צ'יפ קיד: עיצוב ספרים זה לא נושא לצחוק. אוקיי, זה כן.

הי. (צחוק)

עשיתי את זה משתי סיבות. ראשית, רציתי לתת לכם התרשמות ויזואלית ראשונית טובה. אבל הסיבה העיקרית שעשיתי את זה היא שזה מה שקורה לי כשאני מוכרח ללבוש מיקרופון שרמוטתי של ליידי גאגא.

(צחוק)

אני רגיל למקרופון נייח. זו הדרך המתאימה לגישה לקהל.

(צחוקׂ)

אבל אתם שמים את הדבר הזה על הראש שלי, ומשהו קורה. פשוט נהייתי מגעיל. (צחוק) אז אני מצטער על זה. ואני כבר סטיתי מהנושא.

(צחוק)

גבירותי ורבותי, הקדשתי את 25 השנים האחרונות מחיי לעיצוב ספרים. "כן, ספרים. אתם יודעים, הדפים הכרוכים עם דיו על הנייר. אתם לא יכולים לכבות אותם עם מתג. ספרו לילדיכם." הכל סוג של התחיל כטעות קטנה, כמו פניצילין. (צחוק)

מה שבאמת רציתי היה להיות מעצב גרפי באחת מחברות העיצוב הגדולות בניו יורק. אבל כשהגעתי לשם, בסתיו 1986, ועשיתי הרבה ראיונות, מצאתי שהדבר היחידי שהוצע לי היה להיות עוזר למנהל אמנותי באלפרד א. קנופף, הוצאת ספרים. עכשיו הייתי טיפש, אבל לא כל כך טיפש שדחיתי את זה.

לא היה לי שום מושג מה שעמדתי להיות חלק ממנו, והייתי ממש בר מזל. ובמהרה, הבנתי מה התפקיד שלי. העבודה שלי הייתה לשאול את השאלה הזאת: "איך הסיפורים נראים?" מפני שזה מה שקנופף עושה. הוא מפעל הסיפורים, אחד הטובים בעולם. אנחנו מביאים סיפורים לציבור.

הסיפורים יכולים להיות כל דבר, וחלק מהם אפילו אמיתיים. אבל לכולם יש משהו משותף: הם כולם צריכים להראות כמו משהו. כולם צריכים פנים. למה? כדי לתת לכם רושם ראשוני של מה שאתם עומדים להכנס אליו. מעצב ספרים נותם צורה לתוכן, אבל גם מצליח לאזן בעדינות בין השניים.

עכשיו, ביום הראשון של לימודי העיצוב הגרפי שלי באוניברסיטת פן סטייט, המורה, לני סומיס, נכנס לחדר וצייר תמונה של תפוח על הלוח, וכתב את המילה "תפוח" מתחת, ואמר, "אוקיי, שיעור מספר אחד, תקשיבו," והוא כיסה את התמונה ואמר, "או שאתם אומרים את זה, " והוא כיסה את המילה, "או שאתם מראים את זה. אבל אתם לא עושים את זה." מפני שזה להתייחס לקהל שלכם כמו לטיפשים. (צחוק) ומגיע להם יותר.

ולא תאמינו, אבל מהר מאוד, הייתה לי הזדמנות לבחון את התאוריה הזו במציאות בשני ספרים שעבדתי עליהם בשביל קנופף. הראשון היה הזכרונות של קתרין הפבורן, והשני היה הביגרפיה של מרלין דיטריך. עכשיו הספר של הפבורן נכתב בסגנון מאוד שיחתי, זה היה כאילו היא יושבת מולך בשולחן ומספרת לך את הכל. הספר של דיטריך היה התבוננת של ביתה; זה היה ביוגרפיה. אז הסיפור של הפבורן הוא מילים והסיפור של דיטריך הוא תמונות, אז ככה עשינו את זה. אז הנה לכם. תוכן טהור וצורה טהורה, אחד ליד השניה. בלי לריב, בנות.

"מהו פארק יורה?" עכשיו, מה הסיפור כאן? מישהו מהנדס מחדש דינוזאורים על ידי מיצוי הדי-אן-איי שלהם מענבר פרה-היסטורי. גאוני! (צחוק)

עכשיו, למזלי, אני חי ועובד בניו יורק, שבה יש הרבה דינוזאורים. (צחוק) אז, הלכתי למוזיאון לתולדות הטבע, ובדקתי את העצמות, והלכתי לחנות המזכרות וקניתי ספר. ומשך אותי בעיקר הדף הזה בספר, ובעיקר הפינה הימנית התחתונה.

עכשיו לקחתי את הדיאגרמה הזו, ושמתי אותה במכונת פוטוסטט, (צחוק) ולקחתי פיסת נייר העתקה, והדבקתי אותה על הפוטוסטט עם פיסה של נייר דבק -- תעצרו אותי אם אני ממהר מדי -- (צחוקׂׂ) ואז לקחתי עט רפידורגרף -- תסבירו את זה לצעירים -- (צחוק) ופשוט התחלתי לשחזר את הדינוזאור.

לא היה לי מושג מה אני עושה, לא היה לי מושג לאן אני הולך, אבל בנקודה מסויימת, הפסקתי -- כשלהמשיך היה נראה כאילו אני הולך רחוק מדי. ומה שיצא לי בסוף היה יצוג גרפי שלנו רואים את החיה מגיעה להיותה. אנחנו באמצע התהליך. ואז פשוט זרקתי קצת טיפוגרפיה על זה. ממש בסיסי, מזכיר מעט שילוט של פארק ציבורי. (צחוק)

כולם בהוצאה אהבו את זה. אז הנה זה הולך לסופר. ואפילו אז, מייקל היה בחזית העניינים. "מייקל קרייטון עונה בפקס:" "וואו! עטיפה פאקינג מדהימה" (צחוק)(מחיאות כפיים) זו היתה הקלה לראות את זה יוצא מהמכונה. (צחוק) אני מתגעגע למייקל.

וכמובן, מישהו מאם-סי-איי יוניברסל מתקשר למחלקה המשפטית שלנו לראות אם הם יכולים אולי לקנות את הזכויות לתמונה, רק למקרה שירצו להשתמש בה. ובכן, הם השתמשו בה. (צחוק)(מחיאות כפיים)

והייתי כ"כ מאושר. כולנו יודעים שזה היה סרט נפלא, והיה כל כך מעניין לראות אותו יוצא לעולם והופך לתופעה כזו ולראות את כל התבטאויות שלו. אבל לא מזמן, מצאתי את זה באינטרנט. לא, זה לא אני. אבל מי שזה לא יהיה, אני לא יכול להימנע מלחשוב שהם התעוררו יום אחד, "אוי אלוהים, זה לא היה שם אתמול בלילה. אווההה! הייתי כל כך שיכור." (צחוק)

אבל אם אתם חושבים על זה, מהראש שלי לידיים שלי לרגל שלו. (צחוק) זו אחריות. וזו אחריות שאני לא לוקח בקלות. האחריות של מעצב הספרים היא משולשת: לקורא, למוציא לאור, ויותר מכל, לסופר. אני רוצה שתסתכלו בספר של הסופר ותגידו, "וואו! אני חייב לקרוא את זה."

דייויד סדריס הוא אחד מהסופרים האהובים עלי, והחיבור הראשי באוסף הזה הוא על ביקור במושבת נודיסטים. והסיבה שהוא הלך היא שהיה לו פחד מדימוי הגוף שלו, והוא רצה לבחון מה היה בבסיס של הפחד הזה. בשבילי, זה היה פשוט תרוץ לעצב ספר שהיה יוכל מילולית להוריד לך את המכנסיים. אבל כשאתה מוריד אותם, אתה לא מקבל את מה שאתה מצפה. אתה מקבל משהו שהולך הרבה יותר עמוק מזה. ודייויד אהב את העיצוב הזה במיוחד מפני שבאירועי חתימות ספרים, שהוא עושה לעתים קרובות, הוא היה יכול לקחת טוש ולעשות את זה. (צחוק) שלום! (צחוק)

אגוסטין בורוז כתב ספר זכרונות שנקרא ["יבש"], והוא על הזמן שהוא היה במרכז גמילה. בשנות ה20 שלו, הוא היה מנהל פרסום מוצלח, וכמו ש'מד מן' אמרו לנו, אלכוהוליסט מטורף. הוא לא חשב ככה, אבל אבל אלא שעבדו איתו עשו התערבות ואמרו, "אתה הולך לגמילה, או שתפותר ותמות."

עכשיו בשבילי זה תמיד היה הולך להיות פיתרון טיפוגרפי, מה שהייתי קורא לו ההפך מטיפוגרפיה 101. מה זה אומר? בדרך כלל ביום הראשון בלמידת טיפוגרפיה, אתם מקבלים משימה של, בחרו מילה ?ותגרמו לה להראות כמו משמעותה. אז זה טיפוגרפיה 101, נכון מאוד פשוט. זה הולך להיות ההפך מזה. אני רוצה שהספר הזה יראה כאילו הוא משקר לך, באופן נואש וחסר תקווה, כמו שאלכוהוליסט היה עושה.

התשובה היתה הדבר הכי לוא-טקי שאתה יכול לדמיין. סידרתי את הטיפוגרפיה, הדפסתי את זה על מדפסת אפסון עם דיו מסיס במים, הדבקתי את זה על הקיר וזרקתי על זה דלי מים. פרסטו! אז כשהלכנו לדפוס' הדפס שם לכה סלקטיבית על הדיו וזה באמת נראה כאילו זה נוזל.

מעט אחרי שזה יצא, אגוסטן נתקע באיחור בנמל תעופה והוא התחבא בחנות הספרים וריגל על מי קנה את הספרים שלו. ואישה אחה ניגשה לספר, וכיווצה את עינייה, ולקחה אותו לקופה, ואמרה לאיש מאחורי הדלפק, "זה הרוס." (צחוק) והאיש מאחורי הדלפק אמר, "את יודעת גבירתי. כולם הגיעו ככה." (צחוק) עכשיו, זו עבודת דפוס טובה.

עטיפת ספר היא תרכיז. זה כמו היקו, אם תרצו, של הסיפור. הסיפור הספציפי הזה של אוסמה טזוקה הוא על החיים האפיים של הבודהה, והוא בן שמונה כרכים בסך הכל. אבל הדבר הכי טוב הוא שכשהוא על המדף שלכם, אתם מקבלים חיי מדף של הבודהה, עוברים בין עידן אחד לשני. כל הפתרונות האלה נובעים מהטקסט של הספר, אבל ברגע שמעצב הספר קרא את הטקסט, אז הוא חייב להיות פרשן ומתרגם.

הסיפור הזה היה פאזל אמיתי. זה מה שהוא מספר. "אינטריגות ורצח בין ציירי החצר בטורקיה במאה ה16."

(צחוק)

בסדר, אז אספתי כמה מהציורים והסתכלתי עליהם ופרקתי אותם לגורמים והרכבתי אותם בחזרה. וכך, הנה העיצוב, כן? אז הנה החזית והשדרה, וזה שטוח. אבל הסיפור האמיתי מתחיל כשאתם כורכים את זה סביב ספר ושמים את זה על מדף.

אהה! אנחנו מגיעים אליהם, המאהבים החשאיים, בא נמשוך אותם החוצה, הא! הם התגלו על ידי הסולטאן. הוא לא יהיה מרוצה. הא! ועכשיו הסולטאן בסכנה. ועכשיו, אנחנו צריכים לפתוח את זה כדי לראות מה יקרה הלאה. נסו לחוות את זה על קינדל. (צחוק)

אל תגרמו לי להתחיל. ברצינות. אפשר להשיג הרבה עם ספרים אלקטרוניים: קלות, נוחות, ניידות. אבל משהו בהחלט נאבד: מסורת, נסיון חושני, הנוחות של משהו קיים -- מעט אנושיות.

אתם יודעים מה ג'ון אפדייק היה נוהג לעשות מייד כשהוא היה מקבל עותק של אחד מספריו החדשים מאלפרד א. קנופף? הוא היה מריח אותו. אז הוא היה מעביר את ידו על הנייר, והדיו החריף והשוליים של הנייר שעברו את מכונת החיתוך. כל השנים האלה, כל הספרים האלה, הוא לעולם לא התעייף מזה. עכשיו, אני כולי בעד האייפד, אבל תאמינו לי -- להריח אותו לא יביא אתכם לשום מקום. (צחוק) עכשיו החברה של אפל מסמסים, "פתחו פלאגין של שחרור ריחות." (צחוק)

והסיפור האחרון שאני אדבר עליו הוא חתיכת ספור. אישה בשם אאוממה ביפאן של 1984 מוצאת את עצמה יורדת בגרם מדרגות לוליני של כביש מהיר מוגבה. כשהיא מגיעה לתחתית, היא לא יכולה שלא להרגיש, שפתאום, היא נכנסה למציאות חדשה ששונה רק במעט מזו שעזבה, אבל מאוד דומה, אבל שונה. וכך, אנחנו מדברים על מישורים מקבילים של קיום, מעיין עטיפה של ספר והספר שהיא מכסה.

אז איך אנחנו מראים את זה? חזרנו להפבורן ודיטריך, אבל עכשיו אנחנו מאחדים אותן. אז אנחנו מדברים על מישורים שונים, פיסות שונות של נייר. אז זה על פיסה חצי שקופה של ולום. זה חלק אחד של הצורה והתוכן. כשזה מעל לוח הנייר, שהוא ההפך, זה יוצר את זה. אז אפילו אם אתם לא יודעים כלום על הספר הזה, אתם מוכרחים לחשוב על אדם אחד מגשר שני מישורים של קיום. והאובייקט עצמו מזמין מחקר אינטראקציה, מחשבה ומגע.

זה יצא כמספר שתיים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. מעולם לא נשמע על כזה דבר, גם לנו המוציא לאור, ולסופר. אנחנו מדברים על ספר של 900 עמודים שהוא מוזר כמו שהוא מושך, ומביא סצנת שיא בה עדר של אנשים קטנים מגיחים מפיה של ילדה ישנה וגורמים לרועה גרמני להתפוצץ. (צחוק) לא בדיוק ג'קי קולינס. ארבעה עשר שבועות ברשימת רבי המכר, שמונה הוצאות, ועדיין היד נטוייה.

אז אפילו שאנחנו אוהבים הוצאה לאור כאומנות, אנחנו יודעים הייטב שזה גם עסק, ושאם נעשה את עבודתינו כהלכה ונהיה ברי מזל, אומנות גדולה יכולה להיות עסק טוב.

אז זה הסיפור שלי. המשך יבוא. כמו מה זה נראה? כן. זה יכול, זה עושה ויעשה, אבל למעצב הספרים הזה, הופך דפים, סימנייה עם אוזני כלב, כותב הערות בשוליים, מסניף דיו, הסיפור נראה ככה.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)