קארל הונורה: בשבח האיטיות

הייתי רוצה להתחיל עם הבחנה מסוימת. אם יש משהו שלמדתי במהלך השנה שעברה, הוא שהאירוניה הגדולה בפרסום ספר על איטיות היא שאתה נדרש לקדם אותו מאד מהר. נראה שאני מבלה את מרבית זמני בימים אלו בריצות מעיר לעיר, מאולפן לאולפן מראיון לראיון, מגיש את הספר במנות קטנות. כי כולם בימים אלו רוצים לדעת איך להאט, אבל הם רוצים לדעת איך להאט ממש מהר. אז -- הופעתי לפני כמה ימים בסי-אן-אן ביליתי למעשה יותר זמן באיפור מאשר בשידור. אני חושב שזה -- זה לא באמת מפתיע, נכון? כי זה סוג העולם שאנו חיים בו כיום, עולם שתקוע על "הרצה קדימה".

עולם עם כפייתיות למהירות, לעשות הכל מהר יותר, לדחוס עוד ועוד בפחות ופחות זמן. כל רגע ביום הוא כמו מירוץ נגד השעון. אם לשאול ביטוי מקארי פישר -- שמופיע גם בביוגרפיה שלי שם, אבל אזכיר אותו שוב -- "כיום, אפילו סיפוק מיידי אורך יותר מדי זמן" [צחוק] וגם אם תחשבו איך אנו משפרים דברים, הרי מה אנו עושים? מאיצים אותם, נכון? פעם היינו מחייגים; היום יש לנו חיוג מהיר. פעם היינו קוראים; היום אנחנו מרפרפים. פעם היינו צועדים; היום יש הליכה מהירה. וכמובן, פעם היינו יוצאים לדייט; היום יש לנו ספיד-דייטינג. ואפילו דברים שהם מטבעם איטיים -- גם אותם אנו מנסים להאיץ. הייתי בניו-יורק לאחרונה, וחלפתי בדרכי על פני חדר-כושר שפירסם במודעה בחלון הראווה קורס-ערב חדש. והקורס היה, ניחשתם נכון, "ספיד-יוגה". אז -- הפתרון המושלם למקצוענים מחוסרי-זמן שרוצים לבצע את "ברכת השמש", אבל להקדיש לכך רק עשרים דקות. אלה הדוגמאות הקיצוניות, והן משעשעות ונחמד לצחוק מהן.

אבל יש כאן גם נקודה רצינית, ואני חושב שבחפזון של חיי היום-יום, אנו לעתים קרובות מחמיצים את הנזקים שחיי החפזון מעוללים לנו. אנו כה שקועים בתרבות המהירות שאנו כמעט ולא רואים את המחיר שלה בכל היבטי חיינו: הבריאות, התזונה, העבודה שלנו, מערכות היחסים, הסביבה והקהילה שלנו. ולפעמים נדרשת איזו קריאת-השכמה, נכון? שתפנה את תשומת לבנו לעובדה שאנו מעבירים את חיינו בריצה, במקום פשוט לחיות אותם; שאנו חיים את החיים המהירים, במקום את החיים הטובים. ואני חושב שעבור הרבה אנשים, קריאת ההשכמה הזו מגיעה בצורת מחלה. כהתמוטטות, או שהגוף בסופו של דבר אומר "אני לא יכול יותר" ומרים ידיים. או שאולי מערכת היחסים מתמוטטת משום שלא היו לנו הזמן, הסבלנות או השלווה להיות עם האדם האחר, להקשיב לו.

קריאת ההשכמה שלי הגיעה כשהתחלתי להקריא לבן שלי סיפורים לפני השינה, וגיליתי שבסוף היום, אני נכנס לחדר השינה שלו ופשוט לא מצליח להאט, ממהר להקריא את "חתול-תעלול". מדלג על שורה פה, על פסקה שם, לפעמים על עמוד שלם וכמובן שבני הקטן ידע את כל הספר בעל-פה, אז היינו רבים. ומה שהיה אמור להיות הרגע הכי רגוע, הכי אינטימי, הכי נעים ביום, כשאב מתיישב כדי להקריא לבנו, הפך במקום זאת לקרב גלדיאטורים של רצונות, להתנגשות בין המהירות שלי ובין האיטיות שלו. וזה נמשך כך זמן-מה, עד שתפסתי את עצמי מעיין בכתבה בעיתון ובה עצות לחסכון בזמן עבור אנשים מהירים. אחת העצות התייחסה לסדרת ספרים בשם "סיפור-לפני-השינה בדקה". עכשיו אני מתחלחל באומרי את המילים האלה, אבל התגובה הראשונית שלי אז היתה שונה בתכלית. הרפלקס הראשון שלי היה להגיד, "הללויה! איזה רעיון נהדר! זה בדיוק מה שאני צריך כדי לזרז עוד יותר את ההשכבה." אבל למרבה המזל, נורה נדלקה מעל לראשי, ותגובתי שלי היתה מאד שונה. עצרתי רגע, וחשבתי, "רק רגע! האם זה באמת הגיע לידי כך? האם אני באמת ממהר כל-כך שאני מוכן לרמות את הבן שלי בסוף היום?" והנחתי את העיתון מידי -- בדיוק עליתי למטוס -- וישבתי שם, ועשיתי משהו שזמן רב לא עשיתי -- לא עשיתי כלום. פשוט חשבתי, וחשבתי הרבה ולעומק. וכשירדתי מהמטוס, כבר החלטתי שאני רוצה לעשות משהו בנוגע לזה. רציתי לחקור את כל עניין תרבות ה"רוד-ראנר", ומה היא עושה לי ולכולם.

היו לי שתי שאלות בראש. הראשונה היתה: איך הפכנו מהירים כל כך? והשניה היתה: האם אפשרי להאט, והאם אנו כלל רוצים זאת? אם תחשבו על הדרך שבה עולמנו האיץ כל-כך, יש לנו חשודים רגילים. מיד חושבים על תהליך העיור, תרבות הצריכה, מקום העבודה, הטכנולוגיה. אבל אם תיכנסו לעומק הקורה של הכוחות האלה, תגיעו למה שעשוי להיות המניע העמוק יותר, גרעין השאלה, שהיא הדרך שבה אנו תופסים את הזמן עצמו. בתרבויות אחרות, הזמן הוא מעגלי. הוא נתפס כנע במעגלים גדולים ונינוחים. הוא מתחדש ומתרענן תמיד. לעומת זאת, במערב, הזמן הוא קווי. הוא משאב נדלה, הוא תמיד מתבזבז. אם לא מנצלים אותו, מאבדים אותו. "זמן הוא כסף", כפי שאמר בנג'מין פרנקלין. ואני חושב שזה גורם לנו, פסיכולוגית, ליצור משוואה. הזמן נדיר, אז מה נעשה? נמהר, נכון? אנו מנסים לעשות יותר ויותר בפחות ופחות זמן. אנו הופכים כל רגע בכל יום למירוץ אל קו הסיום, קו-סיום, אגב, שאנו לעולם לא עוברים, אבל בכל זאת קו-סיום. ואני משער שהשאלה היא, האם אפשר להשתחרר מהתפיסה הזו? ולמרבה המזל, התשובה היא כן כי מה שאני גיליתי, כשהתחלתי להסתכל סביבי, הוא שקיימת התנגדות עולמית לתרבות הזו, שמהר יותר זה תמיד טוב יותר, ושהכי טוב להיות עסוק יותר.

סביב כל העולם, אנשים עושים את הבלתי-נתפס: הם מאיטים, ובכך הם מגלים חרף הדעה המקובלת, שמי שמאט מת, מתברר שדווקא ההפך נכון: ע"י האטה ברגעים הנכונים, אנשים מוצאים שהם עושים הכל טוב יותר. הם אוכלים טוב יותר, הם עושים אהבה טוב יותר, הם מתעמלים טוב יותר, הם עובדים טוב יותר, הם חיים טוב יותר. ובקלחת מסוג זה של רגעים, מקומות והצהרות, טמון מה שאנשים כיום מתייחסים אליו כאל "תנועת האיטיות הבינלאומית".

אם תרשו לי מחווה קלה של צביעות, אעניק לכם סקירה מהירה של מה שקורה כיום בתוך תנועת האיטיות. אם אתם חושבים על אוכל, רבים מכם שמעו ודאי על "תנועת האוכל האיטי" שהחלה באיטליה, אבל התפשטה מאז לכל העולם, ומונה כיום מאה אלף חברים בחמישים מדינות. והיא מונעת ע"י מסר מאד פשוט והגיוני, והוא שאנו מפיקים יותר הנאה ובריאות מהאוכל שלנו כאשר אנו מכינים, מבשלים וצורכים אותו בקצב הגיוני. אני גם חושב שהפריצה של תנועת החקלאות האורגנית ותחיית שווקי האיכרים הם ביטויים נוספים של העובדה שאנשים משוועים להתרחק מהצורך לאכול, לבשל ולגדל את האוכל שלהם לפי לו"ז תעשייתי. הם מעוניינים לחזור לקצב איטי יותר. ומתנועת האוכל האיטי צמח משהו שנקרא "תנועת הערים האיטיות", שהחלה באיטליה אך התפשטה בכל אירופה ומעבר לה. ובתנועה הזו, הערים החלו לחשוב מחדש איך לארגן את הנוף העירוני כך שיעודד אנשים להאט ולהריח את הוורדים ולהתחבר איש עם זולתו. אולי הם יאטו את התנועה, או יציבו ספסל בפארק, או יגדירו איזשהו אזור ירוק.

ובדרכים מסוימות, השינויים האלו מסתכמים ביותר מסכום חלקיהם כי לדעתי, כשעיר איטית הופכת באופן רשמי לעיר איטית, זו מעין הצהרה פילוסופית. זה להגיד ליתר העולם, ולאנשי אותה עיר, שאנו מאמינים שבמאה העשרים ואחת לאיטיות יש תפקיד. ברפואה, אני חושב שהרבה אנשים התפכחו מאד ממנטליות התיקון המהיר שניתן למצוא ברפואה הקונבציונלית. ומיליוני אנשים בכל העולם פונים לשיטות רפואה משלימה ואלטרנטיבית, שנוטות להתחבר לגישת ריפוי איטית, עדינה, הוליסטית יותר. ברור שאין עדיין קביעה נחרצת באשר ליעילותם של רבים מהטיפולים המשלימים, ואני באופן אישי מפקפק בכך שחוקן-קפה יזכה אי-פעם לתמיכה רחבה,. אבל טיפולים אחרים כמו דיקור ועיסויים, ואפילו סתם התרגעות, מניבים בבירור תועלת מסוימת. בעולם, בתי הספר לרפואה הנחשבים ביותר מתחילים לחקור דברים אלו, כדי להבין איך הם עובדים ומה נוכל ללמוד מהם.

סקס. יש הרבה מאוד סקס מהיר, נכון? פעם סיימתי... ובכן, לא במשמעות הזאת... בואו נאמר שסיימתי את נסיעתי האיטית באוקספורד, עברתי בחנות עיתונים וראיתי כתב-עת זה היה כתב-עת לגברים, ובעמוד הראשון נאמר: "איך להביא אותה לאורגזמה בשלושים שניות". אז אפילו סקס נמדד בימים אלו בשעון-עצר. ואני, הרי, יודע ליהנות מחפוז כמו כל אחד אחר, אבל אני חושב שאפשר להפיק הרבה מאד מסקס איטי -- מהאטה בחדר המיטות. מתחברים הרי לזרמים עמוקים יותר, לזרמים פסיכולוגים, רגשיים, רוחניים, וכל זה מצטבר ובונה אורגזמה טובה יותר. בואו נגיד שהמאמץ משתלם. "האחיות פוינטר" אמרו את זה בצורה הרהוטה ביותר, נכון? כששרו בשבחו של "המאהב עם היד האיטית". וכולנו לעגנו לסטינג כשלפני כמה שנים הוא החל לעסוק בטנטרה, אבל תריצו כמה שנים קדימה, ועכשיו מוצאים זוגות בכל הגילים שנוהרים לסדנאות, או שפשוט בעצמם, בחדר המיטות שלהם, מוצאים דרכים להאט קצת וליהנות מסקס טוב יותר. וכמובן, באיטליה, שבה... אני מתכוון, נראה שהאיטלקים תמיד יודעים איפה למצוא עונג -- הם הקימו עכשיו את "תנועת הסקס האיטי" הרשמית.

מקום העבודה. ברוב העולם -- צפון אמריקה, כידוע, חריגה בנושא הזה -- כמות שעות העבודה החלה לרדת. ואירופה היא דוגמה לכך שאנשים מוצאים שאיכות חייהם משתפרת ככל שהם עובדים פחות, וגם שהתפוקה שלהם עולה. ברור שיש בעייתיות בצרפת, עם שבוע עבודה בן 35 שעות -- יותר מדי, מוקדם מדי, נוקשה מדי. אבל מדינות אחרות באירופה, במיוחד בסקנדינביה, מראות שאפשר לשמור על כלכלה חזקה מבלי להתמכר לעבודה. ונורווגיה, שוודיה, דנמרק ופינלנד מדורגות כיום בין שש האומות התחרותיות ביותר בעולם, וכמות השעות שעובדים שם בשבוע היתה גורמת לאמריקאי הממוצע לבכות מקנאה. ואם תרדו מרמת המדינה לרמת המיקרו-חברות, יותר ויותר חברות מבינות כיום שעליהן להרשות לעובדים שלהן לעבוד פחות, או פשוט להתנתק -- לצאת לארוחת צהריים או ללכת לשבת בחדר שקט, לסגור את הבלקברים והמחשבים הניידים -- אתם שם, מאחור -- ואת הטלפונים הניידים, במהלך יום העבודה או בסוף השבוע, כך שיהיה להם הזמן להתרענן וכדי שהמוח יוכל להחליק למצב חשיבה יצירתי.

אבל בימינו אלה, לא רק המבוגרים עובדים יותר מדי, נכון? גם הילדים. אני בן 37, וילדותי נגמרה באמצע שנות השמונים. אני מסתכל על הילדים של היום ונדהם לראות עד כמה הם מתרוצצים יותר עם יותר שיעורי בית, יותר מורים פרטיים, יותר חוגים מכפי שיכולנו לדמיין רק דור קודם לכן. וכמה מהדוא"לים הכי קורעי-לב שאני מקבל באתר שלי מגיעים מבני-נוער שנמצאים על סף התמוטטות, ומתחננים בפני שאכתוב להורים שלהם, כדי שיעזרו להם להאט, שיעזרו להם לרדת ממכונת הריצה. אבל למרבה המזל, תנועת הנגד קיימת גם בקרב ההורים ואפשר למצוא ערים בארה"ב שמתאחדות אלו עם אלו ואוסרות על קיום חוגים ביום מסוים בחודש, כדי שאנשים יוכלו, להוריד קצת מהלחץ, לבלות עם המשפחה ולהאט.

שיעורי-בית זה תחום נוסף. תופעות של הרחמת שיעורי הבית מופיעות בכל רחבי העולם המפותח בבתי ספר שבמשך שנים נהגו להעמיס שיעורי-בית, וכעת הם מגלים שפחות עשוי להיות יותר. לאחרונה, היה מקרה בסקוטלנד, שבו בי"ס פרטי, הישגי ויקר אסר מתן שיעורי-בית לכל הילדים מתחת לגיל 13, וההורים השאפתניים נבהלו ואמרו, "מה אתם עושים? ילדינו ייכשלו!" -- ומנהל ביה"ס אמר: "לא, לא. ילדיכם צריכים להאט קצת את הקצב בסוף היום." ובדיוק בחודש שעבר הגיעו תוצאות המבחנים, ובמתמטיקה ובמדעים הציונים עלו ב-20 אחוז לעומת הממוצע של השנה שעברה. אני חושב שברור מאד שדווקא האוניברסיטאות המובחרות, שבמקרים רבים הן הסיבה שאנשים גורמים לילדיהם לעבוד קשה כל-כך, החלו לשים לב שאיכות התלמידים המגיעים אליהם יורדת. לילדים האלה יש ציונים מעולים, קורות החיים שלהם מפוצצים בהתנדבויות ותרומה לקהילה, עד שזה גורם לבכי. אבל חסר להם הניצוץ. חסרה להם היכולת לחשוב בצורה יצירתית ומחוץ לריבוע -- הם לא יודעים איך לחלום. אז אוניברסיטאות מובילות כולל אוקספורד, קיימברידג' ועוד החלו לשלוח הודעות להורים ולתלמידים, שמבקשות מהם להאט קצת את הקצב. בהרווארד, לדוגמה, הם שלחו מכתב לתלמידי השנה הראשונה, בו נאמר שהם ישיגו יותר מהחיים ויותר מהרווארד, אם יאטו את הקצב, אם יעשו פחות, אבל ייתנו לדברים את הזמן, את הזמן שנדרש על מנת ליהנות מהם ולהתענג עליהם. אפילו אם לפעמים זה לא לעשות כלום. והמכתב נקרא, וזה מסביר הרבה, אני חושב -- "האטו!" -- עם סימן קריאה.

אז לאן שלא תסתכלו, המסר, כך נראה לי, הוא זהה: פחות, במקרים רבים, הוא יותר, איטי יותר הוא במקרים רבים טוב יותר. ובכל זאת, ברור שלא קל להאט, נכון? ודאי שמעתם שקיבלתי קנס על מהירות מופרזת בזמן שעשיתי מחקר לספר על יתרונות ההאטה, וזה נכון, אבל זה לא כל הסיפור. למעשה הייתי בדרכי לארוחת ערב מטעם "תנועת האוכל האיטי". ואם זה לא מביש דיו, קיבלתי את הקנס באיטליה. ומי שנהג אי-פעם בכביש מהיר באיטליה, יודע היטב כמה מהר נסעתי.

(צחוק)

למה קשה כל-כך להאט? אני חושב שיש לכך מספר סיבות. סיבה אחת היא שמהירות זה כיף. מהירות זה סקסי. שטף האדרנלין הזה. קשה לוותר עליו. אני חושב שיש כאן מימד מטאפיזי -- המהירות הפכה עבורנו לדרך לחצוץ בינינו לבין השאלות הגדולות והעמוקות יותר. אנו ממלאים את ראשינו בהסחות-דעת, בלהיות עסוקים, כדי שלא ניאלץ לשאול, האם טוב לי? האם אני שמח? האם הילדים שלי גדלים נכון? האם הפוליטיקאים מקבלים החלטות טובות בשמי? סיבה נוספת -- אם כי, לדעתי, הסיבה החזקה ביותר -- מדוע קשה לנו כל-כך להאט היא הטאבו התרבותי שיצרנו כנגד ההאטה. "איטיות" היא מילה גסה בתרבות שלנו. זו מילה נרדפת ל"עצלנות", "בטלנות", ל"ויתור". ל"הוא קצת איטי". למעשה זו מילה נרדפת לטיפשות.

אני חושב שמטרתה של תנועת האיטיות, או אחת ממטרותיה העיקריות, היא בעצם להתמודד עם הטאבו הזה, ולומר שנכון, לעיתים איטיות אינה התשובה, וקיימת אכן איטיות שלילית. לאחרונה נתקעתי על כביש אם-25, שהוא כביש מעגלי סביב לונדון, וביליתי שם שלוש וחצי שעות. ואני מבטיח לכם, שזו איטיות ממש רעה. אבל הרעיון החדש, הרעיון המהפכני של תנועת האיטיות הוא שיש גם איטיות שעשויה להיות טובה. ואיטיות טובה היא הרי להקדיש זמן כדי לאכול עם המשפחה שלך, כשהטלוויזיה כבויה. או במשרד, להקדיש זמן כדי לבחון בעיה מכל ההיבטים כדי לקבל את ההחלטה הטובה ביותר בעבודה. או אפילו להקדיש זמן כדי להאט ולהתענג על החיים.

אחד הדברים שרוממו את רוחי מבין כל מה שקרה סביב הספר מאז שהוא פורסם, הוא התגובה אליו. ידעתי שכאשר הספר שלי על האיטיות יצא לאור, הוא יתקבל בברכה ע"י תנועות הניו-אייג', אבל הוא התקבל בברכה רבה ובהתלהבות ע"י העולם התאגידי, ע"י העיתונות העסקית, אבל גם ע"י חברות גדולות וארגוני מנהיגות. כיוון שאנשים בצמרת, אנשים כמוכם, לדעתי, מתחילים להבין שיש יותר מדי מהירות במערכת, יותר מדי עשייה, והגיע הזמן למצוא או לחזור לאמנות האבודה של העברת הילוכים. עוד סימן מעודד, לדעתי, וזה לא רק בעולם המפותח הוא שהרעיון הזה אומץ גם בעולם המתפתח במדינות שהן על סף מעבר לסטטוס של מדינות עולם ראשון: סין, ברזיל תאילנד, פולין ועוד -- המדינות האלו אימצו את הרעיון של תנועת האיטיות, הרבה אנשים בהן, ומתנהל דיון בתקשורת שלהם, ברחובות. כי אני חושב שהן מסתכלות על המערב ואומרות, "אנו אוהבות היבטים מסוימים של מה שיש לכם, אבל אנו לא כל-כך בטוחות לגבי אחרים".

אז בשורה התחתונה, האם זה אפשרי? וזו השאלה האמיתית שניצבת מולנו היום. האם אפשר להאט? ואני שמח היום להגיד לכם שהתשובה היא כן, בהחלט! אני מציג את עצמי כמוצג א', סוג של מכור-למהירות שהשתקם. אני עדיין אוהב מהירות. אני הרי גר בלונדון, אני עובד כעיתונאי, ואני אוהב את הרעש ואת העשייה, ואת האדרנלין שמעוררים שני אלה. אני משחק סקווש והוקי-קרח, שהם שני סוגי ספורט מהירים, ולא הייתי מוותר עליהם בשום פנים. אבל, במשך השנה האחרונה, גם התחברתי עם הצב הפנימי שלי.

(צחוק)

ומה שזה אומר הוא, שאני לא עוד מעמיס על עצמי משימות. מצב ברירת-המחדל שלי חדל להיות מכור למהירות. אני לא שומע יותר את מרכבת הזמן המכונפת נושפת בעורפי, או לפחות לא כמו בעבר. למעשה אני שומע אותה כעת, כי אני רואה שהזמן שלי נגמר. והיתרון הגדול בכל זה הוא שאני מרגיש שמח יותר, בריא יותר, פרודוקטיבי יותר, מכפי שחשתי אי-פעם. אני חש שאני חי את חיי, במקום לרוץ דרכם כבמירוץ. ואולי, הדבר החשוב ביותר, אומדן ההצלחה לכל זה - הוא שאני מרגיש שמערכות היחסים שלי עמוקות, עשירות וחזקות בהרבה.

ובעבורי, אני משער, נייר הלקמוס, שבוחן האם זה עובד, ומה המשמעות של זה, היה ויהיה תמיד שעת הסיפור לפני השינה, כי הרי שם המסע התחיל. ובנוסף, שם הבשורות תמיד ורודות. בסופו של יום, אני נכנס לחדרו של בני. אני לא עונד את השעון. אני מכבה את המחשב שלי, כך שלא אשמע את צליל הדוא"ל הנכנס, ואני פשוט מאט אל הקצב שלו, ואנו קוראים. וכיוון שלילדים יש קצב ושעון פנימי משלהם, הם לא פועלים על פי הוראות "זמן האיכות", שמקצות להם עשר דקות שבהן הם אמורים להיפתח אליך. הם צריכים שאתה תזוז בהתאם לקצב שלהם. מצאתי שאחרי עשר דקות של סיפור, הבן שלי אומר פתאום, "אתה יודע, "משהו קרה בחצר המשחקים היום, שממש מטריד אותי." ואנו מדברים על זה. כיום אני מוצא שסיפורים לפני השינה שפעם היו סוג של סעיף ברשימת המטלות שלי, משהו שחששתי ממנו, כי זה היה כל-כך איטי ורציתי לעבור את זה במהירות, הפכו לפרס שממתין לי בסוף היום, משהו שאני באמת, באמת מוקיר. ויש לי מעין סוף הוליוודי להרצאה שלי. זה הולך בערך כך.

לפני כמה חודשים, התכוננתי לנסוע לעוד סבב לקידום הספר שלי, והתיקים שלי היו ארוזים. הייתי למטה ליד דלת הכניסה וחיכיתי למונית, והבן שלי ירד במדרגות והוא -- הוא הכין כרטיס-ברכה בעבורי. הוא החזיק אותה. הוא שידך שני דפים יחדיו, בדומה לאלו, ושם מדבקה של הדמות האהובה עליו, טינטין, מקדימה. והוא אמר לי, יותר נכון, הוא הגיש לי את הברכה, ואני קורא את זה, וכתוב שם: "לאבא, באהבה, מבנג'מין". ואני אמרתי, "אוי, זה באמת חמוד, זו ברכה למזל למכירות הספר?" והוא אמר, "לא, לא, לא, אבא. זה כרטיס ברכה בגלל שאתה מקריא הסיפורים הכי טוב בעולם." וחשבתי לעצמי, "בחיי, כל העניין הזה של להאט באמת עובד"

תודה רבה לכם.