הנוסטלגיה הכוזבת של ברוס מק'קול

אין לי מושג מה אני עושה כאן. נולדתי בגטו סקוטי פרסביטריאני של קנדה, ונשרתי מהתיכון. אין לי טלפון סלולרי, ואני מצייר על נייר בצבעי גואש, שלא השתנו כבר 600 שנה. אך לפני כ-3 שנים הצגתי תערוכה בניו-יורק, בשם "שטויות רציניות." כך שאני חושב שאני הראשון כאן-- אני כוח החלוץ. קראתי לה "שטויות רציניות" כי מן ההיבט הרציני, הטכניקה שלי היא ריאליזם מייגע של איורי עיתונות מאז היותי ילד. העתקתי אותה ומעולם לא זנחתי אותה-- זה הסגנון היחיד שאני מכיר והוא מאד חמור ורשמי. ויחד עם זה אני משתמש בשטויות, כפי שאתם רואים.

זוהי טירה סקוטית שבה משחקים גולף בפנים. והרעיון הוא להתיז את הכדור מעל חליפות שריון-- שאותן לא רואים כאן. זה לקוח מסדרה בשם "ערבי ליצנות", שהפכה לספר.

זוהי מכונית תוצרת בית המונעת ברקטה. זוהי "הנרי ג'יי" מודל 1953-- יש לי שגעון לאותנטיות-- בשכונה שקטה בטולדו.

זו העבודה שהגשתי למוזאון הסרטים של לוס אנג'לס. רואים מיד שפרנק גרי ואני באנו מאותה עיר.

עבודתי היא כל כך אישית ומוזרה שעלי להמציא עבורה מילון מיוחד. ואני עובד הרבה במה שאני מכנה "רטרו-עתידנות", שזה להביט אחורה כדי לראות איך האתמול חזה את המחר. והם תמיד טעו, תמיד בצורה מצחיקה ומתוך אופטימיות. ותקופת השיא של זה היתה בשנות ה-30, כי השפל הגדול היה כה מדכא שהכל היה כשר כדי לברוח מההווה אל העתיד, והטכנולוגיה היתה אמורה לשאת אותנו לשם.

זהו "שולחן עבודה פופולארי". ירחוני המדע הפופולארי של אז-- היה לי אוסף ענק של גליונות משנות ה-30-- ויש בהם רק אנשים עלובים שאמורים לבנות משקפי שמש מקולבי מתכת, והכל מאולתר ומלא חלומות על רובוטים ענקיים ונהדרים שמשחקים הוקי-קרח במהירות 480 קמ"ש-- והכל עוד יקרה וזה יהיה נפלא.

אני מתמחה ברטרו-עתידנות ממונעת. הייתי גם מאייר כלי רכב וגם רעיונאי בתחום פרסום כלי הרכב, כך שיש לי הרבה סיבות לנקמה בתחום זה. דטרויט תמיד היתה עם רגל אחת בעתיד-- הרגל הפרסומאית-- זאת ה"מנופחת" מודל 58': חדשה כל כך, שהיא גורמת למחר להיראות כמו אתמול. זוהי שורת אסירים כבולים שמתפעלים מהמכונית. זה לקוח מקטלוג שלם-- 18 דפים בערך-- שהתפרסם בימי ה"נשיונל לאמפון", שבו התחלתי לרכוש נסיון.

הטכנו-ארכיאולוגיה חופרת בעבר ומוצאת ניסים שכלל לא התרחשו-- ובדרך כלל מסיבות טובות. הצפלין-- זה לקוח מחוברת פרסום אודות הצפלין שהתבססה, כך מסתבר, על ה"הינדנבורג". אך הצפלין היה הדבר הנע הכי גדול מעשה ידי אדם. הוא נשא 56 איש במהירות של "ביואיק" ובגובה שבו אפשר לשמוע נביחת כלבים, ולהטיס אותו עלה פי 2 ממחיר תא במחלקה ה-1 ב"נורמנדי". אז תאונת ההינדנבורג, זה היה בלתי נמנע.

זאת תחרות האוטו-ג'ירו במליבו בשנות ה-30, האוטו-ג'ירו לא יכול היה להמתין להמצאת המסוק, אבל מוטב שהיה ממתין-- הוא לא הצליח כל כך, זו ההמצאה הטכנולוגית הספרדית היחידה במאה ה-20, אגב. חשוב שתדעו את זה.

המכונית המעופפת שלא המריאה-- חלום של אחרי המלחמה. אבא שלי נהג לספר לי שתהיה לנו מכונית מעופפת. זהו מבט אל העתיד מ-1946, שייחל ליום שבו לכל משפחה אמריקאית תהיה מכונית כזו. "הנה מוסקבה, שירלי. נקווה שהם מדברים אספרנטו."

נוסטלגיה כוזבת. אני לא ממש מפורסם בזה, אבל עובד על זה הרבה-- זו הכמיהה הרגשנית עד כאב לזמנים שמעולם לא היו. אמרו פעם שהנוסטלגיה היא הרגש האנושי הכי לא-מעשי-- לכן אני חושב שמתאים לשחק בזה ברצינות.

זה סמלי לכך-- זוהי ארוחת כנף, שמשחזרת את ימי הקיץ הפרועים אי-שם מעל צרפת בשנות ה-20, אוכלים על גבי כנף מטוס. לא רואים זאת טוב כאן, אך הנה המינגווי שמקריא כמה עמודים מספרו החדש בפני פיצג'רלד ופורד מדוקס פורד לפני שזרם האוויר העיף אותו.

זה משחק "פולו טנקים" באזור סאות' המפטון. זה-- הכי כיף לצחוק על העשירים המטומטמים. אני עושה זאת הרבה.

והאותנטיות היא חלק חשוב בשטויות הרציניות שלי. אני חושב שזה מוסיף המון. למשל, אלה הם טנקים בריטיים סימן 4 מ-1916. היו להם שני מקלעים ותותח, ומנועי "ריקרדו" בני 90 כוח-סוס. הם נעו במהירות 8 קמ"ש והחום בפנים הגיע ל-40 מעלות באמצע הלילה. ובפנים היה כלוב עם כנרית לוודא שהגרמנים לא משתמשים בגז. סיפור קטן ושמח, לא?

אלו מגדלי "מוטור ריץ" במנהטן של שנות ה-30, שבהם אפשר היה לנסוע עד הדלת הקדמית, למי שהיה אומץ. לכל מי שהיה מישהו היתה שם דירה. רק מההתלהבות הצלחתי להדביק פה גם צפלין וגם ספינת נוסעים. ואני אוהב סיגרים-- יש שם למטה שלט פרסומת לסיגרים.

והנוסטלגיה הכוזבת עובדת אפילו בנושאים רציניים כמו מלחמה. אלו הימים הנפלאים של הקרב על בריטניה ב-1940, עם "מסרשמיט 105" שטס לתוך בית הנבחרים ומזמזם לו מסביב רק כדי לעצבן את צ'רצ'יל, שנמצא כאן איפשהו. זהו זכרון חביב של הימים ההם.

"השמדת-יתר" היא דרך לקחת את ההגזמה אל הגבול המוחלט, רק בשביל הכיף. זו עבודה שעשיתי-- עוד חוברת-- ספינת הקיטור "טיראניק", הדבר הכי גדול בעולם. בחוברת, שאינכם רואים כי זה ממשיך עוד כמה עמודים, כתוב שנוסעי המחלקה השלישית לא יכולים להגיע למיטותיהם לפני סוף ההפלגה, ושהיא כל כך בטוחה שאין עליה ביטוח. ברור שזה עשוי לפי ה"טיטאניק". אך זו אינה התרסה בדבר שגעון הגדלות האנושי אל מול איתני הטבע-- זו רק בדיחה חולנית ומטופשת.

"זול וחסר בושה" הוא משהו-- נראה לי שזה יעורר אתכם. זה חסר משמעות, רק-- דה-סוטו מגלה את המיסיסיפי, וזו "דה-סוטו" שמגלה את המיסיסיפי. עשיתי את זה מהר בתור עמוד אחורי-- היו לי 4 שעות ליצור עמוד אחורי עבור גליון של "לאמפון", אז עשיתי את זה, וחשבתי, "אני מתבייש. אני מקווה שאיש לא יידע זאת." אנשים כתבו וביקשו עוד עותקים של זה.

"אבסורדיות אורבנית"-- זה מה שבאמת מגיע ל"ניו-יורקר". בשערים האלה אני מנסה להציג את החיים בנ"י כמוזרים בהרבה ממה שהם, עשיתי כ-40 כאלה, ולדעתי 30 מהם מבוססים על הגישה הזו. פעם נסעתי בשדרה ה-7 ב-3 בלילה, והאדים האלה עולים מהרחוב, וחשבתי, "מה גורם לזה?" מי יודע?

"מקדש דנדור" בעיר ניו-יורק-- מקום מאד מדכא. חשבתי אולי להצהיל אותו קצת, להשתעשע בו,

זה שער מאד לא תקין-פוליטית. לא בניו-יורק. לא יכולתי לעמוד בפיתוי. וקיבלתי דואל זועם מאיזו קבוצת שוחרי-סביבה: "זה נושא רציני וחמור מכדי לצחוק עליו. תתבייש לך. בבקשה תתנצל באתר שלנו." עוד לא התפניתי לכך-- אבל אולי פעם.

זה הצד המילולי במוח שלי. [צחוק] אני מת על המילה "יורו-זבל". [צחוק] זה כל ה"יורו-זבל" שעובר במכס של נמל התעופה "קנדי".

זהו השליח של ה"ניו-יורקר" ב"טור דה פרנס". אם חייתם בנ"י, אתם יודעים איך שליחי האופניים נוסעים. אלא שהוא נושא גליל עם שרטוטים וכאלה-- כמו כולם-- והמון אנשים חשבו שזה אמור להיות מחבל שעומד לירות טילים ב"טור דה פרנס"-- מסימני הזמן, כנראה.

זהו שער האופנה היחדי שעשיתי, זו האישה הזקנה שחיה בתוך נעל, ואז זה-- הכותרת היתה, "השכונה הזאת כבר לא נחמדה." אני לא יודע הרבה על אופנה-- נאמר לי לעשות מה שמכונה "מרי ג'יין" (מריחואנה), ונכנסתי לריב נורא בין העורך האמנותי והעורך שאמרו, תשחיר את זה, אל תשחיר את זה, תשחיר, אל תשחיר, כי זה מסתיר את הלוגו ונראה נורא וזה גרוע-- בסוף השתפנתי ועשיתי את זה למען האותנטיות של הנעל.

זו בדיחה קטנטנה-- אישור "אי-זי-אר". אות אחת יוצרת רעיון.

זאת בדיחה ענקית. זה האודישן ל"קינג קונג". [צחוק] תמיד שואלים אותי, מאיפה באים לך הרעיונות? לגבי זה, האמת היא שהיה לי הנג-אובר נורא בגלל יין אדום, באמצע הלילה, זה בא לי כמו הבזק של מכונת צילום-- נשאר לי רק לכתוב את זה. זה היה ברור לגמרי. בכלל לא חשבתי על זה. וכשזה יצא, גברת נחמדה אחת, גב' אדגר רוזנברג-- אם שמעתם עליה-- צלצלה אלי ואמרה שהשער מוצא חן בעיניה, זה מתוק. שמה הקודם היה פיי ריי, וזה היה-- לא היה לי השכל לומר, "קחי את הציור."

בסוף זה היה שער של 3 עמודים, מה שלא עשו עד אז, ולא נראה לי שיעשו בעתיד-- עמודים רצופים בתחילת הירחון. זוהי עליית האדם בעזרת הדרגנוע, וזה ב-3 חלקים. חבל שאינכם רואים את הכל ביחד, אבל אם תסתכלו על זה די זמן, תוכלו לראות שזה ממש מתחיל לנוע. [מחיאות כפיים]

אלגנטי מאד. אין כמו התרסקות לסיום בדיחה. עד כאן. הייתי רק רוצה להוסיף איזו פרסומת גסה-- בסתיו אני מוציא ספר ילדים בשם "כריכי הפלא" ספירת מלאי של כל המשחקים הרציניים שהיו אי-פעם, וניתן יהיה להשיגו בחנויות הספרים המובחרות והמחורבנות, ובשולחנות שיעמדו ברחוב, באוקטובר. אז תודה רבה לכם.