אני עומדת לספר לכם קצת על ההרצאה שנשאתי בכנס TEDxHouston. התעוררתי למחרת היום בו נשאתי את ההרצאה עם חמרמורת-הפגיעוּת האיומה ביותר שהיתה בחיי. ולמעשה לא עזבתי את הבית במשך שלושה ימים.
הפעם הראשונה שיצאתי היתה לפגוש חברה לארוחת צהריים. וכאשר נכנסתי פנימה, היא כבר ישבה בשולחן. התיישבתי, והיא אמרה לי, "אלוהים, את נראית איום ונורא". והשבתי לה, "תודה, אני מרגישה ממש -- אני לא מתפקדת". והיא שאלה, "מה קורה?" והשבתי, "בדיוק סיפרתי ל-500 אנשים שהפכתי לחוקרת כדי להימנע מפגיעות. וכשהיכולת להיות פגיע התבררה בממצאים שלי כמהותית ביותר לחוויה של חיים בלב שלם, סיפרתי ל-500 האנשים האלה שעברתי התמוטטות. היתה לי שקופית עם המילה "התמוטטות". מתי בכלל חשבתי שזה רעיון טוב?" (צחוק)
והיא השיבה, "ראיתי את ההרצאה שלך בשידור חי מקוון. זו לא באמת היית את. זה מעט שונה ממה שאת עושה בדרך כלל. אבל זה היה נהדר". ואני אמרתי, "זה לא יכול להיות. יוטיוב, הם שמים את הדבר הזה ביוטיוב. ואנחנו מדברות פה על מקסימום 600, 700 צופים". (צחוק) והיא השיבה, "טוב, אני חושבת שכעת מאוחר מדי".
אמרתי לה, "תני לי לשאול אותך משהו". והיא השיבה, "כן". ואני אמרתי, "אז זוכרת את התקופה שהיינו במכללה והיינו מאד פרועות וקצת טפשות?" והיא השיבה, "כן". ואני אמרתי, "זוכרת שהיינו משאירות הודעה ממש נבזית במשיבון של האקס שלנו? והיינו נאלצות לפרוץ לו לחדר במעונות ולמחוק את הקלטת?" (צחוק) והיא עונה, "אה... לא". (צחוק) אז כמובן שהדבר היחיד שיכולתי לחשוב להגיד היה, "כן, גם אני לא. גם אני לא".
ואני חושבת לעצמי, "ברנה, מה את עושה? מה את עושה? מדוע העלית את זה? השתגעת? האחיות שלך היו מושלמות בשביל זה". והבטתי בה שוב והיא שאלה, "את באמת מתכוונת לפרוץ ולגנוב את הוידאו לפני שיעלו אותו ליוטיוב?" ואני השבתי, "אני רק חושבת על זה קצת". (צחוק) והיא אמרה, "את ככל הנראה מופת הפגיעות הגרוע ביותר אי-פעם". (צחוק) ואני הבטתי בה ואמרתי משהו שבאותה עת הרגשתי שהוא מעט דרמטי, אך בדיעבד היה יותר נבואי מאשר דרמטי. אמרתי, אם ה-500 יהפכו ל-1,000 או 2,000 החיים שלי גמורים". (צחוק) לא היתה לי תכנית-מגירה לארבעה מיליון.
והחיים שלי אכן נגמרו כשזה קרה. ואולי הדבר הקשה ביותר בזה שהחיים שלי נגמרו הוא שלמדתי משהו קשה על עצמי, והדבר הזה היה שכמה שלא תיסכלה אותי העובדה שלא יכולתי להפיץ את עבודת המחקר שלי בעולם, היה בי חלק שעבד קשה מאד במאמץ להישאר קטנה, להישאר בדיוק מתחת למכ"מ. אבל אני רוצה לדבר על מה שלמדתי.
ישנם שני לקחים שלמדתי בשנה האחרונה. הראשון הוא פגיעות אינה חולשה. והמיתוס הזה הוא מסוכן ביותר. הרשו לי לשאול אתכם בכנות -- ואני מזהירה אתכם, שיש לי הכשרה כמטפלת, כך שאני יכולה לנצח אתכם בשתיקה מעיקה -- אז אם תוכלו פשוט להרים יד זה יהיה נהדר -- כמה מכם, בכנות, כאשר אתם חושבים לעשות משהו פגיע או לומר משהו פגיע, חושבים, "אלוהים, פגיעות זו חולשה. זו חולשה". כמה מכם תופסים 'פגיעות' ו'חולשה' כמילים נרדפות? רוב האנשים. הרשו לי להפנות אליכם את השאלה באה: בשבוע הזה ב-TED, כמה מכם, כאשר זיהיתם פגיעות כאן על הבמה, חשבתם שמדובר באומץ טהור? פגיעות אינה חולשה. אני מגדירה פגיעות כסיכון רגשי, חשיפה, חוסר וודאות. זהו הדלק של חיי היומיום שלנו. והגעתי לכלל מסקנה-- זאת השנה ה-12 בה אני מבצעת את המחקר הזה -- שפגיעות היא המדד המדויק ביותר שלנו לאומץ -- להיות פגיעים, לתת לעצמנו להיראות, להיות כנים.
אחד הדברים המשונים שקרו היה שאחרי הפיצוץ ב-TED, קיבלתי הרבה הצעות להרצות בכל רחבי הארץ -- כולם, החל מבתי-ספר ופגישות הורים וכלה בחברות מ-500 החברות של כתב העת "פורצ'ן". ורבות מהשיחות התנהלו כך: "היי, ד"ר בראון. אהבנו את ההרצאה שלך ב-TED. היינו רוצים שתגיעי להרצות אצלנו. אנחנו נעריך מאד אם לא תזכירי בכלל פגיעות או בושה". (צחוק) אז על מה תרצו שאדבר? יש שלוש תשובות טיפוסיות. ולמען הכנות, אלה בעיקר תשובות שקיבלתי מהמגזר העסקי: חדשנות, יצירתיות ושינוי. אז הרשו לי לדבר באופן רשמי, ולומר, פגיעות היא ראשית לידתם של החדשנות, היצירתיות והשינוי. (מחיאות כפיים) ליצור הוא לברוא דבר מה שמעולם לא היה קיים קודם לכן. אין דבר יותר פגיע מזה. כושר ההסתגלות לשינוי קשורה כולה לפגיעות.
הלקח השני, בנוסף ליכולת להבין סוף-כל-סוף את יחסי הגומלין שבין פגיעות ואומץ, הלקח השני שלמדתי הוא זה: אנו מוכרחים לדבר על הבושה. ואני עומדת להיות מאד כנה איתכם. כאשר הפכתי להיות "חוקרת פגיעות" זה הפך להיות המוקד בעקבות ההרצאה ב-TED -- ואני לא מתלוצצת.
אתן לכם דוגמה. לפני כשלושה חודשים הייתי בחנות ספורט, קניתי משקפי מגן ומגיני שוקיים וכל מה שהורים קונים בחנות למוצרי ספורט. והנה זה מה שאני שומעת ממרחק 30 מטר: "פגיעות TED! פגיעות TED!" (צחוק) אני טקסנית דור חמישי. המוטו של המשפחה שלי הוא "דרוך ונצור". אינני חוקרת פגיעות מלידה. אז אני כאילו, פשוט ממשיכה לצעוד, היא מאחורי. (צחוק) ואז אני שומעת "פגיעות TED!" ואני חגה על עקבי, ואומרת "היי". היא עומדת ממש מולי ואומרת, "את חוקרת הבושה שעברה התמוטטות". (צחוק) בנקודה הזו ההורים מסביב מושכים את ילדיהם אליהם. "אל תסתכלו". ואני כה סחוטה בשלב הזה של חיי, אני מביטה בה וממש אומרת, "זו היתה התעוררת רוחנית, לעזאזל".
והיא מביטה אחורה ואומרת, "אני יודעת". והיא אמרה, "צפינו בהרצאה שלך ב-TED במועדון-הספר שלי. ואז קראנו את ספרך ושינינו את השם שלנו ל"הבנות המתמוטטות". והיא אמרה, "המוטו שלנו הוא: אנחנו מתפרקות לחתיכות וזה מרגיש מעולה". (צחוק) אתם יכולים לשוות בנפשכם איך זה עבורי להיות בישיבת סגל.
וכך, כאשר הפכתי להיות "פגיעות TED", ממש כמו דמות בסרט-פעולה -- כמו "בארבי נינג'ה", אך אני הרי "פגיעות TED" -- חשבתי לעצמי: אשאיר מאחורי את כל ענייני הבושה, כיוון שהקדשתי שש שנים לחקר הבושה לפני שממש התחלתי לכתוב ולהרצות על פגיעות. וחשבתי לעצמי, "תודה לאל", כי הבושה היא נושא גרוע, איש לא רוצה לדבר עליה. זו הדרך הטובה ביותר להשתיק אנשים במטוס. "מה את עושה?" -"אני חוקרת בושה". -"אה." (צחוק) אני רואה אתכם. (צחוק)
אך תוך כדי כך ששרדתי את השנה האחרונה, הזכירו לי חוק חשוב ביותר -- לא חוק הקשור למחקר, אלא ציווי מוסרי שמקורו בדרך בה גידלו אותי-- עליך לרקוד עם מה שהביא אותך לעולם. ואני לא למדתי על פגיעות ועל אומץ ויצירתיות וחדשנות ממחקרי בנושא הפגיעות. למדתי על הדברים הללו מכך שחקרתי את הבושה. ולכן, הייתי רוצה ללוות אתכם אל הבושה. המטפלים היונגיאניים מכנים את הבושה "אדמת הביצות של הנפש" ואנחנו עומדים לצעוד פנימה. והמטרה איננה לצעוד פנימה כדי להקים בית ולגור שם. המטרה היא לנעול מגפיים אטומות ולחצות אותה כדי להתמצא שם. וזוהי הסיבה:
הקשבנו לקריאה הדחופה ביותר ליצירת דיאלוג בארץ הזאת, ואני חושבת שגם בכל העולם, בנושאי גזע, נכון? כן? שמענו זאת. כן? הדיאלוג הזה לא יצליח בלי הבושה, כי אי-אפשר לדבר על נושאי גזע מבלי לדבר על זכויות-יתר. וכאשר אנשים מתחילים לדבר על זכויות-יתר, הבושה משתקת אותם. שמענו על פתרון נפלא ופשוט שעוזר לא להרוג אנשים שעוברים ניתוח, והוא לעשות רשימה. אין דרך לפתור בעיה זו מבלי להתייחס לבושה, כי כשמלמדים את החבר'ה האלה כיצד לבצע תפרים, גם מלמדים אותם לתפור ולתקן את הערך העצמי שלהם להיות בלתי-מנוצחים. ואנשים בלתי-מנוצחים לא זקוקים לרשימות.
והייתי חייבת לרשום לעצמי את שמו של אותו עמית TED שהרצה כך שלא אטעה כאן. מישקין אינגוולה, אני מקווה שביטאתי נכון את שמך. (מחיאות כפיים) ראיתי את עמיתי TED ביומי הראשון כאן. והוא עלה והסביר כיצד קיבל את המוטיבציה ליצור טכנולוגיה שתעזור באבחון של אנמיה כיוון שאנשים מתו מוות מיותר. והוא אמר, "זיהיתי את הצורך הזה. אז אתם יודעים מה עשיתי? בניתי את זה." והכל פרצו במחיאות כפיים, והם אמרו "יש!" ואז הוא אמר, "וזה לא עבד. אז עשיתי זאת עוד 32 פעמים, ואז זה עבד".
אתם יודעים מהו הסוד הגדול של TED? אני לא יכולה להתאפק מלספר לאנשים על כך. כנראה שאני עושה זאת ממש כעת. (צחוק) זהו סוג של כנס כשלונות. לא, באמת. (מחיאות כפיים) אתם יודעים מדוע המקום הזה מדהים? כיוון שמעט מאד אנשים כאן פוחדים להכשל. ולא היה אדם שעלה על הבמה הזו, עד כמה שראיתי, שלא נכשל. נכשלתי בגדול, פעמים רבות. אני לא חושבת שהעולם מבין זאת בגלל היות הבושה.
ישנו ציטוט שהציל אותי בשנה האחרונה של תיאודור רוזוולט. רבים מתייחסים אליו כציטוט ה"אדם בזירה". והוא הולך כך: "לא המבקר הוא החשוב. ולא זה שיושב בצד וזוקר את אצבעו ואומר איך אנשי המעש יכלו לעשות את הדברים טוב יותר וכיצד הם מעדו ונפלו. הכבוד הוא לאדם שבזירה שפניו הוכתמו באבק ובדם ויזע. אך כאשר נמצא הוא בזירה, במקרה הטוב - ינצח, במקרה הרע - יפסיד, אך באשר ייכשל, באשר יפסיד, הריהו עושה זאת באומץ ללא-שיעור".
וזהו, בעיני, טיבו של כל הכנס הזה. זהו טיבם של החיים: אומץ ללא-שיעור, להימצא בתוך הזירה. בבואכם אל הזירה, כשאתם מניחים יד על הדלת, וחושבים, "אני עומד להיכנס ולנסות זאת", הבושה היא אותו שדון שאומר, "לא, אתה לא". אתה לא מספיק טוב. לא סיימת תואר שני במינהל עסקים, אשתך נטשה אותך. אני יודע שאבא שלך לא באמת היה בלוקסמבורג, אלא בכלא סינג-סינג. אני יודע את הדברים האלה שקרו לך בילדותך. אני יודע שאתה לא חושב שאתה יפה מספיק או חכם או מוכשר או חזק מספיק. אני יודע שאביך מעולם לא התייחס אליך, אפילו שהתמנית למנהל כספים". זאת היא הבושה.
ואם נוכל להשתיק אותה ולצעוד פנימה ולומר "אני אעשה את זה", ונביט מעלה ונראה את המבקרים מצביעים וצוחקים, מי הם ב-99 אחוז מהפעמים? אלה אנחנו. הבושה משמיעה שתי הקלטות עיקריות -- "אף פעם לא מספיק טוב" ואם מצליחים להפסיק את ההקלטה הזו, "מי אתה חושב שאתה?" צריך להבין שהבושה איננה רגשות אשם. בושה מתמקדת בעצמי, והאשמה מתמקדת בהתנהגות. הבושה היא "אני רע". האשמה היא "עשיתי משהו רע". כמה מכם, אילו פגעתם בי, הייתם מוכנים לומר "סליחה. עשיתי טעות"? כמה מכם היו מוכנים לומר זאת? האשמה: "סליחה. טעיתי." הבושה: "סליחה. אני היא הטעות."
ישנו הבדל עצום בין בושה לבין אשם. וכדאי שתדעו את זה: קיים מתאם גבוה מאד בין בושה לבין התמכרות, דכאון, אלימות, תוקפנות, התעללות, התאבדות, הפרעות אכילה. והנה מה שכדאי לכם לדעת אף יותר: להאשמה יש זיקה הפוכה לכל הדברים האלה. היכולת להכיל דבר שעשינו או שנכשלנו בו לעומת מי שאנו מעוניינים להיות היא אדפטיבית (מסייעת בהסתגלות) להפליא. זה לא נוח, אבל זה אפדטיבי.
הדבר הנוסף שכדאי שתדעו אודות הבושה: היא באופן חד-משמעי מאורגנת לפי המגדר. אם בושה שוטפת אותי וגם את כריס, זו תהיה אותה הרגשה. כל מי שיושב כאן מכיר את השטף החמים של הבושה. אנו די בטוחים שהיחידים שלא מסוגלים לחוש בושה הם אנשים שאין בהם היכולת להתקשרות או לאמפתיה. כלומר: כן, יש בי מעט בושה; ואם לא, אני סוציופת. אז אני בוחרת לומר שכן, יש בי מעט בושה. הרגשת הבושה זהה אצל גברים ואצל נשים, אך היא מאורגנת מגדרית.
בעבור נשים, הדוגמה הטובה ביותר שאוכל לתת לכם היא הבושם אנג'ולי הפרסומת: "אני יכולה לתלות כביסה, לארוז את ארוחות הצהריים, לפזר נשיקות ולהיות בעבודה מחמש עד תשע. להביא הביתה את הבשר, לטגן אותו במחבת ולעולם לא לתת לך לשכוח שאתה גבר". בעבור נשים, הבושה אומרת, "תעשי את הכל, עשי זאת באופן מושלם ושלעולם לא יראו שאת מזיעה." אינני יודעת כמה בושם מכרה הפרסומת הזו, אבל אני ערבה לכם, שהיא תרמה הרבה למכירות של תרופות נגד דכאון וחרדה. (צחוק) הבושה, בעבור נשים, היא רשת הקורים של ציפיות בלתי-מושגות, מתחרות וסותרות הקשורות במה שאנו אמורות להיות. וזוהי כתונת מטורפים.
בעבור גברים, הבושה אינה אוסף של ציפיות סותרות ומתחרות. הבושה היא דבר אחד ויחיד, לא להיתפס בתור מה? בתור חלש. לא ראיינתי גברים בארבע השנים הראשונות של המחקר שלי. עד שגבר אחד הביט בי יום אחד לאחר אירוע חתימה על ספרים, ואמר: "אני אוהב את מה שיש לך להגיד על הבושה, אבל מדוע לא הזכרת גברים?" ואני השבתי "אני לא חוקרת גברים". והוא אמר "זה מאד נוח". (צחוק) ואני שאלתי, "למה?" והוא השיב, "כי את מציעה להיפתח, לספר את הסיפור שלנו, להיות פגיעים. אבל את רואה את הספרים שחתמת עליהם כרגע עבור אשתי ושלושת בנותי?" אני אמרתי, "כן". "הן יעדיפו לראות אותי מת על גב הסוס הלבן שלי מאשר לחזות בי נופל. כאשר אנחנו נפתחים והופכים פגיעים אנחנו מקבלים את האגרוף בפרצוף. ואל תאמרי לי שקיבלנו את זה מהחבר'ה ומהמאמנים ומהאבות, כי הנשים בחיי קשות איתי יותר מכל אדם אחר".
וכך התחלתי לראיין גברים ולשאול שאלות. ומה שלמדתי הוא זה: אישה שממש מסוגלת לשבת עם גבר שנמצא במצב של פגיעות ופחד, היא אישה שעשתה עבודה מצוינת. גבר שמסוגל לשבת לצד אישה שפשוט נשבר לה, היא איננה מסוגלת לעשות הכל בעצמה, ושתגובתו הראשונה איננה: "אבל הוצאתי את הכלים מהמדיח", אלא הוא מקשיב באמת -- כי זה כל מה שאנו זקוקות לו -- זה גבר שעשה כברת-דרך ארוכה.
הבושה היא המגיפה של התרבות שלנו. וכדי לחמוק מתחתיה, כדי למצוא חזרה את הדרך זה לזה, עלינו להפנים כיצד היא משפיעה עלינו וכיצד היא משפיעה על ההורות שלנו, על הדרך בה אנו עובדים, הדרך בה אנו רואים זה את זה. על קצה המזלג, מחקר של ג'יימס מאליק ממכללת בוסטון. הוא שאל, מה על הנשים לעשות בכדי ליישר קו עם נורמות נשיות? התשובות הנפוצות בארץ הזו: חביבה, רזה, צנועה, ומשתמשת בכל המשאבים הזמינים לטובת המראה שלה. כאשר הוא שאל אודות גברים, מה על הגברים בארץ הזו לעשות כדי ליישר קו עם הנורמות לגבי גבריות, התשובות היו: תמיד להפגין שליטה רגשית, העבודה לפני הכל, לרדוף אחר מעמד ואלימות.
אם ברצוננו למצוא את הדרך בחזרה זה אל זה, עלינו להבין ולהכיר את האמפתיה, שכן האמפתיה היא הנסיוב נגד הבושה. אם תניחו בושה בצלוחית תרבית, היא זקוקה לשלושה מרכיבים בכדי לגדול בצורה מעריכית: חשאיות, שתיקה ושיפוטיות. אם תניחו אותה כמות בושה בצלוחית תרבית ותרוו אותה באמפתיה, היא לא תשרוד. שתי המילים החזקות ביותר כאשר אנו נאבקים: גם אני.
וכך, אשאיר אתכם עם המחשבה הזו. אם ברצוננו למצוא את דרכנו בחזרה זה אל זה, הפגיעות היא הדרך לכך. ואני ערה לכך שמפתה מאד לעמוד מחוץ לזירה, כיוון שאני חושבת שעשיתי זאת כל חיי, וחשבתי לעצמי, אני אכנס פנימה ואכסח מישהו ברגע שאהיה חסינת-כדורים ומושלמת. וזה מפתה. אך לאמיתו של דבר, זה לעולם לא קורה. ואפילו אם תהיה מושלם ככל שתוכל וחסין-כדורים ככל שתצליח להיות כאשר תיכנס פנימה, הרי שלא את זה אנחנו רוצים לראות. אנו רוצים שתיכנס פנימה. אנו רוצים להיות איתך ומולך. וכל שאנו רוצים, בעבור עצמנו, בעבור האנשים שיקרים לנו ובעבור האנשים שעובדים איתנו, הוא להעז ככל שניתן.
You can share this video by copying this HTML to your clipboard and pasting into your blog or web page. This video will play with subtitles.
You either have JavaScript turned off or have an old version of the Adobe Flash Player. To view this rating widget you
need to get the latest Flash player.
If your browser allows only "trusted sites" to execute Javascript, you should add the "googleapis.com" domain to your whitelist to allow our Flash detection to work properly.
Got an idea, question, or debate inspired by this talk? Start a TED Conversation.
הבושה היא מגיפה שאיש אינו מדבר עליה, הסוד שמאחורי שלל התנהגויות בעייתיות. ברנה בראון, שהרצאתה הקודמת שלה אודות הפגיעות הפכה להיט ויראלי, חוקרת מה עשוי להתרחש כאשר אנשים בוחרים להתעמת ראש-בראש עם הבושה שבהם. ההומור, האנושיות והפגיעות שבה מתגלים בכל אחת ממילותיה.
Brené Brown studies vulnerability, courage, authenticity, and shame. Full bio »
Translated into Hebrew by Shahar Kaiser
Reviewed by Oren Szekatch
Comments? Please email the translators above.
20:19 Posted: Dec 2010
Views 9,445,680 | Comments 1244
23:07 Posted: Dec 2010
Views 508,985 | Comments 262
13:55 Posted: Jul 2011
Views 1,213,182 | Comments 489
Just follow the guidelines outlined under our Creative Commons license.
This comment will be attributed to . Not ? Sign Out.