סיזר קוריאמה: שניה ביום

אני אמן, אני גר בניו-יורק, ועבדתי בפרסום במשך-- מאז שסיימתי ללמוד, , כבר שבע-שמונה שנים, וזה היה מתיש. עבדתי הרבה בלילות. עבדתי הרבה בסופי-שבוע, ומצאתי שאף פעם אין לי זמן לכל המיזמים שרציתי לעבוד עליהם באופן עצמאי.

יום אחד הייתי בעבודה וראיתי הרצאה של סטיבן סאגמייסטר ב-TED, והוא קרא לה, "כוחו של פסק זמן", והוא דיבר על כך שכל שבע שנים, הוא לוקח שנת-חופש מהעבודה כדי שיוכל לעשות מיזמים יצירתיים משלו, וזה נתן לי מיד השראה, ומיד אמרתי, "אני חייב לעשות את זה. אני חייב לקחת שנת חופש. אני צריך זמן כדי לטייל ולבלות עם משפחתי ולהתחיל לבצע את רעיונות היצירתיים שלי."

וכך קרה שהראשון מבין המיזמים האלה היה משהו שאני מכנה: "שניה ביום". עקרונית, אני מקליט שניה אחת בכל יום בחיי למשך שארית חיי, ומארגן בצורה כרונולוגית את חתיכות השניה הבודדת האלה של חיי בסרט אחד רציף עד, נו, עד שכבר לא אוכל להקליט.

מטרת המיזם הזה היא, א', אני לא אוהב לשכוח דברים שעשיתי בעבר. עשיתי כל מיני דברים בחיים שלי שאני לא זוכר מהם כלום עד שמשהו מזכיר לי אותם, ולפעמים אני חושב, "אה, כן. זה משהו שעשיתי." ודבר שקלטתי כבר בהתחלת המיזם היה שאם לא עשיתי משהו מעניין, כנראה ששכחתי גם לצלם. אז ביום -- בפעם הראשונה ששכחתי, זה ממש הכאיב לי. כי זה משהו שבאמת רציתי -- מהרגע שמלאו לי 30, רציתי להמשיך את המיזם הזה לנצח, וכשהחמצתי את השניה ההיא, קלטתי, וזה עשה לי משהו בראש, ומאז לא קרה ששכחתי שוב.

אז אם אחיה עד גיל 80, יהיה לי סרט של 5 שעות שמקיף 50 שנים בחיי. כשאהיה בן 40, יהיה לי סרט באורך שעה אחת שכולל רק את שנות ה-30 שלי. זה ממש המריץ אותי, בכל יום ויום, כשאני מתעורר, לנסות לעשות משהו מעניין עם היום שלי.

אחד הדברים שיש לי בעיה איתו, ככל שחולפים הימים והשבועות והחודשים, הזמן כאילו מתחיל להיטשטש והזמנים מתערבבים, ואני שונא את זה, והדימוי החזותי הוא אמצעי לעורר את הזכרון. המיזם הזה, עבורי, הוא דרך לגשר על הפער ולזכור את כל מה שעשיתי. השניה האחת הזו מספיקה לי כדי להיזכר בכל שאר הדברים שעשיתי באותו יום. זה קשה, לפעמים, לבחור את השניה הנכונה. ביום טוב יש לי אולי 3-4 שניות שאני באמת רוצה לבחור בהן, אבל אני חייב לצמצם את הבחירה לאחת בלבד, אך עצם הצמצום הזה לאותה אחת מאפשר לי לזכור ממילא את כל יתר השלוש.

זהו גם סוג של מחאה, מחאה אישית, נגד התרבות שלנו כיום, שבה אנשים שולפים בהופעות את הטלפונים הניידים שלהם ומקליטים את כל ההופעה, ומפיצים את זה. הם אפילו לא נהנים מההופעה. הם צופים בהופעה דרך הטלפונים הניידים שלהם. אני שונא את זה. אני מודה שפעם הייתי קצת כזה, והחלטתי שהדרך הטובה ביותר מבחינתי ללכוד ולשמור זכרון חזותי של חיי ולא להיות כזה, היא להקליט רק את השניה הזו שתאפשר לי להקפיץ את הזכרון כולו, "כן, ההופעה היתה מעולה. נורא נהניתי בהופעה ההיא." ונחוצה רק שניה מהירה אחת.

יצאתי הקיץ לטיול בן 3 חודשים. זה משהו שכל חיי חלמתי לעשותו, פשוט נסעתי ברחבי ארה"ב וקנדה והחלטתי מיום ליום לאן להמשיך, וזה היה די מדהים. נגמר לי הכסף. בזבזתי יותר מדי על הטיול שלי ממה שחסכתי לשנת החופש שלי, אז נאלצתי ללכת לסיאטל ולגור אצל חברים ולעבוד איתם על מיזם נחמד מאד. אחת הסיבות שלקחתי שנת חופש היתה לבלות יותר עם משפחתי, ואז קרה הדבר הטרגי הזה, שגיסתי, היתה לה יום אחד חסימה במעיים, ולקחנו אותה לחדר המיון, והיא היתה במצב קשה מאד. פעמיים כמעט איבדנו אותה, והייתי שם כל יום עם אחי. זה עזר לי להבין דבר נוסף בקשר למיזם שלי, שלהקליט את השניה ההיא ביום רע במיוחד זה קשה ביותר. זה לא-- אנו נוטים לקחת איתנו את המצלמה כשאנו עושים דברים כיפיים. למשל, "יש! מסיבה! בוא נצלם." אבל לעתים רחוקות עושים זאת כשיש לנו יום גרוע, וקורה משהו נורא. וגיליתי שמאד מאד חשוב להקליט ולו רק את השניה הזו מתוך רגע גרוע במיוחד. זה באמת עוזר להעריך את הזמנים הטובים. לא תמיד יש ימים טובים, אז כשיש יום גרוע, לדעתי, חשוב לזכור את זה, בדיוק כמו שחשוב לזכור את הימים הטובים.

ודבר נוסף, אני לא משתמש במסננים, אני לא משתמש בשום דבר ש-- אני מנסה ללכוד את הרגע כל האפשר בדיוק כפי שראיתי אותו בעיניים שלי. התחלתי להשתמש בכלל של "פרספקטיבה בגוף ראשון". בהתחלה, נדמה לי שהיו לי כמה סרטונים שבהם רואים בהם אותי, אבל הבנתי שזה לא מתאים. הדרך לזכור באמת את מה שראיתי היא להקליט את זה בדיוק כמו שראיתי את זה.

ועוד שני דברים שעלו בדעתי בקשר למיזם הזה היו, נכון שיהיה מעניין אם אלפי אנשים יעשו את זה? לפני שבוע מלאו לי 31, הנה זה. אני חושב שיהיה מעניין לראות מה כל אחד היה עושה במיזם אישי כזה. לדעתי, לכל אחד תהיה פרשנות שונה לגבי זה. לדעתי, כל אחד ייהנה מכך שתהיה לו שניה אחת שתזכיר לו כל יום. אישית, נמאס לי לשכוח, וממש קל לעשות את זה. הרי יש לכולנו בכיס מצלמות הפרדה גבוהה -- בטוח שלרוב האנשים כאן באולם -- וזה משהו ש-- אני לא רוצה לשכוח יותר שום יום מחיי, וזו דרכי לעשות זאת, ויהיה גם מעניין לראות, אם תוכלו להקליד את זה באיזה אתר אינטרנט, "ה-18 ליוני, 2018", ולראות סרטון של חייהם של אנשים באותו יום, מכל העולם.

לא יודע, נראה לי שלמיזם הזה יש הרבה אפשרויות, ואני מעודד את כולכם להקליט רק את אותו שבריר מחייכם בכל יום, כדי שלעולם לא תשכחו את אותו יום בחייכם.

תודה רבה.

[מחיאות כפיים]