צ'ארלס אנדרסון מגלה שפיריות החוצות אוקיינוסים

למעשה, אני מגיע מבריטניה, אבל אני כבר חי 26 שנים במלדיבים. אז, זהו ביתי למעשה. המלדיבים, כפי שאני בטוח שאתם מודעים לכך, הם שרשרת איים המצויים מדרום מערב לחופה של הודו. הבירה, מאלה, היא מקום מגורי. למעשה, אנו יושבים היום כאן במיסור, אנחנו קרובים יותר למאלה מאשר לדלהי, לדוגמה.

אם אתם בעסקי טכנולוגיית המידע, ברור שהודו היא המקום להיות בו כרגע. אבל אם אתם ביולוגים ימיים, המלדיבים הם לא מקום כ"כ גרוע להיות בו. וזהו ביתי בשנים הללו. לאלו מכם שהיו שם, שוניות אלמוגים נהדרות, צלילות נהדרות, שנירקולים נהדרים. אני מבלה את כל הזמן שמתאפשר לי בחקר החיים בים. אני חוקר דגים, כמו גם את הדברים הגדולים, ליוויתנים ודולפינים.

זהו לוויתן כחול. יש לנו ליוויתנים כחולים במים סביב המלדיבים, באזור הימים של הודו. אתם יכולים לראותם ליד קרלה. ולמעשה, אנחנו ברי מזל באזור הזה. אחד המקומות הטובים בעולם לצפיה בליוויתנים הכחולים הוא כאן באזור הזה. בסרי לנקה, אם אתם מדרימים לחופה הדרומי של סרי לנקה, בעת עונת המונסונים הצפון מערביים, אתם יכולים לראות ליוויתנים כחולים על נקלה. כנראה שזהו המקום הטוב ביותר בעולם לצפיה בהם.

כעת, כשאני מדבר על עונת המונסונים הצפון מזרחיים אני משוכנע שרבים מכם יודעים בדיוק על מה אני מדבר, אבל אולי כמה מכם לא בדיוק בטוחים למה כוונתי. אני צריך להסביר מעט על מונסונים. כעת, מונסון, שורש המילה "מונסון" מגיע מהמילה הלטינית "עונה" (season)

אז, זוהי בסה"כ עונה. וברוב דרום אסיה יש שתי עונות. ובקיץ הודו מתחממת, הופכת להיות חמה מאד. אויר חם עולה, ואויר נשאב מכיוון הים להחליף אותו. והדרך שבה זה עובד, האויר מגיע מדרום מערב. האויר מגיע מכיוון האוקינוס כאן והוא נשאב מעלה לכיוון הודו. אז הוא מגיע מכיוון דרום מערב. זהו מונסון דרום מערבי. קולט לחות בזמן שהוא חוצה את האוקינוס. וזה מה שמביא את גשמי המונסון. ואז בחורף הדברים מתקררים. לחץ גבוה נבנה מעל הודו. וכל המערכת מתהפכת.

אז, כעת הרוח מגיעה מצפון מזרח מכיוון הודו, לאורך האוקיינוס ההודי, בדרך זו לכיוון אפריקה. שימרו זאת בזיכרונכם. כעת, אני ביולוג ימי. אבל למעשה אני חובב סביבה קצת שמרן, כמדומני. אני מתעניין בכל מיני דברים, כמעט בכל דבר שזז, כולל שפיריות. ולמעשה אני עומד לדבר, באחה"צ זה, על שפיריות. זהו מין יפהפה, הנקרא Oriental Scarlet.

ודבר אחד שאתם צריכים לדעת על שפיריות, דבר אחד חשוב, זה שהם מטילות את ביציהם במים מתוקים. הם זקוקות למים מתוקים בכדי להתרבות. הם מטילות את הביצים לתוך המים המתוקים. זחל קטן בוקע לתוך מים מתוקים. הם ניזונות מדברים קטנים אחרים. הם ניזונות מזחלי יתושים. אז, הן מאד חשובות. בין היתר, הן מווסתות את התרבות זחלי היתושים. והן גדלות וגדלות בשלבים. הן מטפסות החוצה מהמים, פורצות החוצה, בתור הבוגרות שאנו רואים. ובאופן טיפוסי, יש שונות רבה, אבל אם יש לכם שפירית עם, בואו נאמר, מחזור חיים בן שנה אחת, שזה די טיפוסי, הזחל, חי במים מתוקים, חי במשך 10 או 11 חודשים. ואז הבוגרת, המגיעה אחר כך, חייה במשך חודש או שניים. כך שלמעשה זוהי חיית מים מתוקים. היא ממש צריכה מים מתוקים.

כעת, הסוג המסויים של שפירית שאני רוצה לדבר עליו הוא זה, משום שרוב השפיריות, כמו זו שראינו, במהלך חייהן הבוגרים, בני החודש או החודשיים, לא מגיעות כל כך רחוק. הן לא יכולות לטייל רחוק. מספר קילומטרים, אולי, זה מרחק טיפוסי. הן טייסות מעולות, אבל הן לא מגיעות הרחק מדי. אך הבחורה הזו היא יוצאת דופן. והיא נקראת Globe Skimmer [מילולית: מרפרפת עולמית], או Wandering Glider (דואה נודדת). וכמו שהשם שלה מרמז, היא נמצאת פחות או יותר בכל העולם. היא חיה באיזורים הטרופיים, באמריקה, אפריקה, אסיה, אוסטרליה, ובאיי האוקיינוס השקט. והיא נודדת הרחק ובתפוצה רחבה. את זה אנחנו יודעים עליה. אבל לא למדו אותה כ"כ הרבה.

זוהי שפירית עם מראה די רגיל. מי שהולך ללמוד על שפיריות, בד"כ לומד על היפות והמבריקות ביותר, כמו זו האדומה. או על אילו הנדירות באמת, האנדמיות והנדירות שבהן. זו, אתם יודעים, נראית די משעממת. יש לה צבע די משעמם. והיא די פשוטה. והיא מופיעה בכל מקום. אבל אם אתם נוקטים בגישה זו, אתם דווקא מפספסים משהו די מיוחד. משום שלשפירית זו יש סיפור די מדהים לספר. ואני חש בר מזל על כך שנתקלתי בה במקרה. בעודי חי במלדיבים.

כשהגעתי לראשונה למלדיבים נלהב בטירוף על צלילות, ביליתי כמה זמן שרק יכול הייתי בתוך ומתחת למים. לא הבחנתי בשפיריות; אולי הן היו שם, אולי לא. לא הבחנתי בהן. אולם לאחר זמן מה, אחרי מספר חודשים, יום אחד כשיצאתי לעניני לפתע הבחנתי במאות שפיריות, מאות שפיריות. משהו שכזה, כל אלו מהסוג Globe Skimmer. לא ידעתי אז, אבל אני יודע עכשיו, הן Globe Skimmers, מאות מהן. והן נשארו שם לכמה זמן. ואז הן נעלמו.

ואני לא נתתי דעתי על העניין עד השנה הבאה, שבה זה קרה שוב, ואחר כך בשנה שאחריה, ובשנה שאחריה. והייתי קצת קשה תפיסה, לא ממש הבחנתי בענין. אבל שאלתי מספר חברים ועמיתים מקומיים, ואכן - הן חוזרות כל שנה. ושאלתי אנשים לגביהן ואכן, הם הכירו את זה, אבל הם לא ידעו כלום. מאיפה הן מגיעות, או שום דבר אחר. ושוב לא עסקתי בכך יותר מדי. אבל אט אט החל מתחוור לי, שמשהו די מיוחד מתרחש.

מאחר ושפיריות זקוקות למים מתוקים בכדי להתרבות. והמלדיבים, ואני בטוח שכמה מכם היו שם -- אז הנה הבית. אז, המלדיבים, מקום שקט. (צחוק) בנוי בעיקר משוניות אלמוגים. ומעל השוניות נמצאות גדות חול. בגובה ממוצע, בערך כזה מעל פני הים. אז, התחממות גלובלית, פני הים עולים, זו בעיה רצינית. אבל אני לא מתכוון לדבר על כך. עוד נקודה חשובה לגבי החולות היא שכשיורד גשם מי הגשם נספגים מטה לתוך הקרקע. אז, הם נעלמים. אז, הם נשמרים מתחת לקרקע. העצים יכולים להכות שורשיהם לתוך המים. בני האדם יכולים לחפור בורות ולבנות בארות.

אבל שפיריות - קצת בעייתי. אין מים מתוקים על פני השטח. אין שלוליות, נחלים, נהרות, אגמים, שום דבר מאין זה. אם כן, מדוע כל שנה מליוני שפיריות, מליונים, מליונים של שפיריות מגיעות. נהייתי סקרן. למעשה אעצור כאן, מפני שאני מבקש לשאול, וישנם הרבה אנשים אשר, מהודו כמובן, אנשים אשר העבירו כאן את ילדותם. אלו מכן שהם הודים או שבילו כאן את ילדותם, הרימו ידיים בבקשה, מי מכם -- עדיין לא, עדיין לא! אתם נלהבים מדי. אתם נלהבים מדי. לא. המתינו. המתינו. חכו לסימן שלי. אני אגיד מתי.

אילו מביניכם שגדלו בהודו, האם אתם זוכרים בילדותכם, שפיריות, נחילי שפיריות? אולי בבית הספר, אולי קשרתם אליהם חוטים? אולי משכתם חלקים מהם? אני לא שואל על זה. כל שאתם צריכים לומר, האם אתם זוכרים שראיתם המון שפיריות. ידיים? ידיים? כן, תודה. תודה. זוהי תופעה נפוצה בכל דרום אסיה, כולל במלדיבים. ואני נהייתי די סקרן לגבי זה.

במלדיבים, כעת בהודו יש הרבה מים, לכן, שפיריות, כן, כמובן. מדוע לא? אבל במלדיבים, אין מים מתוקים. אז, מה לעזאזל קורה פה? והדבר הראשון שעשיתי היה להתחיל לתעד מתי שהם הופיעו במלדיבים. והנה התשובה, 21 באוקטובר. לא בכל שנה, זהו התאריך הממוצע. אם כן, אני רושם זאת כבר 15 שנים. הייתם חושבים שהם באים מהודו. זה המקום הכי קרוב. אבל באוקטובר, זכרו, אנו עדיין במונסון הדרום מערבי. המלדיבים עדיין במונסון הדרום מערבי. הרוח נושבת בקביעות, בכל פעם, מהמערב. היא בדרכה להודו, לא מהודו. אם כן, כיצד הן מגיעות לכאן? האם הן מגיעות מהודו נגד כיוון הרוח? נראה לא אפשרי משהו.

לכן, הדבר הבא שעשיתי היה להתקשר. המלדיבים הוא ארכיפלג ארוך. הוא משתרע על פני כ 500 קילומטרים, כמובן שזו הודו כאן. התקשרתי ושלחתי אי מיילים לחברים ועמיתים. מתי ראית את השפיריות מופיעות? ודי מהר, החלה התמונה להתבהר. בבנגלור, חבר שלח לי מידע לגבי ממוצעי שלוש שנים, 24 בספטמבר, סוף ספטמבר אם כך. למטה בטריונדרום, קצת מאוחר יותר. צפונה מאד מהמלדיבים, קצת מאוחר יותר. ואז במאלה, ואז דרומה משם. ואז דרומה מהמלדיבים. זה די ברור, הן באות מהודו. אבל הן עוברות 640 קילומטרים מעל האוקינוס, נגד הרוח. כיצד לכל הרוחות הן עושות זאת? לא ידעתי.

הדבר הבא שעשיתי הוא לספור שפיריות. רציתי להכיר את העונתיות שלהן, באיזה תקופה בשנה, מתי הן מגיעות, אבל לכמה זמן הן נשארות? האם זה נותן איזשהו רמז? אם כן, החלתי בתהליך מדעי קפדני מאד. השתמשתי בחיתוך מדעי קפדני. עליתי על אופני, ורכבתי סביב האי מאלה. זו דרך של כחמישה קילומטרים, סופר שפיריות בדרכי, נזהר שלא להתקל באנשים בעודי מביט לעבר העצים.

והן כאן למשך תקופה קצרה מאד, אוקטובר, נובמבר, דצמבר. זה הכל. ואז נוכחותם דועכת, עדיין כמה ישארו, אבל זה הכל. אוקטובר, נובמבר, דצמבר. זו אינה עונת המונסון הצפון מזרחי. זו אינה העונה של הדרום מערבי. זוהי התקופה שבין המונסונים, והזמן בו המונסונים משתנים.

כעת, כפי שאמרתי, יש לנו את המונסון הדרום מערבי שנע לכיוון אחד, ואז זה מתחלף ויש לנו את המונסון הצפון מזרחי שנע לכיוון השני. וזה נוטע את הרושם שיש גוף אויר אחד הנע מעלה מטה, מעלה מטה. זה לא עובד כך. מה שבפועל קורה, הוא שיש שני גופי אויר. ויש חזית בינהם, והחזית נעה. אם הודו נמצאת כאן, כשהחזית מעל הודו אנחנו בתוך המונסון הדרום מערבי. ואז החזית נעה לתוך המונסון הצפון מזרחי. והחזית הזו בטווח אינה אנכית, היא זויתית.

כך, כשהיא מגיעה מעל מאלה אני עומד במאלה מתחת לחזית. אני עשוי להיות במונסון הדרום מערבי. אך הרוח שמעל היא מהמונסון הצפון מזרחי. ולכן, השפיריות מגיעות מהודו על המונסון הצפון מזרחי. אבל בגובה של קילומטר עד שניים באויר. מדהים, החרקים הקטנים הללו, אותם אלו שאנו רואים כאן [בהודו], באורך חמישה סנטימטרים, טסות במיליוניהם, 640 קילומטרים לאורך האוקינוס, בגובה 2000 מטרים. די מדהים.

אז, הייתי די מרוצה מעצמי. חשבתי כעת, הצלחתי לעלות על עקבות העניין, אני יודע כעת כיצד הן מגיעות לכאן. אז גירדתי קצת בראשי, וזה בסדר, אני יודע כיצד הן מגיעות, אבל מדוע הן באות לכאן? מה עושות מליוני שפיריות, טסות מעל האוקינוס כל שנה, לעבר מה שנראה כקיצן? זה לא הגיוני. אין להן כאן דבר. מה למען השם הן עושות? ובכן, בקיצור, הן בעצם טסות ישר מעבר לאוקינוס. הן עושות את דרכן כל הדרך למזרח אפריקה.

אני יודע זאת, מכיוון שיש לי חברים העובדים על ספינות מחקר של דגה אשר דיוחו לי מספינותיהם באוקינוס. אני יודע זאת מכיוון שיש לנו דיווחים מסיישל, אשר מתאימה גם היא לסיפור, כאן למטה. ואני יודע מכיוון שכשאתם מתבוננים על הגשמים, הסוג המיוחד הזה, ה Globe Skimmers מתרבים בבריכות גשם זמניות. בסדר, הן מטילות את ביציהן היכן שהגשמים העונתיים נמצאים, גשמי המונסון. הזחלים חייבים להתפתח מהר מאד. לוקח להם 6 שבועות בלבד. במקום 11 חודשים להם מספיקים ששה שבועות. הם גדלים, והם עפים.

כעת, יש לנו כאן, במקרה שאלו שבסוף אינם יכולים לקרוא, החלק העליון הוא גשמים בהודו. ואנו מתחילים ביוני. אז אלו הם גשמי מונסון. עד ספטמבר, אוקטובר, הם מתיבשים. דבר לא נשאר לשפיריות. אין עוד גשם עונתי. הן צריכות לצאת לציד אחר הגשם העונתי. והן טסות דרומה. כשהמונסון מושך אותן דרומה הן יורדות דרך קרנטקה, לתוך קרלה. ואז נגמרת להן היבשה. אך הן טייסות מעולות. הזן הזה המיוחד. הן יכולות לטוס אלפי קילומטרים. ולהמשיך לטוס. והרוח, הרוח הצפון מזרחית נושבת בקירבן ונושאת אותן מעבר לאוקינוס עד לאפריקה, שם יורד הגשם. והן מתרבות בגשמי אפריקה. כעת, זהו דרום מזרח אפריקה. נדמה שיש מעין שתי תקופות רביה כאן. זה מעט יותר מורכב מזה.

מה שקורה זה שהן מתרבות בגשתי המונסון כאן. והשפיריות שאתם יכולים לראות היום כאן בחוץ, במתחם הזה, הן צעירות הדור הזה. הן בקעו בהודו. הן מחפשות מקום להתרבות. אם ירד כאן גשם הן תיתרבנה. אך רובן ימשיכו הלאה. והעצירה הבאה, אולי רק בעוד ארבעה או חמישה ימים עומדת להיות מזרח אפריקה. הרוח תישא אותן כל הדרך לשם. אם הן תעבורנה דרך המלדיבים הן עשויות לעצור ולבדוק, אין כאן דבר, הן ימשיכו הלאה.

הנה, הנה, קניה, מזרח אפריקה למעשה הם בדיוק נחלצו מבצורת ארוכה. היורה הגיע בדיוק בשבוע שעבר. הגשמים הקצרים החלו ועכשיו גשום שם. והשפיריות נמצאות שם. אני מקבל דיווחים ממקורותי השונים. השפיריות כאן עכשיו. הן מתרבות כאן. כאשר החברות הללו, הן תטלנה ביצים כעת. הן תבקענה בעוד ששה שבועות. כאשר הגשמים העונתיים כבר ימשיכו הלאה. זה לא שם, זה כבר כאן למטה. הן תטוסנה למטה לכאן. והדבר החכם הוא שהרוח תמיד מתכנסת להיכן שהגשם נמצא. הגשם מתרחש, אלו הם גשמי קיץ. זהו מונסון הקיץ. השמש מכה מעל כעת. גשמי קיץ בדרום אפריקה. השמש מכה ממעל, החום בשיאו, ההתאיידות בשיאה, העננות בשיאה, הגשמים בשיאם, סיכויי הרביה בשיאם.

ולא רק זאת, מאחר ונוצרת הסעת החום הזאת, האויר עולה היכן שחם, האויר נמשך לשם. ישנה התכנסות. לכן, היכן שהגשם נופל האויר נמשך לכיוונו להחליף את האיור שעולה. כך שהחברה הקטנה שבוקעת כאן, היא עולה לאויר, היא נישאת אוטומטית להיכן שהגשם יורד. מטילות ביצים, הדור הבא, הן בוקעות, אוטומטית נמשכות להיכן שהגשם יורד. הגשם עכשיו כאן. הן בקעו, זה הזמן לחזור. כך, תוך ארבעה דורות, אחד, שניים, שלושה, ארבעה ואז חזרה.

הקפה שלמה של האוקינוס ההודי. זוהי הקפה של כ 16,000 קילומטרים. 16,000 קילומטרים, ארבעה דורות, שימו לב, עבור חרק באורך 5 סנטימטרים. זה די מדהים. לאלו מבינכם אשר באים מצפון אמריקה אשר מכירים את פרפר הדנאית המלכותית. אשר, עד כה החזיק במרחק הנדידה הארוך ביותר בקרב החרקים. זה רק כמחצית המרחק של זו. והחציה הזאת, של האוקינוס היא החציה המחזורית האמיתית היחידה של איזשהו חרק. מבצע די בלתי אפשרי. ונתקלתי בזה בטעות מפני שאני חי במאלה, במלדיבים מספיק זמן בשביל שזה יחלחל לתוך מוחי שמשהו די מיוחד התרחש.

אך השפיריות אינן היצורים היחידים שחוצים. יש המשך לסיפור. אני מתענין גם בציפורים. ואני מכיר את הבחור הזה. זוהי ציפור די מיוחדת. זהו בז. הוא נקרא בז אדום-רגל מזרחי, כמובן. אך הוא גם נקרא בז האמור. והוא נקרה בז האמור מכיוון שהוא מתרבה באמורלנד. שהוא חבל לאורך נהר האמור, אשר נמצא כאן למעלה. זהו הגבול, רוב זה הוא הגבול בין סין לרוסיה, כאן למעלה במזרח הרחוק.

אם כן, סיביר, מנצ'וריה. וכאן הוא מתרבה. ואם אתה בז אז זהו מקום די נחמד להיות בו בקיץ. אך זה מקום די אומלל להיות בו בחורף. זה, ובכן, אתם יכולים לדמיין. לכן, כפי שכל ציפור הגיונית תעשה, הוא נע דרומה. הם נעים דרומה. כל האוכלוסיה נעה דרומה. אך כאן נגמר ההיגיון. אזי, הם אינם עוצרים כאן, או אפילו כאן. לא, הם פונים כאן. יש להם תחנת תידלוק קטנה בצפון מזרח הודו. הם מגיעים לקו הרוחב של מומבי או גואה לערך. ואז הם יוצאים לאורך האוקינוס, למטה לכיוון קניה. וכאן למטה, והם חורפים שם למטה [בדרום של אפריקה] בלתי יאמן. זוהי הנדידה הכי לא שגרתית של ציפור דורסת כלשהי.

והם לא היחידים שחוצים. יש להם את המסלול הכי מוזר, אבל אחדים אחרים חוצים מהודו לאפריקה. כולל זה, ההובי [סוג של בז] החברה הזו היא ציפור מאד נחמדה, קוקיה שחורה לבנה. אלו מבינכם אשר מצפון הודו יכירו אותה. היא מגיעה עם המונסונים. ובעונה זאת של השנה הן חוזרות לאפריקה. והבחור הזה, הכחל, ציפור די יפה. היא ידועה ככחל האירו-אסיאתי. בהודו היא מופיעה בצפון מערב המדינה. ולכן היא מוכרת ככחל קשמירי. והציפורים הללו, מה שעשיתי זה שערכתי את כל הרשומות, כל הרשומות הישיגות של הציפורים הללו, וצירפתי אותן יחדיו, וגילית שכולם נודדות בדיוק בה בעת יחד עם השפיריות. הם משתמשות בדיוק באותן הרוחות. הן נודדות בדיוק באותו הזמן עם אותן הרוחות בכדי לחצות. ואני יודע שהן נעות באותו הגובה.

זה ידוע לגבי בז האמור. בחור זה לרוע מזלו, אחד מאילו פגש בסוף חסר מזל, הוא טס באיזור החוף בגואה, לפני 21 שנים, 1988, אוקטובר 1988. מטוס של צי הודו טס באזור גואה, בנג, באמצע הלילה, במזל מטוס דו מנועי, חזר לבסיס, והם הוציאו את השאריות של אחד מאילו [הכחל האירו-אסיאתי] טס בלילה מעל האוקינוס ההודי בגובה 2,424 מטרים. באותו הגובה שהשפיריות טסות. אם כן, הם משתמשים באותן הרוחות. והדבר האחר, הגורם החשוב האחר לכל הציפורים, לכל החברים בעלי הגודל הבינוני, וזה כולל את השקופית הבאה גם כן, שהיא שרקרק. שרקרקים אוכלים דבורים. לזה יש לחי כחולה יפה. זהו השרקרק כחול הלחי. וכל אחת מהציפורים הללו שחוצות מהודו לאפריקה אוכלת חרקים, חרקים גדולים, בגודל של השפיריות. תודה רבה לכם. (מחיאות כפיים)