורכב יותר לגבי מהו אושר. המלכודת השנייה היא הבלבול בין חויה לבין זכרון: בעקרון זהו הבלבול בין להיות מאושר בחייך לבין להיות מאושר לגבי חייך או מאושר מחייך. ואלו שני מושגים מאוד שונים, ושניהם מקובצים בתוך המושג אושר. והשלישי הוא אשליית ההתמקדות, וזאת העובדה המצערת שאנו לא יכולים לחשוב על שום נסיבות אשר משפיעות על אושר ללא עיוות ערכו. אני מתכוון, זו באמת מלכודת מחשבתית. פשוט אין שום דרך לתפוס אותו בצורה נכונה.

אני מעוניין להתחיל בדוגמא של מישהו שעבר תהליך של שאלות ותשובות לאחר אחת מההרצאות שלי. (לא ברור...) הוא אמר שהוא הקשיב לסימפוניה וזו היתה פשוט מוזיקה נהדרת וממש בסוף ההקלטה, היה רעש חריקה נורא. ואז הוא הוסיף, באמת דיי בהתרגשות, שזה הרס את כל החוויה. אך זה לא. מה שזה הרס זה את הזיכרונות מהחוויה. הוא חווה את החוויה. הוא חווה 20 דקות של מוזיקה נהדרת. הם נחשבו לכלום בגלל שהוא נשאר עם זכרון; הזיכרון נהרס, והזיכרון זה כל מה שהוא זכה לשמור.

מה שזה אומר לנו, באמת, הוא שאנו עשויים לחשוב על עצמנו ועל אנשים אחרים במונחים של שני האני. ישנו האני-החווה, אשר חי בהווה ומכיר את ההווה, ומסוגל לחיות שוב את העבר, אך ביסודו של דבר יש לו רק את ההווה. זה האני החווה שאליו פונה הרופא -- מכירים, כשהרופא שואל, "האם זה כואב עכשיו כאשר אני נוגע כאן?" ויש האני-הזוכר, והאני-הזוכר הוא האחד שזוכר ציונים, ושומר את הסיפור של חיינו, והוא האחד שהרופא פונה אליו בשאלה, "איך אתה מרגיש לאחרונה?" או "איך היה הטיול שלך לאלבניה?" או משהו כזה. אלו שתי ישויות שונות מאוד, האני-החווה והאני-הזוכר ולהתבלבל ביניהם זה חלק מהסיבוך שבמושג האושר.

עכשיו, האני הזוכר הוא מספר סיפורים. וזה באמת מתחיל מתגובה בסיסית של הזכרונות שלנו -- זה מתחיל מיידית. אנחנו לא רק מספרים סיפורים כאשר אנו מתבקשים לספר סיפורים. הזיכרון שלנו מספר לנו סיפורים, כלומר, מה שאנו מצליחים לשמור מהחוויות שלנו הוא סיפור. ותתנו לי להתחיל עם דוגמא אחת. זהו מחקר ישן. אלו מטופלים אמיתיים העוברים טיפול כואב. אני לא אכנס לפרטים. זה כבר לא כואב בימים אלו, אך זה היה כואב כשהמחקר בוצע בשנות ה-90. הם נתבקשו לדווח על הכאב שלהם כל 60 שניות. והנה שני המטופלים. אלו הרשומות שלהם. ואתם נשאלים, "מי מהם סבל יותר?" וזאת שאלה קלה מאוד. בבירור, מטופל B סבל יותר. הקולונוסקופיה שלו הייתה ארוכה יותר, וכל דקה של כאב שמטופל A חווה למטופל B היה יותר.

אך עכשיו יש שאלה אחרת: "כמה נדמה למטופלים אלו שהם סבלו?" והנה הפתעה: וההפתעה היא שלמטופל A היה זיכרון הרבה יותר גרוע של הקולונוסקופיה מאשר למטופל B. הסיפורים של הקולונוסקופיות היו שונים ובגלל שחלק חשוב מאוד בסיפור זה איך הוא נגמר -- ואף אחד מהסיפורים האלו לא מאוד מעורר השראה או טוב -- אך אחד מהם הוא נבדל ... (צחוק) אך אחד מהם הוא בבירור גרוע יותר מהאחר. והאחד שגרוע יותר הוא האחד שהכאב בו היה בשיאו לקראת הסוף. זה סיפור רע. איך אנו יודעים זאת? מפני ששאלנו את האנשים האלו אחרי הקולוסקופיה, ועוד הרבה אחרי, "כמה גרוע היה כל הטיפול, בכללי?" וזה היה הרבה יותר גרוע ל-A מאשר ל-B בזיכרון.

זהו קונפליקט ישיר בין האני החווה לאני הזוכר. מנקודת המבט של האני החווה, בבירור, ל-B היה יותר גרוע. עכשיו, מה שאפשר לעשות עם מטופל A, ואנו למעשה ביצענו ניסויים רפואיים, וזה נעשה, וזה עובד, אפשר למעשה להאריך את הקולונוסקופיה של מטופל A על ידי השארה של הצינור מבלי לשחק איתו יותר מידי. זה יגרום למטופל לסבול, אך רק מעט והרבה פחות מאשר קודם. ואם עושים זאת למשך מספר דקות, אנו גורמים לאני החווה של מטופל A יותר סבל, ולאני הזוכר של מטופל A הרבה יותר טוב, בגלל שעכשיו הענקנו למטופל A סיפור יותר טוב לגבי החוויה שלו. מה מגדיר סיפור? וזה נכון לסיפורים שהזיכרון מעביר לנו, וזה נכון גם לגבי הסיפורים שאנחנו ממציאים. מה שמגדיר סיפור הם שינויים, רגעיים משמעותיים וסיומות. סיומות הן מאוד, מאוד חשובות ובמקרה הזה, הסיומת שלטה.

האני החווה חי את חייו ברציפות. יש לו רגעים של חוויות, אחד אחרי השני. ואתם שואלים: מה קורה לרגעים אלו? והתשובה היא באמת פשוטה. הם נעלמים לעד. אני מתכוון, רוב הרגעים של חיינו -- וחישבתי -- אתם יודעים, סבורים שההווה הפסיכולוגי מתקיים במשך כשלוש שניות. מה שאומר, שבחיים, יש בערך 600 מיליון כאלה. בחודש, יש בערך 600,000. רובם לא משאירים סימן. מרובם, האני הזוכר מתעלם לחלוטין. ועדיין, איכשהו אנחנו מקבלים את התחושה שהם אמורים להיחשב, שמה שקורה במשך הרגעים האלה של החוויות הוא חיינו. זה המשאב המוגבל שאנו מבזבזים כל עוד אנו על כדור הארץ. ואיך לבזבז אותו, היה נראה רלוונטי, אך לא זה הסיפור שהאני הזוכר שומר בשבילנו.

אז יש לנו את האני הזוכר ואת האני החווה, והם באמת שונים לגמרי. ההבדל הגדול ביותר ביניהם הוא ההתיחסות לזמן. מנקודת המבט של האני החווה, אם יש לך חופשה, והשבוע השני הוא טוב בדיוק כמו הראשון, אז החופשה בת השבועיים היא פי שתיים יותר טובה מאשר חופשה בת שבוע. זוהי בכלל לא הדרך שזה עובד לגבי האני הזוכר. לאני הזוכר, חופשה בת שבועיים היא בקושי טובה יותר מאשר חופשה בת שבוע בגלל שאין זכרונות חדשים שנוספו. לא שיניתם את הסיפור. ובדרך הזאת, זמן הוא בעצם המשתנה הקריטי אשר מבדיל את האני הזוכר מהאני החווה. לזמן יש השפעה מאוד קטנה על הסיפור הזה.

עכשיו, האני הזוכר עושה יותר מאשר לזכור ולספר סיפורים. הוא בעצם האחד שלוקח החלטות בגלל, שאם יש מטופל שעשה, נגיד, שתי קולונוסקופיות עם שני מנתחים שונים ומחליט איזה מהם לבחור, אז האחד שנבחר הוא האחד שיש לגביו זיכרון פחות רע, וזה המנתח אשר ייבחר. לאני החווה אין שום ביטוי בהחלטה זו. אנחנו בעצם לא בוחרים בין חוויות. אנחנו בוחרים בין זכרונות של חוויות. ואפילו כאשר אנו חושבים על העתיד, אנחנו בדרך כלל לא חושבים על העתיד כחוויות. אנו חושבים על העתיד כזכרונות צפויים. ובעקרון אפשר להסתכל על זה, כעריצות של האני הזוכר, ואפשר לחשוב על האני הזוכר כמין גורר של האני החווה דרך חוויות שהאני החווה לא צריך.

יש לי תחושה שכאשר יוצאים לחופשות זה לעיתים קרובות המקרה, שאנחנו יוצאים לחופשות, במידה רבה, בשירות של האני הזוכר שלנו. ואת זה מעט קשה להצדיק אני חושב. אני מתכוון, כמה אנו צורכים את הזכרונות שלנו? זהו אחד ההסברים שניתנים לשליטה של האני הזוכר. וכשאני חושב על זה, אני חושב על חופשה שהיינו באנטרטיקה לפני כמה שנים, שבהחלט הייתה החופשה הטובה ביותר שהייתה לי, ואני חושב עליה לעיתים קרובות יחסית, יחסית לכמה שאני חושב על חופשות אחרות. וכנראה שצרכתי את הזכרונות שלי מהטיול בן שלוש השבועות הזה, הייתי אומר, למשך בערך 25 דקות בארבע שנים האחרונות. עכשיו, אם הייתי פותח את הספרייה עם 600 התמונות שבתוכה, הייתי מבלה שעה נוספת. אלו שלושה שבועות, וזה לכל היותר שעה וחצי. נראה שיש חוסר התאמה. אני יכול להיות מעט קיצוני, אתם יודעים, לגבי כמה קצת תיאבון יש לי לצריכה של זיכרונות, אבל אפילו אם תעשה יותר מכך, יש שאלה אמיתית. למה אנו נותנים כל כך הרבה משקל לזיכרון יחסית למשקל שאנו נותנים לחוויות?

אז אני רוצה שתעשו ניסוי מחשבתי. דמיינו שבחופשה הבאה שלכם אתם יודעים שבסוף החופשה כל התמונות שלכם תהרסנה, ותקבלו סם שיכחה כך שלא תזכרו דבר. עכשיו, האם תבחרו באותה חופשה? (צחוק) ואם תבחרו בחופשה אחרת, יש עימות בין שני האני שלכם, ואתם צריכים לחשוב על איך לפסוק בעימות זה, וזה בעצם בכלל לא מובן מאליו, בגלל שאם תחשבו במונחים של זמן, אז יש תשובה אחת. ואם חושבים במונחים של זכרונות, אתם עשויים לקבל תשובה אחרת. למה אנו בוחרים את החופשות שלנו כך, היא בעיה שאנו מתעמתים איתה בבחירה בין שני האני.

עכשיו, שני האני מביאים שני מושגים של אושר. יש באמת שני סוגים של אושר שאנו יכולים להחיל, אחד לכל אני. אז אפשר לשאול: כמה מאושר הוא האני החווה? ואז אפשר לשאול: כמה מאושרים הם הרגעים שבחיים של האני החווה? וכולם -- אושר מרגעים הוא תהליך מסובך למדי. מהם הרגשות שאותם ניתן למדוד? ודרך אגב, עכשיו אנו יכולים לקבל מושג די טוב על האושר של האני החווה לאורך זמן. אבל אם שואלים לגבי האושר של האני הזוכר, זה דבר שונה לחלוטין. זה לא על כמה אדם חי באושר. זה על כמה מרוצה או מסופק האדם כשאדם הזה חושב על חייו. מושג שונה לחלוטין. כל מי שלא מבחין בין מושגים אלו, הולך להתבלבל בחקר של האושר, ואני שייך לקהל של חוקרים שחיים טוב, שמתבלבלים בחקר האושר כבר הרבה זמן בדיוק בצורה זו.

ההבחנה בין האושר של האני החווה לסיפוק של האני הזוכר כבר זוהתה בשנים האחרונות, ויש עכשיו מאמצים למדוד את השניים בנפרד. לארגון גאלופ יש סקר עולמי עם יותר מחצי מיליון איש שנשאלו לגבי מה הם חושבים על חייהם ועל החוויות שלהם. והיו מאמצים אחרים על-פי קוי-פעולה אלו. כך שבשנים האחרונות, התחלנו ללמוד על האושר של שני האני. ואני סבור שהשיעור המרכזי שלמדנו, הוא שהם מאוד שונים. אתם יכולים לדעת עד כמה מרוצה מישהו מהחיים שלו, וזה באמת לא מלמד אותנו הרבה לגבי כמה הוא חי את חייו באושר, וההפך. רק כדי לתת לכם תחושה למתאם, המתאם הוא בערך 5. מה שזה אומר שאם תפגשו מישהו, ונאמר לכם, הו, אבא שלו בגובה של מטר תשעים, כמה תדעו על הגובה שלו? אז, אתם תדעו משהו לגבי הגובה שלו, אך קיים הרבה חוסר וודאות. יש לכם חוסר ודאות במידה זו. אם אומר לכם שאנשים מדרגים את חייהם 8 מתוך 10, יש הרבה חוסר וודאות לגבי כמה הם מאושרים עם האני החווה שלהם. אז המתאם הוא חלש.

אנחנו יודעים משהו לגבי מה שולט בסיפוק של האני המאושר. אנחנו יודעים שכסף הוא מאוד חשוב, מטרות הן מאוד חשובות. אנחנו יודעים שאושר בעיקר מגיע בהיותנו עם אנשים שאנחנו אוהבים, שהייתנו במחיצת אנשים שאנחנו אוהבים. יש תענוגות אחרים, אבל זה השולט. אז אם אתם רוצים למקסם את האושר של שני האני, אתם הולכים לסיים בכך שאתם עושים דברים שונים לחלוטין. השורה התחתונה של מה שאמרתי פה היא שאנחנו באמת לא צריכים לחשוב על אושר כתחליף ללחיות טוב. זה מושג שונה לחלוטין.

עכשיו, בקצרה, סיבה נוספת שאנו לא יכולים לחשוב בהגיון על אושר היא שאנחנו לא שמים לב לאותם דברים כשאנחנו חושבים על החיים, ולכשאנחנו בעצם חיים. אז אם תשאלו שאלה פשוטה של כמה מאושרים האנשים בקליפורניה, לא תקבלו את התשובה הנכונה. כשאתם שואלים את השאלה הזאת, אתם חושבים שאנשים בטוח יותר מאושרים בקליפורניה, אם, נגיד, ואתם חיים באוהיו. (צחוק) ומה שקורה הוא שכשאתם חושבים על לגור בקליפורניה, אתם חושבים על הניגוד בין קליפורניה למקומות אחרים, והניגוד הזה, נגיד, קיים באקלים. מסתבר שאקלים הוא לא מאוד חשוב לאני החווה והוא אפילו לא מאוד חשוב לאני החושב אשר מחליט כמה מאושרים הם אנשים. אך עכשיו, בגלל שהאני החושב הוא המחליט, אתם עשויים למצוא את עצמכם -- חלק מהאנשים עשויים למצוא עצמם עוברים לקליפורניה. וזה דיי מעניין לעקוב מה הולך לקרות לאנשים שעוברים לקליפורניה בתקווה להיות מאושרים יותר. ובכן, האני החווה שלהם לא הולך להיות מאושר יותר. אנו יודעים זאת. אך דבר אחד יקרה. הם יחשבו שהם מאושרים יותר, בגלל, שכאשר הם חושבים על זה, הם ייזכרו כמה נורא היה מזג-האויר באוהיו. והם ירגישו שהם קיבלו את ההחלטה הנכונה.

זה מאוד קשה לחשוב בהגיון על לחיות טוב, ואני מקווה שנתתי לכם תחושה של כמה זה קשה.

תודה לכם.

(כפיים)

כריס אנדרסון: תודה לך. יש לי שאלה אליך. תודה רבה לך. כשהיינו בטלפון לפני כמה שבועות, הזכרת לי שתוצאות דיי מעניינות התקבלו מסקר של גאלופ. האם זה משהו שאתה יכול לשתף מאחר ונשארו לך כמה רגעים?

דניאל כהנמן: בטח. אני חושב שהתוצאה המעניינת ביותר שמצאנו בסקר של גאלופ היא מספר, שאנו בהחלט לא ציפינו לקבל. מצאנו שביחס לאושר של האני החווה. כשאנו מסתכלים על איך תחושות משתנות עם הכנסה. ומסתבר שמתחת להכנסה של 60,000 דולר לשנה, לאמריקאים, וזה מדגם גדול של אמריקאים, כ-600,000, אך זה מדגם מייצג גדול, מתחת להכנסה של 600,000 דולר בשנה...

כריס: 60,000.

דניאל: 60,000. (צחוק) 60,000 דולר בשנה, אנשים לא מאושרים, והם נעשים בהדרגה פחות מאושרים ככל שהם עניים יותר. מעל זה, אנחנו מקבלים קו ישר לחלוטין. אני מתכוון שלעיתים נדירות אני רואה קווים כל כך ישרים. בבירור, מה שקורה הוא שכסף לא קונה לך אושר חוויתי, אך מחסור בכסף בהחלט קונה לך אומללות, ואפשר למדוד את האומללות הזו מאוד בבירור. במושגים של האני השני, האני הזוכר, מקבלים סיפור שונה. ככל שמרווחים יותר כסף כך נהיה יותר מסופקים. זה לא קשור לרגשות.

כריס: אבל דני, כל המאמץ האמריקאי הוא על חיים, חירות, ורדיפה אחר אושר. אם אנשים יקחו ברצינות את הגילוי הזה, אני מתכוון, נראה שזה יהפוך את כל מה שאנו מאמינים בו, לדוגמא, מדיניות מיסוי וכן הלאה. האם יש סיכוי שפוליטיקאים, שהמדינה באופן כללי, תיקח את הגילוי הזה ברצינות ותנהל מדיניות ציבורית שמבוססת על זה?

דניאל: אני חושב שיש הכרה בחשיבות של חקר האושר במדיניות ציבורית. ההכרה הולכת להיות איטית בארצות הברית, אין ספק לגבי זה, אבל בבריטניה, זה קורה, ובמדינות אחרות זה קורה. אנשים מכירים שהם צריכים לחשוב על אושר כשהם חושבים על מדיניות ציבורית. זה הולך לקחת קצת זמן, ואנשים הולכים להתווכח באם הם רוצים ללמוד אושר חוויתי, או אם הם רוצים ללמוד הערכת חיים, אז אנו צריכים לקיים את הדיון הזה בקרוב, איך להגביר אושר, אשר הולך לדרכים מאוד שונות כתלות באיך חושבים, והאם חושבים על האני הזוכר או שחושבים על האני החווה. זה הולך להשפיע על מדיניות, אני חושב, בשנים הבאות. בארצות הברית, נעשים מאמצים כדי למדוד את האושר החוויתי של האוכלוסיה. זה הולך להיות, אני חושב, בעשור או שניים הקרובים, חלק מסטטיסטיקה לאומית.

כריס: נראה לי, שהנושא הזה יהיה, או לפחות צריך להיות, הדיון הציבורי המעניין ביותר שצריך לעקוב אחריו בשנים הבאות. תודה רבה על המצאת הכלכלה ההתנהגותית. תודה רבה דניאל כהנמן.