דן דנט: חמוד, סקסי, מתוק, מצחיק

אני מסתובב בעולם ונותן הרצאות על דרווין, ובדרך כלל, מה שאני מדבר עליו הוא היפוך-ההגיון המשונה של דרווין. כותרת זו, ביטוי זה, הם מאת מבקר, מבקר מוקדם אחד, וזהו קטע שאני ממש אוהב, ומעוניין להקריא לכם.

"בתיאוריה בה אנו עוסקים, בערות מוחלטת הינה מומחיות; כך שאם לבטא את עיקרון היסוד של כל המערכת, הרי שכדי ליצור מכונה מושלמת ויפהפיה, אין צורך לדעת איך ליצור אותה. בבחינה מדוקדקת יימצא כי הנחה זו מביעה בצורה תמציתית את מטרתה המהותית של התיאוריה, וכי היא מביעה במספר מלים את כל כוונתו של מר דרווין; שבהיפוך משונה של ההיגיון, סבור כנראה שהבורות המוחלטת כשירה לגמרי לתפוס את מקום החוכמה המוחלטת מבחינת הישגי המיומנות היצירתית."

בדיוק כך. בדיוק כך. וזהו אכן היפוך משונה. בחוברת בריאתנית אחת היה הדף הנפלא הזה: "בחינה מס' 2: האם ידוע לך על איזה מבנה שלא היה לו בונה? כן/לא. האם ידוע לך על איזה ציור שלא היה לו צייר? כן/לא. האם ידוע לך על איזה מכונית שלא היה לה יצרן? כן/לא. אם ענית "כן" על שאלה כלשהי לעיל, פרט והרחב."

א-הא! כלומר, כוונתי שזה באמת היפוך משונה של ההיגיון. הייתם ודאי חושבים שזה הגיוני שתכנון מחייב מתכנן תבוני. אבל דרווין הוכיח שזה פשוט שיקרי.

אך היום אדבר על היפוך משונה אחר של דרווין, שגם הוא בתחילה מתמיה, אך במובנים מסוימים חשוב בה-במידה. הגיוני שאנו אוהבים עוגות שוקולד, כי הן מתוקות. בנים מתחילים עם בנות כאלה, כי הן סקסיות. אנו מתים על תינוקות, כי הם כה חמודים. וכמובן, בדיחות משעשעות אותנו, כי הן מצחיקות.

כל זה הפוך. באמת. ודרווין מראה לנו מדוע. נתחיל עם המתוק. משיכתנו למתוק היא בעצם גלאי סוכר מפותח, כי הסוכר עתיר-אנרגיה, ומחווט אל מרכז ההעדפה שלנו, אם לנסח זאת בצורה גסה, ולכן אנו אוהבים סוכר. הדבש מתוק כי אנו אוהבים אותו, ולא "אנו אוהבים אותו כי הדבש מתוק." מבחינה מהותית אין שום דבר מתוק בדבש. אם תבחנו מולקולות גלוקוזה עד שעיניכם תכהינה, לא תגלו מדוע טעמן מתוק. עליכם לבחון את מוחנו כדי להבין מדוע הן מתוקות. אז אם חשבתם שקודם היתה המתיקות, ואחר התפתחנו לאהוב מתיקות, הרי שבלבלתם את הסדר; זה מוטעה. הסדר הוא הפוך. המתיקות נולדה יחד עם החיווט, שהתפתח.

ואין כל דבר סקסי במהותו באותן גברות צעירות. וטוב שכך, כי אילו היה כזה, לאמא-טבע היתה בעיה: איך לגרום לשימפנזים להזדווג? אולי תחשבו: אה! יש פתרון: הזיות. זו עשויה להיות דרך אחת, אך יש דרך מהירה יותר. פשוט לחווט את השימפנזים לאהוב את המראה הזה, ומסתבר שהם אכן אוהבים אותו. זה כל הסוד. לפני מעל 6 מליון שנה, אנו והשימפנזים התפתחנו בכיוונים שונים. גופינו נעשו חלקים משיער, משום-מה; ומסיבה זו או אחרת, גופיהם לא. אילולא נעשינו כאלה, זה היה ודאי שיא הסקסיות.

משיכתנו למתוק היא העדפה יצרית מפותחת למזון עתיר-אנרגיה. היא לא עוצבה להעדיף עוגות שוקולד. עוגת שוקולד היא גירוי על-נורמלי. אני חב מונח זה לניקו טינברגן, שערך את הניסוי המפורסם שלו עם שחפים, שבו מצא שהנקודה הכתומה על מקורו של השחף - אם עשה אותה גדולה וכתומה יותר, גוזלי השחף ניקרו אותה חזק יותר. זה היה היפר-גירוי עבורם, והם אהבו זאת. מה שאנו רואים כשמדובר, למשל, בעוגות שוקולד, שזהו גירוי על-נורמלי שמפעיל לחץ על החיווט שלנו. ויש המון גירויים על-נורמליים; עוגת שוקולד היא אחד מהם. יש המון גירויים על-נורמליים לסקסיות.

ויש אפילו גירויים על-נורמליים לנחמדות. הנה דוגמה טובה. חשוב שנאהב תינוקות ולא ניגעל מחיתולים מלוכלכים, למשל. לכן על התינוקות למשוך את אהבתנו וטיפולנו, וזה אכן כך. ודרך אגב, מחקר עדכני מראה שאימהות מעדיפות את ריח החיתול המלוכלך של תינוקן. אז הטבע פועל כאן בהרבה מישורים. אבל אילו התינוקות לא נראו כמו שהם נראים, אילו נראו כך, זה מה שהיינו חושבים למקסים, היינו חושבים שזה - היינו חושבים, אלוהים, אני כל כך רוצה לחבק את זה. זהו ההיפוך המשונה.

ולבסוף, מה עם מה שמצחיק? תשובתי, זהו אותו הסיפור. זה עניין קשה ולא ברור. לכן השארתי את זה לסוף. ולא אוכל לומר על זה הרבה. אך עליכם לחשוב בצורה אבולוציונית: מה העבודה הקשה שצריך לעשות - עבודה מלוכלכת שמישהו צריך לעשותה- שהיא כה חשובה עד שהיא מצדיקה גמול מובנה ורב-עוצמה כשאנו מצליחים? אני חושב שמצאנו את התשובה. אני וכמה מעמיתי. זוהי מערכת עיצבית המחווטת כדי לתגמל את המוח על העבודה הפקידותית השחורה שהוא מבצע. הסטיקר שלנו שמביע השקפה זו, אומר "זוהי חדוות הדיבוג". אין לי זמן לספר את כל הסיפור, אך רק אומר שסוגי דיבוג מסוימים בלבד זוכים לגמול. ושאנו משתמשים בהומור כבמעין חיישן עיצבי-מדעי ע"י הפעלת ההומור וכיבויו, בלחיצה על כפתור הבדיחה - עכשיו זה לא מצחיק.... ועכשיו זה מצחיק יותר... נגביר כעת מעט יותר... עכשיו זה לא מצחיק - בדרך זו אנו ממש יכולים ללמוד משהו על הארכיטקטורה של המוח, המבנה התפקודי של המוח.

מתיו הרלי הוא הראשון שכתב על זה. אנו מכנים זאת "הדגם של הרלי". הוא מדען מחשבים, רג'ינלד אדמס הוא פסיכולוג, וזה אני, ואנו מצרפים את כל זה לכלל ספר. תודה רבה לכם.