ברוס שנאייר: תעתועי הביטחון

ביטחון הוא שני דברים שונים: הוא תחושה, והוא מציאות. ואלו דברים שונים. אתה יכול לחוש בטוח אפילו כשאתה לא. ואתה יכול להיות בטוח אפילו בלי לחוש כך. באמת, יש לנו שני מושגים שונים שמתייחסים לאותה המילה. ומה שאני רוצה לעשות בשיחה זו הוא להפריד בינהם -- להבין מתי הם נפרדים ומתי הם מתלכדים. ושפה היא למעשה בעיה כאן. אין הרבה מילים טובות עבור המושגים עליהם נדבר.

אז כשמסתכלים על ביטחון מבחינה כלכלית, יש פה פשרה. בכל פעם שמשיגים קצת ביטחון, מתפשרים על משהו. אם זו החלטה אישית -- אם מחליטים להתקין בבית אזעקה נגד פורצים -- או החלטה לאומית -- שמחליטים לפלוש לאיזו מדינה -- צריך להתפשר על משהו, כסף או זמן, נוחות או יכולות, ואולי חירויות בסיסיות. והשאלה שיש לשאול כשבוחנים אבטחה כלשהי היא לא האם היא גורמת לנו להיות בטוחים יותר, אלא אם היא שווה את הפשרה. שמעתם במהלך השנים האחרונות, שהעולם בטוח יותר כיוון שסדאם חוסיין לא בשלטון. זה עשוי להיות נכון, אבל זה לא ממש רלבנטי. השאלה היא, האם זה היה משתלם? ואתם יכולים להחליט בעצמכם, ואז תחליטו האם הפלישה היתה משתלמת. כך אתם צריכים לחשוב על ביטחון -- במונחים של פשרה.

עכשיו, לעתים אין כאן "נכון" ו-"לא נכון". לחלקנו יש בבית מערכת נגד פורצים, ולחלקנו לא. וזה תלוי במקום בו אנו גרים, האם אנחנו גרים לבד או עם משפחה, כמה דברים מגניבים יש לנו, כמה אנחנו מוכנים לקבל את הסיכון שתהיה גניבה. גם בפוליטיקה, יש דיעות שונות. במקרים רבים, פשרות אלו הן על יותר מאשר ביטחון, ואני חושב שזה מאוד חשוב. עכשיו, לאנשים יש אינטואיציה טבעית לגבי פשרות אלו. אנו עושים אותן כל יום -- אתמול בלילה בחדרי במלון, כשהחלטתי לנעול את הדלת נעילה כפולה, או אתם במכונית כשנהגתם הנה, כשאנחנו הולכים לאכול ארוחת צהריים ואנחנו מחליטים שהמזון אינו רעיל ואנחנו אוכלים אותו. אנו מתפשרים כך שוב ושוב פעמים רבות ביום. לרוב אנו בכלל לא מבחינים בזאת. הן רק חלק מהחיים, כולנו עושים את זה.

כל המינים עושים את זה. דמיינו ארנב שאוכל עשב בשדה, והארנב רואה שועל. הארנב יעשה פשרת ביטחון: "האם עלי להשאר או לברוח?" ואם חושבים על זה, הארנבים הטובים בעשיית הפשרה הזו יזכו לחיות ולהתרבות, והארנבים שיישגו בבחירה יטרפו או יגוועו ברעב. הייתם חושבים שאנחנו, כמין מצליח בכדור הארץ -- אתם, אני, כולם -- נהיה ממש טובים בהתפשרויות האלה. ובכל זאת נראה, פעם אחר פעם, שאנחנו גרועים בזה ללא תקנה. ואני חושב שזוהי שאלה מעניינת מיסודה.

אתן לכם תשובה קצרה. התשובה היא, שאנחנו מגיבים לתחושת הבטחון ולא למציאות. לרוב, זה עובד. ברוב המקרים, התחושה והמציאות שווים. ללא ספק זה נכון עבור רוב הפרה-היסטוריה האנושית. פיתחנו את היכולת הזו כי היא היתה הגיונית מבחינה אבולוציונית. דרך אחת להסתכל על זה היא שהותאמנו בצורה טובה מאוד להחלטות הנוגעות לסיכונים המוגבלים לחיים בקבוצות משפחתיות קטנות ברמות של מזרח אפריקה כ-100,000 שנה לפני הספירה -- ולא כל כך עבור ניו-יורק ב-2010.

קיימות הטיות מסויימות בקשר לתפישת סיכון. נעשו מחקרים טובים רבים על כך. וניתן לראות הטיות מסויימות עולות שוב ושוב. אתן לכם ארבע. אנו נוטים להגזים בנוגע לסיכונים מרשימים ונדירים ולהמעיט בסיכונים נפוצים -- כמו טיסה מול נהיגה. הבלתי ידוע נתפש כמסוכן יותר מאשר המוכר. דוגמה אחת תהיה, אנשים חוששים מחטיפה ע"י זרים, כשהנתונים מראים שחטיפה ע"י קרובים נפוצה הרבה יותר. זה בנוגע לילדים. שלישית, סיכונים "בעלי-פנים" נתפשים כגדולים יותר מסיכונים אנונימיים -- אז בין-לאדן מפחיד יותר כי יש לו שם. ורביעית, אנשים מפחיתים מעוצמת סיכונים במצבים בהם הם שולטים ומעצימים אותם במצבים בהם אינם שולטים. אז אחרי שנפטרים מצניחה חופשית ועישון, ממעיטים בערך הסיכונים. אם הסיכון נכפה עליכם -- טרור הוא דוגמה טובה -- תעצימו את זה, כי אתם לא חשים שזה בשליטתכם.

יש מלא הטיות כאלה, הטיות מחשבתיות, שמשפיעות על החלטותינו בנוגע לסיכונים. יש את יוריסטיקת הנגישות, שאומרת בעיקרון שאנחנו מעריכים את ההסתברות של משהו לפי כמה קל לחשוב על מקרים דומים. אז אתם יכולים לדמיין איך זה עובד. אם שומעים הרבה על תקיפות נמרים, חייבים להיות הרבה נמרים באיזור. לא שומעים על תקיפות אריות, אין הרבה אריות באיזור. זה עובד עד שממציאים את העיתונים. כי מה שעיתונים עושים הוא חזרה שוב ושוב על סיכונים נדירים אני אומר לאנשים, אם זה בחדשות, אין לכם מה לדאוג. כי בהגדרה, חדשות הן משהו שכמעט אף פעם לא קורה. (צחוקים) כשמשהו נפוץ, הוא כבר לא חדשות -- התנגשויות מכוניות, אלימות במשפחה -- מהדברים האלה צריך לחשוש.

אנו גם מין של מספרי סיפורים. אנו מגיבים לסיפורים יותר מאשר לנתונים. וקיימת כאן גם בעיה עם הכישורים המתמטיים. כלומר, הבדיחה "אחת, שתיים, שלוש, הרבה" היא די נכונה. אנחנו ממש טובים במספרים קטנים. מנגו אחד, שני מנגואים, שלושה מנגואים, 10,000 מנגואים, 100,000 מנגואים -- זה עדיין יותר מנגואים ממה שאתם יכולים לאכול לפני שירקבו. אז חצי אחד, רבע אחד, חמישית -- אנחנו טובים בזה. אחד ממיליון, אחד ממיליארד, שניהם הם כמעט אף פעם. אז יש לנו בעיה עם סיכונים שאינם מאוד נפוצים.

ומה שההטיות הקוגניטיביות האלה עושות הוא שהן מסננות בינינו לבין המציאות. והתוצאה היא שהתחושה והמציאות לא מתואמות, הן נעשות שונות. ואז או שיש לכם את התחושה -- אתם חשים יותר בטוחים ממה שאתם באמת. זוהי תחושת שוא של בטחון. או להיפך, וזוהי תחושה שגויה של חוסר בטחון. כתבתי רבות על "תיאטרון הביטחון", שהם מוצרים שגורמים לאנשים לחוש בטוחים, אבל למעשה לא עושים כלום. אין מילה אמיתית עבור משהו שגורם לנו להיות בטוחים, אבל לא גורם לנו לחוש בטוחים. אולי זה מה שה-CIA אמור לספק לנו.

אז בחזרה לכלכלה. אם כלכלה, אם השוק, מניעים את הביטחון, ואם אנשים מתפשרים בהתבסס על תחושת הבטחון, אז הדבר החכם שעל חברה לעשות בגלל התמריץ הכלכלי הוא לגרום לאנשים לחוש בטוחים. ויש שתי דרכים לעשות זאת. אחת, אפשר לגרום לאנשים באמת להיות בטוחים ולקוות שישימו לב. או שתיים, אפשר לגרום להם רק לחוש בטוחים ולקוות שהם לא ישימו לב. אז מה גורם לאנשים לשים לב? טוב, מספר דברים: הבנה בביטחון, של הסיכונים, האיומים, של אמצעי הנגד, איך הם פועלים. אבל אם מבינים משהו, סביר יותר שהתחושות יתאמו למציאות. מספיק דוגמאות מהעולם האמיתי עוזרות.

עכשיו, כולנו יודעים מהי רמת הפשע בשכונה שלנו, כי אנחנו גרים שם, ואנחנו מקבלים תחושה בקשר לזה שתואמת את המציאות פחות או יותר. תיאטרון הביטחון נחשף כשברור ללא ספק שזה לא עובד טוב. טוב, אז מה גורם לאנשים לא לשים לב? טוב, הבנה גרועה. אם לא מבינים את הסיכונים, לא מבינים את העלויות, כנראה שעושים פשרות שגויות, והתחושה לא תואמת את המציאות. לא מספיק דוגמאות. יש בעייתיות מובנת עם אירועים בעלי הסתברות נמוכה. אם, לדוגמה, טרור לא מתרחש כמעט אף פעם, ממש קשה להעריך יעילות של אמצעים נגד טרור. לכן ממשיכים להקריב בתולות, והסיבה לכך שהגנות חד הקרן שלכם פשוט עובדות מעולה. אין מספיק דוגמאות לכשלונות. וגם, תחושות שמערפלות את העניינים -- ההטיות המחשבתיות שדיברתי אליהן קודם, פחד, אמונות רווחות, בעיקרון, מודל לא מספק של המציאות.

אז הרשו לי לסבך את הדברים. יש לי תחושה ומציאות. אני רוצה להוסיף גורם שלישי. אני רוצה להוסיף מודל. תחושה ומודל נמצאים בראש שלנו, מציאות היא העולם החיצון. היא לא משתנה. היא ממשית. אז תחושה מבוססת על האיטואיציה שלנו. מודל מבוסס על מחשבה. זהו בעקרון ההבדל. בעולם פרימיטיבי ופשוט, אין סיבה אמיתית למודל. כי התחושה קרובה למציאות. לא צריך מודל. אבל בעולם מודרני ומורכב, צריך מודל כדי להבין רבים מהסיכונים שניצבים בפנינו. אין תחושה בנוגע לחיידקים. צריך מודל כדי להבין אותם. אז המודל הזה הוא ייצוג אינטליגנטי של המציאות. הוא, כמובן, מוגבל ע"י המדע, ע"י הטכנולוגיה. לא יכלה להיות לנו תאוריית חיידקים על מחלות לפני שהמצאנו את המיקרוסקופ שמאפשר לראות אותם. הוא מוגבל ע"י ההטיות המחשבתיות שלנו. אבל יש לו היכולת להתגבר על התחושות שלנו

מהיכן אנחנו מקבלים את המודלים האלה? אנחנו מקבלים אותם מאחרים. אנחנו מקבלים אותם מהדת, המסורת, מורים, זקנים. לפני כמה שנים הייתי בספארי בדרום אפריקה. הגשש שהייתי איתו גדל בפארק הלאומי קרוגר. היו לו כמה מודלים מורכבים מאוד לגבי הדרך לשרוד. וזה היה תלוי בעובדה שהותקפת ע"י אריה או נמר או קרנף או פיל -- או שהיית צריך לברוח, או שהיית צריך לטפס על עץ -- או שלא היית מסוגל לטפס על עץ. הייתי מת תוך יום, אבל הוא נולד שם, והוא הבין איך לשרוד. אני נולדתי בעיר ניו יורק. הייתי יכול לקחת אותו לניו יורק, והוא היה מת תוך יום. (צחוקים) בגלל שיש לנו מודלים שונים המבוססים על החוויות השונות שלנו.

מודלים יכולים לבוא מהתקשורת, מהנבחרים שלנו. חישבו על מודלים של טרור, חטיפות ילדים, בטיחות טיסה, גניבת מכוניות. מודלים יכולים לבוא מהתעשייה. השניים שאני עוקב אחריהם הם מצלמות מעקב, תעודות זהות, רבים ממודלי אבטחת המחשבים שלנו באים משם. מודלים רבים באים מהמדע. מודלים רפואיים הם דוגמא מצויינת. חישבו על סרטן, שפעת העופות, שפעת החזירים, סארס. כל התחושות שלנו לגבי ביטחון לגבי המחלות האלה מגיע ממודלים שניתנים לנו, באמת, ע"י מדענים לאחר סינון של התקשורת. אז מודלים עשויים להשתנות. מודלים אינם סטטים. ככל שאנחנו חשים בנוח יותר בסביבה שלנו, המודלים שלנו יכולים להתקרב לתחושות.

דוגמה אחת עשויה להיות, אם חוזרים 100 שנה לאחור כשהחשמל החל להיות נפוץ, הוא לווה בהרבה מאוד חששות. היו אנשים שחששו ללחוץ על פעמונים של דלתות, כי הם חששו מהחשמל שבהם, וזה היה מסוכן. לגבינו, אנחנו מרגישים בנוח עם חשמל. אנחנו מחליפים נורות אפילו בלי לחשוב על זה. המודל שלנו לגבי בטחון עם חשמל, הוא משהו שנולדנו לתוכו. הוא לא השתנה כשהתבגרנו. ואנחנו טובים בזה. או חישבו על הסיכונים שבאינטרנט בין הדורות -- איך ההורים שלכם ניגשים לביטחון באינטרנט, לעומתכם, ולעומת הילדים שלכם. מודלים לבסוף מתעמעמים לתוך הרקע. "אינטואיטיבי" הוא בסה"כ מילה אחרת ל"מוכר".

אז ככל שהמודל שלכם קרוב למציאות, והוא מתמזג עם התחושות, אתם לא יודעים שהוא שם. אז דוגמה נחמדה לזה באה משנה שעברה ושפעת החזירים. כששפעת החזירים הופיע לראשונה, החדשות הראשונות יצרו תגובת-יתר רבה. עכשיו יש לזה שם, שהפך את זה למפחיד יותר משפעת רגילה, למרות שהיתה קטלנית יותר. ואנשים חשבו שרופאים אמורים להיות מסוגלים לטפל בזה. אז היתה התחושה הזו של חוסר שליטה. ושני הדברים האלה העצימו את הסיכון יותר משהיה באמת. כשהחידוש נמוג, החודשים עברו, נהיתה תחושה מסויימת של סובלנות, אנשים התרגלו. לא היו נתונים חדשים, אבל היה פחות פחד. עד לסתיו, אנשים חשבו שרופאים היו צריכים לפתור את זה כבר. ויש כאן סוג של התפצלות -- אנשים נאלצו לבחור בין פחד לקבלה -- למעשה בין פחד לעצמאות -- הם די בחרו בחשד. וכשהחיסון הופיע בחורף שעבר, היו הרבה אנשים -- מספר מפתיע -- שסרבו לקבל אותו -- בתור דוגמה נחמדה לאיך תחושות הביטחון של אנשים משתנות, איך המודלים שלהם משתנים, בצורה פראית בלי אינפורמציה חדשה, בלי קלט חדש. דברים כאלה קורים פעמים רבות.

אוסיף עוד מרכיב. יש לנו תחושה, מודל, מציאות, יש לי השקפה מאוד יחסית על ביטחון. אני חושב שהיא תלויה במשקיף. ורוב החלטות הביטחון מערבות מגוון אנשים. ובעלי עניין עם פשרות ספציפיות ינסו להשפיע על ההחלטה. ואני קורא לזה "סדר היום שלהם". ו"סדר היום" הזה -- הוא שיווק, פוליטיקה -- נסיון לשכנע לאמץ מודל אחד ולא אחר, נסיון לשכנע להתעלם ממודל ולסמוך על התחושות, לדחוק לשוליים אנשים עם מודלים שלא אוהבים. זה לא נדיר. דוגמה, דוגמה מצויינת, היא הסיכון שבעישון. בהיסטוריה של 50 השנים האחרונות, הסיכון שבעישון מדגים איך המודל השתנה, וגם מראה איך תעשייה נלחמת נגד מודל שהיא לא אוהבת. השוו את זה לדיון על מעשנים פסיבים -- בטח בפיגור של כ-20 שנה. חישבו על חגורות בטיחות. כשהייתי ילד, אף אחד לא חגר חגורות בטיחות. היום, אף ילד לא ייתן לך לנהוג אם אתה לא חוגר חגורת בטיחות. השוו את זה לדיון לגבי כריות האוויר -- בטח בפיגור של כ-30 שנה.

כל הדוגמאות של שינוי מודלים. מה שאנחנו למדים הוא ששינוי מודלים הוא קשה. קשה לסלק מודלים. אם הם שווים לתחושות, אפילו לא יודעים שיש מודל. וישנה גם הטיה מחשבתית אחרת אני קורא לה הטיית האישוש, שבה אנחנו נוטים לקבל נתונים שמאששים את האמונות שלנו ודוחים מידע שסותר את האמונות שלנו. אז עדויות נגד המודל שלנו, אנחנו מתעלמים מהן, אפילו אם הן משכנעות. הן חייבות להיות מאוד משכנעות לפני שנשים לב אליהן. מודלים חדשים שמשתרעים על פני תקופה ארוכה הם קשים. התחממות גלובלית היא דוגמא מצויינת. אנחנו גרועים בנוגע למודלים שמשתרעים על פני 80 שנה. אנחנו יכולים לתכנן עד לקציר הקרוב. אנחנו יכולים לעיתים לתכנן עד שילדינו יגדלו. אבל 80 שנה, אנחנו פשוט לא טובים בזה. אז זה מודל שקשה מאוד לקבל. אנחנו יכולים להחזיק בראשינו את שני המודלים בו-זמנית, או בעיה אחרת שבה אנחנו מחזיקים את שתי האמונות ביחד, או הדיסוננס הקוגניטיבי. לבסוף, המודל החדש יחליף את המודל הישן.

תחושות עזות יכולות ליצור מודל. 11 בספטמבר יצר מודל ביטחון בראשי אנשים רבים. בנוסף, גם ניסיון אישי של התקלות בפשע יכול לעשות את זה, פחד מבעיות בריאות אישיות, הפחדה בנוגע לבריאות בחדשות. הם נקראים "אירועי הבזק" ע"י פסיכיאטרים. הם יכולים ליצור מודל באופן מיידי, כי הם מאוד רגשיים.

אז בעולם הטכנולוגי, אין לנו ניסיון כדי לשפוט מודלים. ואנחנו סומכים על אחרים. אנחנו סומכים על נציגים. כלומר, זה עובד כל עוד זה כדי לתקן אחרים. אנחנו סומכים על סוכנויות ממשלתיות כדי שיגידו לנו אילו תרופות בטוחות. טסתי לכאן אתמול. לא בדקתי את המטוס. סמכתי על קבוצה אחרת כדי לקבוע אם המטוס שלי בטוח לטיסה. אנחנו כאן, אף אחד מאיתנו לא חושש שהגג יתמוטט עלינו, לא בגלל שבדקנו, אלא בגלל שאנחנו די בטוחים שתקני הבנייה פה טובים. זהו מודל שאנחנו פשוט מקבלים פחות או יותר ע"י אמונה. וזה בסדר.

עכשיו, מה שאנחנו רוצים הוא שאנשים יכירו טוב יותר מודלים טובים יותר -- שישתקפו בתחושותיהם -- שיאפשרו להם לעשות פשרות ביטחון. עכשיו כשזה יוצא משליטה, יש שתי אופציות. אחת, אפשר לתקן את התחושות של אנשים, לפנות ישר אל התחושות. זוהי מניפולציה, אבל זה יכול לעבוד. שתיים, דרך הוגנת יותר היא לתקן ממש את המודל. שינוי מתרחש לאט. הדיון על העישון לקח 40 שנה, וזה עוד היה אחד קל. חלק מהחומר הזה קשה. אבל ממש, מידע נראה כתקווה הטובה ביותר שלנו.

ושיקרתי. זוכרים שאמרתי תחושות, מודל, מציאות. אמרתי שמציאות אינה משתנה. היא כן. אנחנו חיים בעולם טכנולוגי. מציאות משתנה כל הזמן. יכול להיות שיש לנו -- לראשונה בתולדות האנושות -- תחושה רודפת אחרי מודל, מודל רודף אחרי המציאות, המציאות מתקדמת -- אולי לעולם לא ישיגו זה את זה. אנחנו לא יודעים. אבל בטווח הארוך, גם התחושות וגם המציאות חשובות. ואני רוצה לסכם עם שני סיפורים קצרים כדי להמחיש את זה.

ב-1982 -- לא יודע אם אנשים ייזכרו את זה -- היתה מגיפה קצרה של הרעלת תיילנול בארה"ב. זהו סיפור נורא. מישהו לקח בקבוק תיילנול, שם בתוכו רעל, סגר והחזיר למדף. מישהו אחר קנה אותו ומת. זה הפחיד מאוד אנשים. היו מספר התקפות של חקיינים. לא כל היה סיכון אמיתי, אבל אנשים חששו. וכך הומצאה תעשיית התרופות שלא ניתן "לטפל" בהן. המכסים האלה שלא ניתן לפתוח, שבאו בעקבות זה. זהו "תיאטרון ביטחון" שלם. בתור שיעורי בית, חישבו על 10 דרכים שונות לעקוף את זה. אתן לכם אחת, מזרק. אבל זה שיפר את תחושתם של אנשים. זה גרם לתחושת הבטחון שלהם להתאים יותר למציאות.

סיפור אחרון, לפני כמה שנים, ידידה שלי ילדה. ביקרתי אותה בבית החולים. מתברר שהיום כשתינוק נולד, מצמידים ליד שלו צמיד RFID, ומצמידים צמיד תואם לאמא שלו, כך שאם מישהו פרט לאמא מוציא את התינוק מחוץ למחלקת היולדות, אזעקה מצפצפת. אמרתי: "טוב, זה מגניב. מעניין כמה נפוצות חטיפות תינוקות מבתי חולים." חזרתי הביתה, בדקתי את זה. זה למעשה מעולם לא קרה. אבל כשחושבים על זה, אם אתה בית חולים, ואתה צריך לקחת תינוק הרחק מאמא שלו, מחוץ לחדר כדי לערוך כמה בדיקות, עדיף שיהיה לך קצת תיאטרון ביטחון טוב, או שהיא תתלוש לך את היד.

(צחוקים)

אז זה חשוב לנו, אלו מאיתנו שמתכננים אבטחה, שבוחנים מדיניות אבטחה, או אפילו בוחנים מדיניות ציבורית בדרכים שמשפיעות על בטחון. זה לא רק מציאות, זה תחושות ומציאות. מה שחשוב הוא שהם יהיו בערך אותו דבר. חשוב שאם התחושות שלנו ייתאמו למציאות, נעשה פשרות ביטחון טובות יותר.

תודה

(מחיאות כפיים)