דן דנט על התודעה שלנו

אז אני הולך לספר לכם על בעיה שיש לי והיא שאני פילוסוף

(צחוק)

כשאני הולך למסיבה ואנשים שואלים אותי במה אני עוסק ואני עונה: "אני פרופסור", הם מגלגלים עיניים. כשאני הולך לערב קוקטיילים אקדמי וכל הפרופסורים מסביב, הם שואלים אותי באיזה תחום אני ואני אומר פילוסופיה - הם מגלגלים עיניים.

(צחוק)

כשאני הולך למסיבה של פילוסופים

(צחוק)

והם שואלים אותי על מה אני עובד ואני עונה תודעה, הם לא מגלגלים עיניים - הם חושפים שיניים.

(צחוק)

ושורקים לי קריאות בוז ולעג וגיחוכים ונהימות כי הם חושבים, "זה בלתי-אפשרי! אי אפשר להסביר תודעה." בכלל "החוצפה" של מישהו לטעון שהוא יכול להסביר תודעה לא בא בחשבון.

חברי המנוח, בוב נוז'יק, פילוסוף טוב, מעיר באחד מספריו, "הסברים פילוסופיים," על האתוס של פילוסופיה -- הדרך שבא פילוסופים עוסקים בעניינם. והוא אומר, אתם יודעים, "פילוסופים אוהבים טענה הגיונית." והוא אומר, "זה נראה שהטיעון האידיאלי עבור רוב הפילוסופים הוא לתת לקהל שלך הנחה ואז לתת להם את ההקש והמסקנה, ואם הם לא מקבלים את המסקנה, הם מתים. הראש שלהם מתפוצץ." הרעיון הוא שהטיעון יהיה כל כך חזק שהוא מפיל את המתנגדים. אך למען האמת זה לא משנה את דעתם של אנשים.

קשה מאוד לשנות את דעתם של אנשים לגבי דברים כמו תודעה, וסוף סוף הבנתי את הסיבה לכך. הסיבה לכך היא שכל אחד הוא מומחה לתודעה. שמענו לפני כמה ימים שלכל אחד יש דעה מוצקה לגבי משחקי מחשב. לכל אחד יש רעיון למשחק מחשב, אפילו אם הם לא מומחים. אבל הם לא חושבים על עצמם כמומחים למשחקי מחשב, יש להם פשוט דעות מוצקות. אני בטוח שאנשים כאן שעובדים על, נגיד, שינוי אקלים והתחממות גלובלית, או עתיד האינטרנט, נתקלים האנשים בעלי דעות מאוד מוצקות לגבי העתיד לבוא. אך הם לוודאי לא חושבים על דעות אלו כמומחיות. אלה פשוט דעות מוצקות. אך לגבי תודעה, נראה שאנשים חושבים, כל אחד מאיתנו חושב, "אני מומחה. פשוט בכך שאני מודע, אני יודע לגבי זה הכול." וכך, אתה מסביר להם את התיאוריה שלך והם אומרים, "לא, לא, ככה לא עובדת תודעה! לא, בלבלת פה הכול." והם אומרים את זה בביטחון מדהים.

אז מה שאני אנסה לעשות היום הוא לנער את הביטחון שלכם. כי אני מכיר את התחושה -- אני יכול להרגיש זאת בעצמי. אני רוצה לנער את הביטחון שלכם שאתם מכירים את נבכי המוח שלכם -- שאתם, עצמכם, בעלי שליטה בתודעה שלכם. זה סדר היום כאן.

עכשיו, התמונה הנחמדה הזו מראה בלון-מחשבה. בועת-מחשבה. אני חושב שכולם מבינים מה זה אומר. זה אמור לייצג את זרם התודעה. זו התמונה האהובה עליי ביותר על תודעה שאי פעם נעשתה. היא של שאול שטיינברג כמובן - היא הייתה על שער הניו-יורקר. והבחור כאן מסתכל על ציור של בראק. שמזכיר לו את המילה בארוק, קריאת בוז (ברק), נביחה (בארק), פודל, סוזאן ר. -- הוא כבר במירוצים. יש כאן זרם נפלא של תודעה ואם עוקבים אחריו, אפשר ללמוד הרבה על הבחור. מה שאני עוד אוהב בתמונה הזו, הוא ששטיינברג תיאר את הבחור בסגנון של הרבה נקודות.

שמזכיר לנו, כפי שרוד ברוקס אמר אתמול: מה שאנחנו, מה שכל אחד מאיתנו זה -- מה שאתה, מה שאני -- זה בערך 100 טריליון רובוטים תאיים קטנים. מזה אנו עשויים. לא שום חומר אחר כלל. אנחנו בנויים רק מתאים, בערך 100 טריליון מהם. אף לא אחד מהתאים האלה בעל תודעה, אף אחד מהתאים האלה לא יודע מי אתה, או אפילו איכפת לו. איכשהו, אנחנו צריכים להסביר כשאתה מגבש יחד צוותים, צבאות, גדודים של מאות מיליוני רובוטים תאיים חסרי תודעה -- לא שונים בהרבה מבקטריה, כל אחד מהם -- התוצאה היא זו. אני מתכוון, פשוט תסתכלו על זה. התוכן -- יש צבע, יש רעיונות, יש זיכרונות, יש היסטוריה. ואיכשהו כל תכולת התודעה הזו מושגת באמצעות הפעילות הבלתי פוסקת של המוני הנוירונים האלה. איך זה אפשרי? הרבה אנשים חושבים שזה פשוט בלתי אפשרי. הם חושבים, "לא, לא יכול להיות שום הסבר טבעי לתודעה."

זה ספר נחמד מאוד של חבר שלי, לי סיגל, שהוא פרופסור לדת, למען האמת, באוניברסיטת הוואי, הוא קוסם מומחה, ומומחה, בקסם הרחוב בהודו, שזה נושא הספר, "נטו קסם" ויש בו פסקה שאני רוצה לחלוק עמכם. היא מתארת את הבעיה בכזו רהיטות. "אני כותב ספר על קסם,' אני מסביר, ושואלים אותי, 'קסם אמיתי?' בקסם אמיתי, אנשים מתכוונים לניסים, מאגיה, וכוחות על-טבעיים. 'לא,' אני עונה. 'אחיזות עיניים, לא קסם אמיתי.' קסם אמיתי, במילים אחרות, מתייחס לקסם שאינו אמיתי, במזן שקסם שהוא אמיתי, שבאמת ניתן לבצע, אינו קסם אמיתי."

(צחוק)

עכשיו, זו הדרך שהרבה אנשים מרגישים לגבי תודעה.

(צחוק)

תודעה אמיתית אינה שק תעלולים. אם אתה הולך להסביר זאת כשק תעלולים, אז זו לא תודעה אמיתית, מה שזה לא יהיה. וכמו שאמר מרווין, וגם אנשים אחרים, "תודעה היא שק תעלולים." זה אומר שהרבה אנשים נשארים לגמרי לא מרוצים וספקניים כשאני מנסה להסביר תודעה. אז זו הבעיה. אז אני צריך לנסות לעשות קצת מהעבודה שרבים מכם לא אוהבים, מאותה סיבה שאינכם רוצים שיסבירו לכם איך מבצעים קסם. כמה מכם כאן, אם בכלל -- איזה חכמולוג -- מתחיל להסביר לכם איך עושים קסם מסויים, אתם רוצים לסתום את האזניים ולומר, "לא, לא, אני לא רוצה לשמוע! אל תיקח ממני את הריגוש. אני מעדיף להיות מופתע. אל תגלה לי את התשובה." גיליתי שהרבה אנשים מרגישים כך לגבי תודעה. ואני מצטער אם אני כופה עליכם קצת בהירות, קצת הבנה. כדאי שתלכו עכשיו אם אתם לא רוצים לדעת כמה מהטריקים האלה.

אבל אני לא הולך להסביר לכם הכול. אני הולך לעשות מה שפילוסופים עושים. כך פילוסוף מסביר את הטריק של ניסור הגברת לשניים. רוצה לדעת איך עושים את הטריק של לנסר את הגברת לשניים? אומר הפילוסוף, "אני הולך להסביר לך איך זה נעשה. אתה רואה, הקוסם לא באמת מנסר את הגברת לשניים."

(צחוק)

"הוא רק גורם לך לחשוב שהוא ניסר אותה." ואתה אומר "כן, אבל איך הוא עושה את זה?" הוא אומר, "אה, זה לא התחום שלי, אני מצטער."

(צחוק)

אז עכשיו אני אדגים איך פילוסופים מסבירים תודעה. אך אני גם הולך לנסות להראות לכם שתודעה איננה כה מרהיבה -- התודעה שלכם לא כל כך נהדרת -- כמו שאולי חשבתם שהיא. זה משהו, דרך אגב, שלי סיגל מדבר עליו בספרו. הוא מתפאר באיך שהוא עושה מופע קסמים, ואח"כ אנשים ישבעו שהם ראו אותו עושה א, ב, ו-ג'. הוא מעולם לא עשה את הדברים האלה. הוא אפילו לא ניסה לעשות את הדברים האלה. זכרונותיהם של האנשים מנפחים את מה שהם חושבים שראו. ואותו הדבר נכון גם לגבי תודעה.

עכשיו, בואו נראה אם זה יעבוד. בסדר. בואו פשוט נצפה בזה. תסתכלו טוב. אני עובד עם אנימטור מחשבים מתעד צעיר בשם ניק דימר, וזו הדגמה קטנה שהוא הכין לי, חלק מפרויקט גדול יותר שחלקכם אולי תתעניינו בו. אנחנו מחפשים תומך. זה סרט תיעודי באורך מלא על תודעה. בסדר, עכשיו, כולכם ראיתם מה השתנה, נכון? כמה מכם שמו לב שכל אחד מהריבועים האלה שינה צבע? כולכם. אני רק אריץ שוב ואראה לכם. אפילו כשאתם יודעים שהם הולכים לשנות צבע, קשה מאוד לשים לב. צריך ממש להתרכז כדי לקלוט בכלל את השינוי.

עכשיו, זו דוגמא -- אחת מיני רבות -- של תופעה שנחקרת כעת לא מעט. זו תופעה שחזיתי בעמוד או שניים האחרונים של הספר שלי מ-1991, "תודעה מוסברת," שבו אמרתי אם עשית ניסויים מסוג זה, תגלה שהרבה אנשים לא מסוגלים לקלוט שינויים ממש גדולים. אם יש זמן בסוף, אני אראה לכם את מקרה הרבה יותר דרמטי. עכשיו, איך זה ייתכן שכל השינויים האלה מתרחשים, ושאנחנו לא מודעים אליהם? ובכן, מוקדם יותר היום, ג'ף הוקינס הזכיר את הצורה בה העין נעה מהר באופן חריג, הדרך שבא העין נעה סביב שלוש או ארבע פעמים בשניה. הוא לא הזכיר את המהירות. העין שלכם בתנועה מתמדת, נעה סביב, מסתכלת על עיניים, אפים, מרפקים, מסתכלת על דברים מעניינים בעולם. והיכן שעינכם לא מסתכלת, אתם ממש לקויי ראייה. זה בגלל שהשקע הקטן בעין שלכם, שהוא החלק בעל הרזולוציה הגבוהה, הוא בערך בגודל של בוהן מורמת ביד מושטת. זה החלק של הפרטים. זה לא נראה ככה, נכון? זה לא נראה ככה, אבל ככה זה. אתם מקבלים משמעותית פחות מידע ממה שאתם חושבים.

הנה אפקט שונה לחלוטין. זה ציור של בלוטו. זה מוצג במוזיאון בצפון קרוליינה. בלוטו היה תלמיד של קנלטו. ואני אוהב ציורים כאלה -- הציור בפועל באותו גודל שהוא מוצג כאן. ואני אוהב ציורים של קנלטו, מכיוון שבציורים של קנלטו יש המון פרטים, ואפשר ממש להתקרב ולראות את כל הפריטים בציור. והמשכתי במורד המסדרון בצפון קרוליינה, מכיוון שחשבתי שזה בטח ציור של קנלטו, וכל הפרטים יהיו שם. ושמתי לב שעל הגשר כאן, יש הרבה אנשים -- בקושי אפשר לראות אותם חוצים את הגשר. וחשבתי כשהתקרבתי שאני אוכל לראות את כל הפרטים של רוב האנשים, את הבגדים שלהם וכו'. וכשהתקרבתי יותר ויותר, ממש צרחתי. צרחתי מכיוון שכשהתקרבתי, ראיתי שהפרטים בכלל לא נמצאים שם. היו שם רק כמה כתמי צבע שהונחו באמנות. וכשהלכתי לקראת הציור, ציפיתי לפרטים שלא היו שם. האמן רמז בערמומיות על אנשים ובגדים ועגלות וכל מיני דברים, והמוח שלי הבין וקיבל את הרמז.

אתם מכירים טכנולוגיה שארעה לאחרונה, שהיא -- הנה. אפשר לראות יותר בבירור את הכתמים. רואים, כשאתם מתקרבים הם בסך הכל כתמי צבע. אתם תראו משהו כזה -- זה אפקט הפוך. אני רק אראה לכם את זה פעם נוספת.

עכשיו, מה המוח שלכם עושה כשהוא מקבל את הרמז? מתי כתם צבע אמנותי או שניים, של אמן, מרמזים על בן-אדם -- נגיד, אחד מחברת השכל של מרווין מינסקי -- הם שולחים ציירים קטנים אליכם למלא את הפרטים החסרים במוח שלכם איפשהו? אני לא חושב כך. אין סיכוי. אבל אם כך, איך לעזאזל זה נעשה? ובכן, זוכרים את ההסבר של הפילוסופים על הגברת? זה אותו הדבר. המוח רק גורם לכם לחשוב שהפרטים שם. אתם חושבים שהפרטים שם, אבל הם לא. המוח לא באמת שם את הפרטים בראשכם בכלל. הוא רק גורם לכם לצפות לפרטים.

בואו פשוט נעשה את הניסוי הזה ממש מהר. האם הצורה משמאל זהה לצורה מימין מסובבת? כן. כמה מכם עשו זאת ע"י סיבוב הצורה משמאל בראשכם, כדי לראות אם היא זהה לזו מימין? כמה מכם סובבו את זו מימין? בסדר. איך אתם יודעים שזה מה שעשיתם?

(צחוק)

למעשה נערך ויכוח מאוד מעניין שנמשך בערך 20 שנה במדע קוגניטיבי -- ניסויים רבים שהחל רוג'ר שפרד, שמדד את המהירות הזוויתית של תמונות חזותיות. כן, אפשרי לעשות זאת. אבל יש מחלוקת קשה על פרטי התהליך. ואם אתם קוראים את הספרות, אחד הדברים שצריך ללמוד להתרגל אליהם שאפילו כשאתם הנושא בניסוי, אתם לא יודעים. אינכם יודעים כיצד אתם עושים זאת. אתם רק יודעים שיש לכם אמונות מסויימות. והן באות בסדר מסוים, בזמן מסוים. ומה מסביר את העובדה שזה מה שאתם חושבים? ובכן, כאן אתם צריכים לגשת מאחורי הקלעים ולשאול את הקוסם.

זה ציור שאני אוהב: בראדלי, פטרי ודומאס. אתם חושבים שרימיתי, ששמתי כאן גבול לבן מלבן. כמה מכם רואים את הגבול הזה, שקוביית הרשת מרחפת מלפני העיגולים? אתם רואים את זה? ובכן, אתם יודעים, בפועל, הגבול באמת שם, במובן מסוים. המוח שלכם ממש מחשב את הגבול הזה, הגבול שעובר ממש שם. אבל עכשיו, שימו לב שיש שתי דרכים לראות את הקוביה, נכון? זו קוביית רשת. כולם יכולים ראות את שתי ההטלות של הקוביה? בסדר. אתם יכולים לראות את ארבע ההטלות של הקוביה? כי יש דרך נוספת לראות את הקוביה. אם אתם רואים זאת כקוביה המרחפת מלפני כמה עיגולים, כמה עיגולים שחורים, יש דרך נוספת לראות זאת. כקוביה, על רקע שחור, כמו שהיא נראית דרך גבינה שוויצרית.

(צחוק)

אתם רואים את זה? כמה רואים את זה? זה יעזור.

(צחוק)

עכשיו אתם יכולים לראות את זה. אלו שתי תופעות שונות מאוד. כשרואים את הקוביה בצורה אחת, מאחורי מסך, הגבולות האלה נעלמים. אך עדיין יש סוג של מילוי, כפי שניתן לראות כשמסתכלים על זה. אין לנו שום בעיה לראות את הקוביה, אך היכן משתנה הצבע? האם המוח שלכם צריך לשלוח ציירים קטנים לשם? הציירים הסגולים והציירים הירוקים נלחמים לגבי מי הולך לצבוע את החלק מאחורי המסך? לא. המוח שלכם פשוט מניח לזה. המוח שלכם לא צריך למלא את זה. כשהתחלתי לדבר על הדוגמא של בראדלי, פטרי ודומאס, שזה עתה ראיתם -- אני אחזור לזה, זו -- אמרתי שאין מילוי שם מאחור. והנחתי שזו פשוט אמת שטחית, תמיד נכונה. אך רוב ואן ליר הראה לאחרונה שזה לא כך.

עכשיו, אם אתם חושבים שאתם רואים צהוב חיוור -- אני אראה את זה עוד כמה פעמים. תסתכלו באיזור האפור, ותראו אם אתם יכולים לראות צללית נעה שם -- כן! זה מדהים. אין שם כלום. זה לא תעלול. ["חוסר יכולת לזהות שינויים בסצנה"] זו עבודתו של רון רנזינק, שקיבלה השראה במידה מסוימת מההצעה ממש בסוף הספר. תנו לי רק לעצור את זה לשניה אם אוכל.

זה עיוורון-לשינוי. מה שאתם עומדים לראות זה שתי תמונות, שאחת מהן קצת שונה מהשניה. רואים כאן את הגג האפור והגג האדום, וביניהם תהיה מסכה, שהיא רק מסך ריק, בערך לרבע שניה. אז אתם תראו את התמונה הראשונה, ואז מסכה. ואז תמונה שניה, ואז מסכה. וזה פשוט ימשיך, ותפקידכם כנסיינים הוא ללחוץ על הכפתור כשאתם רואים את השינוי. אז, להראות את התמונה המקורית ל-240 מילי-שניות. ריק. להראות את התמונה הבאה ל-240 מילי-שניות. ריק. ופשוט להמשיך, עד שהנסיין לוחץ על הכפתור, ואומר "אני רואה את השינוי."

אז עכשיו אנו עומדים להיות נסיינים בניסוי. אנו עומדים להתחיל בקלות. כמה דוגמאות. אין שום בעיה. כולם רואים? בסדר. אכן, לנסיינים של של רנזינק לקח קצת יותר משניה ללחוץ על הכפתור. אתם יכולים לראות את זה? 2.9 שניות. כמה עוד לא רואים את זה? מה נמצא על גג האסם?

(צחוק)

זה קל. זה גשר או מזח? יש עוד כמה יותר דרמטיים, ואז אסיים. אני רוצה שתראו כמה מהממים במיוחד. זה מכיוון שהוא כל כך גדול ועם זאת קשה לראותו. אתם רואים אותו?

קהל: כן

רואים את הצללית הולכת קדימה ואחורה? די גדול. אז 15 שניות זה הזמן הממוצע לנסיינים בניסוי הזה.

אני אוהב את זה. אני אסיים בזה, פשוט כי זה משהו כל כך חשוב וברור. כמה עוד לא רואים את זה? כמה עוד לא רואים את זה? כמה מנועים יש על הכנף של הבואינג?

(צחוק)

ממש באמצע התמונה! תודה רבה על תשומת ליבכם. מה שרציתי להראות לכם הוא שמדענים, משתמשים בזה מבחוץ, שיטות גוף שלישי, מסוגלים להגיד לכם דברים לגבי התודעה שלכם שמעולם לא חלמתם עליהם. ושלמעשה, אין לכם סמכות על התודעה שחשבתם שיש לכם. ואנחנו באמת משיגים התקדמות אדירה בלמצוא תיאוריה על השכל.

ג'ף הוקינס, הבוקר, תיאר את ניסיונו להשיג תיאוריה, תיאוריה גדולה וטובה, לתוך מדע נוירונים. והוא צודק. זו בעיה. פעם בבית הספר הרפואי בהרווארד-- הייתי בשיחה -- מנהל המעבדה אמר, "במעבדה שלנו, יש לנו אימרה. אם אתה עובד על נוירון אחד, זה מדע נוירונים. אם אתה עובד על שני נוירונים, זה כבר פסיכולוגיה."

(צחוק)

אנחנו צריכים יותר תיאוריה, והיא יכולה לבוא באותה מידה מלמעלה למטה.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)