ברוס פיילר: פיתוח תוכנה זריז - עבור המשפחה שלך

הנה הבשורות הטובות בנוגע למשפחה: ב-50 השנים האחרונות היתה מהפכה במה זה להיות משפחה. יש לנו משפחות מעורבות, משפחות מאומצות, יש לנו משפחות גרעיניות שמתגוררות בבתים נפרדים ומשפחות גרושות שגרות באותו הבית. אך מעבר לכל, המשפחה התחזקה. שמונה מכל עשרה אומרים שהמשפחה שלהם היום חזקה באותה מידה או יותר מזו שבה גדלו.

והנה הבשורות הרעות: כמעט כולם כורעים תחת התוהו ובוהו של חיי המשפחה. כל ההורים שאני מכיר, ואני ביניהם, חשים שאנחנו כל הזמן משחקים בהגנה. ברגע שילדינו סיימו להצמיח שיניים, כבר יש להם התפרצויות זעם. מיד כשהם כבר לא זקוקים לעזרתנו כדי להתרחץ, הם זקוקים לנו נגד הטרדות ברשת ובריונות.

והנה הבשורות הכי גרועות: ילדינו מרגישים שאיבדנו את השליטה. אלן גלינסקי מהמכון "משפחות ועבודה" שאלה 1,000 ילדים, "אילו קיבלתם משאלה אחת בנוגע להוריכם, מה הייתם מבקשים?" ההורים ציפו שהילדים יאמרו, "לבלות איתנו יותר" הם טעו. המשאלה מס' 1 של הילדים? שהוריהם יהיו פחות עייפים ולחוצים.

אז איך נוכל לשנות את הדינמיקה הזו? האם יש דברים ממשיים שנוכל לעשות כדי להפחית את המתח, ליצור יותר קרבה במשפחותינו, ובכלל להכין את ילדינו לעולם?

הקדשתי את השנים האחרונות בנסיון לענות על שאלה זו, נסעתי, פגשתי משפחות, שוחחתי עם מלומדים, ועם מומחים החל ממתווכי שלום בכירים, בנקאים של וורן באפט וכלה ב"כומתות הירוקות". ניסיתי לגלות מה המשפחות המאושרות עושות נכון ומה אוכל ללמוד מהן כדי להביא יותר אושר למשפחתי.

ברצוני לספר לכם על משפחה אחת שפגשתי, ומדוע אני חושב שאפשר ללמוד ממנה משהו. ב-7 בערב יום ראשון, ב"הידן ספרינגס" שבאיידהו, מתכנסים ששת חברי משפחת סטאר לאירוע המרכזי של השבוע שלהם: הישיבה המשפחתית. משפחת סטאר היא משפחה אמריקאית רגילה עם בעיות רגילות של משפחה אמריקאית. דייוויד הוא מהנדס תוכנה, אלינור מטפלת בארבעת ילדיהם, בני ה-10 עד 15. אחד הילדים האלה נותן שיעורי חשבון בצד המרוחק של העיר. אחר משחק לקרוס בצד הקרוב של העיר. אחד סובל מתסמונת אספרגר. אחד סובל מהפרעת קשב.

"חיינו בתוהו ובוהו מוחלט," אמרה אלינור.

אבל מה שמשפחת סטאר עשתה בנידון היה מפתיע. במקום לפנות לחברים או לקרובים, הם פנו למקום העבודה של דייוויד. הם פנו לתכנית חדשנית בשם "פיתוח תוכנה זריז" שהחלה להתפשט, מיצרנים ביפן לחברות-הזנק בעמק הסיליקון. ב"פיתוח תוכנה זריז" העובדים מתארגנים בקבוצות קטנות והם עושים דברים בפרקי-זמן קצרים ביותר. כלומר, במקום שהמנהלים ייצאו בהכרזות בומבסטיות, הצוות בעצם מנהל את עצמו. יש משוב תמידי. מקיימים ישיבות עדכון יומיות. יש סקירות שבועיות. השינוי הוא מתמיד. דייוויד אומר שכאשר הם הכניסו את המערכת הזו לביתם, במיוחד המפגשים המשפחתיים שיפרו את התקשורת, הורידו את המתחים וגרמו לכולם לשמוח יותר להשתתף בצוות המשפחתי. כשאשתי ואני אימצנו את המפגשים המשפחתיים האלה ושיטות נוספות והנהגנו אותם בחיינו, עם התאומות שלנו, שהיו אז בנות 5, זה היה השינוי הכי גדול שעשינו מאז שבנותינו נולדו. ולמפגשים היתה ההשפעה הזאת, למרות שנמשכו פחות מ-20 דקות.

אז מה זה "פיתוח זריז", ומדוע זה עשוי לעזור במשהו שנראה כה שונה, כמו משפחה? ב-1983, ג'ף סתרלנד היה טכנולוג בחברה פיננסית בניו-אינגלנד. הוא היה מאד מתוסכל מדרך פיתוח התוכנות. החברות נהגו על פי מודל "מפל המים", שבו המנהלים הוציאו הוראות שחילחלו לאט-לאט למטה עד למתכנתים, ואיש מעולם לא התייעץ עם המתכנתים. שמונים ושלושה אחוז מהמיזמים נכשלו. הם היו מנופחים מדי או שכבר התיישנו כשסוף-סוף הושלמו. סתרלנד רצה ליצור מערכת שבה רעיונות לא רק מחלחלים למטה אלא יכולים לפעפע למעלה ושניתן לשנותם בזמן אמת. הוא עבר על 30 שנה של מאמרים עסקיים מ"הרווארד", ואז, ב-1986, נתקל במאמר בשם "משחק פיתוח המוצר החדש-חדש" נכתב שם שקצב העסקים מואץ -- ואנו מדברים על 1986 -- ורוב החברות המצליחות הן גמישות. המאמר ציין לטובה את "טויוטה" ואת "קנון" ודימה את הצוותים המהודקים והסתגלניים שלהם למערכי השחקנים ברוגבי. כפי שסתרלנד סיפר לי, הוא הגיע למאמר הזה, ואמר, "זהו זה." במערכת של סתרלנד, החברות אינן מנהלות מיזמים גדולים ומסיביים שאורכים שנתיים. הם עושים דברים בחתיכות קטנות. שום דבר לא אורך מעל שבועיים. ובמקום לומר, "תרדו לבונקר ותחזרו עם טלפון נייד או רשת חברתית," אומרים, "לכו ותמציאו רכיב אחד, תביאו אותו, נדבר עליו. נתאים את עצמנו." ההצלחה או הכשלון מהירים. היום, הפיתוח הזריז נמצא בשימוש במאה ארצות, והוא סוחף גם את קומות ההנהלה. באורח בלתי-נמנע, אנשים החלו לקחת חלק מהשיטות ולהשתמש בהן במשפחותיהם. החלו להופיע בלוגים ונכתבו כמה מדריכים. אפילו משפחת סתרלנד סיפרה לי שהם הכינו "חג הודיה" זריז, כשקבוצה אחת עובדת על האוכל, שניה עורכת את השולחן, ושלישית מקבלת את פני האורחים. סתרלנד אמר שזה היה חג ההודיה הכי טוב אי-פעם.

הבה ניקח לדוגמה בעיה משפחתית, בקרים מטורפים, ונדבר על האופן בו הפיתוח הזריז יכול לעזור. מרכיב יסוד הוא חובת הדיווח, לכן הצוותים משתמשים במקרני מידע, שהם לוחות גדולים שכולם חייבים לדווח עליהם. אז כשמשפחת סטאר התאימה את זה לצרכיה, היא הכינה רשימת בוקר שבה כל ילד אמור לסמן "וי" על משימות. בבוקר שבו ביקרתי אצלם, אלינור ירדה למטה, מזגה לעצמה כוס קפה, התיישבה בכורסא, והיא ישבה לה שם, שוחחה בנעימות עם כל אחד מילדיה, שירדו למטה בזה אחר זה, סימנו ברשימה, הכינו לעצמם ארוחת בוקר, סימנו שוב, הניחו את הכלים במדיח, סימנו שוב, האכילו את חיות המחמד או כל משימה שהיתה להם, סימנו שוב ברשימה, אספו את חפציהם, והלכו לאוטובוס. זו היתה דינמיקה משפחתית מהמדהימות שראיתי.

וכשהתנגדתי נחרצות ואמרתי שזה לעולם לא יעבוד אצלנו בבית,

שהילדות שלנו זקוקות להרבה יותר השגחה,

אלינור הביטה בי,

"גם אני חשבתי ככה," היא אמרה. "אמרתי לדייוויד, 'אל תכניס את העבודה שלך למטבח שלי'. אבל טעיתי."

פניתי לדייוויד: "מדוע זה מצליח?"

הוא אמר, "אי-אפשר להמעיט בערך העוצמה שיש בכך." והוא סימן "וי". הוא אמר, "בעבודה, המבוגרים מתים על זה. ועם ילדים - זה גן-עדן."

בשבוע שהכנסנו הביתה את רשימת הבוקר זה הפחית בחצי את צעקות ההורים. [צחוק]. אבל השינוי האמיתי הגיע כשהתחלנו עם הישיבות המשפחתיות. לפי המודל של הפיתוח הזריז אנו שואלים 3 שאלות: מה הצליח במשפחתנו השבוע, מה לא הצליח, ועל מה נסכים לעבוד בשבוע הקרוב? כולם זורקים הצעות ואז אנו בוחרים שתיים ומתמקדים בהן. ולפתע, מתחילים לצאת דברים מדהימים מהפה של הבנות שלנו. מה הצליח השבוע? "התגברנו על הפחד מרכיבה על אופניים." "הצענו את המיטות שלנו." מה לא הצליח? "שיעורי הבית בחשבון," או "לקבל את פני האורחים." כמו הרבה הורים, גם בנותינו הן כמו משולש ברמודה. מחשבות ורעיונות נכנסים, אבל שום דבר לא יוצא החוצה, לפחות לא דברים חשובים. זה נתן לנו לפתע גישה למחשבותיהן הכמוסות ביותר. אך החלק הכי מפתיע היה כשניסינו לחשוב על מה נעבוד בשבוע הקרוב. הרי הרעיון המרכזי של הפיתוח הזריז הוא צוותים שמנהלים את עצמם, זה עובד בתחום התוכנה ומסתבר שזה עובד גם עם ילדים. הבנות שלנו מתות על התהליך הזה. אז הן התחילו להעלות כל מיני רעיונות. למשל, "מי שמקבלת השבוע את פניהם של 5 אורחים, זוכה לעוד 10 דקות סיפור לפני השינה." "מי שבועט במישהו מפסיד קינוח במשך חודש." מסתבר, אגב, שבנותינו הן סטלינים קטנים. אנו כל הזמן צריכים להחזיר אותן למציאות. בד"כ יש פער בין התנהגותן במפגשים ובין התנהגותן במשך השבוע, אך האמת היא, שזה לא ממש הטריד אותנו. התחושה היתה כאילו אנו מניחים כבלים תת-קרקעיים שרק בעוד שנים רבות יביאו אור לעולמן.

כעבור 3 שנים -- היום בנותינו הן כמעט בנות 8 -- אנו ממשיכים במפגשים האלה. בעיני אשתי הם בין הרגעים הכי יקרים לה, כאם.

אז מה למדנו? הביטוי "פיתוח זריז" נכנס לאוצר המלים ב-2001 כשג'ף סתרלנד וקבוצת מתכננים נפגשו ביוטה וכתבו "מניפסט פיתוח זריז" בן 12 סעיפים. לדעתי הגיע הזמן לנסח "מניפסט משפחתי זריז". לקחתי כמה רעיונות ממשפחת סטאר וממשפחות רבות שפגשתי. אני מציע 3 רבדים.

רובד ראשון: להסתגל ללא הרף.

כשהפכתי להורה, חשבתי לעצמי: נקבע כמה חוקים ונשמור עליהם. ההנחה כאן שאנו, כהורים, יכולים לצפות כל בעיה שתצוץ. אין סיכוי. מה שנהדר במערכת הפיתוח הזריז הוא שבונים מערכת של שינוי וכך אפשר להגיב למה שקורה בזמן אמת. כמו שאומרים היום בעולם האינטרנט: אם אתה עושה את מה שעשית לפני 6 חודשים, אתה עושה משהו לא נכון. הורים יכולים ללמוד מכך המון. אך לגבי, "להסתגל ללא הרף" אומר גם משהו עמוק. עלינו לשחרר את ההורים מכותונת המשוגעים לפיה, הרעיונות היחידים שמותר לנו לנסות בבית הם אלה שבאים מהפסיכולוגים, או מהגורואים לעזרה עצמית, או ממומחים אחרים לענייני משפחה. למען האמת, הרעיונות שלהם מיושנים, ואילו בכל יתר התחומים יש רעיונות חדשים שגורמים לקבוצות ולצוותים לעבוד ביעילות.

הנה כמה דוגמאות. ניקח את הבעיה הגדולה מכולן: ארוחת הערב המשפחתית. כולם יודעים שלאכול ארוחת ערב משפחתית ביחד עם הילדים זה טוב לילדים. אבל עבור רבים כל-כך מאיתנו, זה לא מסתדר. פגשתי בניו-אורלינס שף מפורסם שאמר, "אין בעיה. אני פשוט אעביר את ארוחת הערב לזמן אחר. אני לא בבית, ולא יכול לערוך ארוחת ערב משפחתית? נערוך ארוחת בוקר משפחתית. ניפגש לארוחת לילה קצרה. ניתן יותר חשיבות לארוחות יום ראשון." והאמת היא שמחקר עדכני אחד תומך בו. מסתבר שיש רק 10 דקות פרודוקטיביות בכל ארוחה משפחתית שהיא. יתר הזמן נגזל ב"תוריד מרפקים מהשולחן" ו"תעבירי את הקטשופ". אפשר לקחת את 10 הדקות הללו ולהעביר אותן לכל חלק של היום ולקבל אותה תועלת. שינוי הלו"ז של הארוחה המשפחתית. זהו כושר הסתגלות.

פסיכולוגית סביבתית אחת אמרה לי, "אם אתה יושב בכיסא קשה על משטח קשיח, תהיה יותר נוקשה. אם אתה יושב בכיסא מרופד, תהיה יותר פתוח." היא אמרה לי, "כשאתה מחנך את ילדיך, שב בכיסא זקוף עם מושב מרופד. השיחה תתנהל טוב יותר." אשתי ואני ממש החלפנו את מקומות הישיבה שלנו בשיחות קשות כי אני נהגתי לשבת גבוה, בעמדת כוח. אז להחליף את מקום הישיבה. זו הסתגלות.

העניין הוא שיש המון רעיונות חדשים. עלינו להביא אותם להורים. אז רובד מס' 1: להסתגל כל הזמן. להיות גמיש, להיות פתוח, לאפשר לרעיונות הטובים ביותר לנצח.

רובד מס' 2: העצימו את ילדיכם. הנטיה שלנו כהורים היא לחלק לילדינו פקודות. זה קל, ולמען האמת, אנו בד"כ צודקים. יש סיבה לכך שמעט מערכות נותרו היררכיות יותר מאשר המשפחה. אבל הלקח הגדול שלמדנו הוא להפוך את ההיררכיה ככל שרק אפשר. לגייס את הילדים לתהליך גידולם. רק אתמול היינו בישיבה משפחתית, והיתה לנו הצבעה על נושא התגובות המוגזמות. אז אמרנו, "תציעו לנו גמול ותציעו לנו עונש, בסדר?" אז אחת הבנות זרקה, "מקבלים 5 דקות לתגובה מוגזמת בשבוע." וזה מצא חן בעיני כולנו. אבל אז אחותה התחילה לתחמן את המערכת. היא אמרה, "האם אני מקבלת 5 דקות תגובה מוגזמת חד-פעמית או שאפשר לקבל 10 תגובות מוגזמות של 30 שניות?" אהבתי את זה. תחלקי את הזמן איך שבא לך. כעת, תציעו לנו עונש. בסדר. אם יש 15 דקות של תגובה מוגזמת, זהו הגבול. כל דקה מעבר לכך מחייבת שכיבת סמיכה אחת. אז ככה זה עובד. אבל זו לא מערכת מרושלת. יש בה המון סמכות הורית. אך אנו מאמנים אותן לעצמאות, וזו כמובן היא מטרתנו הסופית. בדיוק כשיצאתי, בדרכי לכאן הערב, אחת מבנותי החלה לצרוח. השניה אמרה, "תגובה מוגזמת! תגובה מוגזמת!" והחלה לספור, ותוך 10 שניות זה הסתיים. בעיני זהו ממש נס של "פיתוח זריז". [צחוק] [מחיאות כפיים] ואגב, המחקרים תומכים גם בכך. ילדים שמתכננים בעצמם את מטרותיהם, קובעים לו"ז שבועי ומעריכים בעצמם את מלאכתם, מפתחים את אונת המצח שלהם ורוכשים יותר שליטה על חייהם. הנקודה היא שעלינו לאפשר לילדינו להצליח בתנאים שלהם, ונכון, מידי פעם, גם להיכשל בתנאים שלהם. שוחחתי עם אחד הבנקאים של וורן באפט, והוא נזף בי על שאינני מאפשר לבנותי לעשות טעויות עם דמי הכיס שלהן. אמרתי, "אבל מה אם הן ייכנסו לחובות?" הוא ענה, "מוטב שייכנסו לחובות עם דמי-כיס של 6 דולר מאשר עם משכורת של 60,000 דולר או ירושה של 6 מיליון דולר." אז השורה התחתונה: העצימו את הילדים.

רובד מס' 3: ספרו את הסיפור שלכם. טוב שיש כושר הסתגלות, אבל אנו זקוקים גם לתשתית. ג'ים קולינס, מחבר "מטוב למעולה", אמר לי שלארגונים אנושיים מוצלחים מכל סוג שהוא יש שני דברים משותפים: הם שומרים על הליבה, והם מעוררים התקדמות. אז הפיתוח הזריז מעולה לעידוד התקדמות, אבל שמעתי שוב ושוב, "אתה חייב לשמר את הליבה." איך עושים את זה? קולינס אימן אותנו לעשות משהו שעושים בתחום העסקים, שהוא "הגדר את משימתך", ו"זהה את ערכי הליבה שלך". הוא הדריך אותנו בתהליך של יצירת הצהרת כוונות משפחתית. עשינו את המקבילה המשפחתית לגיבוש תאגידי. עשינו מסיבת פיג'מות. אני הכנתי פופקורן. בעצם, שרפתי את הראשון. אז הכנתי פעמיים. אשתי קנתה פנקס מתהפך. וניהלנו שיחה נהדרת: מה חשוב לנו? באילו ערכים אנו הכי דוגלים? וסיימנו עם 10 הצהרות. אנחנו מטיילים, לא תיירים. איננו אוהבים בעיות. אנו אוהבים פתרונות. ושוב, המחקר מראה שהורים צריכים להקדיש פחות זמן כדי לדאוג היכן הם טועים ויותר זמן כדי להתמקד במה שהם עושים נכון, לדאוג פחות בקשר לזמנים הרעים ולהשקיע בזמנים הטובים. הצהרת הכוונות של המשפחה היא דרך נהדרת לזהות מהו הדבר שעושים נכון.

אחרי כמה שבועות, קיבלנו שיחה מביה"ס. אחת מבנותינו נקלעה למריבה. ולפתע נעשינו מודאגים, מה זה, יש לנו בת מרשעת? וממש לא ידענו מה לעשות, אז הזמנו אותה למשרד שלי. הצהרת הכוונות המשפחתית היתה תלויה על הקיר, ואשתי אמרה, "משהו מכל זה מתאים?" והיא הביטה ברשימה, ואמרה, "לקרב בין האנשים?" ולפתע נפתחה לפנינו אפשרות לשיחה.

דרך נהדרת אחרת לספר את הסיפור שלך היא לספר לילדים מאין באו. החוקרים ב"אמורי" נתנו לילדים מבחן פשוט של "מה ידוע לך?" האם ידוע לך היכן נולדו סביך? האם ידוע לך באיזה תיכון למדו הוריך? האם ידוע לך על מישהו במשפחתך שהיה במצב קשה, שהיה חולה, והתגבר על זה? הילדים שהשיגו את הציונים הכי טובים במבחן "מה ידוע לך" זה היו בעלי ההערכה העצמית הגבוהה ביותר ותחושה ברורה יותר שבכוחם לשלוט בחייהם. מבחן ה"מה ידוע לך" לבדו מנבא הכי טוב את מצב הבריאות הנפשית והאושר. כפי שכותב המחקר אמר לי, ילדים עם תחושה שהם חלק מסיפור גדול יותר הם בעלי בטחון עצמי רב יותר. אז הרובד האחרון שלי הוא, ספרו את הסיפור שלכם. הקדישו זמן לספר שוב ושוב על הרגעים החיוביים של משפחתכם וכיצד התגברתם על הרגעים השליליים. אם תעניקו לילדיכם את התיאור השמח הזה, הרי שנתתם להם את הכלים להפוך את עצמם למאושרים יותר.

הייתי נער כשקראתי לראשונה את "אנה קארנינה" ואת משפט הפתיחה המפורסם שלו, "כל המשפחות המאושרות דומות. כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה." כשקראתי זאת לראשונה, חשבתי, "זהו משפט מטופש. ברור שהמשפחות המאושרות אינן דומות זו לזו." אך כשהתחלתי לעבוד על המיזם הזה, התחלתי לשנות את דעתי. מילגה שקיבלנו לאחרונה איפשרה לנו, לראשונה, לזהות את אבני הבנין שיש אצל משפחות מוצלחות. הערב ציינתי כאן רק שלוש: להסתגל ללא הרף, להעצים את הילדים, לספר את הסיפור שלכם. האם אחרי כל השנים האלה, ייתכן שטולסטוי צדק? אני מאמין שהתשובה היא "כן". כשלב טולסטוי היה בן חמש, אחיו ניקולאי בא אליו, ואמר שהוא חרט את הסוד לאושר עולמי על מקל קטן וירוק, והחביא אותו באחד הגאיות של האחוזה המשפחתית ברוסיה. אם המקל יימצא יום אחד, כל המין האנושי יהיה מאושר. טולסטוי נעשה אחוז דיבוק לגבי המקל, אך מעולם לא מצא אותו. למעשה הוא ביקש להיקבר בגיא שבו סבר שהוא מוסתר. הוא עודנו טמון שם, מכוסה בדשא ירוק. מבחינתי הסיפור הזה מתמצת בשלמות את הלקח האחרון שלמדתי: אושר איננו משהו שמוצאים, אלא משהו שיוצרים. כמעט כל מי שבדק ארגונים מנוהלים היטב הגיע פחות או יותר לאותה מסקנה. גדולה איננה תלויה בנסיבות. היא עניין של בחירה. אין צורך בתכנית חשובה, אין צורך במפל מים. צריך פשוט לפעול בשלבים קטנים, לצבור נצחונות קטנים, להמשיך לחפש את המקל הירוק. בסופו של דבר, זהו אולי הלקח החשוב מכל. מהו הסוד למשפחה מאושרת? לנסות.

[מחיאות כפיים]