קורטני מרטין: להמציא את הפמיניזם מחדש

אז נולדתי ביום האחרון בשנה האחרונה של שנות ה70. גדלתי על האלבום "חופשי להיות... אתה ואני" (הקהל מריע) היפ הופ- קצת פחות וו-הו להיפ הופ בקהל. תודה. תודה על היפ הופ- ואניטה היל. (הקהל מריע) ההורים שלי היו רדיקליים- (צחוק) שהפכו להיות טוב, מבוגרים. אבא שלי מתלוצץ ואומר, "רצינו להציל את העולם, ובמקום זה פשוט נהיינו עשירים". האמת היא שפשוט נהיינו מעמד ביניים בקולורדו ספירנגס, קולורדו, אבל הבנתם את הרעיון. גידלו אותי עם התחושה המשמעותית של מורשת לא- גמורה.

ממרומי גיל 30, יצא לי לחשוב הרבה על המשמעות של לגדול בתקופה האיומה והנפלאה הזו. והחלטתי שעבורי, זה היה מסע אמיתי ופרדוקס. הפרדוקס הראשון הוא שלגדול כרוך בדחייה של העבר ואימוצו המיידי מחדש. פמיניזם היה המים בהם גדלתי. כשהייתי ילדה קטנה, אמי התחילה את מה שכיום מהווה הפסטיבל הרציף ביותר של קולנוע נשים בעולם. אז בזמן שהילדים האחרים ראו סדרות ומצויירים בטלוויזיה, אני ראיתי סרטים דוקומנטריים אזוטריים מאד שנוצרו על ידי נשים ועל נשים. אתם יכולים לראות את ההשפעה של זה. אבל היא לא היתה הפמיניסטית היחידה בבית.

אבא שלי בעצם פרש מהמועדון האקסקלוסיבי לגברים-בלבד בעיירה שלנו מפני שטען שהוא לעולם לא ישתייך לארגון שבבוא היום יקבל בברכה את בנו, אך לא את בתו. (מחיאות כפיים) האמת היא שהוא כאן היום. (מחיאות כפיים) הקטע כאן הוא שאחי יהפוך להיות משורר ניסיוני, ולא איש עסקים, אבל הכוונה היתה ממש טובה.

(צחוק)

בכל מקרה, לא לקחתי על עצמי את תווית הפמיניסטית ברצון, אף על פי שהפמיניזם היה מסביבי, בגלל שקישרתי אותה לקבוצות הנשים של אמא שלי, לחצאיות המרשרשות ולכריות כתפיים- שלא היו אוצר גדול במסדרונות של תיכון פאלמר, איפה שאני ניסיתי להיות קולית בזמנו. אבל חשדתי שהיה משהו מאד חשוב בכל עניין הפמיניזם הזה, אז התחלתי להתגנב על קצות האצבעות לספרייה של אמא שלי ולקחתי ספרים וקראתי בהם- ומעולם, כמובן, לא הודיתי בכך. לא ממש אימצתי את תווית הפמיניסטית עד שהלכתי לברנרד קולג' ושמעתי את איימי ריצ'רדס ואת ג'ניפר באומגרדנר נואמות בפעם הראשונה. הן כתבו יחד ספר שנקרא "מניפסטה". אולי תשאלו, איזו התגלות עמוקה היתה אחראית לרגע הקליק הפמיניסטי שלי? גרביוני רשת. ג'ניפר באומגרדנר לבשה כאלה. ואני חשבתי שזה היה ממש מדליק. והחלטתי, אוקיי, אני יכולה לאמץ את התווית הפמיניסטית. עכשיו אומר לכם זאת- ואני לוקחת את הסיכון שאביך את עצמי, בגלל שלדעתי חלש מעבודת הפמיניזם היא להודות שאסתטיקה, שיופי, שכיף עושה את ההבדל. יש תנועות פוליטיות מודרניות רבות שתפסו כוח באופן לא מבוטל בגלל מגניבות תרבותית. מישהו שמע על שני החבר'ה האלה לדוגמה?

אז הפמיניזם שלי חייב הרבה לזה של אמי, אבל הוא שונה מאד. אמא שלי אומרת "פטריאכליה", אני אומרת "מגוון זהויות". אז גזע, מעמד, מגדר, יכולת, כל אלו משולבים לתוך החוויות שלנו של מה זה אומר להיות אישה. שכר שוויוני? כן. בהחלט סוגיה פמיניסטית. אבל עבורי, כך גם הגירה. תודה רבה. אמא שלי אומרת "צעדת מחאה". אני אומרת "התארגנות און-ליין". אני עורכת שותפה, יחד עם קולקטיב של עוד נשים מדהימות וסופר-חכמות, אתר שנקרא פמיניסטינג.קום. אנחנו ההוצאה הפמיניסטית בתפוצה הרחבה ביותר מאז ומעולם. ואני מספרת לכם את זה בגלל שאני חושבת שמאד חשוב לוודא שיהיה רצף.

בלוגים פמיניסטים הם למעשה הגרסה בת המאה ה-21 של העלאת מודעות. אבל יש לנו גם השפעה פוליטית ישירה. פמיניסטינג הצליח להוריד מוצרים מהמדפים ברשת וולמארט. קיבלנו מכתבי נאצה ממנהלן שונא נשים שפוטר מבית ספר ביג10. ואחת ההצלחות הגדולות ביותר שלנו היא העובדה שאנחנו מקבלות מכתבים ממתבגרות מאמצע איווה שאומרים "חיפשתי בגוגל את ג'סיקה סימפסון ונתקלתי באתר שלכם. הבנתי שפמיניזם זה לא רק שנאת-גברים ונעלי בירקנשטוק". אז אנחנו יכולות למשוך את הדור הצעיר בדרך חדשה לגמרי.

אמא שלי אומרת "גלוריה סטיינם" (פמיניסטית, עיתונאית ופעילת זכויות אדם). אני אומרת "סמהיטה מוקופאדהי מרים פרז, אן פרידמן, ג'סיקה ולנטי, ונסה ולנטי, וכך הלאה והלאה והלאה" (כותבות בפמינסיטינג) אנחנו לא רוצות גיבורה אחת. אנחנו לא רוצות איקון. אנחנו לא רוצות דמות אחת. אנחנו אלפי נשים וגברים ברחבי המדינה הזו שעוסקים בכתיבה ברשת, בעבודה קהילתית, שינוי של מוסדות מבפנים החוצה- כולם ממשיכים את העבודה המדהימה שהאמהות והסבתות שלנו התחילו. תודה רבה.

(מחיאות כפיים).

מה שמביא אותי לפרדוקס השני: התפקחות לגבי קטנותנו ושמירה על אמונה בגדולתנו בו זמנית. רבים מבנות הדור שלי בגלל הורות עם כוונות טובות וחינוך להערכה עצמית- עברו סוציאליזציה שמובילה לאמונה שאנחנו פתיתי שלג קטנים ומיוחדים- (צחוק) שעומדים לצאת ולהציל את העולם. אלו שלוש מילים שרבות מאיתנו גדלו איתן. אנחנו חוצות במות של טקסי סיום, ב"היי" מהציפיות המוגדלות שלנו, וכשאנחנו נוחתות חזרה על כדור הארץ אנחנו מבינות שאנחנו לא מבינות מה לעזאזל זה אומר להציל את העולם בכלל. המדיה המרכזית מציירת לעיתים קרובות את הדור שלי בתור דור אפתי. ואני חושבת שזה הרבה יותר מדויק לומר שאנחנו המומים מאד. ויש הרבה סיבות להלם הזה, אם לומר את האמת- משבר סביבתי חלוקת משאבים במדינה הזו שלא ראינו מאז 1928, ובאופן גלובלי, חלוקת משאבים בלתי שוויונית ולחלוטין לא מוסרית. שנאת זרים נמצאת בעליה- הסחר בנשים וילדות. זה מספיק להעמיס על החושים ולהשאיר תחושת הלם.

חוויתי את זה באופן אישי כשסיימתי את לימודיי בברנרד קולג' בשנת 2002. הייתי מתודלקת, מוכנה לחולל שינוי. יצאתי והלכתי לעבוד בארגון ללא כוונת רווח, הלכתי ללימודים, עשיתי טלפונים, הפגנתי, התנדבתי, ושום דבר מזה לא הביא שינוי. ולילה אחד אפל במיוחד בדצמבר 2004, ישבתי עם המשפחה שלי ואמרתי שהתפקחתי מהאשליה. הודתי שהיתה לי פנטזיה, מעין פנטזיה אפלה- לכתוב מכתב על כל מה שלא בסדר בעולם ואז להצית את עצמי על מדרגות הבית הלבן. אמא שלי לקחה לגימה מהמשקה הקל הקבוע שלה, העיניים שלה ממש התמלאו בדמעות, והיא הסתכלה ישר אלי ואמרה, "לא מקובל עלי היאוש שלך". היא אמרה, "את חכמה יותר, יצירתית יותר, ועמידה יותר מזה."

מה שמביא אותי לפרדוקס השלישי שלי. להתבגר פירושו לשאוף להצלחה פראית ולהיות מסופק מכישלון נאה מאד. (צחוק) (מחיאות כפיים) יש סופר שהשפיע עלי עמוקות, פרקר פאלמר, והוא כותב שרבים מאיתנו מוכים "בין הערכת יתר יהירה של עצמנו לבין הערכת חסר מתרפסת של עצמנו". אולי כבר ניחשתם בשלב זה, לא העליתי את עצמי באש. עשיתי את מה שאני יודעת לעשות ביאוש, וזה לכתוב. כתבתי את הספר שהייתי צריכה לקרוא. כתבתי ספר על שמונה אנשים מופלאים ברחבי המדינה שעוסקים בצדק חברתי. כתבתי על ניא מרטין-רובינסון, ילידת דטרויט ובתם של שני פעילי זכויות אזרח, שמקדישה את חייה לצדק סביבתי. כתבתי על אמילי אפט אשר התחילה כעובדת סוציאלית במערכת הרווחה בגלל שהחליטה שזה הדבר הכי אצילי שהיא יכלה לעשות, אך מהר מאד למדה כי, לא רק שאינה אוהבת את זה, אלא גם שהיא לא ממש טובה בזה. במקום זאת, מה שהיא באמת רצתה לעשות הוא ליצור סרטים. אז היא יצרה סרט על מערכת הרווחה והיתה לסרט השפעה אדירה. כתבתי על מריסלה גוזמן, בתם של מהגרים מקסיקנים, שהצטרפה לצבא כדי לממן לימודים במכללה. היא עברה תקיפה מינית בטירונות וייסדה בשותפות קבוצה שנקראת "רשת הפעולה של נשות הצבא"

מה שלמדתי מאנשים אלו ומאחרים הוא שלא יכולתי לשפוט אותם על סמך כישלונם לעמוד במטרות הנשגבות שלהם. רבים מהם עובדים במערכות סבוכות עד מאד- הצבא, הקונגרס, מערכת החינוך וכו' אבל מה שהם הצליחו לעשות מתוך המערכות הללו הוא להיות כוח אנושי. ובסופו של יום, מה יכול להיות יותר חשוב מזה. קורנל ווסט אומר, "מובן שזהו כישלון. אבל עד כמה הכישלון הזה טוב?" אין בכך כדי לומר שעלינו לוותר על החלומות הפרועים ביותר שלנו. יש בכך כדי לומר שאנו פועלים בשתי רמות. באחת, אנחנו מנסים להתמודד עם המערכות המקולקלות הללו בהן אנחנו מוצאים את עצמנו. ברמה אחרת, אנחנו מודדים את ערכנו בהצלחתנו להפוך את יומו של אדם אחד לטוב יותר, צודק יותר וכו'.

אז כשהייתי ילדה קטנה, היו לי כמה הרגלים משונים מאד. אחד מהם היה שהייתי שוכבת על רצפת המטבח בבית ילדותי, והייתי מוצצת את אגודל ידי השמאלית ומחזיקה את אצבעות כף רגליה הקרות של אמי בידי הימנית. (צחוק) הקשבתי לה משוחחת בטלפון, מה שנהגה לעשות הרבה. היא דיברה על ישיבות מועצת מנהלים, היא הקימה ארגוני שלום, היא תיאמה הסעות מאורגנות, היא ניחמה חברים- כל הפעולות היומיומיות האלו של דאגה ויצירתיות. וכך, בגיל שלוש וארבע, הקשבתי לצליל המרגיע של קולה. אבל אני חושבת שגם קיבלתי את השיעורים הראשונים שלי באקטיביזם.

לאקטיביסטים שראיינתי לא היה דבר במשותף, ממש כלום, מלבד דבר אחד, וזה שכולם ציינו את אמהותיהם כהשפעה החשובה והמעצבת ביותר לאקטיביזם שלהם. לעתים קרובות כל כך, במיוחד בגיל צעיר, אנחנו מחפשים הרחק אחר דוגמאות לחיים של משמעות, ולפעמים הם ממש אצלנו במטבח, מדברים בטלפון, מכינים לנו ארוחת ערב, עושים את כל מה שגורם לכדור הארץ לסוב. אמא שלי ונשים כה רבות כמוה לימדו אותי שהחיים הם לא עניין של זוהר, או וודאות, או אפילו בטחון. הם עניין של אימוץ הפרדוקס. נקיטת פעולה אל מול הלם. אהבה טובה של אנשים. בסופו של יום, אלו הדברים שהופכים את החיים למלאים באתגר ובגמול.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)