כריס אבאני מהרהר על האנושיות

החיפוש התמידי שלי הוא אחר דרכים לרשום, לשתף ולתעד סיפורים על אנשים, אנשים רגילים. סיפורים המציעים שינוי, הנוטים לעבר הנשגב, אך שהם לעולם לא רגשניים, שאינם מפנים מבט מהחשוך ביותר שבנו. כי אני באמת מאמין שאנו יפים ביותר בשעה שאנו מכוערים ביותר. כי זהו הרגע בו אנו באמת יודעים ממה אנו עשויים. כפי שכריס אמר, גדלתי בניגריה יחד עם דור שלם של סטודנטים, בשנות ה 80', שהפגינו נגד דיקטטורה צבאית שבסופו של דבר הסתיימה. אם כך, לא מדובר רק בי אלא בדור שלם.

אבל מה שלמדתי הוא שהעולם אינו ניצל על ידי מחוות משיחיות גדולות אלא בעזרת הצטברות פשוטה של מעשי חמלה עדינים, רכים, כמעט בלתי נראים מעשי חמלה יומיומיים. בדרום אפריקה ישנו ביטוי הנקרא אובונטו. אובונטו נובע מפילוסופיה הטוענת כי הדרך היחידה להיות אנושי היא אם אתה תשקף את אנושיותי חזרה אלי. אבל אם אתם כמוני, האנושיות שלי היא יותר כמו חלון. אני לא באמת רואה אותה, לא שם לב אליה עד אשר, אתם יודעים, יש חרק מת גדול על החלון. ואז פתאום אני רואה אותה ובדרך כלל זה לא טוב. זה קורה לרוב כשאני מקלל בפקק תנועה מישהו שמנסה לנהוג במכוניתו ולשתות קפה ולשלוח דוא"ל ולרשום פתקים. מה שאובונטו למעשה אומר הוא שאין דרך בה נוכל להיות אנושיים בלא אנשים אחרים. זה בעצם מאד פשוט, אך גם מאד מורכב.

לכן, חשבתי שאפתח עם כמה סיפורים. עלי לספר לכם סיפורים על אנשים יוצאי דופן, ולכן חשבתי שאפתח עם אמא שלי. (צחוק) והיא הייתה גם כהה. אימי הייתה אנגליה. הורי נפגשו באוקספורד בשנות ה 50' ואימי עברה לניגריה וחיה שם. גובהה היה מטר ושישים, היא הייתה לוחמנית ואנגליה מאד. זה ימחיש לכם עד כמה אימי אנגליה - למעשה הייתה, לא מזמן היא נפטרה. היא באה לקליפורניה, ללוס אנג'לס, כדי לבקר אותי. והלכנו למאליבו, שאכזבה אותה מאד. (צחוק) ואז הלכנו למסעדת דגים, וצ'אד הבחור הגולש היה המלצר שלנו. הוא ניגש אלינו ואימא שלי שאלה, "האם יש לכם מנות מיוחדות, איש צעיר?" וצ'אד אומר, "בטח, כאילו, יש לנו מן כזה סלמון כזה, שמגולגל ככה בציפוי כזה של וואסאבי. זה סוף הדרך". ואימי פנתה אלי ושאלה, "איזו שפה הוא מדבר?" (צחוק) עניתי, "אנגלית, אמא" והיא נדה בראשה ואמרה "או, האמריקאים האלו, נתנו להם שפה מדוע אינם משתמשים בה?" (צחוק)

וכך, אישה זו, שהמירה דתה מהכנסייה האנגליקנית לקתוליות כאשר נישאה לאבי - ואין קנאי יותר ממומר לקתולי - החליטה ללמד באזורים הכפריים של ניגריה, בעיקר בקרב נשות האיגבו, את שיטת חישוב הביוץ, שהיא אמצעי המניעה היחיד המאושר על ידי הכנסייה הקתולית אך היא לא ידעה טוב את שפת האיגבו. היא לקחה אותי איתה כדי שאתרגם. הייתי בן שבע. (צחוק) ובכן, הנה נשים אלו אשר מעולם לא דיברו על המחזור שלהן עם בעליהן, ואני שואל אותן, "כל כמה זמן את מקבלת את המחזור שלך?" (צחוק) והאם את שמה לב להפרשות כלשהן? (צחוק) ועד כמה הפות שלך נפוח? (צחוק) והיא מעולם לא חשבה על עצמה שהיא פמיניסטית, אימי, אבל היא נהגה לומר, "כל מה שגבר יכול לעשות, אני יכולה לתקן". (מחיאות כפיים) וכאשר אבא שלי התלונן על מצב זה, בו היא לוקחת איתה ילד בן שבע כדי ללמד פיקוח ילודה, אתם יודעים, הוא היה אומר "או, את הופכת אותו לאישה, את מלמדת אותו כיצד להיות אישה". אימי השיבה "מישהו צריך לעשות זאת" (צחוק)

אישה זו - בזמן מלחמת ביאפרה, נלכדנו במלחמה. אימי הייתה עם חמישה ילדים קטנים. לוקח לה שנה אחת, במעבר ממחנה פליטים אחד לאחר, לפלס דרכה למסלול המראה ממנו נטוס החוצה מהמדינה. בכל מחנה פליטים היא הייתה צריכה להתמודד עם חיילים אשר רצו לקחת את אחי הבכור מרק, שהיה בן תשע, ולהפוך אותו לילד חייל. אתם יכולים לדמיין לעצמכם אישה זו שגובהה מטר ושישים, עומדת מול גברים עם רובים הרוצים להרוג אותנו? במהלך כל השנה הזו, אימי לא בכתה אף לא פעם אחת, לא פעם יחידה. אבל כאשר היינו בליסבון, בשדה התעופה, עומדים לטוס לאנגליה, אישה אחת ראתה את אימי לובשת את השמלה הזו, שכובסה כל כך הרבה פעמים עד שהייתה למעשה שקופה, יחד עם חמישה ילדים שנראים רעבים מאד, והיא פנתה ושאלה אותה מה קרה. והיא ספרה לאישה זו. האישה רוקנה את המזוודה שלה ונתנה לאימי את כל בגדיה, ולנו ואת הצעצועים של ילדיה, שלא אהבו את זה כל כך, אבל... (צחוק) זו הייתה הפעם היחידה בה היא בכתה. ואני זוכר ששנים אחר כך, כאשר כתבתי על אימי, ושאלתי אותה "למה בכית אז?" והיא אמרה "אתה יודע, אתה יכול לשריין את ליבך כנגד כל סוג של צרה, כל סוג של זוועה. אבל אקט פשוט של טוב לב מאדם זר יפרום אותך".

הנשים הזקנות בכפר של אבי, לאחר מלחמה זו, שיננו את השמות של כל מי שמת, וקוננו בשירים המורכבים משמות אלו. קינות כה מלנכוליות עד שהן צורבות אותך. והן שרו אותן רק כאשר הן שתלו את האורז, כאילו שהן זורעות את ליבות המתים לתוך האורז. אך כשהגיע זמן הקציר, הן שרו שירים מלאי שמחה, שהורכבו משמות כל אחד מהילדים אשר נולדו באותה שנה. ובעונה הבאה כאשר הן קוננו הן החסירו מהקינה שמות של מתים, במספר שווה למספר הנולדים. בדרך זו, נשים אלו חוללו שינוי רב, שינוי יפה.

האם ידעתם שלפני רצח העם ברואנדה המילה לתיאור אונס והמילה לחתונה היו אותה מילה עצמה? אבל היום הנשים בונות מחדש את רואנדה. האם ידעתם שאחרי האפרטהייד, כאשר ממשלה חדשה נכנסה לבתי הפרלמנט, לא היו שירותי נשים בבניין? מה שמעלה אפשרות שהאפרטהייד היה כולו עניינם של גברים. כל זה אומר שלמרות הזוועה, ולמרות המוות, נשים מעולם לא ממש נחשבו. האנושיות שבהן לא הייתה עניין חשוב לנו.

כאשר גדלתי בניגריה - ועדיף שלא אומר ניגריה, כי זה כללי מדי, אלא באורהובו, חלק האיגבו של המדינה, ממנו אני בא, היו תמיד טקסי חניכה לגברים צעירים. לימדו גברים כיצד להיות גברים במובנים בהם הם אינם נשים, זה מה שזה, בתמצית. רבים מהטקסים היו כרוכים בהרג, הרג של חיות קטנות. נתקדם, מלאו לי 13 - כלומר, היה בזה היגיון שכן זו קהילה חקלאית, מישהו היה צריך להרוג את החיות. לא היו מרכולים שאפשר ללכת אליהם ולקנות סטייק קנגורו - ובכן, מלאו לי 13, והיה תורי להרוג עז. ואני הייתי ילד מוזר, רגיש, שלא באמת יכול לעשות את זה. אבל הייתי חייב לעשות את זה. והייתי אמור לעשות זאת לבדי. אבל חבר שלי, בשם עימנואל, שהיה הרבה יותר מבוגר ממני, ושהיה ילד חייל במלחמת ביאפרה, החליט לבוא איתי. זה די עזר לי להרגיש טוב, בגלל שהוא ראה הרבה דברים. ובכן, כשגדלתי, הוא נהג לספר לי סיפורים על איך דקר אנשים בכידון, והמעיים שלהם נשפכו החוצה, אך הם עדיין המשיכו לרוץ. אז הבחור הזה בא איתי, ואני לא יודע אם אי פעם שמעתם עז, או ראיתם אחת - הן נשמעות כמו בני אדם, זו הסיבה שאנו מכנים טרגדיות "שירת העז". החבר שלי בראד קסלר אומר שנעשינו אנושיים רק כאשר התחלנו לגדל עיזים. בכל אופן, לעז יש עיניים דומות לעיני ילד. וכשניסיתי להרוג את העז הזו ולא יכולתי, עימנואל התכופף, שם את ידו על הפה של העז, מכסה את העיניים כך שלא אצטרך להביט בהן, בעת שאני הורג את העז. זה לא נראה הרבה בשביל בחור שראה כל כך הרבה, ואשר עבורו להרוג עז וודאי נראה כדבר שבשגרה. ובכל זאת היה בו רצון לנסות להגן עלי. הייתי רכרוכי. בכיתי זמן רב. ואחר כך, הוא לא אמר מילה, הוא רק ישב שם וצפה בי בוכה במשך שעה. ולאחר מכן הוא אמר לי, זה תמיד יהיה קשה, אבל אם תבכה כך בכל פעם, תמות משברון לב. רק דע לך, שלפעמים מספיק לדעת שזה קשה. כמובן, דיבור על עיזים גורם לי לחשוב על כבשים, ולא בדרכים טובות. (צחוק)

אני נולדתי יומיים לאחר חג המולד. ובילדותי, אתם יודעים, קיבלתי עוגה והכול, אבל לא קיבלתי מתנות כי ... נולדתי יומיים אחר חג המולד. וכך, הייתי כבן תשע ודודי בדיוק חזר מגרמניה, והתארח אצלנו כומר קתולי, אימי כיבדה אותו בכוס תה, ופתאום דודי אומר "היכן המתנות של כריס?" ואימי אומרת "אל תדבר על כך בפני האורחים". אך הוא השתוקק להראות שזה עתה הוא חזר, ולכן הוא קרא לי ואמר, גש לחדר השינה, החדר שלי. קח מה שאתה רוצה מהמזוודה. זו מתנת יום ההולדת שלך". אני בטוח שהוא חשב שאקח ספר או חולצה, אבל אני מצאתי שם כבשה מתנפחת. (צחוק) אז ניפחתי אותה ורצתי לתוך חדר המגורים, אצבעי במקום בו היא לא אמורה להיות, נופפתי סביב בכבשה המזמזמת הזו, ואימי נראתה כעומדת למות מהלם. (צחוק) האב מקגטריק היה לגמרי נטול מבוכה, הוא רק בחש את התה, הביט באימי ואמר, "זה בסדר דפנה, אני סקוטי". (צחוק) (מחיאות כפיים)

הימים האחרונים שלי בכלא, 18 החודשים האחרונים, שותפי לתא, במשך השנה האחרונה, השנה הראשונה מתוך 18 החודשים האחרונים- שותפי לתא היה בן 14. שמו היה ג'ון ג'יימס, ובאותם ימים, אם בן משפחה ביצע פשע, הצבא היה מחזיק בך כבן ערובה עד שהמשפחה תסגיר את עצמה. וכך, הילד הזה בן ה 14 נידון למוות. לא כל הנידונים למוות היו אסירים פוליטיים - היו שם גם אנשים באמת רעים מאד. והוא הבריח פנימה שתי חוברות קומיקס, שני ספרי קומיקס - ספיידרמן ואקסמן. הייתה לו אובססיה. וכאשר נמאס לו לקרוא בהם, הוא החל ללמד את הגברים הנידונים למוות לקרוא בעזרת ספרי הקומיקס האלו. וכך, אני זוכר איך לילה אחר לילה, אפשר היה לשמוע את הגברים האלו, הפושעים הקשוחים כל כך, מתכנסים סביב ג'ון ג'יימס ומשננים "הא לך ספיידי!" (צחוק) זה מדהים. הייתי באמת מודאג. הוא לא הבין מה זה להיות נידון למוות. הייתי שם פעמיים. פחדתי מאד שאני עומד למות. והוא תמיד צחק ואמר, "בחייך איש, אנחנו נצא מזה". ואני אמרתי "איך אתה יודע?" והוא אמר "או, שמעתי בערוץ השמועות". הם הרגו אותו. הם אזקו אותו לכיסא, הידקו את הפין שלו לשולחן עם מסמר באורך 15 ס"מ. ואז הם השאירו אותו שם לדמם למוות. כך הגעתי לבידוד, כי נתתי ביטוי לרגשותיי. סביבנו, בכל מקום, יש אנשים כאלו.

האיגבו נהגו לומר שהם בנו את האלים שלהם. הם היו מתכנסים יחד כקהילה, והם היו מעלים משאלה. ואז המשאלה הייתה מובאת בפני כוהן הדת אשר היה מוצא חפץ טקסי, והקורבן המתאים היה מועלה, והמקדש לאל היה נבנה. אבל אם האל היה יוצא משליטה ומתחיל לדרוש קרבן אדם, אנשי האיגבו היו הורסים את האל. הם היו ממוטטים את המקדש שלו, היו מפסיקים לומר את שם האל. כך הם הצליחו לתבוע לעצמם חזרה את אנושיותם. כל יום, כל אחד מאיתנו כאן, אנו בונים אלים שנעשו פרועים, הגיע הזמן שנמוטט אותם ונשכח את שמותיהם. לא נדרש לשם כך משהו עצום. נדרש רק שנזהה בקרבנו, כל יום, את המעטים שיכולים לראות, המוקפים באנשים כמו אלו שעליהם סיפרתי לכם.

יש מביניכם בחדר זה, אנשים מדהימים, המציעים לכולנו מראה לאנושיות שלנו. אני רוצה לסיים בשיר של המשוררת האמריקאית לוסיל קליפטון. השיר נקרא "נסך" והוא עבור חברי ווסי הנמצא במקום כלשהו כאן בקהל. "נסך" צפון קרולינה, 1999. "אני מציע לאדמה זו, ג'ין זה. אני מדמיין אדם זקן בוכה כאן, הרחק מעיני המשגיח. לתוך חור הוא דוחף את לשונו אילו היה שלם, הייתה שם השן שלו. יש כאב ברווח בו השן אמורה להיות, בו אמורה להיות האדמה שלו, הבית שלו, אשתו, בנו, בתו היפה. הוא מוחה צער מפניו, ותוחב את אצבעו הצמאה ללשונו הצמאה, וטועם את המלח. אני קורא בשם שיכול להיות שמו, זה בשבילך, איש זקן. הג'ין הזה, האדמה הזו המלוחה". תודה. (מחיאות כפיים)