בריאן סטיבנסון: אנחנו צריכים לדבר על אי-צדק

זה באמת כבוד יוצא דופן עבורי. רוב הזמן אני נמצא בבתי כלא, בבתי מאסר, באגפי הנידונים למוות. רוב זמני אני נמצא בקהילות בעלות הכנסה מאוד נמוכה בפרויקטים ובמקומות שיש בהן המון חוסר תקווה. ולהיות כאן ב- TED ולראות את ההמרצה, לשמוע את זה, זה היה מאוד, מאוד מעורר עבורי. ואחד הדברים שהתגלו בשהותי הקצרה כאן הוא של- TED ישנה זהות. ואתה ממש יכול לומר כאן דברים שיש להם השפעה בכל העולם. ולעיתים כשזה מגיע דרך TED, יש לזה משמעות וכוח שאין לזה כשזה לא.

ואני מציין את זה כי אני חושב שזהות היא מאוד חשובה. והיו לנו כמה הרצאות נפלאות. ואני חושב שמה שלמדנו זה, שאם אתה מורה המילים שלך יכולות להיות משמעותיות, אבל אם אתה מורה רחום, הן יכולות להיות משמעותיות במיוחד. אם אתה רופא, אתה יכול לעשות דברים טובים, אבל אם אתה רופא אכפתי אתה יכול לעשות דברים אחרים. אז אני רוצה לדבר על כוחה של הזהות. ולמעשה לא למדתי על זה בעבודתי כעו"ד ובעשייה שלי. למעשה למדתי על זה מסבתי.

גדלתי בבית שהיה בית אפריקאי-אמריקאי מסורתי שנשלט על-ידי האם המייסדת, והאם המייסדת הזו היתה סבתי. היא היתה קשוחה, היא היתה חזקה, היא היתה מלאת עוצמה. היא היתה הסוף של כל ויכוח במשפחה שלי. היא היתה ההתחלה של הרבה ויכוחים במשפחה שלנו. היא היתה ביתם של אנשים שהיו למעשה משועבדים. הוריה נולדו בעבדות בוירג'יניה בסביבות 1840. היא נולדה בסביבות 1880 והחוויה של העבדות עיצבה במידה רבה את השקפתה על העולם.

וסבתי היתה אומנם קשוחה, אבל גם מאוד אוהבת. כשהייתי רואה אותה כילד קטן, היא היתה ניגשת אליי ונותנת לי חיבוקים כאלה. והיא היתה מועכת אותי כל-כך חזק שבקושי יכולתי לנשום ואז היא היתה משחררת אותי. וכעבור שעה או שעתיים, אם ראיתי אותה, היא היתה ניגשת אליי ואומרת: "בריאן, אתה עדיין מרגיש אותי מחבקת אותך?" ואם אמרתי: "לא", היא היתה תוקפת שוב, ואם אמרתי: "כן", היא היתה מניחה לי. ופשוט היתה בה מין תכונה כזו שתמיד רצית להיות קרוב אליה. והאתגר היחיד היה שהיו לה 10 ילדים. אמי היתה הצעירה מבין 10 הילדים. ולפעמים כשהייתי שוהה במחיצתה, היה קשה לזכות בזמן ובתשומת הלב שלה. בני הדודים שלי היו מתרוצצים בכל מקום.

ואני זוכר, כשהייתי כבן שמונה או תשע, התעוררתי בוקר אחד, נכנסתי לסלון, וכל בני הדודים שלי התרוצצו שם. וסבתי ישבה בצד השני של החדר ובהתה בהם. ובהתחלה חשבתי שאנחנו משחקים משחק. והייתי מסתכל אליה ומחייך, אבל היא היתה מאוד רצינית. וכעבור 15 או 20 דקות בערך, היא קמה וחצתה את החדר והיא לקחה אותי ביד והיא אמרה: "בוא בריאן. אתה ואני הולכים לנהל שיחה." ואני זוכר את זה ממש כאילו זה קרה אתמול. אני אף פעם לא אשכח את זה.

היא לקחה אותי החוצה ואמרה: "בריאן, אני עומדת להגיד לך משהו, אבל אתה לא תספר לאף אחד מה שאומר לך." אמרתי: "בסדר, סבתא." היא אמרה: "אתה תבטיח שאתה לא תעשה את זה." אמרתי: "בטח". ואז היא הושיבה אותי והיא הסתכלה עלי ואמרה: "אני רוצה שתדע שאני התבוננתי בך." והיא אמרה: "אני חושבת שאתה מיוחד." היא אמרה: "אני חושבת שאתה יכול לעשות כל מה שתרצה לעשות." אני לעולם לא אשכח את זה.

ואז היא אמרה: "אני רק צריכה שתבטיח לי שלשה דברים, בריאן." אני אמרתי: "בסדר, סבתא." היא אמרה: "הדבר הראשון שאני רוצה שתבטיח לי זה שתמיד תאהב את אמא שלך." היא אמרה: "זו הילדה הקטנה שלי, ואתה חייב להבטיח לי עכשיו שתמיד תדאג לה." טוב אני הערצתי את אמא שלי, אז אמרתי: "כן, סבתא, אני אעשה את זה." ואז היא אמרה: "הדבר השני שאני רוצה שתבטיח לי זה שתמיד תעשה את הדבר הנכון אפילו כשהדבר הנכון הוא הדבר הקשה." ואני חשבתי על זה ואמרתי: "כן, סבתא, אני אעשה את זה." ואז בסוף היא אמרה: "הדבר השלישי שאני רוצה שתבטיח לי זה שלעולם לא תשתה אלכוהול." (צחוק) טוב הייתי בן תשע, אז אמרתי: "כן, סבתא. אני אעשה את זה."

גדלתי במדינה בדרום הכפרי, ויש לי אח שגדול ממני בשנה ואחות שקטנה ממני בשנה. כשהייתי כבן 14 או 15, יום אחד אחי חזר הביתה והייתה לו שישיית בירות -- אני לא יודע מאיפה השיג אתה -- והוא תפס אותי ואת אחותי ויצאנו ליערות. והיינו ככה סתם בחוץ עושים את הדברים המשוגעים שתמיד היינו עושים. והוא שתה קצת מהבירה ונתן קצת לאחותי והיא שתתה מעט, והם הציעו את זה לי. אמרתי: "לא, לא, לא. זה בסדר. תשתו אתם. אני לא אשתה בירה." אחי אמר: "נו באמת. זה מה שעושים היום; אתה תמיד עושה מה שאנחנו עושים. אני שתיתי קצת, אחותך שתתה קצת. תשתה קצת בירה." אמרתי: "לא, אני לא מרגיש טוב עם זה. תשתו אתם. תשתו אתם." ואז אח שלי התחיל לנעוץ בי מבטים. הוא אמר: "מה הבעיה שלך? תשתה קצת בירה." ואז הוא הסתכל אלי טוב טוב ואמר, "אוי, אני מקווה שאתה לא תקוע עדיין על השיחה הזאת שסבתא עשתה לך." (צחוק) אמרתי "רגע, על מה אתה מדבר?" הוא אמר: "אוי, סבתא אומרת לכל הנכדים שלה שהם מיוחדים." (צחוק) הייתי שבור.

(צחוק)

ואני אתוודה בפניכם על משהו. אני אספר לכם משהו שכנראה לא כדאי שאספר. אני יודע שזה אולי ישודר לכל העולם. אבל אני בן 52, ואני אודה בפניכם שמעולם לא שתיתי טיפת אלכוהול. (מחיאות כפיים) אני לא אומר את זה כי אני חושב שזו מעלה מוסרית; אני אומר את זה כי יש כוח בזהות. כשאנחנו יוצרים זהות מהסוג הנכון, אנחנו יכולים להגיד דברים לעולם שסביבנו שהם לא באמת מאמינים שהם הגיוניים. אנחנו יכולים לגרום להם לעשות דברים שהם לא חושבים שהם מסוגלים לעשות. כשחשבתי על סבתא שלי, כמובן שהיא חושבת שכל הנכדים שלה מיוחדים. סבא שלי היה בכלא בתקופת "חוק היובש". דודי נפטר ממחלות הקשורות לאלכוהול. ואלו היו הדברים שהיא חשבה שאנחנו צריכים להתחייב להם.

ובכן אני מנסה לומר משהו על מערכת המשפט הפלילי שלנו. המדינה הזו היא מאוד שונה היום משהייתה לפני 40 שנה. בשנת 1972, היו 300,000 אנשים בבתי כלא ובתי מאסר. כיום, ישנם 2.3 מיליון. בארצות-הברית שיעור הכליאה הוא הגבוה ביותר בעולם. יש לנו שבעה מיליון בני אדם בתקופת מבחן או משוחררים על תנאי. וכליאה מסיבית, לפי דעתי, שינתה באופן בסיסי את העולם שלנו. בקהילות עניות, בקהילות של צבעונים יש מין ייאוש, יש מין חוסר-תקווה, שמעוצב על-ידי התוצאות הללו. אחד מכל שלושה גברים שחורים בגילאים שבין 18 ל- 30 נמצא בכלא, במאסר, בתקופת מבחן או בשחרור על תנאי. בקהילות עירוניות בכל רחבי הארץ הזו -- לוס אנג'לס, פילדלפיה, בולטימור, וושינגטון -- 50 עד 60 אחוזים מתוך כלל הבחורים הצעירים השחורים נמצאים בכלא או במאסר או בתקופת מבחן או בשחרור על תנאי.

המערכת שלנו לא רק שהיא מתעצבת בצורה הזו שנראית כמעוותת על-פי גזע, הן גם מעוותות על-פי עוני. יש לנו מערכת משפט בארץ הזו שמתייחסת אליך הרבה יותר טוב אם אתה עשיר ואשם מאשר אם אתה עני וחף מפשע. עושר, ולא אשמה, מעצב את התוצאה. ועדיין, נדמה שמאוד נוח לנו. הפוליטיקה של פחד וכעס הביאו אותנו להאמין שאלו הן בעיות שאינן הבעיות שלנו. נותקנו.

זה מעניין בעיניי. אנחנו רואים כמה התפתחויות מאוד מעניינות בעבודה שלנו. מדינתי אלבמה, כמו מספר מדינות אחרות, שוללת ממך את זכות הבחירה לצמיתות אם יש לך הרשעה פלילית. ממש עכשיו באלבמה 34 אחוזים מתוך אוכלוסיית הגברים השחורים איבדו לצמיתות את זכותם להצביע. אנחנו צופים שלמעשה בעוד 10 שנים רמת שלילת הזכויות תהיה גבוהה כמו שהיתה מאז לפני קבלת חוק זכויות ההצבעה. ויש מין דממה מפליאה.

אני מייצג ילדים. רבים מלקוחותיי מאוד צעירים. ארה"ב היא המדינה היחידה בעולם שבה אנחנו גוזרים דינם של ילדים בני 13 למוות בבית-כלא. יש לנו עונש מאסר לכל החיים בלי אפשרות לחנינה לילדים בארץ הזו. אנחנו עוסקים קצת בליטיגציה. המדינה היחידה בעולם.

אני מייצג אנשים שנידונים למוות. זה מעניין, הסוגיה הזו של עונש המוות. במובנים רבים, חינכו אתנו לחשוב שהשאלה האמיתית היא, האם לאנשים מגיע למות על הפשע שביצעו? וזו שאלה מאוד הגיונית. אבל יש דרך נוספת לחשוב על איפה אנחנו נמצאים בזהות שלנו. הדרך הנוספת לחשוב על זה היא לא, האם לאנשים מגיע למות בגלל הפשע שהם ביצעו, אלא האם לנו מגיע להרוג? אני מתכוון, זה מרתק.

עונש מוות באמריקה מוגדר עפ"י טעות. על כל תשעה אנשים שהוצאו להורג, זיהינו למעשה אדם אחד לא נכון שזוכה מאשמה ושוחרר מהנידונים למוות. מעין שיעור שגיאות מדהים -- אחד מכל תשעה אנשים הוא חף מפשע. אני מתכוון, זה מרתק. בתעופה, לעולם לא היינו נותנים לאנשים לטוס במטוסים אם על כל תשעה מטוסים שממריאים אחד היה מתרסק. אבל איכשהו אנחנו מצליחים לבודד את עצמנו מהבעיה הזו. זו לא הבעיה שלנו. זה לא הנטל שלנו. זה לא המאבק שלנו.

אני מדבר הרבה על הנושאים האלו. אני מדבר על גזע ועל הסוגיה הזו של האם מגיע לנו להרוג. וזה מעניין, כשאני מלמד את הסטודנטים שלי על ההיסטוריה האפריקאית-אמריקאית, אני מספר להם על העבדות. אני מספר להם על טרור, התקופה שהחלה בסוף תקופת הרקונסטרוקציה שנמשכה עד למלחמת העולם השניה. אנחנו לא ממש יודעים הרבה על זה. אבל עבור אפרו-אמריקאים בארץ הזו, זו היתה תקופה שהוגדרה על-ידי טרור. בקהילות רבות, אנשים היו צריכים לחשוש מלינץ'. הם היו צריכים לחשוש מפיגועים. היה זה איום הטרור שעיצב את חייהם. ואותם אנשים מבוגרים ניגשים אלי עכשיו והם אומרים: "מר סטיבנסון, אתה נותן הרצאות, אתה נואם, אתה אומר לאנשים להפסיק להגיד שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה של ארצנו שאנחנו מתמודדים עם טרור אחרי 11 בספטמבר. הם אומרים לי להגיד: "לא, תספר להם שאנחנו גדלנו עם זה." והתקופה הזו של טרור, כמובן, באה אחריה תקופת ההפרדה ועשורים של נחיתות גזעית ואפרטהייד.

ועדיין, יש לנו בארץ הזו מין דינמיקה שאנחנו ממש לא אוהבים לדבר על הבעיות שלנו. אנחנו לא אוהבים לדבר על ההיסטוריה שלנו. ובגלל זה, לא באמת הבנו מה היתה המשמעות של הדברים שעשינו מבחינה היסטורית. אנחנו כל הזמן מתנגשים זה בזה. אנחנו כל הזמן יוצרים מתח וקונפליקטים. קשה לנו לדבר על גזע, ואני מאמין שזה בגלל שאנחנו לא מוכנים לרתום את עצמנו לתהליך של אמת ופיוס. בדרום אפריקה, אנשים הבינו שאנחנו לא יכולים להתגבר על אפרטהייד בלי מחויבות לאמת ולפיוס. ברואנדה, אפילו אחרי רצח העם, הייתה מחויבות כזו, אבל בארץ הזו לא עשינו את זה.

העברתי כמה הרצאות בגרמניה על עונש מוות. זה היה מרתק כי אחד הסטודנטים נעמד אחרי ההרצאה ואמר: "אתה יודע שזה מטריד מאוד לשמוע את הדברים שאתה אומר." הוא אמר: "לנו אין עונש מוות בגרמניה. וכמובן, אף פעם לא יוכל להיות אצלנו עונש מוות בגרמניה." ובחדר השתררה דממה, ואישה אחת אמרה, "אין סיכוי, עם ההיסטוריה שלנו, שאי פעם נוכל לעסוק בהריגה שיטתית של בני אדם. זה יהיה לחלוטין חסר מצפון מצידנו בצורה מכוונת ושקולה, לנהל הוצאות להורג של אנשים." וחשבתי על זה. מה היינו מרגישים לו חיינו בעולם שבו המדינה הלאומית של גרמניה היתה מוציאה אנשים להורג, במיוחד אם הם היו יהודים באופן לא פרופורציונאלי? לא הייתי יכול לשאת את זה. זה היה חסר מצפון.

ובכל זאת, בארץ הזו, במדינות של המערב הישן, אנחנו מוצאים אנשים להורג -- במקומות שהסיכוי שלך לקבל עונש מוות גבוה פי 11 אם הקורבן הוא לבן מאשר אם הקורבן הוא שחור, פי 22 יותר סיכוי לקבל את זה אם הנאשם הוא שחור והקורבן לבן -- באותן המדינות ממש שבהן קבורות באדמה גופותיהן של האנשים שהותקפו בלינץ'. ובכל זאת, יש מעין נתק.

ובכן אני מאמין שהזהות שלנו בסכנה. שכאשר בפועל לא אכפת לנו מהדברים הקשים האלו, הדברים החיוביים והנפלאים מושפעים אף על פי כן. אנחנו אוהבים חדשנות. אנחנו אוהבים טכנולוגיה. אנחנו אוהבים יצירתיות. אנחנו אוהבים בידור. אבל בסופו של דבר, על המציאות הזו מעיבים סבל, התעללות, השפלה, דחיקה לשוליים. ובעבורי, זה נהיה הכרחי לשלב בין השניים. כי בסופו של דבר אנחנו מדברים על צורך להיות יותר אופטימי, יותר מחויב, יותר מסור לאתגרים הבסיסים של החיים בעולם מורכב. ובשבילי זה אומר להשקיע יותר זמן בלחשוב ולדבר על העניים, המוחלשים, אלו שלעולם לא יגיעו ל- TED. אבל לחשוב אליהם בצורה כזו שתשתלב בחיים שלנו.

אתם יודעים בסופו של דבר, כולנו חייבים להאמין בדברים שלא ראינו. זה ככה. עם כל הרציונאליות שלנו, עם כל המחויבות שלנו לאינטלקט. חדשנות, יצירתיות, פיתוח מגיעים לא רק מהרעיון שבראש שלנו. הם מגיעים מהרעיונות שבראשינו שניזונים גם מאמונות מסוימות שנמצאות בלב שלנו. וזה אותו קשר של שכל-לב שאני מאמין שמחייב אותנו לא רק להיות קשובים לכל הדברים הטובים והנחמדים, אלא גם לדברים האפלים והקשים. ואצלב האוול, המנהיג הצ'כי הדגול, דיבר על זה. הוא אמר: "כשהיינו במזרח אירופה והתמודדנו עם דיכוי, רצינו כל מיני דברים, אבל בעיקר מה שהיו זקוקים לו זה תקווה, הכְוונה של הרוח, נכונות להיות לפעמים במצבים של חוסר תקווה ולהיות עד."

ובכן ההכְוונה הזו של הרוח, היא במידה רבה בליבה של מה שאני מאמין שאפילו קהילות TED חייבות לעסוק בו. אין ניתוק בתחומים של טכנולוגיה ועיצוב שיאפשר לנו להיות לגמרי אנושיים עד שנפנה את תשומת ליבנו לסבל, לעוני, לנידוי, לחוסר ההגינות, לחוסר הצדק. עכשיו אני מזהיר אתכם שזהות כזו היא זהות מאתגרת הרבה יותר מאשר אלו שאינן מקדישות לכך תשומת לב. זה יגיע אליכם.

היתה לי הזכות הגדולה, כשהייתי עו"ד צעיר, לפגוש את רוזה פרקס. וגב' פרקס נהגה לחזור למונטגומרי מדי פעם, והיא היתה נפגשת עם שתיים מחברותיה הקרובות, נשים מבוגרות, ג'וני קאר שהיתה המארגנת של חרם האוטובוסים במונטגומרי -- אשה אפרו-אמריקאית מדהימה -- ווירג'יניה דור, אשה לבנה, שבעלה, קליפורד דור, ייצג את דר' קינג. והנשים האלו היו נפגשות ופשוט מדברות.

ומדי פעם גב' קאר היתה מתקשרת אליי, ואומרת: "בריאן, גב' פרקס מגיעה העירה. אנחנו מתכוונות להיפגש ולדבר. אתה רוצה לבוא ולהקשיב?" ואני הייתי אומר: "כן גברתי, אני רוצה." והיא היתה אומרת: "אזה מה אתה תעשה כשתגיע לכאן?" אמרתי: "אני אקשיב." והייתי מגיע לשם, והייתי פשוט מקשיב. זה היה כל-כך ממלא באנרגיה וכל-כך מעצים.

ובפעם אחת הייתי שם והקשבתי לנשים האלו מדברות, ואחרי כמה שעות גב' פרקס פנתה אליי ואמרה: "עכשיו בריאן, תספר לי מה זאת היוזמה למשפט שווה. תספר לי מה אתם מנסים לעשות." והתחלתי לתת לה את הנאום שלי. אמרתי: "ובכן אנחנו מנסים לאתגר את אי-הצדק. אנחנו מנסים לעזור לאנשים שהורשעו שלא בצדק. אנחנו מנסים להתעמת עם דעות קדומות ואפליה בקרב האדמיניסטרציה של המשפט הפלילי. אנחנו מנסים להפסיק את עונש המאסר עולם ללא אפשרות חנינה לילדים. אנחנו מנסים לעשות משהו בעניין עונש המוות. אנחנו מנסים להפחית את התפוסה בבתי הכלא. אנחנו מנסים לשים סוף לכליאה המאסיבית."

נאמתי לה את כל הנאום, וכשסיימתי היא הסתכלה עלי ואמרה: "מממ, מממ, מממ." היא אמרה: "זה יעשה אותך עייף, עייף, עייף." (צחוק) ובאותו רגע גב' קאר רכנה קדימה, היא שמה את האצבע שלה בפנים שלי, היא אמרה: "בגלל זה אתה צריך להיות אמיץ, אמיץ, אמיץ."

ואני באמת מאמין שקהילת TED צריכה לאזור יותר אומץ לב. אנחנו צריכים למצוא דרכים לאמץ את האתגרים האלו, את הבעיות האלו, את הסבל. כי בסופו של דבר, האנושיות שלו תלויה באנושיות של כולם. למדתי דברים מאוד פשוטים במהלך העבודה שאני עושה. זה פשוט לימד אותי כמה דברים מאוד פשוטים. למדתי להבין ולהאמין שכל אחד מאיתנו הוא יותר מהדבר הכי גרוע שאי פעם עשינו. אני מאמין בזה לגבי כל אדם בעולם. אני חושב שאם מישהו משקר, הוא לא רק שקרן. אני חושב שאם מישהו לוקח משהו שלא שייך לו, הוא לא רק גנב. אני חושב אפילו שאם אתה הורג מישהו, אתה לא רק רוצח. ובגלל זה, יש איזו כבוד אדם בסיסי שהחוק חייב לכבד אותו. אני גם מאמין שבחלקים רבים בארץ הזו, ובוודאי בחלקים רבים בעולם, שההפך מעוני הוא לא עושר. אני לא מאמין בזה. אני למעשה חושב, במקומות רבים מדי, ההפך מעוני הוא צדק.

ולבסוף, אני מאמין, שלמרות העובדה שזה כל-כך דרמתי וכל-כך יפה וכל-כך מעורר השראה וכל-כך ממריץ, אנחנו בסופו של דבר לא נשפט על פי הטכנולוגיה שלנו, לא נשפט על פי העיצוב שלנו, לא נשפט על פי האינטלקט והתבונה. בסופו של דבר, שופטים את אופייה של חברה, לא על פי איך שהיא נוהגת כלפי בעלי הכוח שלה, עשיריה ומיוחסיה, אלא על פי איך שהיא נוהגת כלפי העניים, המורשעים, האסורים. בגלל שזה בהקשר הזה שאנחנו מתחלים להבין באמת כמה דברים מאוד עמוקים לגבי מי אנחנו.

אני לפעמים יוצא מאיזון. אני אסיים בסיפור הבא. אני לפעמים דוחף יותר מדי. אני באמת מתעייף, כמו כולנו. לפעמים הרעיונות האלו משתלטים על החשיבה שלנו בדרכים חשובות. ייצגתי את הילדים האלו שנידונו לרצות את גזרי הדין המאוד נוקשים האלו. ואני מגיע לבית הכלא ורואה את הלקוחות שלי שהם בני 13 ו 14, ואושר לשפוט אותו כבגיר. אני מתחיל לחשוב, טוב, איך זה קרה? איך שופט יכול להפוך אותך למשהו שאתה לא? והשופט אישר אותו כבגיר, אבל אני רואה ילד.

ונשארתי ער ערב אחד עד שעה מאוחרת והתחלתי לחשוב, בחיי, אם שופט יכול להפוך אותך למשהו שאתה לא, השופט הוא בוודאי בעל כוחות קסם. כן, בריאן, לשופט יש איזשהו כוח קסם. אתה צריך לבקש קצת מזה. ובגלל שהייתי ער עד שעה מאוחרת, לא בדיוק חשבתי בצורה הגיונית, התחלתי לעבוד על בקשה משפטית. היה לי לקוח שהיה בן 14, ילד צעיר, עני, שחור. והתחלתי לעבוד על מין בקשה משפטית כזו, שהכותרת של הבקשה היתה: "בקשה לשפוט את הלקוח שלי, העני, בן ה-14, ממין זכר, השחור, כמו גבר מיוחס, לבן בן 75, מנהל בתאגיד."

(מחיאות כפיים)

ובבקשה שלי כתבתי שיש התנהגות פרוצדוראלית בלתי הולמת, והתנהגות משפטית בלתי הולמת, ושיפוטית בלתי הולמת. היה שם איזה משפט מטורף על זה שאין במדינה הזו התנהגות הולמת, הכול תמיד בלתי הולם. ובבוקר למחרת, התעוררתי וחשבתי, חלמתי את הבקשה המשוגעת הזו, או שבאמת כתבתי אותה? ולחרדתי, לא רק שכתבתי אותה, גם שלחתי אותה לבית-המשפט.

(מחיאות כפיים)

כמה חודשים עברו, ואני כבר שכחתי מכל זה. ובסוף החלטתי, אוי אלוהים, אני חייב ללכת לבית המשפט ולנהל את התיק המטורף הזה. ונכנסתי לרכב שלי, והרגשתי ממש מותש -- מותש. ונכנסתי לרכב ונכנסתי לבניין בית המשפט. וחשבתי, זה הולך להיות כל-כך קשה, כל-כך מכאיב. וסוף סוף יצאתי מהרכב והתחלתי ללכת לכיוון בית המשפט.

ובעודי עולה במדרגות לעבר בית המשפט, היה שם אדם מבוגר, שחור, שהיה השרת בבית המשפט הזה. כשהאיש הזה ראה אותי, הוא ניגש אליי ואמר: "מי אתה?" אמרתי: "אני עו"ד." הוא אמר: "אתה עו"ד?" אמרתי: "כן, אדוני." והאיש הזה ניגש אליי וחיבק אותי. והוא לחש לי באוזן הוא אמר: "אני כל-כך גאה בך." ואני חייב לומר לכם, זה היה ממלא אנרגיה. זה התחבר בצורה עמוקה למשהו בתוכי לגבי זהות, לגבי היכולת של כל אדם לתרום לקהילה, לפרספקטיבה של תקווה.

ובכן נכנסתי את אולם בית המשפט. וברגע שנכנסתי פנימה, השופט ראה אותי נכנס. הוא אמר: "מר סטיבנסון, זה אתה כתבת את הבקשה המשוגעת הזו?" אמרתי: "כן, אדוני, אני כתבתי". והתחלנו להתווכח. ואנשים התחילו להיכנס כי הם פשוט זעמו מכעס. שכתבתי את הדברים המשוגעים האלו. ושוטרים נכנסו ועוזרים משפטיים של התביעה, ופקידים. ולפני שהספקתי להבין, האולם התמלא באנשים זועמים על שאנחנו מדברים על גזע, שאנחנו מדברים על עוני, שאנחנו מדברים על אי-שוויון.

ובזווית העין, יכולתי לראות את השרת הזה צועד הלוך ושוב. והוא כל הזמן הסתכל דרך החלון, הוא יכול היה לשמוע את כל המהומה. הוא צעד כל הזמן הלוך ושוב. ובסוף, הגבר השחור המבוגר הזה עם ההבעה המאוד מודאגת הזו על הפנים נכנס לאולם והתיישב מאחוריי, כמעט על ספסל הפרקליטים. אחרי בערך 10 דקות השופט אמר שנצא להפסקה. ובמהלך ההפסקה סגן השריף שנעלב מזה שהשרת נכנס לאולם. והסגן הזה קפץ ורץ לעבר הגבר השחור המבוגר הזה. הוא אמר: "ג'ימי, מה אתה עושה באולם הזה?" והגבר השחור המבוגר הזה נעמד והוא הסתכל אל הסגן הזה והסתכל עליי והוא אמר: "נכנסתי לאולם הזה כדי להגיד לבחור הצעיר הזה, תתרכז במטרה, תחזיק מעמד."

הגעתי ל- TED כי אני מאמין שרבים מכם מבינים שקשת המוסר של היקום היא ארוכה, אבל היא נוטה לכיוון הצדק. שההתפתחות האנושית שלנו לא יכולה להיות מלאה עד שלא נדאג לזכויות אדם וכבוד אדם בסיסי. שכל ההישרדות שלנו מחוברת להישרדות של כולם. שהחזון שלנו לגבי טכנולוגיה ועיצוב ובידור ויצירתיות חייבים להיות צמודים לחזון של אנושיות, חמלה וצדק. ויותר מכל דבר אחר, לאלו מביניכם ששותפים לזה, פשוט באתי לומר לכם תתרכזו במטרה, תחזיקו מעמד.

תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)

כריס אנדרסון: אז שמעת וראית רצון ברור של הקהל, של הקהילה הזו, לעזור לך בדרכך ולעשות משהו בנושא הזה. חוץ מלכתוב צ'ק, מה אנחנו יכולים לעשות?

ב.ס: ובכן ישנן מסביבנו המון אפשרויות. אם אתם גרים במדינת קליפורניה, למשל, יש משאל עם בקרוב באביב שם למעשה יהיה מאמץ לנתב אחרת חלק מהכסף שאנחנו משקיעים בפוליטיקה של הענישה. למשל, כאן בקליפורניה אנחנו עומדים להשקיע מיליארד דולר בעונש המוות בחמש השנים הקרובות -- מיליארד דולר. ועדיין, 46 אחוזים מכל מקרי הרצח לא מובילים למעצר. 56 אחוזים מכל מקרי האונס לא מובילים למעצר. אז ישנה הזדמנות לשנות את זה. ומשאל העם הזה יציע לנתב את הדולרים האלו לאכיפת החוק ולבטחון. ואני חושב שהזדמנויות קיימות מסביבנו.

כ.א: יש ירידה עצומה בפשיעה באמריקה בשלושת העשורים האחרונים. והנרטיב של זה בחלקו אומר לפעמים שזה בזכות שיעורי כליאה מוגברים. מה היית אומר למי שמאמין בכך?

ב.ס: ובכן למעשה שיעור הפשיעה האלימה נשאר יחסית יציב. העלייה האדירה של כליאה מאסיבית בארץ הזו לא ממש הייתה בקטגוריה של פשעים אלימים. זו היתה המלחמה המוטעית בסמים. משם הגיעה העלייה הדרמטית בתפוסה בבתי הכלא. ונסחפנו עם הרטוריקה של הענישה. אז יש לנו את "חוק שלוש הפסילות" שמכניס אנשים לכלא לכל החיים על גניבת אופניים, על פשעי רכוש בדרגות נמוכות, במקום לגרום להם להשיב את המשאבים האלו חזרה לאנשים שהיו הקורבנות שלהם. אני מאמין שאנחנו צריכים לעשות יותר כדי לעזור לאנשים שנפלו קורבנות לפשע, לא פחות. ואני חושב שהפילוסופיה הנוכחית של הענישה המשפטית שלנו לא מועילה לאף אחד. ואני חושב שזו ההסתכלות שאנחנו חייבים לשנות.

(מחיאות כפיים)

כ.א: בריאן, נגעת פה בנקודה חשובה. אתה אדם מעורר השראה. תודה רבה לך שבאת ל- TED. תודה.

(מחיאות כפיים)