קרלו ראטי: ארכיטקטורה שחשה ומגיבה

צהריים טובים לכולם. יש לי משהו להראות לכם. (צחוק) תחשבו על זה כמו פיקסל, פיקסל מעופף. לזה אנחנו קוראים במעבדה שלנו, עיצוב מוחשי. תנו לי לספר לכם קצת על זה. עכשיו, אם תקחו את התמונה הזאת -- אני במקור מאיטליה, וכל ילד באיטליה גדל עם התמונה הזאת על קיר חדר השינה שלו. אבל הסיבה שאני מראה לכם את זה היא בגלל שמשהו מאוד מעניין קרה במרוצי הפורמולה 1 במהלך שני העשורים האחרונים. עכשיו, לפני כמה זמן, אם רצית לנצח במירוץ של פורמולה 1, היית לוקח תקציב, והיית מהמר את התקציב על נהג טוב ומכונית טובה. ואם המכונית והנהג היו מספיק טובים, אז היית מנצח את המירוץ. היום, אם אתה רוצה לנצח את המירוץ, למעשה אתה צריך גם משהו כמו זה -- משהו שמפקח על המכונית בזמן אמת, שיש לו כמה אלפי חיישנים שאוספים מידע מהמכונית, משדרים את המידע הזה את תוך המערכת, ואז מעבדים אותו ומשתמשים בו כדי לחזור למכונית עם החלטות ולעשות דברים בזמן אמת בזמן שהמידע נאסף. לזה, במונחים הנדסיים, היית קורא מערכת שליטה בזמן אמת. ובעיקרון, זו מערכת שעשוייה משני מרכיבים -- מרכיב תחושתי ומרכיב תפעולי.

מה שמעניין היום זה שמערכות שליטה בזמן אמת מתחילות להיכנס לחיינו. הערים שלנו, במהלך השנים האחרונות, רק מכבר כוסו ברשתות, אלקטרוניקה. הן נהיות כמו מחשבים באוויר הפתוח. וכמו מחשבים באוויר הפתוח, הן מתחילות להגיב בדרך שונה כדי להיות מורגשות וכדי להיות מתופעלות. אם אנחנו נתקן ערים, בעצם זה עניין גדול. רק כהערה, רציתי לציין, ערים הן רק 2 אחוז מקרום כדור הארץ, אבל הן 50 אחוז מאוכלוסיית העולם. הן 75 אחוז מצריכת האנרגיה -- עד ל80 אחוז מפליטות פחמן דו-חמצני. אם היינו יכולים לעשות משהו עם ערים, זה עניין גדול. מעבר לערים, כל התפעול והתחושתיות הזאת נכנסים לחפצי היום יום שלנו.

זה מתערוכה שפאולה אנטונלי מארגנת בMoMA מאוחר יותר השנה, במהלך הקיץ. היא נקראת "דבר אלי." היכן שהחפצים שלנו, הסביבה שלנו, מתחילה לדבר אלינו חזרה. במובן מסויים, זה כמעט כאילו כל אטום שם בחוץ נהיה גם חיישן וגם מפעיל. וזה משנה באופן קיצוני את האינטראקציה שיש לנו בתור בני אדם עם הסביבה שם בחוץ. במובן מסויים, זה כמעט כמו בחלום הישן של מיכלאנג'לו... אתם יודעים, כשמיכלאנג'לו פיסל את "משה", בסוף נאמר שהוא לקח את הפטיש, זרק אותו על משה -- האמת עדיין אפשר לראות את הריסוק הקטן מתחת -- ואמר, צעק, "Perché non parli?", למה אינך מדבר? ובכן היום, בפעם הראשונה, הסביבה שלנו מתחילה לדבר אלינו חזרה. ואני אראה רק כמה דוגמאות -- שוב, עם הרעיון הזה שאנחנו חשים את הסביבה שלנו ומתפעלים.

בואו נתחיל עם תחושה. ובכן הפרוייקט הראשון שרציתי לחלוק איתכם הוא בעצם אחד הפרוייקטים הראשונים של המעבדה שלנו. זה היה לפני ארבע וחצי שנים באיטליה. ומה שעשינו שם היה בעצם להשתמש בסוג חדש של רשת באותו זמן שהייתה פרוסה בכל העולם -- זאת הייתה רשת פלאפונים -- ולהשתמש במידע שנאגר באופן אנונימי מאותה הרשת, שנאסף בכל מקרה על ידי המפעיל בכדי להבין איך העיר עובדת. הקיץ היה קיץ עם מזל -- 2006. זה מתי שאיטליה ניצחה במונדיאל. חלקכם אולי זוכרים, אלה היו איטליה וצרפת ששיחקו, ואז בסוף זידאן, עם הנגיחה. בכל מקרה, איטליה ניצחה בסוף.

(צחוק)

עכשיו תראו מה קרה באותו יום רק על ידי ניטור הפעילות שהתרחשה ברשת. כאן אתם רואים את העיר. ואתם רואים את הקוליסאום באמצע, הנהר טיבר. זה בוקר, לפני המשחק. אתם רואים את ציר הזמן למעלה. צהריים מוקדמים, פה ושם אנשים עושים שיחות וזזים. המשחק מתחיל -- דממה. צרפת מבקיעה. איטליה מבקיעה. זמן מחצית, אנשים עושים שיחה קצרה והולכים לשירותים. מחצית שנייה. סוף הזמן הרגיל. הארכה ראשונה, שנייה. זידאן, הנגיחה ברגע. איטליה מנצחת. יש. (צחוק) (מחיאות כפיים) ובכן, הלילה ההוא, כולם רצו לחגוג במרכז. ראיתם את השיא הגדול. למחרת, כולם הלכו למרכז לפגוש את הקבוצה המנצחת ואת ראש הממשלה בזמנו. ואז כולם הלכו למטה. אתם רואים את התמונה של מה שנקרא צ'ירקו מאסימו, איפה, שמאז זמני רומא, אנשים היו הולכים לחגוג -- לעשות מסיבה גדולה, וראיתם את השיא הגדול בסוף היום. ובכן, זו רק דוגמא אחת של איך אנחנו יכולים לחוש את העיר היום, בצורה שבה לא יכולנו לעשות רק לפני כמה שנים.

עוד דוגמא מהירה לגבי תחושה: זה לא על אנשים, אלא על דברים שאנחנו משתמשים בהם וצורכים אותם. ובכן היום, אנחנו יודעים הכל לגבי המקור שהחפצים באים ממנו. זו מפה שמראה לכם את כל השבבים שיוצרים מחשב מאקינטוש, ואיך הם באים יחדיו. אבל אנחנו יודעים מעט מאוד על המקום שאליו דברים הולכים. אז בפרוייקט הזה, למעשה פיתחנו כמה תגיות קטנות כדי לעקוב אחרי זבל כאשר הוא נע במערכת. אז למעשה התחלנו עם מספר מתנדבים שעזרו לנו בסיאטל, רק לפני קצת למעלה משנה, כדי לתייג את מה שהם זורקים -- סוגים שונים של דברים, כמו שאתם יכולים לראות כאן -- דברים שהם היו זורקים במילא. ואז שמנו שבב קטן, תגית קטנה, על הזבל והתחלנו לעקוב אחריו. הנה התוצאות שעכשיו השגנו.

(מוזיקה)

מסיאטל... אחרי שבוע. עם המידע הזה הבנו שיש הרבה חוסר יעילות במערכת. אנחנו יכולים למעשה לעשות את אותו הדבר עם הרבה פחות אנרגיה. המידע הזה לא היה זמין לפני כן. אבל יש הרבה תחבורה מבוזבזת ודברים מפותלים שקורים. אבל הדבר האחר הוא שאנחנו מאמינים שאם נראה כל יום שהכוס שאנחנו זורקים, היא לא נעלמת, היא עדיין איפה שהוא על הכוכב. ובקבוק הפלסטיק שאנחנו זורקים כל יום עדיין נשאר שם. ואם אנחנו נראה את זה לאנשים, אז אולי נוכל לקדם קצת שינוי התנהגותי. אז זאת היתה הסיבה לפרוייקט.

השותף שלי בMIT, אסף בידרמן, הוא יכול לומר לכם עוד הרבה על חישה והרבה דברים נפלאים נוספים שניתן לעשות עם חישה, אבל אני רציתי להגיע לחלק השני עליו דיברנו בהתחלה, וזה תפעול הסביבה שלנו. והפרוייקט הראשון הוא משהו שעשינו לפני שנתיים בזאראגוזה, ספרד. זה התחיל משאלה של ראש העיר, שבא אלינו ואמר שספרד ודרום אירופה הן בעלות מסורת יפהפיה של שימוש של מים במרחב הציבורי, בארכיטקטורה. והשאלה הייתה: איך טכנולוגיה, טכנולוגיה חדשה, יכולה להתווסף לזה? ואחד הרעיונות שפותחו בMIT בסדנא היה, דמיינו את הצינור הזה, ויש לך שסתומים, שסתומי סולנואיד, לשוניות, שנפתחים ונסגרים. אתה יוצר מן מסך מים מפיקסלים של מים. והפיקסלים האלה נופלים, אתה יכול לכתוב על זה, אתה יכול להראות דפוסים, תמונות, טקסט. ואתה יכול אפילו להתקרב לזה, וזה ייפתח ויתן לך לקפוץ דרכו, כמו שאתם רואים בתמונה הזאת.

ובכן, הצגנו את זה לראש העיר בלוק. הוא נורא אהב את זה. וקיבלנו הזמנה לעצב בניין בכניסה לתערוכה. קראנו לזה ביתן מים דיגיטלי. כל הבניין עשוי ממים. אין דלתות או חלונות, אבל כשאתה מתקרב אליו, הוא ייפתח ויתן לך להיכנס. (מוזיקה) הגג גם מכוסה במים. ואם יש קצת רוח, אם אתה רוצה להצמצם את ההשפרצות, אתה יכול למעשה להנמיך את הגג. או שאתה יכול לסגור את הבניין, וכל הארכיטקטורה תיעלם, כמו במקרה הזה. אתם יודעים, בימים אלו, אתה תמיד מקבל תמונות בזמן החורף כשהם מורידים את הגג למטה של אנשים שהיו שם ואמרו, "הם הרסו את הבניין." לא, הם לא הרסו אותו, רק כשהוא מונמך, הארכיטקטורה כמעט נעלמת. הנה הבניין בפעולה. אתה רואה את הבן אדם מבולבל לגבי מה קורה בפנים. והנה אני מנסה לא להירטב, בודק את החיישנים שפותחים את המים.

ובכן אני צריך לספר לכם עכשיו מה קרה לילה אחד כשכל החיישנים הפסיקו לעבוד. אבל למעשה בלילה ההוא, זה היה אפילו יותר כיף. כל הילדים מזאראגוזה באו לבניין, כי הדרך להתעסק עם הבניין נהייתה משהו שונה. לא עוד בניין שייפתח כדי להכניס אותך, אלא בניין שעדיין יעשה חתכים וחורים דרך המים, ואתה צריך לקפוץ בלי להירטב.

(וידאו) (רעש קהל)

וזה, בשבילנו, היה מאוד מעניין, בגלל שכאדריכלים, כמהנדסים, כמעצבים, אנחנו תמיד חושבים על איך אנשים ישתמשו בדברים שאנחנו מתכננים. אבל המציאות תמיד לא צפוייה. וזה היופי של עשיית דברים שמשומשים ומגיבים לבני אדם.

הנה תמונה של הבניין עם הפיקסלים הפיזיים, הפיקסלים שעשויים ממים, ואז ההקרנות עליהם. וזה מה שהוביל אותנו לחשוב על הפרוייקט הבא שאני אראה לכם עכשיו. תדמיינו שהפיקסלים האלה יוכלו בעצם להתחיל לעוף. דמיינו שיכולים להיות לכם מסוקים קטנים שזזים באוויר, וכל אחד מהם עם פיקסל קטן בצבעים משתנים -- כמעט כמו ענן שיכול לזוז במרחב. הנה הסרט.

(מוזיקה)

אז דמיינו מסוק אחד, כמו זה שראינו קודם, זז יחד עם אחרים, בסנכרון. אז יכול להיות לכם הענן הזה. יכול להיות לכם סוג של מסך או תצוגה גמישה, כמו זה -- תצורה רגילה בשני ממדים. או רגיל, אבל בשלושה ממדים, שבה הדבר שמשתנה זה האור, לא המיקום של הפיקסלים. אתה יכול לשחק עם סוגים שונים. דמיינו שהמסך שלכם יכול פשוט להופיע בקני מידה וגדלים שונים, סוגים שונים של רזולוציה. אבל הדבר כולו יכול להיות פשוט ענן תלת מימד של פיקסלים שאתה יכול לגשת אליו ולנוע דרכו ולראות מהרבה, הרבה כיוונים. הנה הFlyfire האמיתי שהולכת למטה כדי ליצור רשת רגילה כמו קודם. כשאתה מדליק את האור, אתה למעשה רואה את זה. אז זה כמו שראינו קודם. ודמיינו שכל אחד מהם נשלט על ידי אנשים. אתה יכול לגרום לכל פיקסל לקבל קלט שבא מאנשים, מתזוזה של אנשים, וכולי וכולי.

אני רוצה להראות לכם משהו כאן בפעם הראשונה. אנחנו עובדים עם רוברטו בולא, אחד מרקדני הבלט הטובים כיום -- האטואל במטרופוליטן בניו יורק ובלה סקאלה במילאנו -- ובעצם לכדנו את התנועות שלו בתלת מימד בכדי להשתמש בהן כקלט לFlyfire. וכאן אתם רואים את רוברטו רוקד. אתם רואים בצד שמאל את הפיקסלים, את הרזולוציות השונות שמתקבלות. זה גם סורק בתלת מימד בזמן אמת וגם לוכד תנועה. אז אתה יכול לבנות מחדש תנועה שלמה. אתה יכול ללכת את כל הדרך. אבל אז, ברגע שיש לך את הפיקסלים, אז אתה יכול לשחק איתם ולשחק עם צבע ותנועה וכוח משיכה וסיבוב. אז אנחנו רוצים להשתמש בזה כאחד מאמצעי הקלט האפשריים בשביל Flyfire.

רציתי להראות לכם את הפרוייקט האחרון שאנחנו עובדים עליו. זה משהו שאנחנו עובדים עליו בשביל האולימפיאדה בלונדון. זה נקרא "הענן". והרעיון כאן הוא, דמיינו, שוב, אנחנו יכולים לערב אנשים בלעשות משהו ולשנות את הסביבה -- כמעט להתייחס למה שאנחנו קוראים לו הקמת ענן -- כמו הקמת אסם, אבל עם ענן. דמיינו שאתם יכולים שכולם יתרמו תרומה קטנה לצורך פיקסל אחד. ואני חושב שמה שיוצא דופן שהתרחש במהלך השנתיים האחרונות הוא שבמהלך שני העשורים האחרונים, עברנו מעולם פיסי לעולם דיגיטלי. זו היתה הפיכה דיגיטלית של הכל, ידע, והפיכתו לנגיש דרך האינטרנט.

היום, בפעם הראשונה -- והקמפיין של אובאמה הראה לנו את זה -- אנחנו יכולים לעבור מהעולם הדיגיטלי, מכוח הארגון העצמי של רשתות, לעולם הפיסי. זה יכול להיות, במקרה שלנו, אנחנו רוצים להשתמש בזה כדי לעצב ולעשות סמל. זה אומר משהו בנוי, בעיר. אבל מחר זה יכול להיות, בכדי להתמודד עם האתגרים המוצבים בפנינו כיום -- תחשבו על שינוי אקלים או פליטות פחמן דו-חמצני -- איך אנחנו יכולים לעבור מעולם דיגיטלי לעולם פיסי. אז הרעיון הוא שאנחנו יכולים למעשה לערב אנשים בלעשות את הדבר הזה ביחד, בשיתופיות.

הענן הוא ענן, ששוב, מורכב מפיקסלים, באותה צורה שבה ענן אמיתי הוא ענן שמורכב מחלקיקים. והחלקיקים האלה הם מים, והענן שלנו הוא של פיקסלים. זה מבנה פיסי בלונדון, אבל מכוסה בפיקסלים. אתה יכול לנוע בפנים, לחוות סוגים שונים של חוויות. אתה יכול למעשה לראות ממתחת, לחלוק את הרגעים העיקריים לאולימפיאדה ב2012 ומעבר, ובאמת להשתמש בזה כדרך להתחבר עם הקהילה. אז זה גם ענן פיסי בשמיים וגם משהו שאתה יכול לעלות עליו למעלה, כמו פסגת ההר החדשה של לונדון. אתה יכול להיכנס לתוכו. וסוג חדש של מגדלור דיגיטלי ללילה -- אבל הכי חשוב, סוג חדש של חוויה לכל מי שיעלה למעלה.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)