דן בארבר: איך התאהבתי בדג

אז, הכרתי הרבה מאד דגים בחיי. אהבתי רק שניים. הדג הראשון, זה היה יותר כמו רומן מלא תשוקה. זה היה דג יפיפה, מלא טעם, מרקם ובשרני, מנה הנמכרת היטב. איזה דג. (צחוק) אפילו טוב יותר, הוא גודל בחווה הטוענת לסטנדרטים הגבוהים ביותר לקיימות. אז יכולת להרגיש נפלא כשמכרת אותו.

הייתי במערכת יחסים עם היפיפה הזה במשך כמה חודשים. יום אחד, ראש החברה התקשר ושאל אם אוכל לדבר באיזה אירוע על כושר הקיימות של החווה. "בהחלט", אמרתי. הנה חברה שניסתה לפתור מה שהופך לבעיה עצומה לשפים. איך אנו יכולים לשמור על דגים בתפריטים שלנו?

ב-50 השנים האחרונות אנו דגים בימות במידה דומה לחיסול יערות. קשה להפריז במידת ההרס. 90 אחוזים מהדגים הגדולים, אלו שאנו אוהבים, הטונות, ההליבוט, הסלמון, דגי-החרב, התרסקו. כמעט ונכחדו לחלוטין. אז, לטוב או לרע, חקלאות ימית, חוות דגים, יהיו חלק מהעתיד שלנו. הרבה טיעונים כנגדה, חוות דגים מזהמות, מרביתן בכל אופן, והן בלתי יעילות, אם ניקח לדוגמה את הטונה, חסרון גדול ביותר. יחס ההאכלה הוא 15 לאחד. זה אומר, שאם ניקח 7.5 ק"ג של דגי פרא נקבל רק חצי קילו של דגי טונה מחווה. לא מאוד בר-קיימא. וגם לא ממש טעים.

אז הנה, לבסוף, חברה שמנסה לעשות את זה כמו שצריך. רציתי לתמוך בהם. יום לפני האירוע התקשרתי לראש מחלקת יחסי הציבור של החברה. בואו נקרא לו דון.

"דון," אמרתי, "אני רק רוצה להבין את העובדות נכון. אתם מפורסמים בגידול כ"כ רחוק בים, אתם לא מזהמים".

"זה נכון," הוא אמר. "אנו כל כך רחוקים בים, שהזיהום מהדגים שלנו מתפזר, ואינו מרוכז." ואז הוא הוסיף, "למעשה אנו עולם בפני עצמו. יחס ההאכלה? 2.5 לאחד" הוא אומר. "הכי טוב בתחום."

2.5 לאחד, נהדר. "2.5 לאחד מה? מה אתם מאכילים?"

"חלבונים ברי-קיימא", הוא אמר.

"מעולה", אמרתי. סיימנו את השיחה. ובאותו לילה, שכבתי במיטה, וחשבתי: מה לכל הרוחות הם חלבונים ברי-קיימא? (צחוק)

אז ביום הבא, בדיוק לפני האירוע, התקשרתי לדון. אמרתי, "דון, אתה יכול לתת לי כמה דוגמאות לחלבונים ברי-קיימא?"

הוא אמר שהוא לא יודע. הוא ישאל. ובכן, דיברתי בטלפון עם כמה אנשים בחברה. אף אחד לא נתן לי תשובה ברורה. עד שלבסוף, דברתי בטלפון עם הביולוג הראשי. בואו נקרא גם לו, דון. (צחוק)

"דון", אמרתי, "אתה יכול לתת לי כמה דוגמאות לחלבונים ברי-קיימא?"

ובכן, הוא ציין כמה אצות וכמה ארוחות דגים, ואז הוא אמר שיירי עופות. ואני אמרתי, "שיירי עופות?"

והוא אמר, "כן, נוצות, עור, עצמות, שיירים, מיובשים ומעובדים להאכלה."

אני אמרתי "כמה אחוזים מהאוכל שלך הוא עוף?" חשבתי, אתם יודעים, שני אחוזים.

"זה בערך 30%", הוא אמר.

אני אמרתי, "דון, מה כ"כ בר-קיימא בכך שמאכילים דגים בעוף?" (צחוק)

הייתה הפוגה ארוכה בקו. והוא אמר, "יש יותר מדי עופות בעולם." (צחוק)

הפסקתי לאהוב את הדג הזה. (צחוק) לא, לא בגלל שאני איזה צדקן צבוע המתיימר להיות אוהב אוכל. למרות שאני כזה. (צחוק) לא, הפסקתי לאהוב את הדג הזה, בגלל, ואני נשבע, שלאחר השיחה הזו, לדג היה טעם של עוף. (צחוק)

הדג השני, הוא סיפור אהבה אחר לגמרי. זה הסוג הרומנטי, הסוג שככל שאתה לומד להכיר את הדג אתה אוהב אותו. לראשונה אכלתי אותו במסעדה בדרום ספרד חברה עיתונאית דיברה על הדג הזה במשך תקופה ארוכה. היא כאילו שידכה בינינו. (צחוק) הוא הגיע לשולחן בצבע לבן נוצץ, כמעט בוהק. השף בישל אותו יתר על המידה. בערך כפול מהמידה הנדרשת. ולתדהמתי, הוא עדיין היה בטעם נפלא.

מי יכול לגרום לדג להיות טעים על אף שבושל יתר על המידה? אני לא יכול, אבל הבחור הזה יכול. בואו נקרא לו מיגל. למעשה, שמו אכן מיגל. (צחוק) ולא, הוא לא בישל את הדג, והוא לא שף. לפחות לא בדרך שאני ואתם מבינים זאת. הוא ביולוג. ב-וטה לה פלאמה. זו חוות דגים בדרום מערב ספרד בקצה נהר גוו'דהלקיביר.

עד שנות השמונים, החווה הייתה בידיים ארגניטינאיות הם גידלו בקר על מה שהיה למעשה ביצות. הם עשו זאת ע"י ייבוש הקרקע. הם בנו סוללת תעלות מסובכת, והם דחפו את המים הלאה מהקרקע אל הנהר. אבל, הם לא הצליחו לתפעל את זה, לא באופן כלכלי, ובאופן אקולוגי, זה היה אסון. התהליך הרג כ-90 אחוז מהציפורים, ובהתחשב במקום, זה הרבה מאד ציפורים. כך שב-1982, חברה ספרדית עם מצפון סביבתי רכשה את הקרקע.

מה הם עשו? הם הפכו בחזרה את כיוון המים. בעצם, הם הפכו את המתג. במקום לדחוף מים החוצה, הם השתמשו בתעלות כדי למשוך את המים בחזרה פנימה. הם הציפו את התעלות. הם יצרו חוות דגים בת 109,000 דונם דגי מושט, בורי, שריפס, צלופחים ובתהליך הזה, מיגל, והחברה הזו, החזירו לאחור את ההרס האקולוגי. החווה מדהימה. אני מתכוון, מעולם לא ראיתם דבר דומה לזה. אתה בוהה באופק שנמצא במרחק מליון מייל, וכל שאפשר לראות זה תעלות מוצפות ואדמת ביצות עבה, עשירה.

הייתי שם לא מזמן עם מיגל. הוא בחור מדהים, שלושה-רבעים צ'רלס דרווין ורבע אחד קרוקודיל דנדי. (צחוק) אוקיי? הנה אנו עוברים בקושי דרך הביצות, ואני מתנשף ומזיע, הבוץ מגיע עד לברכיי, ומיגל נותן ברוגע הרצאה ביולוגית. כאן, הוא מצביע על דאה שחורת כתף. עכשיו, הוא מזכיר את הצרכים המינרליים של הפית'ופלנקטון. וכאן, כאן הוא רואה היווצרות של תבנית קבוצתית המזכירה לו את הג'ירף הטנזני.

מסתבר שמיגל בילה חלק ניכר מהקריירה שלו בפארק הלאומי "מיקומי" באפריקה. שאלתי אותו איך הוא הפך לכזה מומחה בדגים.

הוא אמר, "דגים? אני לא יודע שום דבר על דגים. אני מתמחה במערכות יחסים." ואז הוא המשיך לדבר על ציפורים נדירות ואצות ועל צמחים מימיים מוזרים.

ואל תבינו אותי לא נכון, זה היה ממש מרתק, אתם יודעים, כאילו, קהילת בעלי החיים ממגע ראשון. זה נהדר, אבל אני הייתי מאוהב. והראש שלי התרגש והתמקד באותו דג מבושל מדי וטעים להפליא, שאכלתי בליל אמש. אז הפרעתי לו. אמרתי, "מיגל, מה הופך את הדגים שלכם לכל כך טעימים?"

הוא הצביע על האצות

"אני יודע, בחור, האצות והפית'ופלנקטון, היחס, זה מדהים. אבל מה הדגים שלך אוכלים? מה יחס האכלה שלהם?"

אז, הוא ממשיך לספר לי זו מערכת כל כך עשירה, שהדגים אוכלים מה שהם אוכלים בטבע. הצמחים חומרים אורגנים, הפית'ופלנקטון הזואופלנקטון זה מה שמאכיל את הדגים. המערכת כל כך בריאה, מערכת המתחדשת באופן עצמאי לחלוטין. אין האכלה כלל. שמעת פעם על חווה שלא מאכילה את החיות שלה?

מאוחר יותר באותו יום, נסעתי ברחבי החווה עם מיגל, ואני שאלתי אותו, אמרתי "למקום שנראה כל כך טבעי", שלא כמו כל חווה אחרת בה הייתי, "איך אתה מודד הצלחה?"

באותו רגע, זה כאילו במאי סרטים קרא לשינוי סט. ועברנו מסביב לפינה וראינו את המחזה המדהים ביותר, אלפים של פלמינגו ורודים צבעו שטיח ורוד למרחק הרחוק ביותר שהיית יכול לראות.

"זו הצלחה" הוא אמר. תסתכל על הבטן שלהם, ורודה. הם זוללים." זוללים? הייתי מבולבל לגמרי.

אמרתי, "מיגל, האם הם לא זוללים את הדגים שלך?" (צחוק)

"כן" הוא אמר. (צחוק) אנחנו מאבדים 20 אחוז מהדגים שלנו וביצי דגים לציפורים. ובכן, בשנה שעברה, בשטח הזה היו 600,000 ציפורים, ויותר מ- 250 זנים שונים של חיות. זה הפך להיות, כיום, לשמורת הציפורים הפרטית הגדולה ביותר ואחת החשובות ביותר בכל אירופה."

אמרתי, "מיגל, האם קהילת ציפורים משגשגת זה לא כאילו הדבר האחרון שהיית רוצה בחוות דגים?" (צחוק) הוא נענע בראשו, לא.

הוא אמר, "אנו עוסקים בחוואות מקיפה, לא נמרצת. זוהי רשת אקולוגית. הפלמינגו אוכל את החסילונים. החסילונים אוכלים את הפית'ופלנקטון. כך שככל שהבטן ורודה יותר, המערכת טובה יותר."

בסדר, אז בואו נראה. חווה שלא מאכילה את החיות שלה, ושבודקת את הצלחתה לפי בריאות הטורפים שלה. חוות דגים, אבל גם שמורת ציפורים. או, ודרך אגב, הפלמינגו האלה, הם בכלל לא היו צריכים להיות פה הם מתרבים בעיר כ240 ק"מ מכאן. היכן שטיב האדמה מתאים לבניית קן. כל בוקר, הם עפים 240 ק"מ לחווה. וכל ערב הם עפים בחזרה 240 ק"מ. (צחוק) הם עושים את זה מכיוון שהם יכולים לעקוב אחרי הקו השבור הלבן של אוטוסטרדה A92. (צחוק) לא בצחוק,

דמיינתי משהו כמו מצעד פינגווינים, אז הסתכלתי על מיגל. אמרתי, "מיגל האם הם עפים 240 ק"מ לחווה, ואז הם עפים 240 ק"מ בחזרה בלילה? האם הם עושים זאת עבור הילדים?"

הוא הסתכל עלי כאילו ציטטי שיר של וויטני יוסטון. (צחוק) הוא אמר, "לא, הם עושים את זה כי האוכל טוב יותר." (צחוק)

אני לא הזכרתי את העור של הדג שאהבתי, שהיה מעדן, ואני לא אוהב עור של דג. אני לא אוהב את זה מיובש, או פריך. זה בטעם חריף, טעם שדומה לזפת. אני כמעט אף-פעם לא מבשל עם זה. אבל, כאשר טעמתי את זה במסעדה בדרום ספרד, בכלל לא היה לזה טעם של עור דגים. היה לזה טעם מתוק ונקי כאילו לקחת ביס מהאוקינוס. הזכרתי זאת למיגל, והוא הנהן בחיוב. הוא אמר, "העור מתנהג כמו ספוג. זו ההגנה האחרונה לפני שמשהו נכנס לגוף. זה התפתח לספיגת זיהום." ואז הוא הוסיף, "אבל במים שלנו אין שום זיהום."

בסדר, חווה שלא מאכילה את הדגים שלה. חווה שבודקת את הצלחתה לפי הצלחת הטורפים שבה. ואז הבנתי מה הוא אמר, חווה שאין בה שום זיהום, הוא דיבר ממש בלשון המעטה, מכיוון שהמים שזורמים דרך החווה הזאת מגיעים מנהר הג'וואדאלקיויר. זהו נהר שמביא איתו את כל הדברים שנהרות כיום מזרימים, מזהמים כימיים, תשטיפי קוטלי מזיקים. וכאשר המים עוברים דרך המערכת ועוזבים, הם נקיים יותר בהשוואה למצב בכניסתם. המערכת כל כך בריאה, שהיא מטהרת את המים. אז, זה לא רק חווה שלא מאכילה את החיות שלה, לא רק חווה שבוחנת את הצלחתה בבריאותם של הטורפים, אבל חווה שבעצם מהווה מתקן לטיהור מים, ולא רק לדגים האלה, אבל לך ולי גם כן. בגלל שכאשר המים יוצאים, הם זורמים לאוקינוס האטלנטי. טיפה בים, אני יודע, אבל אני אקח את זה, וכך גם אתם צריכים, בגלל שסיפור האהבה הזה, כמה שרומנטי, הוא גם מלמד. ניתן להגיד שזה תפריט לעתיד האוכל הטוב, לא חשוב אם נדבר על דגי בס או בשר בקר

מה שאנו צריכים כעת זה לפתח שיטות חקלאיות חדשות ורדיקליות כאלה שבהם האוכל ממש טעים. (צחוק) (מחיאות כפיים) אבל להרבה אנשים, זה קצת רדיקלי מדי. אנחנו האכלנים לא ריאליים. אנחנו מאהבים. אנחנו אוהבים שוק של חקלאים. אנחנו אוהבים חוות משפחתיות קטנות. אנחנו מדברים על אוכל מקומי. אנחנו אוכלים אורגני. וכאשר אתה מציע שאלה הם הדברים שיבטיחו את עתיד האוכל הטוב, היכן שהוא, מישהו יעמוד ויגיד, "היי בחורים, אני אוהב פלמינגו ורוד, אבל איך ניתן להאכיל את העולם?" איך תאכילו את העולם?

האם אני יכול להיות כנה? אני לא אוהב את השאלה הזאת. לא, לא בגלל שאנו כבר מייצרים מספיק קלוריות להאכיל יותר מאת כל העולם. מיליארד אנשים ירעבו היום. מיליארד -- יותר מאי פעם בעבר -- בגלל אי-שוויון משמעותי בהפצה, לא בכמויות. לא אני לא אוהב את השאלה מכיוון שהיא בוחנת את ההגיון במערכת האוכל שלנו ב50 השנה האחרונות.

האכלת גרעינים לבע"ח צמחוניים, שימוש בקוטלי מזיקים לגידול יחיד, כימיקלים לאדמה, תרנגולות לדגים, וחקלאות עסקית לכל אורך הדרך ששאלה בפשטות, "אם אנחנו מאכילים יותר אנשים בזול, כמה גרוע זה יכול להיות?" זו הייתה המוטיבציה, זאת הייתה ההצדקה, זו הייתה התוכנית העסקית לחקלאות באמריקה. אנחנו צריכים לקרוא לזה בשמו. עסק בחיסול, עסקים שנשחקים במהירות כסף אקולוגי שמאפשר את הייצור הזה אפשרי. זה לא עסקים, וזה לא חקלאות.

כיום פת לחמנו נמצאת בסיכון, לא בגלל אספקה שמתחסלת, אלא בגלל חיסול המקורות. לא בגלל חידושים במיכון חקלאי, אלה בגלל פריון האדמה; לא באמצעות משאבות, אלה באמצעות מים טהורים, לא באמצעות מסורי שרשרת, אלא בייעור; ולא באמצעות סירות דיג ורשתות, אלא באמצעות דגים בים,

רוצים להאכיל את העולם? בו נתחיל בשאלה: איך נאכיל את עצמנו? או יותר טוב, איך ניתן לייצור את התנאים שמאפשרים לכל קהילה להאכיל את עצמה? (מחיאות כפיים) כדי לעשות את זה, אל תסתכלו אל המודל של חקלאות העסקית עבור העתיד. זה באמת זקן ועייף. זה דורש כסף רב, כימיקלים, ומכונות, וזה אף פעם לא מייצר משהו באמת טוב לאכול. במקום זה, בואו נסתכל על המודל האקולוגי. שמתבסס על 2 מיליארד שנה על ניסיון-תוך-כדי-עבודה.

תסתכלו על מיגל חוואים כמו מיגל. חוות שאינם עולם בתוך עצמו; שמחדשות במקום לכלות; חוות שפועלות באופן נרחב במקום רק באופן נמרץ; חוות שלא רק מייצרות, אלא מתמחות ביחסים, מכיוון שהם אלה שגם מתמחות בטעם. ואם אני באמת רוצה להיות כנה, הם טובות הרבה יותר ממה שאוכל אי-פעם להיות. אתם יודעים, אני בסדר עם זה, מכיוון שאם זה המקור של אוכל טוב, זה יהיה מעדן.

תודה רבה (מחיאות כפיים)