בריאן גולדמן: רופאים עושים טעויות. האם אפשר לדבר על זה?

אני חושב שעלינו לעשות משהו בנוגע לאותו חלק בתרבות הרפואית שצריך להשתנות. ולדעתי זה מתחיל עם רופא אחד, וזה אני. אולי אני נמצא בתחום מספיק זמן כדי שאוכל להרשות לעצמי לוותר על קצת מהיוקרה המזוייפת שלי כדי להיות מסוגל לעשות זאת.

לפני שאגש ללב העניין, הבה נתחיל עם קצת בייסבול. בעצם, מדוע לא? אנו קרובים לסוף, אנו מתקרבים למשחקי הגמר. כולנו אוהבים בייסבול, נכון? (צחוק) הבייסבול מלא בסטטיסטיקות מדהימות. יש מאות כאלו. הסרט "מאניבול" עומד לצאת והוא כולו עוסק בסטטיסטיקה ומנצל את הסטטיסטיקה לצורך הקמת נבחרת מעולה.

אני אתמקד בסטטיסטיקה אחת שאני מקווה שרובכם שמעתם עליה. היא נקראת "ממוצע חבטות". אנו מדברים על 300, חובט עם ממוצע חבטות של 300. זה אומר שאותו שחקן חבט היטב שלוש פעמים מתוך 10 ניסיונות. כלומר שחבטות אלו הוציאו את הכדור לשדה החיצוני במגרש, הוא נפל, לא הצליחו לתפוס אותו, ומי שניסה להשליכו אל עבר הבסיס הראשון לא הספיק בזמן והרץ לא נפסל. שלוש פעמים מתוך 10. אתם יודעים איך מכנים חובט 300 בליגת הבייסבול הראשונה? טוב, ממש טוב, אולי "אול-סטאר". אתם יודעים איך מכנים חובט 400? דרך-אגב, זה מי שחובט היטב ארבע מתוך 10. "אגדי" -- כמו ב"טד ויליאמס האגדי"-- שחקן ליגת הבייסבול העליונה הקודמת שחבט יותר מ-400 במהלך עונה רגילה.

כעת הבה נעביר את זה לעולם הרפואה שלי בו אני מרגיש הרבה יותר נוח, ושמא קצת פחות נוח לאחר מה שאספר לכם. נניח שיש למישהו דלקת תוספתן והוא הופנה למנתח ש"חובט" בהצלחה 400 בניתוחי תוספתן. (צחוק) משום-מה זה לא נראה לכם, נכון? עכשיו נניח שאנו חיים באזור נידח כלשהו ואדם יקר לנו סובל מחסימות בשני עורקים כליליים ורופא המשפחה מפנה אדם יקר זה לקרדיולוגית ש"חובטת" בהצלחה 200 בניתוחי כלי-דם. אבל אתם יודעים מה? השנה היא ממש מצטיינת. היא בדרך ל"קאמבק". ועכשיו היא "חובטת" בהצלחה 257. איכשהו זה לא עובד.

אבל כעת אשאל אתכם שאלה. מה לדעתכם צריך להיות ממוצע החבטות של מנתח-לב, או של אחות מתמחה, או של מנתח אורתופדי, או של מיילד, או של פרמדיק? 1,000. יפה מאד. האמת היא, שאף אחד בכל עולם הרפואה לא יודע כמה מנתח טוב או רופא או פרמדיק אמורים "לחבוט" בהצלחה. אבל מה שאנו עושים זה לשלוח כל אחד מהם, כולל אותי, אל העולם הגדול ומטיפים לו: תהיה מושלם. לעולם, לעולם, אל תשגה, אבל איך תעשה זאת - זו הבעיה שלך.

זה המסר שאני ספגתי כאשר למדתי בבית-ספר לרפואה. הייתי סטודנט כפייתי. בתיכון, חבר לכיתה אמר פעם שבראיין גולדמן היה יושב להתכונן אפילו לקראת בדיקת-דם. (צחוק) וכזה הייתי. למדתי בעליית הגג הקטנה שלי במגורי האחיות של בית-החולים הכללי של טורנטו, לא רחוק מפה. ושיננתי הכל. שיננתי בשיעורי האנטומיה את נקודות המוצא ואופן הפעולה של כל השרירים, כל הסתעפות של כל עורק שמתפצל מאב-העורקים, את האיבחון הדיפרנציאלי המעורפל והמצוי. אפילו הכרתי את האיבחון הדיפרנציאלי בסיווגה של חמצת צינורות כלייתית. ובכל אותו זמן, צברתי עוד ועוד ידע.

והצטיינתי. סיימתי בהצטיינות, בציון לשבח. יצאתי מבית-ספר לרפואה עם הרושם שאם שיננתי הכל ואם אני יודע הכל, או את כל מה שאפשר לדעת, על כל הדברים עד כמה שאפשר, זה יחסן אותי נגד ביצוע טעויות. וזה עבד, לזמן-מה, עד שפגשתי את גברת דרוקר.

הייתי מתמחה בבית-חולים לימודי בטורונטו כאשר גברת דרוקר הובאה למחלקת המיון של בית-החולים שבו עבדתי. באותו זמן הציבו אותי במחלקת הקרדיולוגיה בתורנות קרדיולוגיה. תפקידי היה, בזמן שצוות הקרדיולוגיה נקרא להתייעצות קרדיולוגיה, לבדוק את החולה במיון. ולדווח בחזרה לרופא הממונה. בדקתי את גברת דרוקר, והיא התקשתה לנשום. כשהאזנתי לה, היא השמיעה קולות של התנשמות כבדה. כאשר האזנתי לחזה שלה באמצעות המסכת, שמעתי צלילי התפצחות משני הצדדים המעידים שהיא היתה במצב של אי-ספיקת לב. זה מצב בו הלב כושל, כאשר במקום שהלב ידחוף את הדם קדימה, חלק מהדם חוזר אחורה לריאות, הריאות מתמלאות דם, ולכן נוצר קוצר-נשימה.

וזו לא היתה אבחנה קשה לביצוע. ביצעתי אותה והתכוננתי לטפל בה. נתתי לה אספירין. נתתי לה תרופות להקלת העומס על ליבה. נתתי לה תרופה משתנת, גלולות השתנה, כדי לגרום לה להשתין את הנוזלים שהצטברו. ובמהלך השעה וחצי או השעתיים הבאות, היא החלה להרגיש יותר טוב. גם אני הרגשתי ממש טוב. ואז בדיוק עשיתי את שגיאתי הראשונה; שלחתי אותה הביתה.

בעצם, עשיתי עוד שתי שגיאות. שלחתי אותה הביתה מבלי לשוחח עם הממונה. לא הרמתי טלפון, כפי שהייתי אמור לעשות, כדי לקרוא לממונה ולהציג לו את המקרה כדי שיוכל לבחון אותה בעצמו. והוא הכיר אותה, הוא יכול היה לספק מידע נוסף עליה. אולי עשיתי זאת מסיבה טובה. אולי לא רציתי להיות מתמחה נודניק. אולי רציתי כל-כך להצליח וכה מסוגל ליטול אחריות עד שאהיה מסוגל לטפל בחולים של הממונה עלי מבלי שאצטרך אפילו להתקשר אליו.

השגיאה השניה שעשיתי היתה חמורה יותר. כששלחתי אותה הביתה, התעלמתי מבת-קול קטנה בתוכי שניסתה לומר לי, "גולדמן, זה לא רעיון טוב. אל תעשה זאת." למעשה הייתי כה חסר-ביטחון, ששאלתי את האחות שהשגיחה על גברת דרוקר, "האם לדעתך זה בסדר שהיא תלך הביתה?" האחות חשבה קצת ואמרה כבדרך-אגב "כן, נראה לי שהיא תהיה בסדר." אני זוכר זאת כאילו זה היה אתמול.

אז חתמתי על מסמכי השיחרור, הגיע אמבולנס, באו פרמדיקים כדי לקחתה הביתה. ואני חזרתי לעבודתי במחלקה. במשך כל שארית אותו יום, כל אותו אחר-צהריים, משהו כירסם בי. אבל המשכתי בעבודתי. בסוף היום התכוננתי ללכת הביתה וצעדתי לחניה כדי לקחת את מכוניתי ולנסוע הביתה ואז עשיתי משהו שאני בדרך-כלל לא עושה. עברתי דרך המיון בדרכי הביתה.

ושם, אחות אחרת, לא זו שהשגיחה על גברת דרוקר, אלא אחות אחרת, אמרה לי שלוש מילים שהן שלוש המילים שרוב רופאי המיון שאני מכיר חרדים מפניהן. גם רופאים אחרים חרדים מהן, אבל במיוחד רופאי המיון כי אנו רואים חולים ממש להרף-עין. שלוש המילים הן: האם אתה זוכר? "האם אתה זוכר את החולה ששלחת הביתה?" האחות האחרת שאלה כבדרך-אגב. "היא חזרה", באותה נימת קול.

והיא חזרה, ועוד איך. היא חזרה כמעט מתה. כשעה לאחר שחזרה הביתה, לאחר ששלחתיה, היא התמוטטה ומשפחתה התקשרה למוקד החירום והפרמדיקים החזירו אותה למיון כשלחץ הדם שלה על 50, שזה מצב של הלם חמור. היא נשמה בקושי וצבעה היה כחול. צוות המיון יצא מגדרו כדי לעשות הכל. נתנו לה תרופות להעלאת לחץ-דם. חיברו אותה למכשיר הנשמה.

אני הייתי המום ומזועזע עד לעמקי נשמתי. אני הרגשתי כאילו אני ברכבת-הרים, כי לאחר שייצבו אותה, העבירו אותה לטיפול נמרץ, ולי היו תקוות-שווא שהיא תתגבר. ובמהלך היומיים-שלושה הבאים, התברר שהיא לעולם לא תתעורר. נגרם לה נזק מוחי בלתי-הפיך. משפחתה התכנסה. ובמהלך 8-9 הימים הבאים, הם הפנימו את גזירת הגורל. וביום התשיעי, הם הניחו לה למות -- גברת דרוקר, רעיה, אמא וסבתא.

אומרים שלעולם לא שוכחים את שמותיהם של המתים. בשבילי זו היתה ההכרות הראשונה עם זה. במהלך השבועות הבאים, ייסרתי את עצמי וחוויתי לראשונה את הבושה הלא-בריאה השוררת בתרבות הרפואית שלנו -- וחשתי לבד, מבודד, לא חשתי את הבושה הבריאה שמרגישים, כשאי-אפשר לדבר על משהו עם החברים. אתם מכירים את הבושה מהסוג הבריא, כשמסגירים סוד שהבטחתם לחבר קרוב שלכם לא לגלות ואז אתם מקבלים על הראש והחבר הקרוב שלכם מתעמת איתכם ויש לכם ויכוח נורא, אבל בסוף אותה הרגשה קשה מלווה אתכם ואתם אומרים לעצמכם, לעולם לא אחזור על טעות זו. אתם מכים על חטא ואף פעם לא חוזרים על טעות כזו. זו בושה מהסוג שמלמד לקח.

אותה בושה לא-בריאה שאני מדבר עליה היא בושה שגורמת לכם להרגיש בחילה איומה. זו הבושה שאומרת, שלא מה שעשית היה רע, אלא שאתה בעצמך רע. וזה בדיוק מה שחשתי. וזה לא היה בגלל הרופא הממונה; הוא היה בסדר. הוא דיבר עם המשפחה ואני די בטוח שהוא החליק את העניינים ווידא שלא יתבעו אותי. אבל אני שאלתי את עצמי כל הזמן 3 שאלות. מדוע לא התייעצתי עם הממונה? מדוע שלחתיה הביתה? וברגעי השפל שלי: איך עשיתי טעות כה מטופשת? מדוע בכלל התחלתי לעסוק ברפואה?

לאט אבל בטוח, התחלתי להתאושש. התחלתי להרגיש קצת יותר טוב. וביום סגריר אחד נבקעו העננים והשמש החלה להאיר, וחשבתי לעצמי, אולי אצליח להרגיש יותר טוב. עשיתי עם עצמי עסקה שאם אכפיל את מאמצי להיות מושלם ולעולם לא אבצע שום טעות, אנא עשה שהקולות ייפסקו. וכך היה. הקולות נפסקו. חזרתי לעבוד. ואז זה קרה שוב.

שנתיים מאוחר יותר הייתי האחראי במיון של בי"ח קהילתי צפונית לטורונטו, ובדקתי גבר בן 25 עם כאב גרון. היה לחץ במיון, אני הייתי קצת לחוץ. הוא הצביע כל הזמן כאן. בדקתי את גרונו, והבחנתי שהוא מעט ורדרד. נתתי לו מירשם לפניצילין ושלחתי אותו לדרכו. ואפילו בעודו יוצא דרך הדלת, הוא עדיין הצביע על גרונו.

יומיים לאחר-מכן הגעתי למשמרת הבאה שלי במיון, ואז הממונה עלי ביקשה לדבר איתי במשרדה. והיא אמרה את שלוש המילים: האם אתה זוכר? "האם אתה זוכר את המטופל עם כאב-הגרון שבדקת?" מתברר שלא היה לו סתם גרון כואב. היה אצלו מצב אפשרי של סכנה לחיים הנקרא "דלקת מכסה-קנה". אפשר למצוא את זה ב"גוגל", אבל זו דלקת, לא של הגרון, אלא של קנה-נשימה עליון, והיא גורמת למעשה לסגירת קנה-הנשימה. למרבה המזל הוא לא מת. נתנו לו אנטיביוטיקה תוך-ורידית והוא החלים לאחר מספר ימים. שוב עברתי אותה תקופה של בושה והרגשת אשמה ואז הרגשתי שהיטהרתי, וחזרתי לעבוד, עד שזה קרה שוב, ושוב, ושוב.

פעמיים במשמרת מיון אחת פספסתי דלקת תוספתן. ולא פשוט להחמיץ את זה, במיוחד כאשר עובדים בבית-חולים ובודקים 14 חולים בלילה. בשני המקרים, לא שלחתי אותם הביתה ואני לא חושב שהיה פגם בטיפול שהם קיבלו. אצל אחד חשבתי שזה אבן בכליות. הזמנתי צילום כליה. כשהתברר שהכל תקין שם, עמיתי, שעשה איבחון חוזר של המטופל, שם לב לרגישות ברביע הימני התחתון וקרא למנתחים. לחולה האחר היה שילשול חריף הוריתי לתת לו נוזלים כדי להרוות אותו וביקשתי מעמיתי לעשות לו איבחון חוזר. וכך הוא עשה. כאשר הוא שם לב לרגישות ברביע הימני התחתון, הוא קרא למנתחים. בשני המקרים, הם עברו ניתוח ומצבם היה טוב. אבל בכל פעם, זה כירסם משהו בתוכי.

והלוואי שהייתי מסוגל להגיד לכם ששגיאותי החמורות ביותר קרו ב-5 שנות עבודתי הראשונות כפי שכל עמיתי אומרים, שזה בולשיט גמור. (צחוק) כמה מהאירועים המשונים ביותר שלי קרו ב-5 השנים האחרונות. בודד, נכלם וחסר-תמיכה. אז זו הבעיה: אם איני יכול להתוודות ולדבר על שגיאותי, אם איני יכול למצוא את בת-הקול הקטנה המספרת לי מה שבעצם קורה, כיצד אוכל לשתף את עמיתי? כיצד אוכל ללמדם את הלקח של מה שעשיתי כדי שהם לא יחזרו על אותן השגיאות? אם היה עלי להיכנס לחדר -- למשל עכשיו: אין לי שום מושג מה אתם חושבים עלי.

מתי לאחרונה שמעתם מישהו מדבר על כישלון אחרי כישלון אחרי כישלון? נכון, אתם הולכים למסיבות קוקטייל ואולי שומעים שם על איזה רופא אחר, אבל לא תשמעו מישהו שמדבר על השגיאות שלו-עצמו. אם הייתי נכנס לאולם מלא בעמיתים שלי ומבקש את תמיכתם ממש עכשיו ומתחיל לספר להם את מה שסיפרתי לכם זה עתה, סביר שלא הייתי מצליח להשלים אפילו שני סיפורים לפני שהם היו מתחילים לחוש שלא בנוח, מישהו היה פוצח באיזו בדיחה, הם היו משנים את הנושא והיינו עוברים הלאה. למעשה, אם הייתי ועמיתי היינו יודעים שאחד מעמיתי האורתופדים כרת את הרגל הלא נכונה בביה"ח שלי תאמינו לי שהייתי מתקשה ליצור איתו קשר-עין.

זו המערכת שיש לנו. יש בה הכחשה מוחלטת של שגיאות. זו מערכת שיש בה שני סוגי עמדות -- אלה שטועים ואלה שאינם טועים, אלה שלא יכולים להתמודד עם חוסר-שינה, ואלה שיכולים, אלה שמשיגים תוצאות גרועות ואלה שמשיגים תוצאות נפלאות. וזו כמעט מין ריאקציה רעיונית, כמו הנוגדנים התוקפים את האדם. יש לנו תפיסה האומרת שאם ניפטר מאלה שעושים את השגיאות, תישאר לנו מערכת רפואית יותר בטוחה.

אבל יש עם זה שתי בעיות. ב-20 השנים שלי בשידור ובעיתונות רפואית, עשיתי מחקר עצמאי על רשלנות רפואית וטעויות רפואיות כדי ללמוד על זה כל מה שניתן, החל מהמאמר הראשון שכתבתי ב"טורונטו סטאר" עד לתוכניתי "חלוק לבן, אמנות שחורה." מה שלמדתי הוא שהטעויות שולטות לגמרי. אנו עובדים במערכת בה טעויות מתרחשות כל יום, בה אחת מכל 10 תרופות שניתנות בבית-חולים היא לא נכונה או במינון שגוי, בה כמות הזיהומים בהם נדבקים בבתי-חולים עולה כל יום, וזה גורם לאנדרלמוסיה ולמוות. במדינה זו, לפחות 24,000 קנדים מתים בגלל טעויות שאפשר למנוע. המכון הרפואי האמריקאי העלה את המספר ל-100,000. בשני המקרים, אלה הן הערכות-חסר גסות, מכיוון שאיננו באמת מציפים את הבעיה כפי שצריך לעשות.

ותחשבו על זה: במערכת בתי-החולים, שבה כמות הידע הרפואי מכפילה את עצמה כל 2-3 שנים, אנו לא מסוגלים לעמוד בקצב הזה. המחסור בשינה לגמרי פושה במערכת. איננו מסוגלים להיפטר ממנו. יש לנו הטיות תפיסתיות משלנו: אני יכול לקחת היסטוריה שלמה של מטופל עם כאב בחזה. ונניח שאותו מטופל עם כאב בחזה, הוא עכשיו שתוי ופטפטן ונוסיף קצת ריח אלכוהול לנשימתו, ולפתע אני מתייחס להיסטוריה שלו בתחושת בוז קלה. אני לא קורא את אותה היסטוריה. אינני רובוט; איני עושה דברים בדיוק באותה דרך בכל פעם. והחולים שלי אינם מכוניות; הם לא מספרים על תסמיניהם באותה דרך בכל פעם. בהינתן כל זאת, הטעויות הן בלתי נמנעות. לכן אם לוקחים את המערכת, כפי שלימדו אותי, ומסלקים את כל בעלי המקצוע המועדים-לטעות, בעצם לא יישאר לנו אף אחד.

ואתם מכירים את זה שאנשים לא רוצים לדבר על המקרים הכי קשים שלהם? בתוכניתי, "חלוק לבן, אמנות שחורה", קבעתי לעצמי הרגל להגיד, "הנה השגיאה הכי קשה שלי", הייתי אומר לכל אחד, מפרמדיקים ועד לראש מחלקת ניתוחי הלב, "הנה השגיאה הכי קשה שלי, "בלה, בלה, בלה, בלה, מה שלך?", ומפנה אליהם את המיקרופון. והאישונים שלהם היו מתרחבים, הם היו נרתעים, היו משפילים מבט ובולעים בקושי ומתחילים לספר לי את סיפוריהם. הם רוצים לספר את סיפוריהם. הם רוצים לגלות את סיפוריהם. הם רוצים להיות מסוגלים לומר, "אל תחזרו על השגיאה שעשיתי." מה שהם צריכים זו סביבה שתאפשר להם לעשות זאת. מה שהם צריכים זו תרבות רפואית שהוגדרה מחדש. וזה מתחיל עם רופא אחד בכל פעם.

הרופא שהוגדר מחדש הוא אדם, היא יודעת שהיא אנושית, היא מקבלת זאת, היא אינה גאה בשגיאותיה, אבל משתדלת ללמוד משהו ממה שקרה ושהיא יכולה ללמד אחרים. היא משתפת אחרים בניסיונה. היא מפגינה תמיכה כשאחרים מדברים על שגיאותיהם. והיא מצביעה על שגיאותיהם של אחרים, לא באופן של "לתפוס על חם", אלא בדרך אוהבת ותומכת כדי שכולם ייצאו נשכרים. היא עובדת בתרבות רפואית המכירה בכך שבני-אדם הם אלה שמפעילים את המערכת, וכשבני-אדם מפעילים אותה, הם ישגו מפעם לפעם. וכך המערכת מתפתחת ויוצרת מערכת-תמיכה המקלה על איתור שגיאות אלה שאנשים עושים באופן בלתי-נמנע ובדרך של אהבה ותמיכה גם מטפחת מקומות שבהם כל מי שמתבונן על מערכת הבריאות, יכול למעשה להצביע על דברים שעלולים להפוך לשגיאות והוא יתוגמל על עשותו כן, במיוחד אנשים כמוני, שכאשר אנו טועים, אנו מתוגמלים על כך שאנו מתוודים.

שמי בריאן גולדמן. אני רופא שהוגדר מחדש. אני בן-אנוש. אני עושה שגיאות. אני מתנצל על כך, אבל אני שואף ללמוד דבר אחד שאותו אוכל להעביר הלאה לאנשים אחרים. עדיין איני יודע מה אתם חושבים עליי, אבל אני חי עם זה בשלום.

ברשותכם אסיים בשלוש מילים משלי: אני כן זוכר.

(מחיאות כפיים)