קליי שירקי על מוסדות מול שיתוף פעולה

איך קבוצות מבצעות משהו ? נכון ? איך ניתן לארגן קבוצה של פרטים כך שתפוקת הקבוצה תהיה עקבית ובעלת ערך יציב, במקום להיות תוהו ובוהו ? והמסגרת הכלכלית של הבעיה הזו נקראת עלויות תיאום. ועלות תיאום היא במהותה כל הקשיים הפיננסים או מוסדיים בלארגן תפוקה קבוצתית. והייתה לנו תשובה קלאסית לעלויות תיאום, שאומרת שאם אתה רוצה לתאם את העבודה של קבוצת אנשים, אז אתה מקים מוסד, נכון ? אתה מגייס קצת משאבים. אתה מייסד משהו. זה יכול להיות פרטי או ציבורי. זה יכול להיות למטרת רווח או לא למטרת רווח. זה יכול להיות גדול או קטן. אבל אתה מצרף את המשאבים האלו. אתה מקים מוסד, ואתה משתמש במוסד לתאם את פעילויות הקבוצה.

לאחרונה, מכיוון שהמחיר של לאפשר לקבוצות לתקשר אחת עם השנייה צנח דרך הרצפה -- ועלויות התקשורת הן אחת מהתשומות הגדולות לתיאום -- ישנה תשובה שנייה, שהיא להכניס את שיתוף הפעולה לתוך התשתית, לתכנן מערכות שמתאמות את התפוקה של הקבוצה כתוצר לוואי של פעולת המערכת מבלי להתייחס למודלים מוסדיים. אז על זה אני רוצה לדבר היום. אבהיר זאת עם כמה דוגמאות מוחשיות למדי, אבל תמיד מכוונות לתמונה הרחבה.

אז אתחיל בלנסות לענות על שאלה שאני יודע שכל אחד מכם בודאי שאל את עצמו בשלב כזה או אחר ושהאינטרנט בנוי לענות עליה, והיא, איפה אוכל למצוא תמונה של בתולת ים על גלגיליות ? אז בניו יורק, ביום שבת הראשון של כל קיץ, אי קוני, פארק השעשועים המקומי שלנו, הבלוי באופן מקסים, מארח את מצעד בתולת הים. זהו מצעד חובבני, אנשים באים מכל עברי העיר, אנשים שמים כל מיני תלבושות. חלקם לובשים קצת פחות. צעירים ומבוגרים, רוקדים ברחובות. טיפוסים צבעוניים, וכולם נהנים. הדבר שאליו אני רוצה להפנות את תשומת לבכם הוא לא מצעד בתולת הים עצמו, על אף שהוא מקסים בפני עצמו, אלא לתמונות האלו. אני לא צילמתי אותם. איך קיבלתי אותם ? והתשובה היא : מצאתי אותם בפליקר.

פליקר הוא שרות שיתוף תמונות שמאפשר לאנשים לקחת תמונות, להעלות אותם לרשת, לשתף בהם מעל הרשת וכן הלאה. לאחרונה, פליקר הוסיפו שימוש חדש הנקרא תיוג. את התיוג יזמו Del.icio.us וג'ושוע שכטר. Del.icio.us הוא שרות סימון אתרים (bookmarking) חברתי. תיוג הוא תשובת תשתית של שיתוף פעולה לבעיית סיווג. נכון ? לו הייתי נותן הרצאה זו בשנה שעברה, לא הייתי יכול לעשות את מה שכרגע עשיתי, מכיוון שלא הייתי יכול למצוא את התמונות ההן. אבל במקום להגיד, אנחנו צריכים לשכור ספרנים ממעמד מקצועי כדי לארגן את התמונות האלו מהרגע שהועלו לרשת, פליקר פשוט העבירו למשתמשים את היכולת לאפיין תמונות. אז הייתי יכול להיכנס ולהוריד את התמונות שתויגו כ "מצעד בתולת הים". היו 3,100 תמונות שצולמו על ידי 118 צלמים, כולן מקובצות ואז מופיעות תחת השם החביב הזה, מוצגות בסדר כרונולוגי הפוך. ואז הייתי יכול ללכת ולמצוא אותם בשביל להעביר לכם את המצגת הקצרה הזו.

עכשיו, איזו בעייה קשה נפתרת כאן ? וזה בראייה הכי סכימטית שיכולה להיות, זו בעיית התיאום, נכון ? יש מספר גדול של אנשים באינטרט, לחלק קטן מאוד מהם יש תמונות ממצעד בתולת הים. איך אנחנו מחברים בין האנשים האלו כדי לתרום לעבודה הזו? התשובה הקלאסית היא להקים מוסד, נכון ? למשוך את האנשים האלו לתוך איזשהו מבנה מאורגן מראש שיש לו מטרות מוגדרות. ואני רוצה להסב את תשומת ליבכם לחלק מתופעות הלוואי של הליכה בדרך המוסדית.

קודם כל, כאשר אתה מקים מוסד, אתה לוקח על עצמך בעיית ניהול, נכון ? זה לא מספיק רק לשכור עובדים. אתה חייב לשכור עובדים נוספים בשביל לנהל את אותם עובדים. ולאכוף את מטרות המוסד וכן הלאה. שנית, אתה חייב לגבש מבנה. נכון? אתה חייב מבנה כלכלי. אתה חייב מבנה משפטי. אתה חייב מבנה פיזי. וזה יוצר עלויות נוספות. שלישית, הקמת מוסד היא באופן מהותי פעולה מפרידה. אתם שמים לב שאין לנו את כל מי שיש לו תמונה. אי אפשר לשכור את כולם בחברה, נכון? אי אפשר לגייס את כולם לארגון ממשלתי. חייבים להשאיר חלק מהאנשים בחוץ. ורביעית, כתוצאה מההפרדה הזו, אתם גומרים עם מעמד מקצועי. תראו את השינוי כאן. הלכנו מאנשים עם תמונות לצלמים. נכון ? יצרנו מעמד מקצועי של צלמים שמטרתם היא לצאת ולצלם את מצעד בתולת הים או כל דבר אחר אותו הם נשלחים לצלם.

כאשר בונים שיתוף פעולה לתוך התשתית, שהיא תשובת פליקר, ניתן להשאיר את האנשים איפה שהם ואתה לוקח את הבעייה לפרטים במקום את הפרטים אל הבעייה אתה מארגן את התאום בתוך הקבוצה, ועל ידי כך אתה משיג את אותה תוצאה ללא קשיים מוסדיים. אתה מאבד את החובה המוסדית. אתה מאבד את הזכות לעצב את עבודת האנשים כאשר זהו מבצע התנדבותי, אבל אתה משיר גם את העלות המוסדית, מה שנותן לך גמישות גדולה יותר. מה שפליקר עושה הוא מחליף תכנון בתיאום. וזהו היבט כללי של מערכות שיתוף פעולה אלו.

נכון. כולכם חוויתם את זה בחייכם מתי שקניתם את מכשיר הטלפון הנייד הראשון שלכם, והפסקתם ליצור תוכניות. פשוט אמרתם, אתקשר אליך כשאגיע לשם. תתקשר אלי כשאתה מסיים לעבוד. נכון? זוהי החלפה של תכנון בתיאום על ידי (תקשורת) נקודה לנקודה. נכון. עכשיו אנחנו מסוגלים לעשות דברים מהסוג הזה עם קבוצות. במקום להגיד, אנחנו צריכים לעשות תכנית מראש, אנחנו חייבים תכנון לחמש שנים של איפה הויקיפדיה הולכת להיות, אתה יכול פשוט לומר, בוא נתאם את המאמץ הקבוצתי, ונתמודד עם זה ככל שאנו מתקדמים, מכיוון שכעת אנחנו מתואמים מספיק כך שאנחנו לא צריכים להתמודד עם הבעיות של להחליט מראש מה לעשות.

אז הנה דוגמא נוספת. ישנם תמונות בפליקר המתויגות "עיראק." וכל מה שהיה קשה לגבי עלות התיאום עם מצעד בתולת הים כאן אפילו יותר קשה. כעת יש יותר תמונות. יותר צלמים. זה נלקח על פני איזור גיאוגרפי יותר רחב. התמונות מפוזרות על פני זמן ארוך יותר. והגרוע מכל, המספר בתחתית, בערך עשר תמונות לכל צלם, הוא שקר. זה נכון מתמטית, אבל זה לא אומר שום דבר חשוב מכיוון שבמערכות האלו, הממוצע אינו מה שחשוב.

מה שחשוב הוא זה. זהו תרשים של תמונות המתויגות עיראק כפי שצולמו על ידי 529 צלמים שתרמו 5,445 תמונות. וזה מדורג בסדר לפי מספר התמונות שצולמו על ידי כל צלם. אתם יכולים לראות כאן, בקצה, הצלם הפורה ביותר שלנו צלם בערך 350 תמונות ואתם יכולים לראות שיש בודדים שצילמו מאות תמונות. ואז יש עשרות אנשים שצילמו עשרות תמונות. וכאשר אנחנו מגיעים לכאן, אנחנו מקבלים עשר או פחות תמונות, ואז יש את הזנב הארוך, השטוח הזה. וכאשר אתם מגיעים למרכז, יש לכם מאות אנשים שתרמו תמונה אחת כל אחד.

זה נקרא התפלגות חוק-חזקה. היא מופיעה לעתים קרובות במערכות חברתיות לא מרוסנות כשמרשים לאנשים לתרום כמה שיותר או כמה שפחות כרצונם, זה מה שלעתים תכופות מקבלים. נכון? המתמטיקה מאחורי התפלגות חוק-חזקה היא שמה שבמקום ה Nי עושה בערך 1 לחלק בN ממה שנמדד, ביחס לבן אדם במקום הראשון. אז אנחנו מצפים שהצלם העשירי הכי פורה יתרום עשירית מהתמונות, והצלם המאה הכי פורה יתרום בערך מאית מהתמונות שהצלם הכי פורה תרם. אז ראש העקומה יכול להיות חד יותר או שטוח יותר. אבל המתמטיקה הבסיסית מתארת גם את השיפוע החד וגם את הזנב הארוך והשטוח.

ובאופן מפתיע, במערכות האלו, ככל שהם גדלות, המערכות לא מתכנסות, הם מתבדרות יותר. במערכות גדולות יותר, הראש נהיה גדול יותר והזנב נהיה ארוך יותר, כך שחוסר האיזון גדל. ניתן לראות בברור שהעקום ממורכז חזק בצד שמאל. הנה כמה חזק. אם תקחו את ה 10% הצלמים המובילים בתרומתם למערכת זו, הם אחראיים ל ¾ מהתמונות שצולמו -- רק 10% העליונים, הצלמים הפורים ביותר. אם תלכו עד ה 5%, עדיין תקבלו 60% מהתמונות. אם תלכו לאחוז אחד, תוציאו מהחשבון 99% מהמאמץ הקבוצתי, עדיין תקבלו ככמעט רבע מהתמונות. ובגלל המרכוז שמאלה, הממוצע בעצם כאן, הרחק לשמאל. וזה נשמע מוזר לאוזנינו, אבל מה שקורה בסוף הוא ש 80% מהתורמים תרמו כמות שמתחת לממוצע. זה נראה מוזר מכיוון שאנחנו מצפים שממוצע ואמצע יהיו בערך אותו דבר, אבל הם ממש לא.

זו המתמטיקה מתחת לחוק ה80/20. נכון ? בכל פעם שאתם שומעים מישהו מדבר על חוק ה80/20, זה מה שקורה. נכון ? 20% מהסחורה אחראית ל 80% מהרווח, 20% מהמשתמשים צורכים 80% מהמשאבים -- זוהי הצורה עליה מדברים כאשר זה קורה. למוסדות יש שני כלים: גזרים ומקלות. ואזור ה80% הוא אזור של לא-גזר ולא-מקל. העלויות של ניהול מוסד מכתיבים שאתה לא יכול להעסיק את האנשים האלה בקלות במסגרת מוסדית. המודל המוסדי תמיד דוחף שמאלה, מתייחס לאנשים אלו כמועסקים. התגובה המוסדית היא, אני יכול לקבל 75 אחוז מהערך ב10 אחוז מההעסקות -- נהדר. זה מה שאעשה. מודל התשתית לשיתוף פעולה אומר, למה אתה רוצה לוותר על רבע מהערך? אם המערכת שלך מתוכננת כך שתצטרך לוותר על רבע מהערך, אז תתכנן מחדש את המערכת. אל תתמודד עם העלות שמונעת ממך לקבל את תרומתם של האנשים האלה, בנה את המערכת כך שכל אחד יוכל לתרום כל כמות.

אז תגובת התיאום שואלת לא, איך האנשים האלה כמועסקים, אלא, איך התרומה שלהם? נכון? יש לנו כאן פסיכו מילט, משתמש פליקר אחד, שתרם תמונה אחת ורק אחת שכותרתה "עיראק." והנה התמונה. נכון. מתויגת, "יום גרוע בעבודה." נכון? אז השאלה היא, האם אתה רוצה את התמונה הזו? כן או לא. השאלה היא לא, אם פסיכו מילט הוא מועסק טוב?

והמתח כאן הוא בין המוסד כמאפשר והמוסד כמכשול. כשאתה מתמודד עם קצה שמאלי של אחת מההתפלגויות האלו, כשאתה מתמודד עם האנשים שמשקיעים הרבה זמן בלייצר הרבה מהחומר שאתה רוצה, זהו עולם בו המוסד מאפשר. אתה יכול לשכור את האנשים האלו כעובדים, לתאם את עבודתם ולקבל תפוקה מסויימת. אבל כשאתה נמצא פה איפה שהפסיכו מילטים של העולם מוסיפים תמונה אחת כל פעם, זה מוסד כמכשול.

מוסדות שונאים שאומרים להם שהם מכשולים. אחד הדברים הראשונים שקורים כאשר אתה ממסד בעיה הוא שהמטרה הראשונה במעלה של המוסד עוברת באופן מיידי מהמטרה המוצהרת לשימור עצמי. והמטרה בפועל של המוסד עוברת מ2 ועד N. נכון? אז כשנאמר למוסדות שהם מכשולים, ושישנן דרכים אחרות לתאם ערך, הם עוברים משהו קצת דומה לשלבי קובלר-רוס -- (צחוק) -- של תגובה, כשמבשרים לך שיש לך מחלה סופנית: הכחשה, כעס, התמקחות, קבלה. רוב מערכות שיתוף הפעולה שראינו לא קיימות מספיק זמן כדי להגיע לשלב הקבלה.

הרבה מאוד מוסדות עדיין בהכחשה, אבל אנחנו רואים לאחרונה הרבה כעס והתמקחות. יש דוגמא מופלאה המתרחשת עכשיו. בצרפת, חברת אוטובוסים תובעת אנשים היוזמים שיתופי רכב (carpool), נכון, כי העובדה שהם תיאמו את עצמם כדי ליצור ערך של שיתוף פעולה גורעת מהם רווח. אתם יכולים לעקוב אחרי זה בגרדיאן. זה בעצם די מבדר.

השאלה הגדולה יותר היא, מה אתה עושה עם הערך שנמצא כאן למטה? נכון? איך אתה ממצה אותו? ומוסדות, כפי שאמרתי, מנועים מלמצות את זה. סטיב באלמר, כעת מנכ"ל מיקרוסופט, מתח ביקורת על לינוקס לפני כמה שנים, והוא אמר, אוה, העסק הזה של אלפי מתכנתים הלוקחים חלק בלינוקס, זו אגדה. נכון? בדקנו מי לקח חלק בלינוקס, ורוב טלאי התוכנה (patches) יוצרו על ידי מתכנתים שעשו רק דבר אחד. נכון? ניתן לשמוע את ההתפלגות הזאת מאחורי התלונה ההיא. וניתן לראות מדוע, מנקודת מבטו של באלמר, זה רעיון גרוע, נכון ? שכרנו את המתכנת הזה, הוא נכנס, שתה את הקולות שלנו שיחק כדורגל שולחן במשך שלוש שנים והיה לו רעיון אחד. (צחוק) נכון? העסקה לא טובה. נכון? (צחוק)

שאלת פסיכו מילט היא, האם היה זה רעיון טוב? מה אם זה היה טלאי של אבטחה ? מה אם זה היה טלאי אבטחה נגד ניצול גלישת באפר, שלווינדוס יש לא מעט אלא כמה וכמה? האם אתה רוצה את הטלאי הזה, נכון? העובדה שמתכנת יחיד יכול, בלי להיות מחויב להיכנס ליחסי עובד מעביד עם מוסד, לשפר את לינוקס פעם אחת ולא להיראות שוב, צריכה להטיל אימה על באלמר. מכיוון שסוג כזה של ערך אינו נגיש במסגרות מוסדיות קלאסיות, אלא הוא חלק ממערכות שיתוף פעולה של תכנות קוד פתוח, או שיתוף קבצים,

של הויקיפדיה. השתמשתי בהרבה דוגמאות מפליקר, אבל למעשה ישנם סיפורים על כך מכל עבר. מיטאפ (Meetup), שרות שנוצר כדי שמשתמשים יוכלו למצוא אנשים בסביבתם הקרובה החולקים אתם את אותם תחומי עניין ושלמעשה נפגשים באמת בבית קפה או פאב או מה שתרצו. כאשר סקוט הייפרמן הקים את מיטאפ, הוא חשב שזה ישמש את, אתם יודעים, מעריצי רכבות וחובבי חתולים -- קבוצות קרבה קלאסיות. הממציאים לא יודעים מה ההמצאה. הקבוצה מספר אחת במיטאפ עכשיו, הכי הרבה פרקים בהכי הרבה ערים עם הכי הרבה חברים, הכי פעילה? אמהות הנשארות בבית. נכון? בארצות הברית של הפרוורים של הכנסה כפולה, אמהות הנשארות בבית הם למעשה מפסידות את התשתית החברתית שבאה ממשפחה מורחבת ומשכונות מקומיות קטנות. אז הן ממציאות את זה מחדש בעזרת כלים אלו. מיטאפ זה הפלטפורמה, אבל הערך כאן הוא בתשתית החברתית. אם אתם רוצים לדעת איזה טכנולוגיה הולכת לשנות את העולם אל תשימו לב לנערים בני 13 -- שימו לב לאמהות צעירות, מכיוון שאין להן קמצוץ של תמיכה לטכנולוגיה שלא תשפר באופן ממשי את חייהן. זה כל כך יותר חשוב מאקס בוקס (Xbox), אבל הרבה פחות נוצץ.

אני חושב שזו מהפיכה. אני חושב שזה שינוי מאוד עמוק באופן בו ענייני בני אדם מאורגנים. ואני משתמש במילה זו בכוונה. זו מהפיכה במובן שזה שינו בשיווי המשקל. זו דרך חדשה לעשות דברים שכוללת חסרונות חדשים. בארצות הברית כרגע, אישה בשם ג'ודית מילר עצורה בכלא על שלא חשפה בפני חבר מושבעים פדראלי גדול את מקורותיה -- היא כתבת של הניו יורק טיימס -- מקורותיה בתיק מופשט וקשה למעקב. ועיתונאים מפגינים ברחוב כדי לשפר את חוקי חסיון המקורות העיתונאיים. חוקי חסיון המקורות העיתונאיים הם חוקינו -- בערך מעשה טלאים של חוקי מדינה -- שמונעים מעיתונאי להיות חייב לבגוד במקור עיתונאי. זה קורה, למרות זאת, על רקע של עלייתם של בלוגים. תופעת הבלוגים היא דוגמא קלאסית של חובבנות המונית. זה הפך את פרסום התכנים ללא מקצועי. רוצה לפרסם באופן גלובלי משהו שאתה חושב היום? זה פעולה של כפתור אחד שאתה יכול לעשות בחינם. זה הוריד את המעמד המקצועי של פרסום התכנים למטה לתוך שורות של חובבנות המונית. ועל כן חוק חסיון מקורות עיתונאים, כמה שאנחנו רוצים אותו -- אנחנו רוצים מעמד מקצועי של דוברי-אמת -- נהיה לא עקבי מכיוון שהמוסד נהיה לא עקבי. כעת בארצות הברית ישנם אנשים שמסתבכים בנסיון להבין האם בלוגרים הם עיתונאים או לא. והתשובה לשאלה הזאת היא, שזה לא משנה, מכיוון שזו לא השאלה הנכונה. עיתונאות הייתה תשובה לשאלה חשובה יותר, שהיא, כיצד החברה תהיה מיודעת? איך ישתפו רעיונות ודעות? ואם יש תשובה לכך שקורית מחוץ למסגרת המקצועית של העיתונאות, אז זה לא הגיוני בכלל לקחת מטאפורה מקצועית ולהחיל אותה על המעמד המפוזר הזה. אז עם כמה שאנחנו רוצים את חוקי חסיון המקורות העיתונאים, הרקע -- המוסד שאליו הם מחוברים נהייה לא עקבי.

הנה דוגמא נוספת. פרו-אנה, קבוצות פרו-אנה. אלו הן קבוצות של נערות מתבגרות שמפרסמות בלוגים, לוחות מודעות, סוגים אחרים של תשתית לשיתוף פעולה, והשתמשו בכך כדי להקים קבוצות תמיכה להישארות במצב אנורקטי מבחירה. הם מפרסמות תמונות של דוגמניות רזות, שהן קוראות להן השראה רזה (Thinspiration). יש להם סלוגנים קטנים, כמו ישועה דרך רעב, אפילו יש להן צמידים בסגנון לאנס ארמסטרונג, הצמידים האדומים האלו שמסמלים, בקבוצה הקטנה, אני מנסה לשמור על הפרעת האכילה שלי. הן מחליפות טיפים, כמו, אם מתחשק לך לאכול משהו, תנקי את השירותים או את פח האשפה. החשק יעבור.

אנחנו רגילים לקבוצות תמיכה שהן מועילות יש לנו תפיסה שקבוצות תמיכה הן במהותן מועילות. אבל מסתבר שההגיון של קבוצות התמיכה הוא נייטראלי בערכו. קבוצת תמיכה זה בסך הכל קבוצה קטנה הרוצה לשמר דרך חיים בתוך הקשר של קבוצה גדולה יותר. עכשיו, כשהקבוצה הגדולה יותר היא חבורה של שיכורים, והקבוצה הקטנה רוצה להישאר פיכחים, אז אנחנו חושבים, שזו קבוצת תמיכה נהדרת. אבל כשהקבוצה הקטנה זה נערות שרוצות להישאר אנורקסיות מבחירה, אז אנחנו מבועתים. מה שקרה הוא שהמטרות הנורמטיביות של קבוצות התמיכה שאנחנו רגילים אליהן באו ממוסדות שהגדירו את המסגרת שלהם, ולא מהתשתית. ברגע שהתשתית נהיית זמינה באופן גנרי, ההגיון של קבוצת התמיכה התגלה כנגיש לכולם, כולל אנשים החפצים במטרות מהסוג הזה.

אז יש חסרונות משמעותיים לשינויים האלו כמו גם יתרונות. ובודאי, בסביבה הנוכחית, צריך רק להזכיר את העבודה של שחקנים לא ממשלתיים המנסים להשפיע על עניינים חובקי עולם ומנצלים את אלו. זוהי מפה חברתית של חוטפי המטוס ושותפיהם שבצעו את התקפת ה11/9. היא נוצרה על ידי ניתוח תבניות התקשורת שלהם בעזרת הרבה מהכלים האלו. וללא ספק קהיליות המודיעין בעולם עושים את אותה עבודה היום עבור ההתקפות בשבוע שעבר

עכשיו, זה החלק בשיחה בו אני אומר לכם מה יהיה כתוצאה מכל זה, אבל נגמר לי הזמן, שזה טוב, כי אני לא יודע. (צחוק) נכון. בדומה למכבש הדפוס, אם זו באמת מהפיכה, אז זה לא מוביל אותנו מנקודה A לנקודה B. זה מוביל אותנו מנקודה A לכאוס. מכבש הדפוס הוביל ל200 שנים של כאוס, מעבר מעולם בו הכנסייה הקתולית הייתה סוג הכוח הפוליטי המארגן להסכם ווסטפאליה, כשידענו לבסוף מה היחידה החדשה: מדינת הלאום.

עכשיו, אני לא חוזה מאתיים שנים של כאוס כתוצאה מכך. 50. 50 שנים שבהן קבוצות מתואמות בצורה רופפת ימונפו באופן הולך וגובר, וככל שקבוצות אלו יוותרו על חובות מוסדיות מסורתיות -- כמו החלטה מראש מה יקרה, או מוטיב הרווח -- כך יקבלו מינוף גבוהה יותר. ומוסדות יהיו תחת לחץ הולך וגובר, וככל שינוהלו בקשיחות, וככל שיסמכו על מונופולי מידע, כך הלחץ יהיה גדול יותר. וזה יתרחש בזירה אחת כל פעם, מוסד אחד כל פעם. הכוחות הם כלליים, אבל התוצאות יהיו ספציפיות.

אז הנקודה כאן היא לא, "זה נהדר," או "אנחנו נראה מעבר מרק מוסדות לרק מסגרות לשיתוף פעולה." זה יהיה הרבה יותר מסובך מזה. אבל הנקודה היא שזו תהיה היערכות מחדש מסיבית. ומכיוון שאנחנו יכולים לראות את זה מראש ולדעת שזה בא, הטיעון שלי הוא ביסודו שכדאי שנהיה טובים בזה. תודה רבה לכם. (מחיאות כפיים)