דניאל גולדסטין: המאבק בין העצמי העכשווי לעתידי שלך

אתם זוכרים את הסיפור על אודיסאוס והסירנות (נימפות ים) מן התיכון או חטיבת הביניים? היה גיבור אחד, בשם אודיסאוס, שעשה את דרכו הביתה לאחר מלחמת טרויה. הוא עומד על סיפון ספינתו, ומדבר עם החובל הראשון, ואומר לו, "מחר, אנו נפליג מעבר לסלעים אלו, ועל הסלעים יושבות נשים יפיפיות הקרויות סירנות. והנשים הללו שרות שיר שובה-לב, שיר כה מפתה עד כי כל המלחים השומעים אותו מתרסקים על הסלעים ומתים." עכשיו הייתם מניחים שלאור זאת, הם היו בוחרים בדרך חלופית העוקפת את הסירנות, אך אודיסאוס אומר, "אני רוצה לשמוע את השיר. ולכן מה שאני עומד לעשות זה למלא בשעווה את האוזניים שלך ושל שאר המלחים -- המשך לעקוב -- כך שלא תוכלו לשמוע את השיר, ואז אבקש מכם לקשור אותי לתורן בכדי שאוכל להקשיב לשיר ונוכל כולנו להפליג באין מפריע." אז זה קפטן ששם את את חייו של כל אדם על הספינה בסיכון בכדי שהוא יוכל להאזין לשיר.

ואני רוצה לחשוב שאם היה מתרחש הדבר, הם קרוב לוודאי היו עורכים מספר חזרות. אודיסאוס היה אומר, "טוב, בואו נעשה תרגול על יבש. אתם תקשרו אותי לתורן, ואני אתחנן ואפציר בכם. ולא משנה מה אומר, אתם לא יכולים לשחרר אותי מהתורן. טוב, אז קשור אותי לתורן." החובל הראשון לוקח חבל וקושר את אודיסאוס לתורן. ואודיסאוס עושה את תפקידו בהעמדת פנים ואומר, "שחרר אותי. שחרר אותי. אני רוצה לשמוע את השיר. שחרר אותי." החובל הראשון מסרב בתבונה ולא משחרר את אודיסאוס. ואז אודיסאוס אומר, "אני רואה שהבנת. טוב, שחרר אותי ונלך לאכול ארוחת ערב." החובל הראשון מהסס. הוא חושב, "זה עדיין חלק מהחזרות, או שאני צריך לשחרר אותו?" הוא חושב, "טוב, אני מניח שבנקודה מסוימת יצטרכו החזרות להסתיים." אז הוא משחרר את אודיסאוס, וזה יוצא מדעתו. הוא אומר, "אדיוט. מטומטם. אם תפעל ככה מחר, אני אמות, אתה תמות, כל אחד מהמלחים ימות. אל תתיר אותי לא משנה מה." הוא מפיל את החובל הראשון אל הקרקע. הסיפור הזה חוזר על עצמו לאורך הלילה -- תרגול, קשירה לתורן, אודיסאוס משתחרר בעורמה, מכה את החובל הראשון ללא רחמים. העליצות נמשכת.

לקשור את עצמך לתורן זו אולי הדוגמה העתיקה ביותר למה שפסיכולוגים מכנים "כלי מחויבות." כלי מחויבות הוא למעשה החלטה שאתם מקבלים בקור-רוח, לעצור את עצמכם, בכדי שלא תעשו מעשה עליו תתחרטו כאשר אתם חמומי מוח. מפני שקיימים שני ראשים באדם אחד כשחושבים על זה. מלומדים עשו שימוש רב במטאפורת העצמיות הכפולה כאשר נגעו בשאלות של פיתוי. ראשית קיים העצמי בהווה. כמו אודיסאוס בעת שהוא מקשיב לשיר. הוא רק רוצה לשבת בשורה הראשונה. הוא רק חושב על כאן ועכשיו ועל סיפוק מיידי. אבל מלבדו קיים גם עצמי אחר, עצמי עתידי. זהו אודיסאוס בתור איש מבוגר שלא רוצה דבר מלבד לפרוש לגמלאות בוילה שטופת שמש עם אישתו פנלופה מחוץ לאיתקה -- השניה.

אז מדוע אנו צריכים כלים ליצירת מחויבות? טוב, קשה לעמוד בפני פיתויים, כפי שאמר הכלכלן האנגלי מהמאה ה-19 נסאו וויליאם סניור, "להמנע מהנאה אשר מצויה בהישג ידנו, או לרצות בתוצאות עתידיות על פני מיידיות, הם בין המאמצים המיגעים ביותר של כוח הרצון האנושי." אם אתם מציבים לעצמכם מטרות, כמו רבים, אתם מבינים שהבעיה אינה היות המטרות בלתי אפשריות לביצוע שמונעת מכם להשיגן, אלא שחסרה לכם משמעת עצמית לדבוק בהן. זה אפשרי פיזית לרדת במשקל. זה אפשרי פיזית לעשות יותר כושר. אבל לעמוד בפני פיתויים זה קשה.

הסיבה השניה לכך שקשה לעמוד בפני פיתויים, היא שמדובר במאבק לא הוגן בין העצמי שלך בהווה, לעתידי. כוונתי, בואו נהיה כנים. העצמי בהווה, הוא נוכח ברגע זה. הוא תחת שליטה, הוא המחזיק בכוח כעת. יש לו זרועות חזקות וכבירות, שיכולות לשאת את הדונאטס ישירות לפה שלך. והעצמי העתידי בכלל לא בסביבה. הוא נמצא אי שם בעתיד. הוא חלש. אין לו אפילו עורך-דין. אין מי שיגן על העצמי העתידי. ולכן העצמי בהווה יכול לרמוס את חלומותיו. אז ישנו המאבק הזה בין שני העצמי שמתרחש ואנו זקוקים לכלים ליצירת מחויבות בכדי להפוך את המאבק בין השניים להוגן.

אני תומך גדול בכליי מחויבות. לקשור את עצמך לתורן הוא העתיק ביותר, אך ישנם אחרים כנעילת כרטיס האשראי בתא עם מפתח, או להמנע מלכניס מזון מהיר לבית בכדי שלא תאכלו אותו, או ניתוק החיבור לאינטרנט בכדי שתוכלו להשתמש במחשב. אני התחלתי ליצור כליי מחויבות משלי זמן רב לפני שידעתי מה הם. אז כאשר הייתי פוסט-דוקטורנט מורעב באוניברסיטת קולומביה, הייתי עמוק בשלב לפרסם-או-לחדול בקריירה שלי. הייתי צריך לכתוב חמישה עמודים ביום בכדי לסיים עבודות או שהיה עלי לוותר על חמישה דולרים.

וכשאתם מנסים להוציא לפועל את כליי המחויבות הללו, אתם מבינים שהשד נמצא בפרטים הקטנים. מפני שזה לא קל כל כך להיפטר מחמישה דולרים. כלומר, לא ניתן לשרוף אותם; זה לא חוקי. חשבתי שאוכל לתרום אותם לצדקה, לתת אותם לאשתי או דבר דומה. אך אז חשבתי, אוי, אני נותן לעצמי מסרים סותרים. מפני שלא לכתוב זה רע, אך תרומה לצדקה זה טוב. במקרה זה אני אנסה להצדיק את אי הכתיבה בכך שאתן מתנה. אז חשבתי ללכת בכיוון ההפוך, אוכל לתת את הכסף לנאו-נאצים. אולם אז אעשה יותר רע משהכתיבה טובה, אז זה לא יעבוד. לבסוף, החלטתי פשוט להשאיר את הכסף במעטפה ברכבת התחתית. לעיתים ימצא אותה אדם טוב, ולעיתים ימצא אותה אדם רע. בממוצע, יהיה זה חילוף כספים מיותר לחלוטין שאני אתחרט עליו. (צחוק) ככה זה כאשר עושים שימוש בכלים ליצירת מחויבות.

אך למרות החיבה שלי להם ישנן שתי בעיות מטרידות שתמיד הדאיגו אותי בנוגע לכלים הללו, וישנה האפשרות שתתקלו בהן בעצמכם אם תבחרו להשתמש בהם. אז הראשונה, כאשר אתם עושים שימוש באחד מהכלים הללו, כדוגמת ההבטחה לכתוב בכל יום, או לשלם, זו פשוט תזכורת תמידית לכך שאין לכם שליטה עצמית. אתם בעצם אומרים לעצמכם, "בלעדיך, כלי מחויבות, אני כלום, אין לי שום משמעת עצמית." ולאור זאת כאשר אתם במצב עבורו לא יישמתם כלי מחויבות -- כדוגמת, "אלוהים אדירים, האדם הזה מציע לי דונאט, ואין לי כל סוג של מנגנון התגוננות." -- אתם פשוט אוכלים את הדונאט. אז אני לא אוהב את העובדה שהם שוללים מכם את הכוח. בעיני משמעת עצמית משולה לשריר. ככל שתאמנו אותו, כך הוא יתחזק.

הבעיה השניה עם כליי מחויבות היא שאתם תמיד תוכלו להתחמק מלעמוד בהם. תאמרו, "טוב, ברור שאני לא יכול לכתוב היום, מפני שאני מעביר היום הרצאת TEDTalk ובנוסף יש לי חמישה ראיונות, ואז אני הולך למסיבת קוקטייל ולאחר מכן אהיה שיכור. אם כך אין סיכוי שזה יעבוד." אז למעשה, אתם כמו אודיסאוס והחובל הראשון באדם אחד. אתם שמים את עצמכם, כובלים את עצמכם, מתחמקים בשפלות מהאחריות, ולבסוף רודים בעצמכם על מה שעשיתם.

אז אני עובד במשך כעשור על מציאת דרכים חלופיות לשינוי היחס של אנשים אל עצמם העתידי ללא שימוש בכליי מחויבות. בפרט, אני מעוניין ביחס אל הפן הכלכלי של העצמי העתידי. וזו סוגיה הקשורה בזמן. אני מדבר על סוגיית החסכון. חסכון זו בעיה קלאסית של עצמיות כפולה. העצמי העכשווי לא מעוניין לחסוך כלל. הוא מעוניין לצרוך. בעוד שהעצמי העתידי מעוניין שהעכשווי יחסוך. אז זוהי בעיה התלויה בזמן. אנו בוחנים את שיעור החסכון והוא נמצא בירידה משנות ה-50. במקביל, מדד סיכון הפרישה, הסיכוי שלא תוכלו לענות על הצרכים שלכם לאחר היציאה לגמלאות, נמצא בעליה. ואנו כעת במצב בו מתוך שלושה תינוקות מדור הבייבי בום, מכון מקינזי העולמי צופה כי שניים לא יוכלו לענות על צרכיהם טרם פרישתם, לאחר שיצאו לגמלאות.

אז מה אנו יכולים לעשות בנושא? ישנו פילוסוף, דרק פארפיט, אשר אמר כמה מילים שהיו להשראה עבורי ועמיתיי. הוא אמר, "אנו עלולים להזניח את עצמנו העתידי לאור כשל באמונה או בדמיון שלנו." כלומר, אנו מסוגלים שלא האמין שאנו עומדים להזקן, או שלא נוכל לדמיין שאנו עומדים להזדקן ביום מן הימים. זה יכול להשמע מגוחך. כמובן שאנו יודעים שאנו עתידים להזדקן. אך האם אין דברים שאנו מאמינים ולא מאמינים בהם בו זמנית?

אז עמיתיי ואני נעזרנו במחשבים, הכלי החשוב ביותר של זמננו, בכדי לסייע לדמיונם של אנשים ולעזור להם לדמיין כיצד יחושו אם יבקרו בעתיד. ואני אציג לכם כמה מן הכלים הללו כאן. הראשון קרוי "מייצר התפלגות." הוא מאפשר להמחיש לאנשים כיצד יראה עתידם על-ידי הצגת מאה תוצאות אפשריות השוות בסבירותן, שאולי יוכלו להשיגן בעתיד. כל תוצאה מיוצגת על-ידי אחד מהסימנים הללו, וכל אחד מהסימנים הוא חלק משורה המעידה על רמת העושר והפרישה. המצאות בראש הגרף, מציינת שאדם נהנה מהכנסה גבוהה לאחר היציאה לגמלאות. המצאות בתחתית הגרף, מציינת שאדם נאבק בכדי לגמור את החודש. כאשר אתם מבצעים השקעה, מה שאתם בעצם אומרים זה, "אני מסכים לכך שכל אחת מ-100 התוצאות יכולה להתממש עבורי ולקבוע את עושרי."

אתם יכולים לנסות להשפיע על התוצאות. אתם יכולים לנסות לעצב את הגורל שלכם, כמו שעושה האדם הזה, אך לשינוי שתבצעו יש עלות. המשמעות היא שתצטרכו לחסוך יותר היום. ברגע שתמצאו השקעה ממנה אתם מרוצים, מה שאנשים עושים זה ללחוץ "סיום" ואז כל הסימנים מתחילים להעלם, באיטיות, זה אחר זה. הכלי מדמה את ההרגשה שבהשקעה בדבר מה וההרגשה שבצפייה באותה השקעה מניבה תוצאות. לבסוף, ישאר רק סימן אחד והוא יקבע את רמת העושר לאחר הפרישה.

כן, האדם הזה פרש ב-150 אחוז מהכנסתו כעובד. הוא עושה יותר כסף לאחר הפרישה משעשה בזמן שעבד. אם אתם כמו רוב האנשים, רק מלראות את זה אתם חשים התרוממות רוח ועונג -- רק מלחשוב על עשיית 50 אחוז יותר לאחר הפרישה משעשיתם לפניה. עם זאת, לו הייתם מסיימים בתחתית הגרף, יכול להיות שהייתם חווים מעט חרדה ו/או בחילה במחשבה על קושי להסתדר לאחר הפרישה. על-ידי שימוש בכלי הזה שוב ושוב והדמיית שלל תוצאות אפשריות, אנשים יכולים להבין שההשקעות והחסכונות שהם יוזמים היום יקבעו את איכות חייהם בעתיד.

אנשים מונעים על-ידי רגשות, אך אנשים שונים רואים בדברים שונים כמניעים. זוהי סימולציה שעושה שימוש בגרפיקה. ישנם אנשים הרואים במה שכספם יכול לקנות כמניע, ולא רק מספרים. אז במקרה זה בניתי "מייצר התפלגות" ובמקום להציג את התוצאות במספרים, אני אציג לאנשים מה יוכלו להשיג באמצעות כל תוצאה, ובפרט אילו דירות הם יוכלו להרשות לעצמם אם פרשו עם הכנסה של 3,000, 2,500, 2,000, דולר בחודש וכן הלאה. ככל שאתם מתקדמים במורד סולם הדירות, תבחינו כי איכותן יורדת. חלקן נראות ככאלה שגרתי בהן כסטודנט. וככל שאתם מתקרבים לתחתית, אתם מכירים באמת המצערת, שאם לא תחסכו דבר לתקופת הפרישה, לא תוכלו להרשות לעצמכם דיור כלל. אלו תמונות אמיתיות של דירות אמיתיות המושכרות במחיר הרשום, כפי שפורסמו באינטרנט.

הדבר האחרון שאראה לכם -- מכונת הזמן האחרונה להתנהגות -- הוא דבר שיצרתי עם האל הרשפילד, שהוכר לי על-ידי עמית שלי מפרויקט קודם, ביל שארפ. והדבר הזה הוא מסע אל תוך המציאות המדומה. אז מה שאנו עושים זה לקחת תמונות של אנשים -- במקרה הנוכחי, אנשים בגילאי קולג' -- ואנו עושים שימוש בתוכנה המזקינה אותם, ומראים לאנשים הללו כיצד יראו בגילאי ה-60, 70, 80. ואנו מנסים לבחון האם סיוע לדמיון על-ידי הסתכלות בעצמך העתידי יכול לשנות התנהגות ביחס להשקעות.

אז זהו אחד מהניסויים שלנו. כאן אנו רואים משמאל את הפנים של נשאל צעיר. ניתנת לו שליטה על שיעור החסכון שלו. ככל שיוריד את שיעור החסכון, הוא חוסך 0 כאשר הסמן בקצה השמאלי. אתם יכולים לראות את הכנסתו השנתית -- זהו האחוז מהמשכורת שלו שהוא יכול לקחת הביתה היום -- הוא די גבוה, 91 אחוז, אך הכנסתו לאחר הפרישה די נמוכה. הוא עומד לפרוש ב-44 אחוז ממה שהכניס בעת שעבד. אם הוא יחסוך את המקסימום המותר בחוק, ההכנסה שלו לאחר הפרישה תעלה, אך הוא אינו שמח מפני שכעת בצד שמאל יש לו פחות כסף להוציא היום. במקרים אחרים אנו מראים לאנשים את עצמם בעתיד. ומנקודת מבטם של עצמם העתידי, הכל נראה במהופך. אם יחסכו מעט מאוד, העצמי העתידי אינו שמח לחיות על 44 אחוז הכנסה. בעוד שאם העצמי העכשווי יחסוך הרבה, העצמי העתידי מאושר, כאשר ההכנסה קרובה ל-100 אחוז.

בכדי להביא את זה לקהל רחב יותר, עבדתי עם האל ואליאנז על מה שאנו מכנים מכונת זמן התנהגותית, בה אתם לא רק זוכים לראות את עצמכם בעתיד, אלא אף זוכים לראות מהן התגובות הרגשיות הצפויות לרמות שונות של עושר לאחר הפרישה. אז לדוגמה, הנה אדם שעושה שימוש בכלי. שימו לב להבעות הפנים כאשר הוא מזיז את הסמן. הצעיר הופך יותר ויותר שמח, כאשר אינו חוסך. המבוגר אומלל. ולאט לאט, הוא מזיז את הסמן לשיעור חסכון מתון. ואז ממשיך להעלות לשיעור חסכון גבוה. כעת הצעיר הופך אומלל. המבוגר די מרוצה מההחלטה. נבדוק אם יש לכך השפעה על אנשים בקבלת החלטות. ומה שיפה בכלי הזה הוא היותו בלתי משוחד, מפני שכאשר פנים של אחד מחייכות, של השני זועפות. הוא לא מורה לכם היכן להציב את הסמן, אלא מזכיר לכם שאתם מחוברים וקשורים משפטית לעצמכם העתידי.

ההחלטות שלכם היום יקבעו את איכות חייו. ואת זה קל לשכוח. השימוש במציאות מדומה אינו יעיל רק בהצגת גירסה מזוקנת של אנשים. ישנן תוכנות המאפשרות לכם לצפות כיצד יראו אנשים אם יעשנו, אם יחשפו יתר על המידה לשמש, אם יעלו במשקל ועוד. ומה שטוב הוא שבניגוד לניסויים שערכנו האל ואני בעזרת ראס סמית', אתם לא צריכים לתכנת אותן בעצמכם בכדי להתבונן במציאות המדומה. ישנם יישומים שאתם יכולים להתקין על הטלפונים החכמים שלכם תמורת מספר דולרים שיעשו את אותו הדבר. זוהי תמונה של האל, העמית שלי. יתכן שתזהו אותו מן ההדגמות הקודמות. ורק בשביל הכיף בדקנו את התמונה שלו בתוכנות הקרחה, הזדקנות ועליה במשקל בכדי לראות כיצד יראה בהן. האל נוכח כאן, אז אני חושב שאנו חייבים לו וגם לכם לפטור אתכם מן הסבל שבצפייה בתמונה האחרונה. ואני אסיים כאן.

בשם האל ואנוכי, אני מאחל את כל הטוב עבור עצמכם הנוכחיים והעתידיים. תודה לכם.

(מחיאות כפיים)