ברנדה בראת'וויט: לשחק כדי להבין

כשאנחנו חושבים על משחקים, ישנן תגובות שונות. אולי אתם מעוצבנים, או אולי אתם מחכים למשחק חדש. הייתם ערים יותר מדי ושיחקתם. כל הדברים האלה קורים לי. אבל כשאנחנו חושבים על משחקים, הרבה פעמים אנחנו חושבים על דברים כמו זה: משחקי יריות, או הגדולים, מה שנקראים משחקי AAA, או אולי אתם שחקני משחקי פייסבוק. זה אחד שהשותף שלי ואני עבדנו עליו. אולי אתם משחקים משחקים בפייסבוק, וזה מה שאנחנו עושים עכשיו. זו גרסה קלה יותר של משחק. אולי אתם חושבים על משחקי הקופסה המשעממים בצורה טראגית שמחזיקים אתכם בני ערובה בחג ההודיה. זה יהיה אחד מאותם משחקים משעממים שאתם יכולים להבין. או אולי אתם בסלון, אתם יודעים, משחקים בWII עם הילדים, או משהו כזה, ואתם יודעים, יש מגוון שלם של משחקים, ועל זה בדיוק על מה שאני חושבת. העבודה שלי היא משחקים. הייתי ברת מזל לעשות את זה מאז שהייתי בת 15, מה שמתאים גם מפני שמעולם לא היתה לי עבודה אמיתית.

אבל אנחנו חושבים על משחקים על כיף , וזה לחלוטין הגיוני, אבל בואו נחשוב על זה רגע. אז זה פה, זו האולימפיאדה של 1980. עכשיו אני לא יודעת איפה הייתם, אבל אני הייתי בסלון שלי. זה היה ארוע כמעט דתי. ואז אמריקה ניצחה את הרוסים, וזה היה -- כן, טכנית זה היה משחק. הוקי הוא משחק. אבל באמת, זה היה משחק? אני מתכוונת, אנשים בכו. מעולם לא ראיתי את אימי בוכה ככה בסוף משחק מונופול. אז זו פשוט היתה חוויה מדהימה

או, אתם יודעים, אם מישהו פה הוא מבוסטון -- אז כשהרד סוקס מבוסטון זכו בגביע העולמי אחרי, אני מאמינה, 351 שנים, כשהם זכו בגביע העולמי, זה היה מדהים. אני גרתי במקרה בספרינגפילד באותו הזמן, והדבר הטוב ביותר היה -- כש -- הייתם סוגרים את הדלת של הנשים בשרותים, ואני זוכרת שראיתי "קדימה סוקס," וחשבתי, באמת? או הבתים, הייתם יוצאים, מפני שבכל משחק, ובכן, אני חושבת שכמעט כל משחק, עבר להארכה, נכון? אז היינו בחוץ, וכל האורות האחרים דולקים בכל הבלוק, וילדים, כאילו, הנוכחות ירדה בבתי הספר, וילדים לא הלכו לבית ספר. אבל זה בסדר, זה הרד סוקס, נכון? אני מתכוונת, יש חינוך, ויש רד סוקס, ואנחנו יודעים מה חשוב יותר. אז זה היה ניסיון מדהים, ושוב, כן, זה היה משחק, אבל הם לא כתבו כתבות לעיתונים, אנשים לא אמרו -- אתם יודעים, באמת, "אני יכול למות עכשיו מפני שהרד סוקס זכו." ואנשים רבים אמרו.

אז משחקים, זה אומר לנו יותר. זה לחלוטין אומר לנו יותר.

אז עכשיו, רק, זה מעבר חד פה. היו שלוש שנים שבהן בעצם כן היתה לי עבודה אמיתית, בערך. הייתי ראש המחלקה בקולג' ולימדתי משחקים, אז, שוב, זה היה סוג של עבודה אמיתית, ועכשיו אני פשוט צריכה לדבר על יצירת משחקים במקום ליצור אותם. והייתי בארוחת ערב. חלק מהעבודה, כשאתם ראש מחלקה, זה לאכול, ועשיתי את זה ממש טוב, אז אני בארוחת ערב עם הבחור הזה שקוראים לו זיג ג'קסון. אז זה זיג בתמונה. זו גם אחת של זיג. הוא צלם. והוא מטייל בכל המדינה ומצלם את עצמו, ואתם יכולים לראות שיש לו את השמורה האינדיאנית של זיג. והצילום הזה במיוחד, זו אחת התמונות היותר מסורתיות. זה רקדן גשם.

וזו אחת התמונות האהובות עלי פה. אז אתם יכולים להביט בזה, ואולי אפילו ראיתם דברים כמו זה. זה ביטוי לתרבות, נכון? וזה למעשה מסדרת ההתפוררות שלו. ומה שהיה הכי מרתק בשבילי בסדרה הזאת זה פשוט, תביטו בילד הקטן שם. אתם יכולים לדמיין? עכשיו בואו, אנחנו יכולים לראות שזה אמריקאי ילידי מקורי. עכשיו אני רק רוצה לשנות את גזעו של הבחור. רק דמיינו שזה היה בחור שחור. אז, "מתוקה, בואי הנה, בואו נצלם אותך עם הבחור השחור." נכון? כאילו, ברצינות, אף אחד לא היה עושה את זה. זה מבלבל את המוח. אז זיג, כאינידיאני, זה מבלבל גם אותו. התמונה האהובה עליו -- התמונה האהובה עלי שלו, שאין לי כאן היא של אינדיאני מצלם אנשים לבנים מצלמים תמונות של אינדיאנים.(צחוק)

אז אני במקרה בארוחת ערב עם הצלם הזה, והוא דיבר עם צלם אחר על מקרה ירי שקרה, וזה היה בשמורה אינדיאנית. הוא לקח את המצלמה לשם כדי לצלם את זה, אבל כשהוא הגיע לשם, הוא גילה שהוא לא יכול לעשות את זה. הוא פשוט לא היה יכול לתפוש את התמונה. וכך הם דיברו אחד עם השני על השאלה הזו. אתם מצלמים תמונות או לא? וזה היה מרתק בשבילי כמעצבת משחקים, מפי שזה מעולם לא עלה בדעתי, כאילו, האם אני צריכה לעשות את המשחק על נושאים קשים או לא? מפני שאנחנו פשוט עושים דברים שהם כיפיים או, אתם יודעים, יגרמו לכם להרגיש פחד, אתם יודעים, ההתרגשות הפנימית הזו. אבל כל מדיום אחר עושה את זה.

אז זו הילדה שלי. זו מייזה, וכשהיא היתה בת שבע, היא חזרה יום אחד מבית הספר, וכמו שאני עושה כל יום, שאלתי אותה, "מה עשית היום?" והיא אמרה, "דיברנו על המעבר המרכזי."

עכשיו, זה היה רגע גדול. האבא של מייזה הוא שחור, וידעתי שהיום הזה יגיע. לא ציפיתי לזה בגיל שבע. אני לא יודעת למה, אבל פשוט לא.

בכל אופן, שאלתי אותה, "איך את מרגישה בנוגע לזה?"

אז היא המשיכה להגיד לי, וכל אחד מכם שהורים לילדים יכירו את מילות הבאז פה. אז הספינות מתחילות באנגליה, הן יורדות מאנגליה, ושטות לאפריקה, הן חוצות את האוקיאנוס -- זה חלק מרכז המעבר -- הם מגיעים לאמריקה שם העבדים נמכרים, היא מספרת לי. אבל אברהם לינקולן נבחר לנשיא, ואז הוא העביר את הצהרת השחרור, ועכשיו הם חופשיים.

הפסקה לבערך 10 שניות.

"אני יכולה לשחק משחק, אמא?"

ואני חשבתי, זה הכל? וככה, אתם יודעים, זה מעבר הביניים, זה ארוע ממש משמעותי, והיא מתייחסת אליו כאילו, בפשטות כמה אנשים שחורים יצאו לשייט, זה פחות או יותר איך שזה נשמע לה. (צחוק) וכך, בשבילי, רציתי יותר ערך מזה, אז כשהיא שאלה אם היא יכולה לשחק, אמרתי, "כן." (צחוק)

וכך קרה שיש לי את כל הפיסות הקטנות האלה. אני מעצבת משחקים, אז יש לי את כל החומר הזה יושב בבית. אז אמרתי, "כן, את יכולה לשחק משחק," ונתתי לה כמה מאלה, ואמרתי לה לצבוע אותם במשפחות שונות. אלה תמונות של מייזה כשהיא היתה -- אלוהים, זה עדיין מרגש אותי לראות את אלה. אז היא צובעת את המשפחות הקטנות שלה. אז אני תופסת כמה מהם ושמה אותם בסירה. זו היתה הסירה. היא נעשתה במהירות כמובן. (צחוק) וכך בכללי, תפסתי כמה משפחות, והיא כאילו, "אמא, אבל שכחת את התינוק הורוד ושכחת את האבא הכחול ושכחת את הדברים האחרים." והיא אמרה, "הם רוצים ללכת." ואני אמרתי "מתוקה, לא הם לא רוצים ללכת. זה המעבר המרכזי. אף אחד לא רוצה ללכת למעבר המרכזי." אז היא הביטה בי במבט שרק ילדה של מעצבת משחקים תתן לאמא שלה, וכשחצינו את האוקיינוס, עם החוקים האלה, היא הבינה את הסיכון, והיא אומרת לי, "אנחנו לא נגיע." והיא הבינה שאין לנו מספיק אוכל, אז היא שואלת מה לעשות, ואני אומרת, "ובכן, אנחנו יכולים או" -- זיכרו, היא בת שבע -- "אנחנו יכולים לשים כמה אנשים במים או שאנחנו יכולים לקוות שהם לא יחלו ונגיע לצד השני." והיא -- רק המבט על פניה נעשה והיא אמרה -- עכשיו זכרו שזה אחרי חודש של -- זה חודש ההיסטוריה השחורה, כן? אחרי חודש היא אומרת לי, "זה באמת קרה?" ואני אמרתי, "כן." אז היא אמרה, "אז, אם אני הגעתי מהיערות" -- זה האח והאחות שלה -- "אם אני באתי מהיערות, אבלון ודונובן יכלו להעלם." "כן." "אבל הייתי רואה אותם באמריקה." "לא." "אבל מה אם הייתי רואה אותם? את יודעת, לא היינו יכולים להשאר יחד?" "לא." "אז אבא היה יכול להעלם." "כן." והיא היתה מרותקת מזה, והיא התחילה לבכות, ואני התחלתי לבכות, ואבא שלה התחיל לבכות, ועכשיו כולנו בכינו. הוא לא ציפה לחזור הביתה מהעבודה למעבר המרכזי, אבל זה מה שהיה. (צחוק)

וכך, יצרנו משחק, והיא הבינה את זה. היא הבינה את זה מפני שהיא בילתה זמן עם האנשים האלה. זה לא היה משהו מופשט בחוברת או בסרט.

אז זו היתה חוויה ממש חזקה. זה המשחק, שקראתי לו בסופו של דבר העולם החדש, מפני שאני אוהבת את המושג. אני לא חושבת שהעולם החדש הרגיש יותר מדי מרגש לאנשים שהובאו לפה על ספינות העבדים.

אבל כשזה קרה, ראיתי את כל הכוכב. כל כך התרגשתי, אני יצרתי משחקים במשך 20 שנה, ואז החלטתי לעשות את זה שוב. ההיסטוריה שלי היא אירית. אז זה משחק שנקרא סיוצ'ו לייט. זה "השלום יהיה איתכם." זה כל ההיסטוריה של המשפחה שלי במשחק אחד.

יצרתי עוד משחק שנקרא רכבת. יצרתי סדרה של שישה משחקים שכיסו נושאים קשים, ואם אתם עומדים לכסות נושא קשה, זה הנושא שאתם רוצים לכסות, ואני אתן לכם להבין לבד על מה הוא.

וגם עשיתי משחק על שביל הדמעות. זה משחק של 50,000 חתיכות. הייתי משוגעת כשהחלטתי להתחיל אותו, אבל אני באמצע שלו עכשיו. זה אותו הדבר. אני מקווה שאני אלמד תרבות דרך המשחקים האלה.

והאחד שאני עובדת עליו עכשיו, שהוא -- בגלל שאני ממש באמצע שלו, ואלה משום מה חונקים אותי לגמרי -- זה משחק שנקרא עובדי מטבח מקסיקנים. ובמקור זה היה פחות או יותר בעיה מתמטית. כמו, הנה הכלכלה של המהגרים הבלתי חוקיים. וככל שלמדתי יותר על התרבות המקסיקנית -- השותף שלי הוא מקסיקני -- למדתי יותר, שאתם יודעים, לכולנו, מזון הוא צורך בסיסי, אבל, וברור שככה זה גם למקסיקנים, אבל זה הרבה יותר מזה. זה ביטוי לאהבה. זה ביטוי -- אלוהים, אני מתקשה יותר ממה שחשבתי. אני אסיט את מבטי מהתמונה. זה ביטוי ליופי. כך הם אומרים שהם אוהבים אתכם. כך הם אומרים שאכפת להם, ואתם לא יכולים לשמוע מישהו מדבר על הסבתא המקסיקאית שלו בלי להגיד "אוכל" במשפט הראשון. וכך בשבילי, התרבות הנפלאה הזו, הביטוי הנפלא הזה זה משהו שאני יכולה ללכוד במשחק.

וכך משחקים, לשם שינוי, זה משנה איך אנחנו רואים נושאים, משנים את התפישה שלנו על אנשים בנושאים, וזה משנה אותנו. אנחנו משתנים כאנשים דרך משחקים, מפני שאנחנו מעורבים, אנחנו משחקים, ואנחנו לומדים תוך כדי עשיה. תודה לכם. (מחיאות כפיים)