דן פיליפס: בתים יצירתיים מדברים משומשים.

(כפיים)

תודה רבה לכם. יש לי כמה תמונות, ואני אדבר קצת על איך אני מסוגל לעשות את מה שאני עושה. כל הבתים האלה בנויים מ70 עד 80 אחוז של חומרים ממוחזרים, דברים שהיו מיועדים ללכת למגרסה, למזבלה או לבערה. זה הכל היה אבוד. זה הבית הראשון שבניתי. דלת הכניסה הכפולה הזאת כאן עם החווק התלת-חלוני, זה היה בדרך למזבלה. יש צריח קטן כאן. ואז הכפתורים על הקורות התומכות האלה -- בדיוק שם -- אלה אגוזי פקאן. והכפתורים האלה שם, אלה ביצי תרנגולות. כמובן, קודם אתה אוכל ארוחת בוקר, ואז אתה ממלא את הקליפה במילוי בונדו ואתה צובע את זה וממסמר את זה, ויש לך כפתור ארכיטקטוני בחלק קטן מאוד מהזמן.

ואז זה מבט מבפנים. אתם יכולים לראות את החווק התלת-חלוני שם עם חלונות ה"גבה" -- ללא ספק חפץ אדריכלי עתיק. היה בדרך למזבלה. אפילו סט המנעולים בטח שווה 200$. כל מה שבמטבח הוצל. יש תנור "אוקיף ומריט" משנת 1952, אם אתה אוהב לבשל -- תנור מגניב. זה כשאתה הולך למעלה אל תוך הצריח. קניתי את המדרגות האלה ב20$, כולל משלוח למגרש שלי. (צחוק) ואז, כשמסתכלים למעלה בצריח, אתם רואים שיש בליטות ודחיפות ושקיעות וכדומה. ובכן, אם זה הורס לך את החיים, אז אתה לא צריך לחיות שם. (צחוק) זה מפלט כביסה, וכאן יש ידית-נעל. ואלה הם הדברים המחושלים האלה שאתה רואה בחנויות עתיקות. אז היה לי אחת מאלה, אז עשיתי שם קצת אביזרים טכנולוגיים פשוטים ואתה רק דורך על ידית-הנעל ואז הדלת נתפחת, ואתה זורק את הכביסה שלך פנימה. ואז אם אתה חכם מספיק, זה הולך אל תוך סל מעל מכונת הכביסה. אם לא, זה הולך אל תוך השירותים. (צחוק) זה אמבטיה שעשיתי, מחתיכות צרות של עץ. התחלתי ממסגרת כאן ואז הדבקתי ומסמרתי אותה למשטח, ריהטתי אותה והפכתי אותה, ואז עשיתי את שני הפרופילים בצד הזה. זה אמבטיה לשניים. אחרי הכל, זה לא רק שאלה של הגיינה, יש גם את האפשרות של שעשועים גם כן. (צחוק) ואז הברז הזה כאן הוא חתיכה של עץ תפוז. זה נראה קצת פאלי, אבל אחרי הכל, זה שירותים.

(צחוק)

ואז זה בית שמבוסס על פחית באדוויזר. הוא לא נראה כמו פחית בירה, אבל החיקויים בעיצובים הם ברורים לחלוטין. עיצוב כישות השעורה שנכנס אל תוך המרזבים, אז העבודה הדנטלית נראית ישר מהאדום, לבן, כחול וכסף של הפחית. והקורות התומכות האלה שהולכות מתחת למרזבים הם העיצוב הקטן הזה שיורד מהפחית. פשוט שמתי פחית על מכונת צילום והמשכתי להגדיל את זה עד שקיבלתי את הגודל שרציתי. אז, על הפחית כתוב, "זאת בירת באדוויזר המפורסמת, אנחנו לא מכירים בירה אחרת, בלה, בלה, בלה." אז שינינו את זה ושמנו, "זה בית באדוויזר המפורסם. אנחנו לא מכירים בית אחר," וכן הלאה והלאה. וזה מנעול משוריין. זה גדר ממכונת הקצעה משנות ה30, שזאת מכונת נגרות מאוד עצבנית. והם נתנו לי את הגדר, אבל הם לא נתנו לי את מכונת ההקצעה, אז עשינו מזה מנעול משוריין. זה ישמור אפילו פילים בחוץ, אני מבטיח. וכצפוי, לא היו לנו בעיות עם פילים. (צחוק) המקלחת אמורה לדמות כוס של בירה. יש לנו בועות שעולות שם למעלה, וקצף למעלה עם מרצפות בגושים. מאיפה אתה משיג מרצפות בגושים? ובכן, כמובן, אתה לא. אבל אני מקבל הרבה אסלות, אז אתה פשוט מחסל אסלה עם פטיש, ואז יש לך מרצפות בגושים. ואז יש את הברז שם, זה ברז בירה.

(צחוק)

והמשטח הזה של זכוכית הוא אותו משטח זכוכית שנמצא בכל דלת כניסה מהמעמד הבינוני באמריקה. אנחנו מתעייפים ממנו; הוא נהיה די קלישאה עכשיו. אז אם אתה שם אותו בדלת הכניסה, העיצוב שלך נכשל. אז אל תשים אותו בדלת הכניסה, שים אותו במקום אחר. זה משטח יפה של זכוכית. אבל אז אם תשים אותו בדלת הכניסה, אנשים אומרים, "הו, אתה מנסה להיות כמו האנשים האלו, ולא הצלחת." אז אל תשים אותו שם. ועוד שירותים בקומה למעלה. המנורה כאן למעלה היא אותה מנורה שנמצאת בכל טרקלין מהמעמד הבינוני באמריקה. אל תשים אותה בטרקלין. שים אותה באמבטיה, או בארון, אבל לא בטרקלין. ואז מישהו נתן לי בידה, אז הוא קיבל בידה. (צחוק) הבית הקטן הזה כאן, הענפים האלה שם עשויים מעץ בודארק או עץ תפוז, והתמונות האלה ימשיכו לרוץ בזמן שאני אדבר קצת.

בכדי לעשות את מה שאני עושה, אתם צריכים להבין מה גורם לפסולת בתעשיית הבנייה. הדיור שלנו נהפך לסחורה, ואני אדבר על זה קצת. אבל הסיבה הראשונה של פסולת כנראה אפילו קבורה בדי-אנ-אי שלנו. לבני אדם יש צורך בשמירה על עקביות בשביל המסה התפיסתית. מה זה אומר? מה שזה אומר, זה שלכל תפיסה שיש לנו, היא צריכה להתאים לזאת שדומה לה קודם, או שאין לנו רציפות, ואנחנו נהיים קצת מבולבלים. אז אני יכול להראות לכם חפץ שלא ראית אף פעם. הו, זה פלאפון. אבל אף פעם לא ראיתם את זה קודם. מה שאתם עושים זה מעריכים את הדפוס של המאפיינים המבניים פה, ואז אתם עוברים דרך מאגרי המידע שלכם -- בררר, פלאפון. הו, זה פלאפון. אבל אם אני אקח ממנו ביס, אתם תאמרו, "רק רגע. זה לא פלאפון. זה אחד מהפלאפונים החדשים האלה משוקולד." (צחוק) ואתם תצטרכו להתחיל קטגוריה חדשה, בדיוק בין פלאפונים ושוקולד. וזה איך שאנחנו מעבדים מידע.

אז אתה מתרגם את זה לתעשיית הבנייה, אם יש לנו קיר של שמשות ושמשה אחת סדוקה, אנחנו אומרים, "הו לא. זה סדוק. בוא נתקן את זה. בוא נוציא את זה, נזרוק את זה כדי שאף אחד לא יוכל להשתמש בזה ונשים אחד חדש." בגלל שזה מה שעושים עם שמשה סדוקה. עזבו את זה שזה לא משפיע על החיים שלנו בכלל. זה רק משקשק את הדפוס הצפוי ואת האחדות של המאפיינים המבניים. למרות זאת, אם ניקח פטיש קטן, ונוסיף סדקים לכל החלונות האחרים, אז יש לנו דפוס. בגלל שפסיכולוגיית גשטאלט מדגישה זיהוי של דפוס יותר מחלקים שמרכיבים את הדפוס. אנחנו נגיד, "הו, זה נחמד." אז, זה משרת אותי כל יום. חזרה יוצרת דפוס. אם יש לי מאה מאלה, ומאה מאלה, זה לא משנה כלל מה הם אלה ומה אלה. אם אני יכול לחזור על כל דבר, יש לי את האפשרות לדפוס, החל מאגוזי פקאן וביצי תרנגולות, חלקיקי זכוכית, ענפים. זה לא משנה בכלל. זה יוצר הרבה פסולת בתעשיית הבנייה.

שנית, פרידריך ניטשה בערך בשנת 1885 כתב ספר שנקרא "הולדת הטרגדיה." ושם הוא אומר שתרבויות נוטות לנוע בין אחת משתי נקודות מבט. מצד אחד, יש לנו את נקודת המבט האפולונית, שהיא מאוד מהירה ומתוכננת מראש ומושכלת ומושלמת. בצד השני של הספקטרום, יש לנו את נקודת המבט הדיוניסית, שהיא נתונה יותר לתשוקות ולאינטואיציה, סובלנית כלפי מרקם אורגני והבעה אנושית. אז הצורה בה האישיות האפולונית מצלמת תמונה, או תולה תמונה, היא שהם יוציאו מד זוית ופלס לייזר ומיקרומטר. "אוקי מותק. אלפית האינץ' שמאלה. זה איפה שאנחנו רוצים את התמונה. כן. מושלם." מבוסס על איזון, מרובע וממורכז. האישיות הדיוניסטית לוקחת את התמונה ועושה ... (צחוק) זה ההבדל. אני מציג פגמים. אני מציג תהליך אורגני -- בדיוק פילוסופיית ג'ון דואי. דפוס החשיבה האפולוני יוצר הרים של פסולת. אם משהו לא מושלם, אם הוא לא מסתדר עם התבנית המתוכננת מראש, אשפה. "אופס, שריטה, אשפה. אופס פה, אופס שם. מזבלה. מזבלה. מזבלה."

הדבר השלישי הוא ניתן לוויכוח -- המהפכה התעשייתית התחילה ברנסנס עם העלייה של הומאניזם ואז קיבלה המרצה עם המהפכה הצרפתית. עד אמצע המאה ה-19, היא בפריחה מלאה. ויש לנו כל מיני אביזרים חסרי ערך ומכשירים שיעשו כל דבר שאנחנו, עד אותה נקודה, היינו צריכים לעשות ביד. אז עכשיו יש לנו חומרים לפי תקנים. ובכן, עצים לא גודלים 2 אינץ' על 4 אינץ' ושמונה, 10 או 12 רגל גובה. אנחנו יוצרים הרים של פסולת. והם עושים עבודה די טובה שם ביער, מעבדים את כל מוצרי הלוואי של התעשייה שלהם -- עם לוחות חלקיקים וכן הלאה והלאה -- אבל זה לא עוזר להיות אחראי בנקודה של הקצירה ביער אם הצרכנים מבזבזים את הקציר בנקודת הצריכה, וזה מה שקורה. אז אם משהו הוא לא סטנדרטי, "אופס, לאשפה. אופס זה. אופס, עקום." אם אתה קונה חתיכת עץ והיא לא ישרה, אתה יכול לקחת אותה חזרה. "אני מצטער אדוני. אנחנו ניתן לך אחת ישרה." ובכן אני מציג את כל הדברים העקומים האלה, בגלל שחזרה יוצרת דפוס, וזה מנקודת מבט דיוניסית.

הדבר הרביעי הוא שכוח העבודה הוא יקר באופן בלתי יחסי לחומרים. ובכן זה רק מיתוס. והנה סיפור: ג'ים טולס, אחד הבחורים שאימנתי, אמרתי, "ג'ים, עכשיו זה הזמן. השגתי לך עבודה בתור מנהל עבודה בצוות מסגור. זה הזמן שלך ללכת." "דן, אני פשוט לא חושב שאני מוכן." "ג'ים, עכשיו זה הזמן." אז המשכנו לשכור. והוא היה שם בחוץ עם סרט המדידה שלו עובר דרך ערימת האשפה, מחפש חומר לכותרת -- שזה הלוח שהולך מעל דלת -- חושב שהוא ירשים את הבוס שלו -- זה איך שלימדתי אותו לעשות את זה. והמפקח בא ואמר, "מה אתה עושה?" "הו, רק מחפש קצת חומר לכותרת," מחכה לשבחים. הוא אמר, "לא, לא. אני לא משלם לך כדי לנבור דרך האשפה. תחזור לעבודה." והיה לו את האמצעים לומר, הוא אמר, "אתה יודע, אם היית משלם לי 300$ לשעה, אני יכול להבין למה היית אומר את זה, אבל כרגע, אני חוסך לך חמש דולר לדקה. תעשה את החשבון." (צחוק) "כל הכבוד, טולס. מעכשיו, אתם תעברו דרך הערימה הזאת ראשונה." והאירוניה היא שהוא לא היה ממש טוב בחשבון. (צחוק) אבל פעם בכמה זמן אתה מקבל גישה לחדר המכשירים, ואז אתה יכול לשחק עם לוח השעונים. וזה מה שקרה שם.

הדבר החמישי הוא שאולי אחרי 2,500 שנה, אפלטון עדיין משיג את שלו ברעיון של צורות מושלמות. הוא אמר שיש לנו בראש את הרעיון המושלם של מה שאנחנו רוצים, ואנחנו כופים משאבים מהסביבה כדי לעשות את זה. אז עכשיו לכולנו יש בראש את הבית המושלם, את החלום האמריקני, שהוא בית -- בית החלומות. הבעיה היא שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו אותו. אז יש לנו את הדבר הדומה לחלום האמריקני, שהוא קרון מגורים. הנה לכם מכאוב על כדור הארץ. זה משכנתא ניידת בדיוק כמו ריהוט, בדיוק כמו רכב. אתה רושם את הצ'ק, והוא מיד מאבד 30 אחוז מהערך שלו. אחרי שנה, אתה לא יכול לקבל ביטוח על כל מה שיש לך בתוכו, רק על 70 אחוז. בדרך כלל מותקן עם כבל בעובי 14. הכל בסדר עם זה, אלא אם כן אתה מבקש ממנו לעשות משהו שכבל בעובי 12 אמור לעשות, וזה מה שקורה. זה מוציא פורמלדהיד כל כך הרבה שיש חוק פדרלי בנושא כדי להזהיר קונים חדשים של קרונות מגורים מהסכנה האטמוספירית של פורמלדהיד. האם אנחנו פשוט מתנהגים בטיפשות מוחלטת? הקירות כאלה עבים. לכל הדבר יש ערך מבני כמו של תירס. (צחוק) "אז חשבתי שכפר פאלב הארבור היה שם." "לא, לא. הייתה לנו רוח אתמול. הוא הרוס עכשיו." (צחוק) ואז כשהם מתכלים, מה אתה עושה איתם?

עכשיו, כל זה, הדגם האפולוני, אפלטוני הזה, הוא מה שעליו מבוססת תעשיית הבנייה, ויש כמה דברים שמריעים את זה. אחד הוא שכל אנשי המקצוע, כל הסוחרים, מוכרים, בודקים, מהנדסים, אדריכלים כולם חושבים בצורה הזאת. ואז זה חוזר חזרה לצרכן שדורש את אותו הדגם. זו נבואה שמגשימה את עצמה. אנחנו לא יכולים לצאת מזה. ואז באים המשווקים והמפרסמים. "הווו. ווהווו." אנחנו קונים דברים שלא ידענו שאנחנו צריכים. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להסתכל על מה שחברה אחת עשתה עם מיץ שזיף מוגז. כמה מגעיל. (צחוק) אבל אתם יודעים מה הם עשו? הם הכניסו לתוך זה דימוי ואמרו, "אני שותה דר. פפר ..." ומהר מאוד, אנחנו בולעים את הדבר הזה בכמויות אדירות, בביליונים של גלונים. אין בזה אפילו שזיפים אמיתיים -- זה לא שומר את היציאות שלך סדירות. (צחוק) הו אלוהים, זה עושה את זה יותר גרוע. ואנחנו נשאבים אל תוך זה מהר יותר מכל דבר אחר.

אז איש בשם ז'אן פול סארטר כתב ספר שנקרא "היש והאין." זו קריאה די זריזה. אתה יכול לעשות אותה בערך בשנתיים, אם אתה קורא שמונה שעות ביום. שם הוא דיבר על העצמי המחולק. הוא אמר שבני אדם מתנהגים שונה כאשר הם יודעים שהם לבד מכשהם יודעים שמישהו אחר נמצא. אז אם אני אוכל ספגטי, ואני יודע שאני לבד, אני יכול לאכול כמו מחפר. אני יכול לנגב את הפה שלי על השרוול -- מפית על השולחן, ללעוס עם פה פתוח, לעשות קולות קטנים, לגרד איפה שאני רוצה. (צחוק) אבל ברגע שאתה נכנס, אני עושה, "הו. קצת רוטב ספגטי שם." מפית על הירך, חצי נגיסות, לועס עם הפה סגור, בלי גירודים. עכשיו מה שאני עושה זה ממלא את הציפיות שלך לאיך אני צריך לחיות את החיים שלי. אני מרגיש את הציפייה הזאת, ולכן אני ממלא אותה, ואני חי את חיי לפי מה שאתה מצפה ממני לעשות. זה קורה בתעשיית הבנייה גם. זה גם הסיבה שכל התת-חלוקות שלנו נראות אותו דבר. לפעמים אפילו יש לנו ציפיות תרבותיות בעלות תוקף. אני מתערב שכל הנעליים שלכם תואמות. כצפוי, כולנו קונים את זה, ובעזרת קהילות מגודרות, יש לנו ציפייה בעלת תוקף עם ועד הבית. לפעמים החברה האלה נאצים, אלוהים. זה מריע וממשיך את הדגם הזה.

הדבר האחרון הוא חברותיות. בני אדם הם מין חברותי. אנחנו אוהבים להסתובב ביחד בקבוצות, בדיוק כמו גנו, בדיוק כמו אריות. גנו לא מסתובבים עם אריות בגלל שאריות אוכלים גנו. בני אדם הם ככה. אנחנו עושים מה שהקבוצה הזאת שאיתה אנחנו מנסים להזדהות עושה. ואתה רואה את זה בחטיבת הביניים הרבה. הילדים האלה, הם יעבדו כל הקיץ, יהרגו את עצמם, כדי שהם יוכלו להרשות לעצמם זוג אחד של ג'ינס מעצבים, אז בערך בספטמבר הם יכולים לצעוד פנימה ולומר, "אני חשוב היום. רואים, תסתכלו, אל תיגעו בג'ינס המעצבים שלי. אני רואה שלכם אין ג'ינס מעצבים. אתם לא אחד מהאנשים היפים. רואים, אני אחד מהאנשים היפים. רואים את הג'ינס שלי?" כבר שם זו סיבה מספקת שיהיו מדים. וזה קורה בתעשיית הבנייה גם כן.

אנחנו בלבלנו את פירמידת הצרכים של מאסלו רק טיפה. במדרגה התחתונה יש לנו את הצרכים הבסיסיים -- מחסה, ביגוד, אוכל, מים, זיווג וכדומה. שנית, ביטחון. שלישית, מערכות יחסים. רביעית, מעמד, הערכה עצמית -- זו יהירות. ואנחנו לוקחים את היהירות ודוחפים אותה כאן למטה. ואנחנו מסיימים עם החלטות יהירות ואנחנו לא יכולים אפילו להרשות לעצמנו את המשכנתא, אנחנו אפילו לא יכולים לאכול שום דבר חוץ משעועית.

כלומר, הדיור שלנו נהפך למצרך, וזה לוקח קצת אומץ לצלול אל תוך החלקים הראשוניים, המפחידים האלה של עצמנו ולעשות החלטות משלנו ולא להפוך את הדיור שלנו למצרך, אבל לעשות אותו משהו שמבעבע ממקורות ראשוניים. זה לוקח קצת אומץ, ולעזאזל, פעם בכמה זמן אתה נכשל. אבל זה בסדר. אם כישלון משמיד אותך, אז אתה לא יכול לעשות את זה. אני נכשל כל הזמן, כל יום, והיו לי כמה כשלונות אדירים, אני מבטיח, היו כשלונות גדולים, ציבוריים, משפילים, ומביכים. כולם מצביעים וצוחקים, והם אומרים, "הוא ניסה את זה פעם חמישית וזה עדיין לא עבד. איזה מטומטם." בשלב מוקדם, קבלנים באים ואומרים, "דן, אתה ארנבון חמוד, אבל אתה יודע, זה פשוט לא הולך לעבוד. למה שלא תעשה את זה כך, ולמה שלא תעשה את זה כך?" והאינסטינקט שלך הוא לומר, "למה שלא תלך למצוץ ביצה." אבל אתה לא אומר את זה, בגלל שהם האנשים שאתה מכוון אליהם.

אז מה שעשינו -- וזה לא רק בדיור; זה גם בביגוד ובאוכל וצורכי התעבורה שלנו, האנרגיה שלנו -- אנחנו מתפשטים רק קצת. וכשאני מקבל טיפה תקשורת, אני שומע מאנשים בכל העולם. ויכול להיות שאנחנו המצאנו את העודף, אבל הבעיה של פסולת היא כלל עולמית. אנחנו בצרות. ואני לא לובש רצועות תחמושת באיקס על החזה ובנדנה אדומה, אבל אנחנו בהחלט בצרות. ומה שאנחנו צריכים לעשות זה להתחבר מחדש עם החלקים הראשוניים באמת האלה בעצמנו ולעשות כמה החלטות ולומר, "אתם יודעים, אני חושב שאני רוצה לשים מלא דיסקים על הקיר ההוא שם. מה את חושבת, מותק?" אם זה לא יעבוד, תורידו את זה. מה שאנחנו צריכים לעשות זה להתחבר מחדש עם מי שאנחנו באמת, וזה מלהיב באמת.

תודה רבה.

(כפיים)