סי-קיי וויליאמס מקריא שירי נעורים וזיקנה

חשבתי להקריא כמה משירי המתייחסים לנושא הנעורים והזיקנה. למען האמת, די הופתעתי ממספר השירים שיש לי.

השיר הראשון מוקדש לספנסר, ולסבתו שהזדעזעה מעבודתו. השיר שלי נקרא "לכלוך".

"סבתי רוחצת את פי ביסודיות בסבון;

חצי מאה עברה מאז

ועדיין היא מתקרבת אליי

עם אותה חתיכת סבון גסה, צהובה, אכזרית.

וכל זה רק בגלל מילה שאמרתי,

אפילו לא ממש אמרתי, רק ציטטתי.

אבל, "תפתח". היא אומרת. "פה גדול!"

כף ידה לופתת את ראשי.

כיום אני יודע שהיו לה חיים קשים,

היא איבדה שלוש בנות בעודן תינוקות;

ואז גם בעלה מת,

בהשאירו אחריו בנים צעירים וכלום כסף.

היא נהגה להעמיד אותי בכיור כדי שאשתין

כי השירותים תמיד היו תפוסים.

אבל, הו, הסבון שלה!

האם היתה זו צריבתו המרה שהפכה אותי למשורר?

הרחוב שבו גרה לא היה מרוצף,

דירתה - שני חדרים דחוסים ומטבח מצחין

שבו עקבה אחריי ותפסה אותי.

האם אעז להודות שמאז שעשתה זאת

לא אהבתיה עוד?

היא חיה עד גיל 100, וגם אז לא.

כל הזמן הייתה עצבות, עליבות,

אבל מעולם, עד עתה

לא שבתי לאהוב אותה."

כשזה פורסם בכתב-עת כלשהו קיבלתי מכתב זועם מדודי. "הטלת דופי באישה דגולה." זה חייב טיפול דיפלומטי.

השיר הבא נקרא "השימלה". הוא ארוך יותר.

"בימים ההם,

הימים שקיימים עבורי עכשיו רק כזכרונות מתעתעים,

כשלעתים קרובות הקול הראשון ששמעת בבוקר היה נחשול של ציוץ ציפורים,

ולאחר מכן - הנקישות הרכות של פרסות הסוס שגורר את עגלת החלב לאורך הרחוב שלך,

והקול האחרון בלילה היה, קרוב לודאי

זה של אביך המחנה את מכוניתו,

לאחר שעבד שוב עד מאוחר, תמיד מאוחר,

ויורד בכבדות אל המרתף, אל התנור,

כדי לנער החוצה את האפר ולהחליש את האש בטרם יעלה למעלה וייפול למיטתו--

בימים הרחוקים ההם,

נשים-- אימי, אימהותיהם של חברי, שכנותינו, כל הנשים שהכרתי--

התהלכו משך רוב היום לבושות במה שנקרא חלוק-בית,

שכמיית-כותנה ארוכה וקלה, זולה, עם הדפס, מרופדת וחסרת-צורה, כנראה במכוון, שלבשו מעל כתונת הלילה.

וכשנאלצו ללכת לחפש איזה ילד, לתלות כביסה על החבל, או לרוץ לחנות המכולת שבפינה,

מתחת למעיל, המכפלת המעוקמת של כתונת הלילה רפויה ומוצהבת תמיד, היתה משתרכת לה.

יותר מהרוֹלים שכמה מהנשים נשאו דרך קבע בשערן כהכנה לקראת אירוע חשוב כלשהו--

נשף, סביר להניח-- שמעולם לא התקיים;

יותר מהדרך שבה פניהן של רוב הנשים לא רק שלא היו מאופרות במשך היום,

אלא נראו מקורצפות, מולבנות, ועם גבותיהן המרוטות - דמויות-מסיכה ומפחידות;

יותר מכל אלה, השמלות הללו הן אלה שהפכו את הנשים לבלתי-מפוענחות ומאיימות,

למומחיות לחידות שלגברים לא היתה גישה אליהן, ונערים לא הבינו.

רק בהמשך עתיד הייתי לראות בשמלות גם מעין הצהרה:

שבמטבח האפלולי שלכן, בחדר הכביסה שלכן, בחצר הבטון החשופה שלכן,

מה שגיליתן אודות עצמכן היה סיפור-כיסוי.

טבעכן החושני האמיתי, שהוסווה באותן גלימות חסרות מיניות, היה בריבונותכן המוחלטת.

באותם ימים הסתירו עוד הרבה דברים:

גברים לא חיבקו זה את זה, אלא אם מישהו מת, וגם אז לא תמיד. היו לוחצים יד,

או טופחים על גב חבר במשחק כדור ומחליפים מהלומות שצפנו קוד של חיבה;

אחרי שתמה הילדות, שוב לא יכולת לחוש את שפמו של אביך על לחייך,

לפחות לא עד שהתפתחו סוף-סוף הגינונים, ויכולת לחבק גבר אחר, ולהשתהות מעט,

ואפילו לנשק (את הזיפים על פני אביך שכבר הלבינו והתקשו).

איזו הקלה, סוף-סוף, החיבוק: חשדניים ככל שהיינו-- זה נראה כה נועז--

כמה שמחה אילמת היתה בהצהרה הזו של שוויון ואחווה,

עם כל חוסר ההבנה והכאב ששררו ביניכם עד אז.

בימים ההם ידענו כה מעט, בדיוק כמו עכשיו, אני משער, על ריפוי הכאבים הללו:

גם לנשים במיטב מחלצותיהן, ,עם החרוזים והפייטים התפורים בלסוטותיהן,

מרוחות בשפתון ומשוחות במסקרה, שיערן פזור, לא נותר אלא לעמוד ולפכור את ידיהן, ולהתחנן לרגיעה,

שעה שאב ובנו, כמו בריונים, כגנבים, כגלדיאטורים, רחשו ופעפעו ושנאו,

גורמים צער שנשתמר, בכל התלאות, למרות כל הנשיקות והחיבוקים,

ודימם מאיש לאחיו, לאורך הדורות.

בימים ההם עדיין היו שטחים ירוקים קרוב לעיר, חוות, שדות-תירס, פרות;

אפילו לא רחוק מביתנו, על לבניו המזוהמות והמסדרון הארוך והאפלולי,

יכולת למצוא שטחים עם גבעות ועצים שאותם יכולת לדמות להרים וליערות.

או שיכולת לצאת לבדך אפילו למגרש ריק באורך של חצי-שיכון,

אל סבך-השיחים: כיצור של יער ארבת,

כורע, זוחל, פשוט, פראי, לבדך;

כבר אז היה רצון להיות פשוט יותר, רצון, שכאשר יקראו לך,

לא תחזור לעולם."

(מחיאות כפיים)

הנה עוד אחד ארוך למדי, על הזקנים והצעירים. זה קרה, בעצם, בדיוק בזמן שנפגשנו. חלק מהמתואר בשיר מתרחש במרחב שחלקנו ובזמן שחלקנו.

השיר נקרא "השכנה".

"חמשת כלבלביה האיומים והמעוותים הנובחים ללא לאות על הגג שמתחת לחלוני"

חתוליה, האל יודע מה מספרם, שוודאי משתינים על שטיחיה, רחבת המדרגות שלה מצחינה עד בחילה;

זכרון צילה המגשש אחר שרשרת המנעול של דלתה; ואז הדלת הנטרקת בחבטה מפחידה,

רק הנביחות והמוזיקה-- ג'אז-- מסתננים להם ביום ובלילה אל המסדרון.

אז כשכריס קונור שר את 'החיים הטובים'--

איך זה הזכיר לי את אהובתי מהתיכון,

אהבת האמת הראשונה שלי אשר-- עד שעזבתיה-- השמיעה את אותו התקליט.

ועם ראשה על כתפי וידה על ירכי,

שרה במתיקות עם התקליט, על צער ומחסור שהיתה צעירה מלהבינם,

כמוני, מאוחר יותר, צעיר מלהאמין בכאבה.

זה הפחיד אותי, ואז שעמם אותי ולבסוף דחה אותי.

זה שהתחלתי לדמיין אותה מתה במלכודת האש הזו בגריניץ' וילג', שהשכנה שלי זו היא.

מחשבותי, שניפגש, שנזהה זה את זו, נתיידד, שתהא זו כפרתי

עיניי שראו אותה-- זו לא היתה היא-- ליד תיבת הדואר.

שיער צהוב-מאפיר, מכנסי-דגמ"ח מתחת לכתונת לילה,

הסטת הראש שלה, הסתרת פניה ההרוסות בכפות ידיה תוך שהיא ממלמלת "היי" בלתי-הולם.

יש לעתים התרחשויות מפחידות בגרם המדרגות.

גבר צועק 'תסתמו ת'פה!' הכלבים נוהמים בטירוף,

ציפורניהם שורטות, ואז היא-- קולה צרוד, נוקשה, חלול, כמעט צליל בודד,

מבולבל, תו בודד, צווחה, עצם על מתכת, מתכת מותכת,

קורא להם לחזור, 'שובו חזרה, יקירי; שובו אלי, יקרים מלאכי המתוקים, שובו אלי.'

מדיאה היתה היא , בפעם הבאה שראיתיה.

קוסמת, אחוזת דיבוק, באקסטזה, דוממת כמו בול עץ על המדרכה,

מעיל מרופט תלוי עליה, פתוח לרווחה, עוברים ושבים זורמים סביבה,

פיה נפער לפתע כמו בזעקה,

אבל ללא קול, כמו רק במוחה או בחזה התפרצה זו.

צעקה כה טהורה, מתורגלת, תלושה, לא נזקקה לקול, או שכבר לא יכלה לשאת את הקול.

החוליות הפתייניות הסמויות הללו, שינויי-הצורה, גם אלה של ייסורים, שמחזיקים בנו.

הנערה, אהבתי הישנה, הפעם האחרונה, האבודה, שראיתיה,

כשבאה לחפש אותי במסיבה,

הילוכה כושל משיכרות, נופלת, משתטחת, חצאיתה מורמת, עיניה מוצפות דם, נפוחות מדמע; חרפתה, קלונה.

החיספוס היהיר והנבער שלי, גאוותי הנסתרת, הפניית-הגב שלי,

דומם על הגג, עצים מתים שתולים בחביות, ספסל שבור, כלבים, צואה, שמים.

אילו נתיבים בתוך הכאב, אילו צמתים של פגיעות, אילו הצטלבויות והתרסות?

חיים רבים מדי כבר שלובים בחיינו, יותר מדי הזדמנויות לצער, יותר מדי אירועי-עבר לא-מוסברים.

'הביטו בי!', אומר אל האהבה המטורפת, הבלתי-נלאית, נשגב בתפארתו הארורה: 'הביטו בי'!

פסיעתה במורד המדרגות המלוכלכות במסדרון, צעד מיוסר אחר צעד;

אני לופת את הדלת,

היא חוצה את האריחים השבורים, מהססת במדרגה על סף הרחוב,

אומרת בטון חדגוני, מבלי להביט בי, 'התוכל לעזור לי?'

אוחזת בזרועי, נשענת עליי קלות. צעדה המהוסס אל תוך העולם,

לחישתה, 'תודה, מותק,' מעדנות, מעדנות לעומתי."

(מחיאות כפיים)

אני חושב שעכשיו אהיה קליל יותר. (צחוק) עוד שיר, מסוג אחר, על נעורים וזיקנה.

השיר נקרא "גז".

(צחוק)

כמה היה נחמד, אני חושב לעצמי,

אילו הגברת כחולת-השיער בחדר ההמתנה של הרופא היתה מתכופפת מעל שולחן השבועונים

ומפליצה, רק טיפה, ומסמיקה בפראות.

כמה נחמד היה אילו גזי-המעיים היו יוצאים עטופים בעננים נראים לעין,

והיא היתה רואה שנפיחתה הבלתי-מזיקה בעליל רק ליחכה קלות את פניי

בטרם התנדפה באוויר.

(צחוק)

חוץ מזה, אילו זה קרה עכשיו זה היה צירוף-מקרים נחמד, כי רק לפני שעה קלה, כשיצאתי לטייל עם הכלב,

הוא נבהל מרעש הפליטה של מכונית והתרומם בקפיצה כסוס צוהל.

וזה הזכיר לי את האורווה שבה עבדתי בסופי שבוע בהיותי בן 12,

וסייח ברוד ומשובח שהיה שם

והתרומם בצהלה כל אימת שניסו לעלות על גבו, אם כי עשה זאת בגדול, כמובן, ענק, בוהק, זוהר.

והאישה, פניה הקבורים עתה בבושה בירחון 'אל', הזכירה לי--

כבר הספקתי לשכוח שחלק לא מבוטל מיראת-הכבוד שלי נבע מהעובדה שבכל פעם שניתר באוויר

היה הסוס מפליץ באון.

פוואפּ! פוואפּ! פוואפּ!

דבר שמעולם לא הוזכר בעשרות הספרים שעסקו בסוסים וברוכביהם שאותם בלעתי בימים ההם.

כל ההוד הפראי הזה, פרסות הפלדה הנוצצות, הפליטות מתוך אבריו הפנימיים הנאדרים של היצור הזה,

נשימתו נעתקת, ליבו מחסיר פעימה, נחיריו רושפים בטירוף,

לא ידעתי אם אני רוצה לשבור אותו, או להיות הוא."

(צחוק)

(מחיאות כפיים)

השיר הזה נקרא "צמא". הרבה -- רוב שירי הם, למעשה שירים עירוניים. במקרה אני קורא כמה שאינם כאלה.

"צמא"

"אלה היו יחסי עם האישה שהתגוררה משך כל הסתיו והחורף האחרונים

יום ולילה, על ספסל בתחנת הרכבת התחתית של רחוב 103, עד שיום אחד נעלמה.

התבוננו זה בזו, בחנו זו את זה.

אני בביישנות, מלכסן מבט ומנסה לא להיתפס בכך

היא במבט חצוף, בלי למצמץ, אפילו במבט לוחמני, אפילו זועם, כאשר הבקבוק שלה התרוקן.

פחדתי ממנה, הרגשתי כמו ילד.

חששתי שחלק מודחק כלשהו בתוכי ייצא משליטה, ואני אשאר לכוד לנצח

בגעש המחריד של צחנתה.

לא רק צואה, לא רק פני השטח והנקבים הבלתי-רחוצים, פעפוע ממוחזר של רום,

היה בזה רצון, וכוונת-מכוון, ועוצמה ותכלית, זעם ומרד חברתי ומוסרי,

אבל גם יאוש, צער, אובדן.

לעתים חשבתי שעלי לקחתה עמי הביתה, לרחוץ אותה, לנחם אותה, להלביש אותה,

אבל אני חושב שהיא לא היתה רוצה בזה. ובמקום זאת, אני עולה לרכבת שלי.

אני חושב כמה עשיר הוא אוצר המילים של המחילה העצמית שלנו.

כמה סלחני הבטחון הפטאלי השטחי שלנו שהרהורים הם התגלמות הצדק.

ריקוד המבטים שלנו, ההתנגשות, המושכת כל אחד מאיתנו דרך הנקרים התפישתיים שלנו,

ואז שואה, שואה. צבאות של נוכחויות חולניות, פצועות, מבוזבזות, מתכלות.

עמידתה על המשמר, אני יודע, נמשכת.

חזקתה על המקום, נוכחותה הנאמנה, המוחלטת.

ריקוד מבטינו, אתגר, ויתור, הצטנעות, ניחוח הבלבול שלנו."

(מחיאות כפיים)

זה שיר חדש יותר, חדש לגמרי. הכותרת שלו היא "זה קרה".

תלמידה, אישה צעירה, במסדרון הקומה הרביעית של התיכון שלה

יושבת על אדן חלון פתוח ומפטפטת עם חברות בין שיעור לשיעור;

מורה חולפת וגוערת בה, 'היזהרי, את עלולה ליפול', גוערת כמעט בהיתול,

'את עלולה ליפול',

והאישה הצעירה, בת שמונה-עשרה, ילדה, למען האמת,

אם כי לא בעיניה, ככל שהיא מבריקה, ראשונה בכיתתה, ו'גם יפהפיה', מרבים לומר לה,

מחייכת בחזרה, ונשענת אל תוך החלון הפתוח, שאפילו לא היה פתוח אילו היה זה חורף,

לו היה זה חורף מישהו כבר היה סוגר אותו ('סגור אותו!')

נשענת אל תוך החלון, עוד יותר, עדיין מחייכת,

יותר ויותר, אם כי זה לוקח פחות זמן מכפי שנדרש לומר זאת, רק הרף-עין, ומניחה לעצמה ליפול.

לעצמה ליפול.

דחף סתמי, גחמה, שעד כה כלל לא העלתה בדעתה, וגם כעת בקושי--

לא, זה יותר מאשר דחף או חשק, הנערה יודעת מה היא עושה,

היא מתכוונת למשהו, היא מתכוונת להתכוון,

כי באותו הרף-עין היא קולטת שיפהפיה או לא, מבריקה או לא, היא אינה מי שהינה,

היא אינה האדם שהינה,

והסיבה לכך-- היא לפתע יודעת-- היא, שהיה כל כך הרבה תכנון מוקדם

במקום שהינה, כל כך הרבה תכנון וארגון--

בקושי יש מישהו במקום שהינה, או, אם יש מישהו, זו לא היא, או לא כל-כולה,

זה מקום מיושב מעצמו, המשמש לה מגורים,

ונראה שגם בשעה שהיא חושבת על כך היא יודעת מה היה חסר שם:

חסד,

לא תכנון מוקדם אלא חסד, סוג של קיום ספונטני בעולם, ברוב חסד.

במלוא כובדו רבץ עלי העולם.

במלוא כובדה, העצמיות הזו שכיבדה את העולם אבל לעולם לא לגמרי את עצמה.

במלוא כובדה, העצמיות שהכבידה עלי, שהשחרור ממנה הוא מושא תשוקתי, הוא מה שאני משיגה.

והנערה זוכרת, בחלקיק השניה הזה שעתה כבר התחלק כל כך הרבה פעמים,

את העצבות שהרגישה פעם, ושבקושי ידעה שהרגישה אותה,

שהיא פשוט מתיישבת בתוכה.

כן, הנערה נופלת, מגוחך ליפול,

אפילו כדור הארץ עם הכפייתיות שלו לאסוף אל עצמו כל מה שנופל, ודאי יודע שליפול זה מגוחך,

ועם זאת, הנערה הנופלת איננה אני, או שהיא אני עצמי, אלא זהות שנטלתי מרצון על עצמי. לעולם. בחסד.

זה קרה."

(מחיאות כפיים)

אקרא רק עוד שיר אחד. בדרך כלל אינני אומר זאת. אני רוצה פשוט לסיים. אבל אני חושש שריקי יבוא וינופף לעומתי באגרופו.

השיר נקרא "איש זקן", ובצדק.

" 'מיוחד! ציצים גדולים!'

אומרת הפרסומת לירחון פורנו-רך בדוכן העיתונים השכונתי.

אבל בואו נעזוב את השדיים.

בלונדית שופעת, שפתיה צבועות, עורה זהב נוצץ, שרועה לה, קורנת.

כמעט בת 60, ובכל זאת הנשים הכמעט בלתי-מוחשיות האלה, בקושי דרגה אחת מעל פרוצות, עדיין מסוגלות לעורר אותי.

אולי זהו סיפור ההתבגרות בחשיכה החושנית האמריקאית,

חוסר האפשרות לראות אי-פעם פיטמה לא-מטושטשת, ואגינה לא-מצונזרת,

הותיר אותי נגוע לתמיד בתשוקה בלתי ניתנת לסיפוק של העין.

תמיד הרחש הארוטי הזה,

אני בקושי אני אם אינני במצב של תשוקה התחלתית.

אבל שהדי במרומים, ישנן צורות מוזרות אף יותר שהאובססיות שלך יכולות ללבוש,

בשנה שעברה, בישראל, רב חרדי צעיר שהדריך כמה נערות בנות-עשרה בהיכל השואה

אסר עליהן להתבונן בחדר מסוים. כי יש שם תמונות של פריצות, כך אמר.

הוצגה שם תמונה: גברים ונשים עירומים לגמרי,

מקצתם מנסים להסתיר את אברי המין, האחרים מפוחדים מלעשות משהו בנדון,

עומדים בשורה בשלג ומחכים להוצאתם להורג ביריות ולהשלכתם לתעלה.

הנערות, למרבה הזוועה, הסבו את מבטן.

איזה חוסר-אמון בגוף האדם החדיר בהן המורה שלה!

אפילו במצב כזה. ועוד וידוי:

פעם בספר על פולין שלפני המלחמה,

היתה תמונת-סטודיו של מלאך מושלם, מלאך מושלם עם עיניים מעונות, מענות.

מצאתי עצמי חוזר לעמוד שלה.

העובדה שמתה במחנות הפכה אותה-- לא העזתי לחשוב למה--

נוכחת יותר, יקרת-ערך יותר.

'מתו במחנות', גם את זה אנשים-- בכל אופן, יהודים-- נמנעו מלספר לילדיהם בזמן ההוא.

אבל זה היה כמו סקס-- לא הצטרכת שיספרו לך.

סקס ומוות, נראים כל כך קרובים.

בהיותי כל כך מודע עכשיו באופן תמידי למוות המתקרב, אני חושב לעיתים שאני מבלבל ביניהם.

מתיקותה של אשתי כמעט מכלה אותי.

תשוקתי אליה חוצה את גבולות ההגיון.

כאשר אנו מתעלסים, כשהיא מחבקת אותי, נמצאת כולה סביבי, אני שם ולא שם.

מוחי שופע ערבוביה של פנים, קולות, רשמים,

אני חי את חיי מחדש, כאילו אני טובע,

ואז אני אכן טובע, בייאוש, על כך שאיאלץ לעזוב אותה, את זה, את הכול, בלתי-נסבל, נורא.

ועם זאת, להיות מסוגל למות בלי נקיפות-מצפון מיוחדות, מבלי שיטבחו או ישעבדו אותך,

ומבלי שיהיה עליך לחוות את הטירוף הבא או את ההידרדרות הבאה של ההיסטוריה, יש בכך משום נחמה.

לא. ושוב, לא. אינני מתכוון לכך ולו לרגע.

אני מתכוון לומר שהעולם אוחז בי כל כך חזק-- הטוב והרע שבו--

השטויות שלי והחולשות שלי, עד שאפילו ונוס המזויפת הזו,

,עם הלהט המדומה שלה, שהחזה שלה מנופח, מן הסתם, בסיליקון, עדיין מרגשת אותי,

נשימתי נעתקת. ערפד, סירונית, פתיינית.

במבט הדיו החודר שלה היא מגלה הרבה יותר ממה שהיא יודעת.

איך היא מגלמת את הצורך האנושי הנואש שלנו בהתייחסות,

את תשוקתנו לחיות בתוך יופי, להיות היופי, להיות מוערכים במבט,

אם לא ביותר מזה, במשהו דמוי-אהבה,

או באהבה."

תודה.

(מחיאות כפיים)