צ'ארלס לימב: לבנות את המוח המוזיקלי

כשאנחנו חושבים על החושים שלנו אנחנו בדרך כלל לא חושבים על הסיבות האבולוציונריות שבגללן הם התפתחו, מנקודת מבט ביולוגית. אנחנו לא באמת מהרהרים בעובדה שמבחינה אבולוציונית החושים שלנו הכרחיים כדי להגן עלינו. אך זוהי כנראה בדיוק הסיבה לשמה החושים שלנו התפתחו - כדי להגן עלינו, כדי לאפשר לנו לחיות. כשאנחנו חושבים על החושים שלנו, או כשאנו חושבים על אבדן החושים הללו, מה שאנו באמת חושבים עליו הוא זה: היכולת לגעת במשהו מפואר, לטעום משהו ערב לחך, להריח משהו ניחוחי, לראות משהו יפהפה. אלו הדברים למענם אנו רוצים חושים. אנחנו רוצים יופי, לא רק שימושיות. וכשזה מגיע לשחזור החושים, אנחנו עדיין רחוקים מהיכולת לספק יופי. ועל נושא זה אני רוצה לדבר איתכם היום.

אותו הדבר עם חוש השמיעה. כשאנחנו חושבים על הסיבות לשמן אנו שומעים אנחנו בדרך כלל לא חושבים על היכולת לשמוע אזעקה או צפירה, למרות שזה ללא ספק חשוב. מה שאנחנו באמת רוצים לשמוע זה מוזיקה.

(מוזיקה)

רובכם כנראה יודעים שזוהי הסימפוניה השביעית של בטהובן. רובכם גם כנראה יודעים שהוא היה חרש, או כמעט חרש לחלוטין, כשהוא חיבר את זה. ובכן, אני רוצה להזכיר לכם כמה זה לא מובן מאליו שאנחנו יכולים לשמוע מוזיקה. מוזיקה היא אחד הדברים המוזרים ביותר. זה ויברציות אקוסטיות באויר, גלי אנרגיה קטנים שמגרים את עור התוף שלנו. איכשהו, ע"י גירוי עור התוף, אנרגיה מועברת דרך עצמות השמיעה והופכת לאִימְפּוּלְס נוזלי בתוף שבלול האוזן, שאז הופך לאות חשמלי בעצבי השמיעה שלנו שאיכשהו מגיע בסופו של דבר למוח כתחושה של שיר או של קטע מוזיקלי. התהליך הזה הוא כולו מופשט ומאוד מאוד מוזר. ואנחנו יכולים לדבר על נושא זה בלבד במשך ימים, כדי לנסות ולהבין כיצד זה קורה שאנו שומעים משהו עם רגש כתוצאה מתזוזות באויר?

מסתבר שאם יש לך בעיות שמיעה, רוב האנשים שמאבדים את חוש השמיעה מאבדים אותו במה שנקרא שבלול האוזן, האוזן הפנימית. וזה קורה ברמת תא השערה. עכשיו, אם הייתם צריכים לבחור איזה חוש לאבד, אני מוכרח להיות כנה איתכם ולהודות שאנחנו יותר טובים בלתקן שמיעה מאשר כל חוש אחר. למעשה, שום דבר לא מתקרב בכלל ליכולת שלנו לתקן שמיעה. ובתור רופא ומנתח, אני יכול לומר למטופלים שלי בביטחון שאם אתה מוכרח לבחור איזה חוש לאבד, תחום השמיעה הוא המתקדם ביותר מבחינה רפואית. בתור מוזיקאי, אני יכול לומר לכם שאם הייתי מוכרח לעבור השתלת שבלול האוזן, ליבי היה נשבר. ליבי היה נשבר בגלל שהייתי יודע שמוזיקה לעולם לא תישמע אותו הדבר.

עכשיו, בוידאו הזה שאני עומד להראות לכם ישנה ילדה שנולדה חרשת. היא נמצאת בסביבה מאד תומכת. אמא שלה עושה כל מה שהיא יכולה. אוקיי, נגנו את הוידאו בבקשה.

אמא: זה ינשוף ינשוף, כן. ינשוף. ינשוף. כן. תינוק. תינוק. את רוצה את זה? (נשיקה)

עכשיו, למרות כל העזרה שהילדה מקבלת מבחינת תמיכה של המשפחה ולימוד מוחדר, יש גבול לכמה רחוק ילד חרש, תינוק שנולד חרש, יכול להגיע מבחינת אפשרויות חברתיות, אקדמיות, או מקצועיות. אני לא אומר שהם לא יכולים לחיות חיים יפים ונהדרים, אני רק אומר שעומדים בפניהם מכשולים שלאנשים עם שמיעה נורמאלית אין.

אובדן שמיעה ודרך הטיפול באובדן שמיעה התפתח המון ב-200 השנים האחרונות. אני מתכוון, באמת, בעבר נהגו לעשות דברים כמו להדביק חפצים דמויי אוזן לאוזניים ולחבר לזה משפכים. וזה היה הטיפול הטוב ביותר לאובדן שמיעה. בזמנו, לא יכולנו בכלל לבחון את עור התוף כך שזה לא מפתיע שלא היו טיפולים מוצלחים לאובדן שמיעה.

וכיום יש לנו את השתל השבלולי רב-מקלטי המודרני, הליך שמתבצע במרפאות חוץ. זה מוחדר לתוך האוזן הפנימית בניתוח. זה לוקח בין שעה וחצי לשעתיים, תלוי איפה עוברים את הניתוח, וזה נעשה בהרדמה מלאה. ובסופו של התהליך אנחנו מקבלים משהו כגון זה, שמאפשר החדרת מערך אלקטרודות לתוך שבלול האוזן. למען האמת, זה מכשיר דיי גס בהשוואה לאוזן הפנימית האמיתית שלנו.

אבל הינה אותה ילדה ממקודם, כעט עם השתל. זה עשר שנים אחרי. והוידאו הזה צולם ע"י המנטור שלי, דר. ג'ון ניפארקו, שגם השתיל בה את השתל. אם נוכל לנגן את הוידאו, בבקשה.

ג'ון ניפארקו: אז כתבת שני ספרים?

ילדה: כתבתי שני ספרים. (אמא: השני היה ספר או יומן?) ילדה: לא, השני היה ספר. (אמא: אה, אוקיי.)

ג'ון ניפארקו: ובכן, בספר הזה יש שיבעה פרקים, והפרק האחרון נקרא "היתרונות בלהיות חרש." את זוכרת שכתבת את הפרק הזה?

ילדה: כן, אני זוכרת. אני זוכרת שכתבתי כל פרק.

ג'ון ניפארקו: כן. ילדה: לפעמים אחותי יכולה להיות דיי מעצבנת. אז זה עוזר כדי לא להתעצבן עליה.

ג'ון ניפארקו: אני מבין. ומי זו?

ילדה: הולי. ( ג'ון ניפארקו: אוקיי.)

אמא: זו אחותה. ( ג'ון ניפארקו: אחותה). ילדה: אחותי.

ג'ון ניפארקו: ואיך את נמנעת מלהתעצבן עליה?

ילדה: אני פשוט מכבה את השתל, ואני לא שומעת כלום. (צחוק) זה שימושי.

ג'ון ניפארקו: אז את לא רוצה לשמוע שום דבר שקורה מסביב?

ילדה: לא.

היא פשוט מדהימה. ואין סיכוי שלא תיראו את הסיפור הזה כהצלחה מהממת. זה כן. זה סיפור הצלחה ענק ברפואה מודרנית. ובכל זאת, למרות הקלות המדהימה שבה חלק מהמושתלים עושים שימוש בשפה, ברגע שאתה מדליק את הרדיו הם לא מסוגלים לשמוע מוזיקה כמעט לחלוטין. למעשה, רוב המושתלים מתקשים נורא ומתעבים מוזיקה כי היא נשמעת להם כלכך גרוע. אז כשזה מגיע לרעיון של להחזיר יופי לחייו של מישהו, יש לנו עוד דרך ארוכה כשזה נוגע בשמיעה.

ישנן סיבות רבות לכך. הזכרתי מקודם את העובדה שמוזיקה שונה בכך שהיא מופשטת. שפה היא מאד שונה. שפה היא נורא מדויקת. למעשה, הסיבה היחידה לשמה אנו משתמשים בה היא בגלל שהיא מיוחדת מבחינה סֶמַנְטִית. כשאתה אומר מילה, מה שמעניין אותך זה שהמילה הובנה נכונה. לא אכפת לך אם המילה נשמעת נחמד כשהיא נאמרה.

מוזיקה היא שונה לחלוטין. כשאתה שומע מוזיקה, אם היא לא נשמעת טוב, אז מה הקטע? באמת שאין סיבה להקשיב למוזיקה אם היא לא נשמעת לך טוב. האקוסטיקה של מוזיקה מסובכת בהרבה מזו של שפה. ואתם יכולים לראות בגרף הזה שטְוָח התדירות וטְוָח הדציבלים, הטוח הדינמי של מוזיקה, הוא הרבה יותר רבגוני. כך שאם היינו צריכים לעצב שתל שבלולי מושלם, מה שהיינו מנסים לעשות זה לעצב אותו כך שיוכל להעביר מוזיקה. בגלל שבעיני מוזיקה היא נקודת השיא של היכולת לשמוע. אם אתה יכול לשמוע מוזיקה, אז אתה אמור להיות מסוגל לשמוע כל דבר.

עכשיו, הבעיה הראשונה היא עם קליטת הגובה של הצליל. כלומר, רובנו יודעים שגובה הצליל הוא אחד מאבני היסוד של המוזיקה. ובלי היכולת לקלוט גבהים נכונה, מוזיקה ומנגינה הם דברים שנורא קשה להשיג. ואין בכלל מה לדבר על הרמוניה ודברים כאלה. עכשיו, זהו סידור דיגיטלי במידי של הפְּרֶלוּד של רחמנינוב. אם נוכל לנגן את זה.

(מוזיקה)

עכשיו, אם נזכור את העובדה שאצל מטופל בעל שתל שבלולי קליטת גובה הצליל יכולה לסטות בעד לשתי אוקטבטות, בואו נראה מה קורה כשאנו עושים שינוים רנדומאלים של עד חצי טון. זה היה מדהים אם למושתלי השבלול הייתה קליטת גובה של חצי טון. נגנו את זה.

(מוזיקה)

הסיבה שאני מראה לכם את זה זה כדי שתראו שמוזיקה לא חסינה מפני עיוות. אתה מעוות את זה רק במעט, במיוחד מבחינת הגובה, ושינית את היצירה. ויכול להיות שאתם די אוהבים את זה. זה די מהפנט. אבל זה בוודאות לא מה שהמוזיקה ניסתה להעביר. ואתה לא שומע את אותו הדבר שרוב האנשים בעלי שמיעה תקינה שומעים.

הבעיה השניה באה לא רק עם חוסר היכולת להבדיל בין גבהים, אלא גם עם חוסר היכולת להבדיל בין צלילים. רוב מושתלי השבלול לא יודעים להבדיל בין כלים מוזיקלים. אם נוכל לנגן את הקליפים הללו אחד אחרי השני. (חצוצרה) החצוצרה. והשני. (כינור) זהו כינור. לשניהם יש צורת גל דומה, שניהם כלים נשאים. מושתלי שבלול האוזן לא שמים לב להבדל בין שני הכלים הללו. איכות הצליל, או הקול של הצליל היא הדרך בה אני מתאר גָּוֶן של טון כלשהו - אך הם אינם יכול להבדיל בין צלילים. השתל לא מעביר איכויות של מוזיקה כגון חום.

אם תסתכלו על מוחו של אדם בעל שתל שבלולי בזמן שהוא מקשיב לדיבור, למקצב, ולמנגינה, מה שתמצאו זה שקליפת השמיעה במוחם פעילה ביותר בזמן דיבור. זה נשמע הגיוני שאם השתלים הללו יעילים ביותר בקליטה של דיבור, הם כנראה עוצבו למטרה זו. אך למעשה אם תסתכלו על מיקצב, תמצאו שיש מעט מאד פעילות מוחית בקליפת השמיעה אצל מושתלים ביחס לאנשים בעלי מכשירי שמיעה רגילים. מסיבה כלשהי, השתל לא מגרה את קליפת השמיעה במוח בזמן הקשבה למנגינה.

עכשיו, השאלה הבאה היא איך זה באמת נשמע? ובכן, ביצענו מספר מחקרים כדי לקבל תמונה של איך צלילים נשמעים בשביל אנשים שעברו השתלה. אני עומד לנגן לכם שני קליפים של אשר. אחד רגיל, ואחד שאין בו תדרים גבוהים או נמוכים וגם לא הרבה תדרים אמצעיים. נגנו את זה.

(מוזיקה)

(מוזיקה בתדר מוגבל)

היו לי מטופלים שאמרו לי ששניהם נשמעים אותו דבר. הם לא מסוגלים להבחין בהבדלי איכות הצליל בין שני הקליפים הללו. שוב, אנחנו מאד, מאד רחוקים מלהגיע לאן שאנו מקווים.

אז השאלה המתבקשת היא - האם יש תקווה? והתשובה היא כן. יש תקווה. אני לא יודע אם מישהו מכם יודע מי זה. זה... מישהו יודע? זה בטהובן. למה אנחנו יודע כיצד נראת גולגולתו של בטהובן? בגלל שהוא הוצא מקיברו. ומסתבר שעצמות הרקה שלו נלקחו כשהוא מת בכדי לנסות ולגלות את סיבת החרשות, וזוהי הסיבה שיש לו חֵמָר ושהגולגולת שלו בולטת החוצה בצד הזה שם. אבל בטהובן חיבר מוזיקה הרבה אחרי שאיבד את השמיעה. מה שזה מרמז זה ש - גם במקרה של איבוד השמיעה - היכולת למוזיקה נשארת. המוח נשאר מתוכנת למוזיקה.

היה לי המזל לעבוד עם דר. דויד ריוגו איתו עבדתי על חתולים חרשים וניסינו לגלות מה קורה כמשתילים להם את שתל שבלול המוח. חתול זה אולף להגיב לחצוצרה כדי לקבל אוכל.

(מוזיקה)

טקסט: בטהובן לא מרגש אותה. (מוזיקה) ה-"אוברטורה 1812" לא שווה שיקומו בשבילה. (חצוצרה) אבל היא קופצת לפעולה כשהיא נקראת! (חצוצרה)

עכשיו, אני לא אומר שהחתול שומע את החצוצרה כפי שאנחנו שומעים אותה. אני מנסה להגיד שעם אימון, אפשר להטמיע משמעות בצליל מוזיקלי, אפילו אצל חתול. אם היינו מקדישים מאמצים למטרת אימון מושתלי השבלול לשמוע מוזיקה - בגלל שכיום לא נעשים שום מאמצים מסוג זה, שום אסטרטגיות של שיקום, ומעט מאד פיתוחים טכנולוגים בנסיון לשפר שמיעת מוזיקה - נגיע רחוק.

ארצה להראות לכם וידאו אחד אחרון. וזה סטודנט שלי בשם ג'וסף, שהתמזל מזלי לעבוד איתו במשך שלוש שנים במעבדה שלי. הוא חרש, והוא למד לנגן בפסנתר אחרי שעבר ניתוח שתל שבלולי. והינה וידאו של ג'וסף.

(מוזיקה)

ג'וסף: נולדתי ב-1986. וכשהייתי בן ארבע בערך, אובחנתי עם בעיות שמיעה כבדות. לא הרבה לאחר מכן, הובאו לי עזרי שמיעה. אך למרות שעזרי השמיעה האלה היו עזרי השמיעה הכי חזקים בשוק באותו זמן, הם לא באמת עזרו לי. וכתוצאה מכך הייתי צריך להסתמך על קריאת שפתיים, ולא יכולתי לשמוע מה אנשים היו אומרים. כשהייתי בן 12, הייתי אחד מהאנשים הראשונים בסינגפור שעברו ניתוח שתל שבלולי. וזמן לא רב אחרי ההשתלה, התחלתי ללמוד איך לנגן בפסנתר. וזה היה פשוט נהדר. מאז ועד היום לא הבטתי לאחור.

ג'וסף הוא פנומנאלי. הוא מבריק. כיום הוא לומד רפואה באוניברסיטת ייל. והוא שוקל קריירה כמנתח - אחד החרשים הראשונים ששוקל קריירה כמנתח. כמעט ואין מנתחים חרשים באף מקום. וזה משהו חסר תקדים, והכל בזכות הטכנולוגיה הזו. והעובדה שהוא יכול לנגן כך בפסנתר היא הוכחה למוחו הנפלא. למען האמת, אפשר לנגן בפסנתר גם בלי שתל שבלולי, כי כל מה שצריך לעשות זה להקיש על הקלידים בזמן הנכון. לא באמת צריכים לשמוע את זה. אני יודע שהוא לא שומע טוב, כי שמעתי אותו שר קריוקי. (צחוק) וזה אחד הדברים הנוראים ביותר. מרנין לב, אך נורא. (צחוק) כך שוודאי יש המון תקווה לעתיד, אך יש לנו עוד עבודה רבה לעשות.

ארצה לסיים במילים הבאות. כשזה מגיע לשיחזור השמיעה, עשינו דרך ארוכה, ללא ספק. ויש לנו עוד דרך ארוכה ללכת כשזה מגיע לשיחזור שמיעה מושלמת. והרשו לי לומר לכם מראש, זה בסדר גמור להיות מרוצה משיחזור היכולת לשמוע דיבור. אך תאמינו לי, אם היינו מאבדים את חוש השמיעה, אם כל אחד מכם היה מאבד את חוש השמיעה, הייתם רוצים את השמיעה התקינה כולה בחזרה. לא הייתם מסתפקים בשמיעה חלקית, אלא רוצים שמיעה מושלמת. שיחזור תפקודים בסיסיים של חושים זה קריטי. ואני לא מתכוון להמעיט בערך של שיחזור התפקוד הבסיסי, אך זהו שיחזור היכולת לחוש יופי אליו אנו צריכים לשאוף. אני לא חושב שאנחנו צריכים לוותר על יופי.

ואני רוצה רוצה להודות לכם על זמנכם.

(מחיאות כפיים)